שו״ת רבי עקיבא איגר – תנינא – תשובה עא

תשובה עא עוד לו וע"ד המנהג בכמה מקומות לאחר החופה עד הלילה, ומקדשים בלילה אם נכון לעשות כן:

דבר זה אין לו יסוד לא בראשונים ולא באחרונים, רק בש"ע אה"ע (סי' קכ"ג בהג"ה) כתב ואין לגרש לכתחילה בלילה, מקור הדין מדברי מהר"י מינ"ץ וז"ל בסי' נ"ז, אשה שקבלה גט בלילה אינה מגורשת, וכן אם הוא קדושין אבל קיום שטרות הוי אפילו בלילה עכ"ל, והביא שם הגט פשוט דברי הרא"ם בשו"ת ח"א סי' פ"ב, דכתב הטעם בגט הוי כתחילת דין ומדמי לה לחליצה עיי"ש, אולם בקדושין לא ביאר טעם ספיקתו, ובשו"ת הרא"ם ח"ב סי' ל"ו האריך מאד, בדיני גט בלילה, והעלה דמדינא דאורי' אינו גט, וכתב שם ומגמגם אני על הקדושין משום דכתיב ויצאה והיתה ויש צדדים בדבר עכ"ל, נראה אופן ספיקתו, די"ל דלענין זה ל"ש היקישא ויצאה והיתה כיון דבגט עצמו לא כתיב קרא לפסול בו בלילה רק מסברא כיון דגובה כתובתה הוי כתילת דין, וכיון דהסברא ליתא בקדושין ממילא אין לפוסלו, וסברא כזו כתב הפני יהושע כתובות (דף ע"ג) לענין תנאי דאפשר לקיים ע"י שליח עיי"ש, ונ"ל ראי' דעכ"פ בקדושין מדינא מהני בלילה, מההיא דאמרינן פ"ט דגיטין המגרש וכו' ולנה עמו בפונדק וכו' אא"ע בב"ז ובעל לשם קדושין, והרי לנה משמע רק בלילה ואפ"ה מהני אם בעל לשם קדושין, גם הרשב"א הביא ראי' דפנוי הבא על הפנויה לא אמרינן אין אדם עושה בעילתו ב"ז, וא"כ לא משכחת לה דנושא מפותת אביו עיי"ש, ודלמא מפותת אביו מיירי שאביו בא עליה בלילה דודאי ליכא קדושין, אע"כ מדינא מהני קדושין בלילה, ובודאי בשעת הדחק אם נמשך עד הלילה יש לסמוך להתיר לקדשה כיון דאפילו בגט רבו המקילים, אך שלא בשעת הדחק ראוי ונכון לקדש ביום לחוש לספיקא דהרא"ם הנ"ל, ואם מנהג העיר בשביל טבילת הכלה, כבר הסכימו בשו"ת עבודת הגירשוני סי' כ' ובשו"ת פנים מאירות ח"ב סי' ד' ובתפארת למשה ואורח מישור וסדרי טהרה, דמותרת לטבול ביום ז' אחר הנץ החמה דלא כהש"ך, מ"מ אם מנהג העיר בשביל הטבילה נראה דקבלו עליהם להחמיר כדעת הש"ך, אין לשנות מנהגם, דלא גרע מדברים המותרים וכו' מאחר דהקדושין בלילה אין קפידא כ"כ, וכדנראה דהרמ"א הביא דברי מהר"י מינץ לענין גט, והשמיט דברי הר"י מינץ לענין קדושין, נראה דלא חש לה לענין קדושין, ועי' בגט פשוט (סי' קכ"ג) דתמה על הרא"ם, דהא סוגיא ערוכה בקדושין (דף ח' וי"א) דקדשה בלילה, עיי"ש, ולענ"ד יש לדחות, דהא עיקר יסודו דהרא"ם בגט כיון דקיי"ל כר"א ביבמות (דף ק"ד) דחלצה בלילה פסול דחליצה כתחילת דין, ה"נ גט הוי כתחילת דין, א"כ י"ל מה דאמרינן בקדושין (דף ח') ל"צ דיהבה נהיליה בלילה ה"נ דאשתכח וכו', היינו דלת"ק דר"א דיבמות דחליצה בלילה כשר דכגמר דין דמי, ממילא גם גט כשר בלילה, דמשכחת לה דיהבה בלילה, ולר"א עכ"פ משכחת דאשתכח ביני זוזי, וכן ההיא דדף י"א דאר"ז כי קאמינא דקדשה בלילה, י"ל דר"ז ס"ל להלכה כת"ק דר"א בחליצה, וכדס"ל ביבמות שם לרבה בר חייא קטוספאה, אח"ז ראיתי בספר שער המלך ריש הל' גירושין כתב לתרץ קושיית הג"פ הנ"ל, די"ל דהרא"ם ס"ל דבקדושי כסף לא מקשינן ליציאה, ומסתפק רב בקדושי שטר, עיי"ש, ולפי הנ"ל אין הכרח, די"ל דגם בקדושי כסף מספקא ליה, אמנם דברי השער המלך מספיקים ליישב ראיה דידן מההיא לנה עמו בפונדק, די"ל דבאמת כסף וביאה מהני בלילה אבל לא לקדושי שטר, עכ"פ זכינו לדון מכח ראי' דידן דלמנהגינו דמקדשים בכסף מותר בלילה, כן נראה לענ"ד: תשובה עב לידידי הגאבדק"ק ווילעהן הרב רבי יאקב נ"י:

ע"ד שאלתו, משודכת שהרתה לזנונים, והמשודך אמר אין מינאי וכנסה לחופה, אם כותבין לה כתובה ק' או ר' ואיך כותבין הנוסח:

לכאורה זה מחלוקת הפוסקים הראשונים, הרמב"ם ריש הלכות נערה בתולה כתב גבי מפתה ואם רצה וכנסה אינו נותן קנס אלא כותב לה כתובה כמוהר הבתולות, וכ"כ הטור (סי' קע"ז) אולם במ"ל שם הביא דעת התוס' והראב"ד והנ"י דס"ל דדינה כבעולה דעלמא וכתובתה מנה:

אמנם לפי ענ"ד למה דמבואר שם במ"ל טעמא דהרמב"ם דילפינן לה מקרא מהור ימהרנה, היינו שיתן לה מוהר הכתובה כדפי' בחומש, וזה מקנס שקנסה התורה להמפתה לכתוב לה כתובת בתולה עיי"ש, א"כ י"ל דזהו רק בנערה דחייבה התורה למפתה קנס, וזה מגדר התנאי דלא נפטר מהקנס, אא"כ שנשאו בכתובת בתולה, אבל בבוגרת פטור בין מהקנס בין לכתוב כתובת בתולים ופשוט וברור:

גם בעיקר החיוב דאונס שותה בעציצו, נ"ל דזהו דוקא בנערה, אבל בבוגרת ליכא עשה דולו תהי' דכל הפרשה בנערה כתיב, אולם מסתימת דברי הרמ"א (סי' קע"ז ובב"ש שם סק"ד) לכאורה לא משמע כן עיי"ש, עכ"פ לענין הכתובה נ"ל דבבוגרת כל אפים שוים דיש לה רק כתיבת מנה כבעולה דעלמא:

ובענין נוסח הכתובה, הנ"ש הביא דברי מהר"ם מינץ שכתב י"א דכותבין להדא בעולה, כדי לפרסם שהיא בעולה שאם תתאלמן מזה שלא תנשא לכהן, דאף באומרת לכשר נבעלתי קיי"ל דלכתחילה לא תעביד עובדא, והוא הכריע דמשום בושה כתבו סתם להדא פלונית, ולענ"ד שגם הבועל בפנינו ואומר ממני נתעברה יש לצרף עוד דאפשר דמותרת להנשא לכהן לכתחילה, דהא אמרינן פ"ק דכתובות חדא דהא קמודה וכו', והיינו דאפילו לר"י מותרת בהוא מודה, ועלה אמרינן ובהא כי לא מודה מי מכשיר ר"ג, והשתא א"ש ואת לא תעביד עובדא וכו', הרי אף דלס"ד ההיא ארוס וארוסתו בכלל לכתחילה הוא, מכל מקום כי מודה היה ניחא ליה דנאמנת:

אמנם עדיין לדינא צ"ע, דבאמת צריך תבלין, דמה מעליותא במה שהוא מודה, ועי' מ"ש בתשו' סי' ולזה אולי י"ל דוקא בארוס דנוגע לו להתירה לו, בזה אמרינן כיון דשניהם מודים דמותרים זה לזה, אנן שבקינן להו, וכן לענין היתר הולד דהוא שייך בגוי' דהתורה האמינו לומר זה בני ועי' בהה"מ פי"ז מהא"ב] אבל להכשר דידה להנשא לכהן י"ל דלא מהני הודאתו: ואף דבאמת בההיא דארוס וארוסתו קיי"ל במת הארוס מותרת להנשא לכהן, כמ"ש הב"ח (אה"ע סי' ד') י"ל התם כיון דאתחזקה להיתר להנשא להארוס, והחזקנו מכח ברי וחזקת כשרות דמיניה הוא, כבר יצא הדבר בהיתר והותרה לגמרי, כיון דבלא"ה מדינה מותרת לכהן, רק לכתחילה לא תעביד עובדא, ובכה"ג לא מחמירינן, ואף להח"מ (שם ס"ק כ"ח) דמיקל ביותר אף באינו לפנינו ומת הארוס דמותרת לכהן, כיון דהולד נושא ישראלית וחולק עם אחיו הואיל והותרה הותרה, עיי"ש, מ"מ נ"ל דע"כ עיקר סברת הח"מ רק כיון דחולק עם אחיו, דממה שנושא ישראלית א"כ בכל זינתה נימא כיון דהבת מותרת בקהל לגבי דידה ג"כ כדיעבד דמי דהותרה לכל, והרי באמת אפילו לגבי בתה גופה מחלקין דמותרת לקהל דכדיעבד דמי ואסורה לכהן דהוי לכתחילה, וכמ"ש הרמ"א בתשובה (סי' כ"ד) אע"כ דלא מקרי הותרה דאפשר דמגוי נתעברה דמותרת לקהל, והיא ובתה פסולין לכהונה, א"כ גם בארוס מה בכך דהולד נושא ישראלית, הא מ"מ אפשר דמגוי נתעברה דקיי"ל נכרי הבא על א"א הולד כשר, אא"כ עיקר סברת הח"מ כיון דחולק בנכסים עם אחיו דבזה הטעם דמכח ברי וחזקת כשרות מוכח דמיניה נתעברה ומש"ה יורשה, א"כ שפיר יש לחלק דוקא בארוס אף באינו לפנינו, כיון דכבר נתחזק ברי וח"כ שלה להאמינה, דמכח זה הולד חולק בנכסים עם אחיו, מש"ה מותרת לכהן אבל בזונה דעלמא אף במודה דהולד יורשו, היינו דהתורה האמינו לומר זה בני, אבל לא מדין ברי וח"כ שלה, דחזקת כשרות אינו מורה דדוקא מזה נתעברה א"כ י"ל דהיא אסורה לכהן, והודאתו לגבי דידה אינו מעלה ואינו מוריד, וצ"ע לדינא, עכ"פ בנ"ד כדאי לסמוך שלא לכתוב בעולה רק סתמא להדא פלונית כן נראה לענ"ד. ידידו עקיבא במ"ו הרב רבי משה גינז מא"ש. תשובה עג לידידי הרב רבי מיכל נ"י אב"ד בק"ק ליפנא:

ע"ד שאלתו וז"ל, אחד נשא אשה זה שנים רבות ולא בנים ממנה, וזה כמה שנים ע"י שנתגדל בראשה קישור השערות הנאחזים בסבך, שקורין קאלטניס, אח"כ חתכו ממנה השערות, מאז נעשית שוטית ומשתגעת, וכבר נתגדלו השערות בסבך, ואעפ"כ לא סרה משגעונה ויושבת בדודה, ובבוא אליה נשים או אנשים ויהי מי תסתיר פניה, לפעמים כשעושים לה מלבוש תקרע אותו בשיניה, והבעל הוציא עליה הוצאות אצל רופאים ובעלי שמות יותר מיכלתו, ואין תרופה למכתו, לפעמים קצת חלומה באמרה צר לי בצערו של בעלי, מ"מ מוסתרת פניה בפני כל רואיה, והבעל עסקו במו"מ, וכשעוזב ביתו, צריך לשכור שומרים, והוא באמצע שניו וחייו אינם חיים, בכה והתחנן לפני לכתוב לגדולים אשר בארץ לייעצו עצה ולמצוא תרופה, אם לתת לה גט בע"כ, או למצוא היתר לישא אחרת ע"י ק"א רבנים, עכ"ל:

הדבר פשוט שאין להתיר ליתן לה גט בע"כ, אף אם נידון אותה לעתים חלומה הלא רבו כמו רבו דעת האוסרים עפ"י הירושלמי דמשום טעמא דגרירה אסור לגרשה, והכי פסקינן להלכה בש"ע (סי' קי"ט ס"ו) ואף בדיעבד חשש הרמ"א שם להחמיר, אף אם יאמר הבעל לשכור לה שומר לשמרה מההפקר, פשיטא דלא מהני, דלא אשתמיט חד מהפוסקים ראשונים ואחרונים להמציא תיקון זה, ואדרבא הא מבואר בירושלמי דטעמא דגרירה אף שיש לה אב אסור, וכתבו הטעם דהאב אין בידו לשמרה בכל פעם הרי דאין שום תיקון לעשות שמירה לזה, ובעינן דוקא שיהי' נקרא שם בעלה עליה, ולא יקרבו לפתח ביתה בעוד שהיא א"א, ומ"ש הב"ש (סי' א' סכ"ג) וישמר אותה ממנהג הפקר היינו להתיר לו לישא אשה על אשתו, דעדיין אגידה ביה והיא א"א גמורה, ול"ש בזה טעמא דגרירה, דהרי פשוט מדינא דגמרא, בנשתטית דמותר לישא אשה על אשתו ולא אמרינן דיסיר השגחתו מאשתו הראשונה, וינהגו בה מנהג הפקר, אלא משום חרם רגמ"ה בעינן היתר ע"י ק"א רבנים, והעמיסו עליו ג"כ לשמרה במה דאפשר, גם מאן מפיס דבעת חלוממתה באמירתה שלבה דוה על עיגון בעלה שהגיעה לכלל יודעת לשמור גיטה, דלדעת כמה פוסקים אף דמבחנת בין גיטה לד"א לא מקרי יודעת לשמור גיטה, ובעי' שתהי' בגדר פעוטות, ותלוי בחילוף גרסאות גיטין (דף ס"ה ע"א) וע' תשו' רש"ל סי' ס"ה, א"כ איתא חשש לביטול גט מדאורי' גם זה פשוט וברור:

אולם להתיר ע"י ק"א רבנים, כבר יצא הדבר להתיר מפי גדולי המורים ודעת הרבה גאונים דא"צ התרה כלל, כי במקום מצות פו"ר לא גזר רגמ"ה, עי' מהרי"ק ושו"ת ב"י סי' י"ד, וכן הסכים המהרח"ש סי' ל"ג, ודעתו שם אף לדעת הר"י מינץ לא החמיר רק בשהה י' שנים ולא ילדה, אבל בנשתטית לא, דלא אסרו רק לישא אשה על אשתו, ואשתו היינו שמתנהג עמה באישות, אבל נשתטית דא"י לנהוג עמה באישות אינו בכלל זה עיי"ש, אלא דמ"מ גדולי האחרונים החמירו, המה הב"ח סי' קי"ט, ובשו"ת סי' צ"ג, ובשו"ת שב יעקב סי' מ"ב, אבל מ"מ הסכימו דיש היתר ע"י ק"א רבנים, וכ"כ בשו"ת צ"צ סי' ס"ז דכבר נתפשטה ההוראה להתיר ע"י ק"א רבנים, והנה האחרונים כתבו דצריך להשליש ביד נאמן דמי הכתובה ותוספת כתובה ונדוכיא ויחייב א"ע נגדה כל דיני תנאי כתובה וישליש גט ביד שליח להולכה ליתן לה לכשתשתפה, ובודאי אם תשתפה איני נמנה להתיר ע"י קבלתה גט זה, כאשר כבר קיהו בזה הרבה הרב המגיה במ"ל פ"ו הקשה כיון דבשעת הכתיבה אינה בת גירושין הוי כנכתב שלא לשם גירושין, ודומה לההיא דיבמות (דף נ"ב ע"ב) ולאשה דעלמא אינו גט, ומבואר בהרמב"ם פ"ג ה"ו מה"ג הטעם כיון דלא היתה בת גירושין כשנכתב הגט הוי כנכתב שלא לשמה, ומה דדעת הרב המגיה שם לעשות פלוגתא בין תוס' לדעת הרמב"ם, דלדעת תוס' יבמות שם הטעם כיון דאין בידו לגרשה עכשיו, לא מצי משוי שליח, במח"כת אינו כן, דהכל עולה בסגנון א' ושניהם צריכים להדדי, דדברי תוס' המה כאומר לסופר שיכתוב אחר שיכניסנה כמבואר בתוס' שם דבזה אינו מספיק טעמא דהרמב"ם, דהא בשעת כתיבה תהי' בת גירושין, והוצרכו לטעמיה כיון דאין בידו לגרשה עכשיו לא מצי משוי שליח, והיינו דכללא הוא, דבמה שא"י לעשות עתה א"י לעשות שליח לעשות לאח"ז, כמ"ש תוס' נזיר (דף י"ב) ואך לטעמא דידהו צריך ג"כ ליסוד סברת הרמב"ם הנ"ל, דבלא"ה יקשה הא בידו לכתוב בעצמו עכשיו הגט, וממילא יכול לכתוב גם ע"י שלוחו, וכיון דבידו לעשות כן עתה ע"י עצמו או שלוחו, ממילא יכול לעשות שליח לעשות כן לאחר זמן לזה מוכרחים אנו לטעמא דהרמב"ם דעתה א"א לו ולשלוחו לכתוב הגט, וכיון דעתה אינה בת גירושין הוי כמו שלא לשמה, ומש"ה אף שמצוה שיכתוב בעת שתהי' בת גירושין, מ"מ כיון דא"י לעשות עתה שליח א"י לעשותו לאח"ז, וזהו ברור, א"כ קשה גם נצבה קושיית הרב המגיה על תקנה דהשלשת הגט בנשתטית דפסול מתרי טעמא לגרש בזה הגט, הן מטעם כיון דא"י עתה ליתן לה הגט בעצמו וע"י שלוחו לא מצי משוי שליח ליתן לה לכשתשתפה, והן מטעם כיון דעתה לאו בת גירושין הוי כנכתב שלא לשמה, וכן הגאון פ"י ר"פ מי שאחזו פקפק בזה מטעם הנ"ל, כיון דבעידן כתיבה אינה ראויה לקבלת הגט, הגט בטל, ומדמי לאחזו קורדייקוס:

אולם מכל מקום להקל בלי השלשת הגט קשה להרים ראש נגד גדולי חקרי לב, דעת הב"ח, והעתיקו דבריו להלכה הח"מ והב"ש, כי שערי התירוצים לא ננעלו לחלק בין קורדייקוס לנשתטה, ואף דלמעשה אין להקל לגרש בגט זה, אבל מ"מ לא לעשות מעשה להקל בלא השלשת גט, גם י"ל דיסוד הטעם בהשלשת גט, כיון דכמה פעמים א"א לשער אם הגיעה לגדר א"י לשמור גיטה, ובזה כיון דמדאורי' בת גירושין היא, ואם כתב הגט בעת ההיא ועשה שליח ליתן לה לכשתשתפה לגמרי, י"ל דהוי גט גמור, דבזה ליתא לקושיא הנ"ל דהוי כנכתב שלא לשמה, די"ל כיון דמדאורי' בת גירושין היא וגם בדיעבד לרוב הפוסקים מגורשת היכא דליכא רק טעם דגרירה א"כ מקרי כתיבה לשמה, גם הקושיא דמה דאיהו לא מצי עביד השתא, לא מצי משוי שליח לעשות לאח"ז, י"ל כיון דבדיעבד מהני מקרי מצי עביד, וגדולה מזו כתבו תוס' והרא"ש יבמות שם למ"ד אדם מקנה דבר שלב"ל, גם לאשה דעלמא הוי גט דיכול לכתוב בעצמו עתה הגט דהוי בת גירושין דיכול ליתן לה הגט להתגרש לכשתנשא, ויכול לעשות כן ע"י שלוחו, א"כ ה"נ ביכולה לשמור גיטה, י"ל דיכול לגרשה ליתן הגט עכשיו להתגרש לכשתשתפה לגמרי דאין זה נגד תקנת חז"ל לטעמא דגרירה, דהא אינה מתגרשת מעכשיו ועדיין שם בעלה עליה, ממילא גם דבר שלב"ל לא הוי כיון דגם עתה דיעבד מגורשת, דהרי כתב הכ"מ פ"ג הט"ו מהל' אישות המקדש יבמה לשוק שיחולו הקדושין לאחר שיחלוץ יבמך אף אם וקדשמ עכשיו הוי ספק אם תפסי בה הקדושין, מ"מ כיון דהוי עכ"פ ספק קדושין לא מקרי דבר שלב"ל, ולאחר שיחלוץ לך יבמך הוי ודאי קדושין, א"כ מכ"ש היכי דעתה מדאורי' בודאי בת גירושין ורק מדרבנן א"י לגרשה ודיעבד מגורשת לגמרי, בודאי לא הוי דבר שלב"ל, ויכול לגרשה עתה שיחול הגט לכשתשתפה, ממילא מקרי בת גירושין ומקרי ג"כ איהו מצי עביד, ויכול לעשות שליח ליתן הגט לכשתשתפה, א"כ י"ל דמה"ט ס"ל להאחרונים הנ"ל תיקון השלשת הגט מחששא דבת גירושין היא, דאולי היא בגדר יכולה לשמור גיטה, וע"י השלשת הגט מותר בממנ"פ אם א"י לשמור גיטה ואין לה תקנה בגירושין לא בעי השלשת גט, ואם יכולה לשמור, ממילא הועיל ההשלשה, דיכולה להתגרש לכשתשתפה עכ"פ יהי' מאיזה טעם שיהי' קשה לזוז מדבריהם לזה אני הצעיר נמנה להתיר ע"י ק' רבנים ע"י השלשת הכתובה ות"כ ונדוניא, ויחייב עצמו ליתן תנאי כתובה וישליש גט כשר ביד שליח מוכן לזה ליתן לה לכשתשתפה, והב"ד יזהירו להשליח שלעת מצוא לכשתשתפה לא יעשה מעשה בלי רשות ב"ד שיורו לו אז איך יתנהג בגט זה כן נראה לענ"ד: תשובה עד לידידי הרב רבי נתן נ"י בק"ק לאבזענץ.

ע"ד שאלתו באשה שכגועה בחולי צרפתים ובא כזה תחת בעלה, ושלחה למרחקים לעסוק ברפואות, ולא מצאה תרופה, והוא דר עמה והוליד ממנה בנים, והמכה מהלכת יום יום בגרעון יותר, ונשחת רוב פניה, וכמאסת לכל רואיה, ורצונו לפטרה בגט אך אין ידו משגת ליתן לה כתובה, ושאל אם יכול למנוע ממנה שאר כסות ועונה, עכ"ד:

בתשובת מהריב"ל הביא תשו' הרא"ם ז"ל שנשאל בכזה באיש שיש לו מום כזה אם כופים אותו לגרש, ומה דהשיב ע"ז ותוכן תשובתו כפי הנראה בפשטא דמוכת שחין דמתני' יש בו ב' עניינים, א) דיש בו מיאוס וסרחון, מדחשיב בהדי מומין שנולדו באיש דאין אשה יכולה לסבלו. ב) דהתשמיש ממקחו וממסמס בשרו ליפול חתיכות חתיכות, כדקתני בסיפא דמתני' מפני שהוא ממקמתו, ואם יש בו ב' עניינים, אע"פ שהיא ופוייסת כופים לגרש, אבל אם אין בו מיאוס וסרחון עד שאין אשה יכולה לסובלו, או דאין התשמיש ממיקחו אין כופין לגרש, עיי"ש, ולכאורה תמוה, כיון דאף במפוייסת דאזדא טעמא דסרחון ומיאוס דהא מתרצית בכך, וע"כ דכופין מטעם דממיקתו, א"כ בההיא טעמא לחוד דממיקתו אף בליכא סרחון ומיאוס תסגי, אח"כ מצאתי בשו"ת מהרי"ט ח"ב חלק אה"ע סי' י"ד הביא תשו' הרא"ם שבא לידו בכתיבת יד וכפי"מ שביאר שם דעתו, העולה מדבריו דמוכה שחין דמתני' יש ב' עניינים מכח הוכחה הנ"ל, ובאמת כל טעם לחוד מספיק לכופו, אלא דמסר לנו הרא"ם סימן דאם יש בו ב' עניינים נאמר דהוא בכלל מוכה שחין דמתני' שלא חילקו בין אם מאריך החולי הרבה או מעט, אבל בחולאים אחרים שאין בו ב' עניינים הנ"ל, אולי אינו בכלל מ"ש דמתני' והם ידעו דכל חולי שאינו מכלל כ"ד מוכי שחין יש להם רפואה בנקלה ואין כופין אותו, ולא ידענו שיעורו, וא"א לעמוד עליו עיי"ש, זהו תוכן דבריו, לפ"ז סגור לנו השער דכל שאין בו ב' עניינים הנ"ל אין כופין אותו להוציא, וכפי הנראה בנ"ד כפי שכתב מעכ"ת דכבר נימק צורת פניה, ונראה דהוי בכלל ממיקתו, וקרוב הדבר שיאמרו הרופאים דתשמיש ממיקתו, וגם היא נבזית ונמאסת דזהו בכלל סרחון, כדמסיק המהרי"ט שם דלא בעי סרחון ממש, רק ענין נתעב ונמאס, א"כ דבכה"ג באיש כופין אותו ומכ"ש באשה כמ"ש הרא"ש בשו"ת כלל מ"ב והוקבע להלכה בש"ע סי' מ"ב, ויעויין בשו"ת הרא"ש שם שכתב ואף את"ל דרגמ"ה השוה מדותיו דבכל ענין לא יגרש אותה בע"כ, מ"מ כופים אותה לקבל גט, ואם תמאן ימנע ממנה שאר כסות ועונה, ביאור דבריו אף אם נימא דרגמ"ה גזר דבשום אופן א"א לגרש בע"כ, י"ל דוקא לזרוק לה גט בלי רצונה, אבל מ"מ אפשר לכוף אותה עד שתאמר רוצה אני, דזהו לא מקרי בע"כ כמו באיש, דמדאורי' בעינן רצונו ולא בע"כ, ואעפ"כ היכי דהדין נותן לגרש ע"י דכופים אותו עד שיאמר רוצה אני, והוי גט מעושה כדין ה"נ בדידה וע"ז כתב הרא"ש ואם תמאן יכול למנוע ממנה שכ"ו, היינו ג"כ בדרך כפיה שתקבל הגט, והב"ש כתב דמכ"ש שיכול לזרוק לה גט בע"כ, ותמוה, דמאי כ"ש הוא. דפשיטא דכפיה שתאמר רוצה אני עדיף דלא מקרי בע"כ כמו באיש כה"ג, וה"נ בנ"ד הדין דכופין אותה, ולפחות ע"י מניעת שכ"ו, ונ"ד עדיפא מהא דהרא"ש, דעל קושיית הרא"ש יש לפקפק כמו דהקשו האחרונים, די"ל דמום דידה גרע מכסתחפה שדהו ואין לה דין גירושין, אלא דד"ת יכול לגרשה בע"כ כמו אשה דעלמא, אבל לבתר תקנת רגמ"ה, י"ל דהיא ככל הנשים, והמום אינו מגרע כחה, כיון דנסתחפה שדהו אבל באיש דל"ש דנסתחפה שדהו כמ"ש, מש"ה כופין, אבל בנ"ד דיש חשש סכנה דממקתו אפילו במפוייסת הב"ד כופים, בזה ל"ש דנסתחפה שדהו, בודאי הדין דכופים אותה, ומה דהוצרך הרא"ש לדון בק"ו, י"ל דוקא בנכפה ולא ס"ל להרא"ש דיש בו סכנה, וכמ"ש בשם רגמ"ה דנכפה הוי מום גדול, משמע רק דהוא בכלל מומים הגדולים, אבל לא דיש בזה סכנה, ואף דהרא"ש שם סי' ב' כתב דסומא בב' עיניו אין כופין אותו משמע שם דאין בידינו לדמות ולהוסיף על המומין שמנו חז"ל, ואפשר דבאמת דהרא"ש לנפשיה לא פסיקא ליה דנכפה הוי מום גדול, אלא דמ"מ כיון דרגמ"ה הוא מרא דשמעתתא דס"ל דנכפה הוי מום, א"כ כשגזר ופרש חרמו שלא לגרש אשה בע"כ לא הוי גזירתו על נכפית, [ואולם עדיין אינו מספיק אמה דכתב הרא"ש ואף אם ת"ל דרגמ"ה השוה מדותיו וכו' מ"מ כופין אותה וכו' והיינו כמש"ל, דזה מקרי רצון דהוא גט מעושה כדין, בזה יקשה כיון דרגמ"ה גזר על נכפית ג"כ להשוות מדותיו, אלא דבאנו לדון דהוי רצון, א"כ ניחוש דנכפית לא הוי מום גדול, ואין דינה להתגרש והוי גט מעושה שלא כדין, ובהכרח לומר דפסיקא להרא"ש דנכפה הוי מום גדול ול"צ מתני' למחשבה, ועדיין צ"ע,] והח"מ והב"ש כתבו דמשמע מתשו' הרא"ש דנכפה הוי סכנה, ומש"ה דנו דאפילו תנאי לא מהני כמו במוכה שחין, ולא ידעתי היכן ראו על ככה, הלא הרא"ש כלל רק בכלל מומים גדולים, א"כ בנ"ד דהוי סכנה עדיף יותר, די"ל דודאי כופין, כמבואר בפסק של ר"מ ב"ר יוסף דמפשט פשיטא ליה דנכפה הוי סכנה וכופים אותה, ונ"ל דאף הרא"ש לא פליג על זה, אלא דס"ל דנכפה לא הוי סכנה, מש"ה הוצרך לדון בק"ו, לזה בנ"ד יעמוד רומפכ"ת על החקירה אצל הרופאים אם יש בה ב' עניינים הנ"ל, בודאי כופים אותה, אף דידע ושתק, מ"מ הא אפילו תנאי לא מהני, אולם אם לא ידונו הרופאים דתשמיש ממיקתו יש לדון טובא, א', אף ע"י מאיסותא הוי כמו מומים גדולים, מ"מ הא כמה פוסקים סוברים בידעה ומחלה אין כופין אותו, ה"נ באשה כן, אף די"ל דיכול לומר קים לי כהפוסקים אף בידע יכול לומר סבור הייתי, והדין דכופין אותה ופטור אנכי ממזונות, מ"מ י"ל דאין זה בכלל ק"ל, די"ל כ"ז שלא גירשה בודאי חייב במזונותיה אלא דמניעת מזונות הוא מדין כפיה, ואנן ב"ד מסופקים אם הדין דכופין ל"ש לומר ק"ל דחיובא עליה דידיה, וענין כפיה הוא מילי דב"ד, ממה דפסקינן ססי' קי"ז דבנכפה יכול למנוע ממנה שאר כסות ועונה, אף דבסי' קנ"ד יש בו דעות אם כופים אותו, אין ראיה דמספיקא פטור ממזונות, די"ל דהתם הטעם דבאשה לכ"ע הוי מום, כמ"ש הב"ש ומוהר"ם לובלין, והדין עמם כמבואר בהגהת אשרי פרק המדיר והמרדכי דאין ללמוד נכפה באיש דכופים ממה דהוי מום באשה, די"ל אשה בכל דהו ניחא לה, וא"כ משמע דבאשה בודאי הוי מום גדול, [ובאמת איני מבין כראוי דמאי ס"ד ללמוד מנכפה באשה, הא כמה וכמה מומים נחשבים מום לענין דהוי מקח טעות, וכללא כיילי דכל המומים הפוסלים בכהנים פוסלים בנשים, אבל מ"מ אין ראיה דהוי מום גדול לענין נולדו בה אח"כ. וצ"ע,] גם יש לדון, כיון דאין ממיקתו לא הוי בכלל מ"ש במתני', ואולי יש לזה רפואה בקל, אף דהרופאים נתייאשו לרפאותה, מ"מ המהרי"ל כתב דאין אנו יכולים לעמוד עליו, אולם מ"מ י"ל למ"ש הב"ש סי' קנ"ד דבמומים אף דידעה, מ"מ אין לה דין מורדת, והב"ש כתב כן מדין נ"ל, ולענ"ד דלא צריך לזה, דבלא"ה הוא בכלל טוענת מאיס עלי ונותנת אמתלא שבוררת דאין לה דין מורדת, ויש לה כל דיני דמתיבתא כמ"ש הב"ש ססי' ע"ז, אף בסבלה כן כמה שנים, וכיון דאין לה דין מורדת, וא"צ לעשות לו מה שמחוייבת לו, ה"נ בהיפוך א"צ הוא לעשות לה מה שמחוייב, כמ"ש הב"ש סי' קי"ז, בפרט בנ"ד דהרופאים אומרים דאין לה רפואה, קרוב יותר דהוי מום גדול, ויש צד גדול לומר דיכולה לטעוו ק"ל, לזה דעתי נוטה דיכול למנוע ממנה שאר כסות ועונה, כן נראה לענ"ד: תשובה עה לכבוד ידידי ש"ב הגאון מוה' מאיר ווייל נ"י וכבוד ידידי הרב מוה' יהושע נ"י.