שו״ת רבי עקיבא איגר – תנינא – תשובה עו

תשובה עו להרב ר' אלי' ראדאם נ"י.

ע"ד שאלת רומפכ"ת בעסק עגונה, בעניי לא מצאתי היתר ברור, והעיקר שבעדות הנכרי לפני ר' יודא יש בזה תיוהא הרבה. א) דעת התוס' והרא"ש והר"ן ורי"ו נכ"ג בשם הרמ"ה דמסלפ"ת במלחמה הוי כמו ע"א במלחמה, ובעינן על כל פנים קברתיו, ואף דהוי מסלפ"ת מפי מסלפ"ת, וי"ל דשמא הראשון אמר קברתיו, כבר העלו הראנ"ח סי' ס"ח והמהרי"ט ח"א סי' מ"ח ובח"ב סי' ל"ח דאין להקל עיי"ש, ודבריהם ברורים. ב) דהנכרי הראשון שאמר כן להנכרי השני בהבאת ראפורט הוי כמתכוון להעיד, כיון דצריך להודיע איך ובאיזה אופן והוי כמו שאלו השופט, דכתב הב"ש ס"ק י"ח דכיון דשאלו השופט להעיד הוי כמתכוון להעיד, וכדברי הב"ש נ"ל עיקר דהא ע"כ מוכח משו"ת הר"ן סי' ע"א דס"ל ג"כ דנכרי ששאל לנכרי מקרי מסלפ"ת, [ודעת הב"י בכוונת הר"ן תמוהים אע"כ כהב"ש, וא"כ ה"ה בנ"ד דשר הצבא מוכרח להודיע יום יום מאנשיו מה שמודיעים לו הוי כמכווין להעיד דדוקא בנכרי ששאל לנכרי חושב דאין לו נ"מ רק דרך סיפור דברים, אבל בזה הנ"מ לידע ולהודע לא מקרי מסלפ"ת. ג) העד הב' ג"כ לא מקרי מסלפ"ת כיון דשאל על האשה ואמר שרוצה לומר לה מן בעלה וכמ"ש המהריב"ל בשו"ת ח"ג סי' ב' דדוקא בשואל על אנשי ביתו כההיא דמאן אוכ' ביה חיואה, אבל לא בשואל על האשה, ובפרט שאומר שאמרו לו שיטול שכרו. ד) הנכרי הראשון שהעיד י"ל עוד דלא מקרי מסל"ת, כיון דמספר אנשי הצבא מסורים בידו והוא משגיח עליהם, הוי כמו איהו שייך בגווי' לתרץ עצמו מה שנחסר מאנשיו שלא היה ע"י מיעוט שמירתו והשגחתו:

ועל דברי הנכרי הראשונים בפני ר' ניסן יש ג"כ תיוהא. א) כיון דהי' עמו במלחמה בעי' קברתיו. ב) כיון דלא פירש שם אביו ואף די"ל כיון דאח"כ לפני ר' יודא ביאר היטב על איש פלוני והמהריב"ל ח"ג סי' ב' כתב דאם התחיל במכלפ"ת ואמר סתם ישראל מת ושאלו אותו ואמר פב"פ מהני, זהו רק באותו מעמד אבל לא במעמד אחר, וכמ"ש הח"מ סק"ל דאם בתחילה שאלו אותו והשיב אח"כ בזמן אחר הסיח לפ"ת מדינא מקרי מסלפ"ת דהוא ענין אחר, ולענ"ד וכח כן מדברי הב"י דכתב בכוונת הנ"י במ"ש דכמו בהתחיל לומר מסלפ"ת אפילו ששאלו אותו בסוף ואמר עפ"י שאלתו מקרי מסלפ"ת, ה"נ כל שאומר א"י פלוני כל מה שישיב להם מכאן ואילך לא מקרי מסלפ"ת, ופי' הב"י אף שאומר אח"כ כמה נאה כמה גבור ולא פירש כפשוטו שיאמר אח"כ בזמן אחר במסלפ"ת, ואי דלשון הנ"י כל מה שהשיב משמע הכל דרך תשובה היא גופא קשיא אמאי לא נקט הנ"י רבותא יותר אפילו מה שאמר אח"כ לפ"ת לא מהני, אע"כ דבמעמד אחר הוי ענין חדש וכיון דאמרינן כן להקל ק"ו להחמיר, דאם מתחיל במסלפ"ת ואח"כ במעמד אחרת אמר דרך תשובה על שאלה לא מקרי מסלפ"ת, וביותר כיון דהגדה השניה הוא מתכוון להתיר כיון ששאל על האשה, דהרי במקור הדין במ"ש הרשב"א והריטב"א כן מההיא דספ"ד דיבמות בברייתא א"ל מעשה בלסטים וכו' דדלמא מסלפ"ת הוי, ועדיין תקשי לר"י אמר שמואל דס"ל יבמות (דף קי"ג) דנתכוון להעיד גם כן נאמן, א"כ מה הקשו לו מלסטים, אע"כ דבשאל על אשת פלוני מקרי מתכוון להתיר, ובכה"ג י"ל דאף שהתחיל במסלפ"ת, כל מה שאומר במתכוון להתיר א"נ, כן נראה לענ"ד:

עקיבא במוהר"ם גינז זצ"ל מא"ש. תשובה עז לידידי הרב רבי יאסקי נ"י אבד"ק קארניק:

ע"ד השאלה במשודכת שמואסת במשודך על שיצא עליו קול שטימא בתולה:

לענ"ד הקלושה דנ"ד לא מקרי אמתלא מבוררת דאף בקלא ממש כעין קלא דקדושין יש לדון טובא, דהרי הח"מ כתב בשם הב"ח אות א' בטוענת מ"ע שאומרים עליו שהוא רועה זונות, ואין שם מי שיעיד בדבר הזה אלא קול בעלמא הו"ל כאלו לא נתנה אמתלא כלל, והח"מ בסידור השגותיו על הב"ח בענין זה שתק על הפרט הנ"ל, אבל מ"מ י"ל שם אמתלא עליו דמ"ש הב"ח דהוי כלא נתנה אמתלא כלל, היינו למ"ש מקודם דבלא נתנה אמתלא כלל מה דתפסה תפסה מש"ה ביצא קול דינו כמו לא נתנה אמתלא כלל דא"י להוציא אא"כ תפסה אבל למה דקיי"ל דלא מהני תפיסה אא"כ נותנת אמתלא אין דינו שוה, דביצא קול שם אמתלא עליו לענין דמהני תפיסה ואף בקצת קול כמו נ"ד כפי"ע שכתב מעכ"ת נ"י מ"מ מידי אמתלא לא נפיק, דאולי האמת אתה דבלבה ממאנת לדברי הזונה אף דאף אם אינה מאמנת לה, מ"מ כיון דעי"ז נתפרסם לרבים שהזונה אמרה כן גנאי הוא לה לישב עם בעלה זה ובושה מחברותיה, ואם יהיה לה דבר מה עם מי יבוזו לה ונמאס לה להיות לו לאשה אלא דמקרי אמתלא שאינה מבוררת וא"י להוציא מבעלה, ובזה נכונים דברי ידידי הגאון מוה' יעקב נ"י אבד"ק ליסא כיון דבאמתלא שאינה מבוררת באשה מהני תפיסה, ה"נ בנ"ד דהיא תפוסה ועומדת, ורואה אני שהדברים ק"ו, דהתם בתופסת מעות שהיה בעלה מוחזק בהם וגם מדינא אף אם האמת אתה דמאיס עליה הפסידה בלאותיה שאין קיימין, ואף דתפיסה לא מהני ורק מפני תקנת מתיבתא אתינן עלה והיה מקום לומר דהתקנה לא הי' רק באמתלא מבוררת, אבל לא באינה מבוררת דאוקמי אדינא, על אחת כמה וכמה בנ"ד דהיא מוחזקת גמורה במעותיה ומדינא במקום אונס אין עליה חיוב קנס דמהני מה שהיא מוחזקת לפטור עצמה משבועה, ומה שדייק מעכ"ת נ"י דמדברי הגהת מרדכי דהקשה דבכל פעם תמרוד בו ותתפוס בנכסיו, ותירץ דאין זה שמחה לה דיעגן אותה, וזהו ל"ש בנ"ד אין זה ראיה, די"ל דקושיית ההג"מ רק באמתלא שא"מ, היינו שנותנת אמתלא ואומרת שכך וכך הוא, כגון דאמרה ששמעה שהוא רועה זונות ואינה מבררת ששמעה כן, דבזה בכל פעם תוכל לומר כן, אבל כעין נ"ד דמה שאומרת ששמעה זה ידוע אלא דאינה מבוררת שעי"ז נמאס לה, בכה"ג ל"ש דבכל פעם תאמר כן גם י"ל דהקושיא רק על תקנת רבותינו דלא היה להם לעשות תקנה להפסיד להבעל בדבר דכל הנשים יוכלו לעשות כן, וכעין מה דפרכינן פ"ג דב"ב גבי משכנתא דסורא, וכי מתקני רבנן מלתא דאתיא לידי פסידא, גם מדלא הקשה ההג"מ כן על הגמרא דבתפסה בלאותיה קיימת דבכל פעם תאמר כן, והרבה פעמים יהיה כל מה שהכניסה בעין ותתפוס הכל, אלא ודאי דכה"ג דמדינא הוא ליכא קושיא כ"כ, או כיון דמ"מ תופסת רק נכסים שלה מה שהוא בעין לא מקרי כ"כ פסידא דבעל וקושיית הה"גמ רק על תקנת רבותינו דיכולה לתפוס מנכסיו א"כ בנ"ד הוי כמו לענין בלאותיה קיימים מדינא דהש"ס, ומה בכך דבכל פעם תאמר כן, בשביל זה א"א לחייב אותה במה שהיא מוחזקת בשלה, ולא אתי' מכח תקנה רק מדין גמור, ומ"ש מעכ"ת דע"ז נתקשרו בקנס דכל כמה דלא תתן אמתלא מבוררת דתחייב קנס, אינו הכרח, דהקנס באם יהי' נראה להב"ד שיש ערמה ורמאות בדבר, אבל לא בסתם, ובכה"ג דעינינו רואות דיש מקום קפידא לנוח אחרי דיש קצת קול:

ואשר דן עוד הגאב"ד ליסא נ"י באיזה טעמים דאולי לא נתנה כח והרשאה על ההתחייבות הקנס, בודאי לא כ"כ רק לסניף בעלמא דאף אם אפשר כן בשארי קשורי תנאים דאביה הוא המתחייב נדן וכדומה ונכתב כל ההתחייבות על האב, וההרשאה רק על יסוד השידוך שהוא ברצונה, אבל בנ"ד דהיא גרושה וניכר לי מתוך מכתב מעכ"ת נ"י שהיא המתחייבת עצמה בנדן והי' כח והרשאה על קיום השידוך והתחייבות ממון, גם התחייבות קנס בכלל, וכמעט נ"ל בהיפוך דליכא חיוב קנס רק עליה ולא על אביה דהוי כמו אחר הבא בהרשאה ממנה לקשר אותה בשידוכים, וגם מ"ש הגאון הנ"ל דכיון דכתבו שיעשו התנאים געריכטליך הוי כמו ע"מ שתכתבו שטר, זהו גם כן לסניף בעלמא דאין זה בדרך ע"מ אלא מיסודי ההתחייבות שמחייבים עצמם להחזיק הדבר גם געריכטליך, ולזה לענ"ד בנידן דידן שהיא נאמנת בשבועת מאוס עלי ולא מצד פתוי והסתת אחרים ממאנת בו, והדבר הזה כמדומה, צריך דקדוק גדול שהיא בעצמה תעמוד עמו בפני הב"ד, והב"ד יחקרו אותה היטב ולראות אם אין בזה ערמה, ומה טוב אם אפשר לפשר ולא יבואו לכלל שבועה, כן נראה לענ"ד:

ידידו עקיבא במ"ו הרב ר"מ זצללה"ה. תשובה עח להרב ר' פלוני אב"ד דק"ק פלוני.

מה שכתב לי ר' יהודא צירקא בשם מעכ"ת וז"ל, ווען ער האט דיא שערות דאס מאן קאן תופס בצפרנים זיין, מה טוב, ווען מאן אבער זיהט רבוי שערות אונד זענין ווירקליך קליין, ווייל בייא דיא חליצה איזט שאהן איין שאלה גיוועזין עג מאן דרויף חליצה געבין עכ"ל. נשתוממתי על המראה במ"ש דתפיסה בצפרנים בודאי טוב, הא להדיא אמרינן פרק בא סימן הלכה כדברי כולן להחמיר, וכן פסקו כל הפוסקים דבעי' כדי לכוף ראשן לעיקרן, ולית מאן דפליג בזה אבל למעשה אין אנו עושין מעשה בשיעור הזה כיון דבעי' בדיקת גומות וא"א בקיאין, לזה צריכים עכ"פ שיהי' ארוכים ברוחב אצבע כדאיתא בפירוש סדר חלוצה אות כ"ג בשם הקונטרס ואף בזה השיעור חוכך הב"ח בסי' קנ"ה ומסכים דאין להקל בזה, אלא בישבה עגונה שנים רבות, אבל בלא"ה בעינן דוקא ארוכים למאד כדרך שרגילים באשה גדולה ואיש גדול, ואף דהב"ש (סי' קנ"ה סכ"ח) כתב בשם הט"ז דשיעור דרוחב אצבע זהו כדי שלא יצטרך לבדוק על הגומות, אבל מ"מ מהני לכוף ראשן לעיקרן עם בדיקת גומות, ואף שהטור סי' קנ"ה כתב דאין אנו בקיאין בבדיקת הגומות היינו לענין מיאון לשווי' קטנה אין אנו בקיאין לידע שאין בה גומות בכל הגוף, אבל בהיפוך אנו בקיאין שיש גומות, הנה החילוק טוב ומסתבר, אבל מ"מ הא להדיא כתב בסה"ת במצות חליצה וז"ל, אמנם אומר מורי הקדוש לפי שאין בקיאין להכיר גומות אם יש בו ריבוי שערות סגי, וכן באגודה פ' מצות חליצה כתב וז"ל, ואין אנו בקיאין בגומות ע"כ צריך ריבוי שערות עכ"ל, משמע דצריך לעיכובא בדוקא, א"כ די לסמוך להקל בארכן כרוחב אצבע לא פחות מזה:

גם מ"ש בשם מעלתו דריבוי שערות מהני בצירוף שהי' בלא"ה שאלה בחליצה זו, זהו פלא, דהא ריבוי שערות לחוד מהני וזה השיעור היותר עדיף והיינו ריבוי שערות, כדרך שיש לאיש גדול, אף דבסה"ת נזכר לשון זה רק לענין דליכא עדים על שנותיו דסגי בזה, אבל במ"ש לענין דא"א בקיאין בגומות לא הזכיר רק ריבוי שערות ולא הזכיר כדרך שרגילים בגדול, מ"מ מלשון הש"ע סי' קס"ט סי"א ואפילו בלא חזקת שנים וע"ז אנו סומכים שלא לבדוק אם יש גומות וכו' משמע דרק כה"ג דמהני לענין שא"צ עדות על השנים, מהני ג"כ לענין שא"צ לבדיקת גומות, וזהו דוקא כמו שרגילים לגדול, ומ"ש בלשון הש"ע הנ"ל או שהן ארוכות כדרך שרגילים לגדול, הך כמו שרגילים קאי ג"כ על ריבוי שערות, כי במקור הדין בספר התרומה איתא בזה"ל, הלכך אם יש להם ריבוי שערות ארוכות הרבה או ריבוי שערות שרגילים לאיש גדול, הרי דגם לריבוי שערות בעי' מרובים כ"כ כדרך שרגילים לאיש גדול, הן אמת דמלשון זה משמע לי דאם יש עם ריבוי שערות עוד מעלה דארוכות הרבה לא בעי' כמו שרגילים באיש גדול אלא דוקא בריבוי שערות לחוד שאין ארוכות הרבה בזה בעי' כמו שרגילים, וא"כ משמע דברוחב אצבע דזהו משמע דמקרי ארוכות הרבה לא מהני בב' שערות לחוד, אלא בריבוי שערות אף דאין מרובות כ"כ כמו שרגילים, ואפשר שזהו כוונת סדר חליצה בקצתה ממהר"ם אות ל"ח שכתב ריבוי שערות וקצת ארוכות כרוחב אצבע דמשמע תרתי בעינן, וצ"ע לדינא:

ואולם נראה יותר דלענין גומות אם עכ"פ ידעינן דהוא י"ג שנים מהני ריבוי שערות לחוד, ולא בעי' כ"כ כמו באיש גדול, דבסה"ת גבי גומות כתב רק דריבוי שערות או ארובות מהני, אלא דגבי שנים הוא דכתב הכי כדרך, ואח"כ במפתחותיו גם גבי שנים כתב סתם רבוי שערות או ארוכות וכן במרדכי פ' מ"ח וכ"כ בכנה"ג בכוונת סה"ת דמהני סתם רבוי שערות, ובב"ח היקל לגמרי אף אם אין כדי לכוף ראשן לעיקרן, א"כ עכ"פ אם יש ריבוי שערות מהני כדי לכוף ראשן לעיקרן דמהני עכ"פ בידוע שהוא בן י"ג שנים, וכן נראה דהיקל בשו"ת נב"י סי' צ"ג כן נראה לענ"ד להלכה. עקיבא במ"ו הרב רבי משה תשובה עט להרב האב"ד דק' סאמפאלנע. ע"ד עובדא שקידש אחד פנויה אם מותרת לילך בשערות מגולה:

יפה הורה, ואין לסמוך בזה על דעת השבות יעקב, כי רבו החולקים עליו, הוא שו"ת חות יאיר סי' קצ"ו ובשו"ת הר"י הלוי סי' ט', וראיות השבות יעקב נזהרו בזה הגאונים הנ"ל בתשובותיהם, אף דלפי חילוקו של החו"י דמחלק דין זמן הש"ס דהקדושין הי' זמן רב לפני הנשואין ובין זמנינו דעפ"י הרוב אין בין קדושין לנשואים כלום, א"כ הי' נשמע דעכ"פ מעיקר הדין אין איסור בכך, אבל לפי חילוקו של הגאון מהר"י הלוי הנ"ל מדינא אסור, אלא דהיו מוליכים אותה מבית אביה לבית בעלה בשערות יוצאות חוץ לצמתן דהיינו גלוי קצת ובמקרה בעלמא עיי"ש, ואחרי שהגאונים הנ"ל אוסרים והוא נוגע לדאורי', גם בתשו' מהר"י הלוי הנ"ל הביא שנמצא בהגהת מנהגים בדיני נשואים בא' שהלך עם בתו ועם המשודך לבית אהרן והי' שם ג"כ מוהר"ד ושארי לומדים וקידש החתן את הכלה וצוה ה"ה מוהר"ן שלא תלך עוד בגלוי שערה וכו', ואף דלא נישאת אלא זמן רב אח"כ עכ"ל, א"כ בודאי אין לסמוך על השבו"י נגד דעת הגאונים, הנ"ל, ואף אם לא הי' מעיקר הדין, הי' ראוי לדון מטעם המסתבר של החו"י ומכ"ש שנוגע לעיקר הדין דמדינא אסורה, כן נראה לענ"ד. עקיבא גינז מא"ש. תשובה פ לכבוד הרב אב"ד ובדה"צ המופלאים יצ"ו בק"ק סלוזאווע. ע"ד שאלות מעכ"ת בב' עדים העידו על פנויה שנתקדשה, ואח"כ נמצא שאחד מהעדים הי' פסול אם צריכה גט, גם אם לאחר הגט צריכה להמתין ג"ח מדין הבחנה:

בגוף הדין יפה עשיתם להצריכה גט, אף אם הי' יודע בפסולו של ע"א מקודם, כי אף שדברי הרמ"א סי' מ"ב בשם מהר"ם פאדווע דבקידש בפני ב' עדים וא' מהם קא"פ דמקרי מקדש בע"א וחוששין לקדושין, כבר תמהו ע"ז כל האחרונים דהא בנמצא קא"פ כל העדות בטילה, מ"מ הלא דעת הרי"ף וסייעתו דאם הכשר לא הכיר בפסולו של השני אין העדות בטילה, ה"נ בנ"ד אף שהי' קלא דלא פסיק שעשה העד שלא כהוגן וכד"ת, מ"מ הא פשיטא דעי"ז אינו נפסל רק בעדות ברורה, ובאותו שעה שנצטרף עמו העד כשר עדיין לא העידו עליו שהוא פסול, א"כ מקרי לא הכיר בפסולו, גם סברת הב"ש נכונה דלהרא"ש דבעינן דוקא ראיה והגדה א"כ באמת אם מכחשת להעדים, והב"ד צריכים לדון ע"י ההגדה מקרי נמצא אחד מהם קא"פ, אבל במודית כיון דהראי' לחודי' לא מזיק, א"כ נתקיימו הקדושין בשעת ראיה על ידי הכשרים, זהו תורף סברת הב"ש, וזהו סברא נכונה וברורה, אף דהריטב"א פ"ב דקדושין בסוגיא דהן הן שלוחיו כתב בהיפוך דבקדושין דעיקר הראיה לכ"ע בראיה לחוד נתבטל העדות, מ"מ הלא תוס' והרא"ש דכתבו דגם בקדושין בעי' דוקא ראיה והגדה, א"כ במודית דלא בעינן הגדה נתקיים העדות, ובנ"ד לא הזכרתם מה בפיה אם הכחישה אם לאו, ולזה בודאי לדינא צריכה גט מדין מקדש בע"א. אולם למען הבחנה אם כפי ראות ענין הוא שעת הדחק והפסד גדול כיון דבדין מקדש בע"א כתב רמ"א להקל במקום עיגון ודחק, שפיר י"ל אף דבלא עיגון לא סמכינן להקל, היינו כיון דאיכא חשש קדושין דאורייתא, אבל לענין הבחנה במקום הפ"מ לחוד סמכינן על הפוסקים דמקדש בע"א ל"ח לקדושין ולא חלה עלה איסור הבחנה, ואף שבנ"ד הי' קלא, יפה כתבתם כיון דלהרבה פוסקים מבטלים לקלא ובפרט בדרבנן כמו בהבחנה גם הכנה"ג בהגהת הטור אות נ"ז כתב בשם תשו' מהר"ם אלשקר דאם הוחזק הקול ואח"כ נמצאו עדים פסולים לכ"ע אין חוששין עיי"ש, וכיון דבעיקר הדין דנתגרשה ע"י קול דקדושין כתב רי"ו דא"צ הבחנה ושמפורש כן בתוספתא, ובתשו' מקור ברוך סי' ד' כתב די"ל דרבינו יצחק והרא"ש לא חלקו על ר"ת רק בנשואה ויצא הקול על הגט ראשון שהוא פסול ונתנו גט שני דמונים ג"ח מהגט השני, אבל בקדושין דמעיקר הדין לא בעי הבחנה רק משום לא פליג קיל יותר, ועוד כתב לחלק דבדינו של ר"ת שהיו נשואים גמורים מתחילה בזה צריך הבחנה, אבל בדינא דמהרי"ו שהקול על תחילת נשואין י"ל דקיל, וא"כ לא מצינו דפלגי הרא"ש והר"ת על הר"יו ודעת המקור ברוך שם להקל להלכה בנתגרשה מחמת קול קדושין, אלא דמ"מ למעשה חוכך להחמיר עיי"ש, עכ"פ יש לסמוך ע"ז לענין ביטול קלא, ולזה הי' דעתי להסכים עמכם להקל אם כפי ראות עיניכם הוא דחוק והפ"מ, אולם כ"ז אה הגב"ע על העד שהוא פסול הי' בפניו, אבל אם העדות הי' שלא בפניו לא נפסל בכך, אף דדעת הש"ך ססי' ל"ח בשם הריב"ש דנפסל לעדות בכך ע"י ההודאה עליו שלא בפניו, מ"מ רבו החולקים דבשו"ת נודע ביהודא סי' ע"ב הרבה ראיות לחלוק על הריב"ש, ובספר בית אפרים להגאון מה' זלמן מרגליות זצ"ל בקונטרס סי' ל"ד כתב לנכון דגם הריב"ש לא נתכוון לזה, עיי"ש היטב, א"כ מדינא צריכה גט מדאורי' וצריכה הבחנה, ולזה אין מקום להקל זולת לגבות העדות בפני הבע"ד, ובאופן בירור שנפסל עי"ז לעדות ובשו"ת נב"י סי' נ"ז הסכים עם הגאב"ד בראדי זצ"ל דכדיני נפשות הוא ובעינן שיעידו באיזה יום ובאיזה שעה עבר העבירה דבעינן דרישה וחקירה, ובאמת לענ"ד זהו נסתר מהריב"ש הובא בב"י סי' ל"ד דבהעידו שעבר על החרם ולא ביארו באיזה זמן דאינו נפסל רק משעה שהעידו, עיי"ש, מבואר דעכ"פ משעת העדות ואילך פסול, עכ"פ בהא נחיתנא ובהא סליקנא דע"י גביית עדות שלא בפניו אינו נפסל והיא מקודשת גמורה וצריכה הבחנה, אבל אם הגב"ע בפניו ובאופן הראוי שבודאי עבר עבירה גמורה שחייב עליו מלקות ולא באומד הדעת שנדמה להם כיון שישב במסיבת עכו"ם ואכל עמהם בודאי אכל טריפות, דבזה וכיוצא בזה א"א לפסלו, אבל אם נפסל בהחלט, דעתי העניה מסכמת עמכם להקל במקום הדחק והפ"מ, ובאופן אם לא בא הדבר כבר לפני חכם אחד ואסר דבזה איני חולק להתיר, דגם על האוסר יש לו על מה לסמוך, כן נראה לענ"ד. עקיבא תשובה פא לכבוד חביבי ש"ב הגאב"ד דק"ק ברוכשווייג הרב רבי זאביל איגר נ"י.