שו״ת רבי עקיבא איגר – תנינא – תשובה סז

תשובה סז לידידי האלופים הקצינים תושבי עיר בערוואלדי:

ששאלתם פנויה היתה הרה לזנונים בעת שהיתה משודכת אח"כ נתבטל הקישור והלכה והיתה לאיש אחר ואיזה חדשים אחר הנשואין ילדה זכר פטר רחם, והמשודך הא' התפאר עצמו מיד אחר הנשואין דהיא מעוברת ממנו והודיע יום קבוע למלאות הריונה, ונתאמתו דבריו, והיא גם היא אמרה למילדת העברית בעת לדתה כן, והמשודך ההוא הוא לוי, ונסתפקתם אם נאמנים לפטור הבן מפדיון שלא יתחייב לפדות עצמו כשיגדיל:

הנה בש"ע יו"ד (סי' ש"ה סח"י) ואם היא אומרת שמישראל נתעברה והישראל מכחישה ואומר שמעכו"ם נתעברה הבן פטור מפדיון, א"כ ה"נ לכאורה מהני בדיקת האם לפוטרו מפדיון, ומכ"ש בנ"ד דגם הוא מודה לדבריה, אמנם מזה אין ראיה, די"ל דהתם דמהני ברי דידה לגבי נפשה להכשיר לכהונה מהני גם לולד מחמת חזקת אם, משא"כ בנ"ד דלגבי דידה אין הפרש בין נתעברה מישראל או מלוי, ואין חזקת כשרות דידה נוגע לדבר זה, י"ל דלא מהימנא:

אף דבנ"ד גם הוא מודה לדבריה וזה עדיף יותר כדאמרינן פ"ק דכתובות בארוס וארוסתו חדא דקמודה, ועוד הא קיימ"ל כר"ג, משמע דבמודה גם לר"י מהימנא, וו'וו באמת לכאורה טעמא בעי, דמה יוסיף תת כחו במה שמודה, א"כ הי' נראה דהתם ג"כ עיקר הטעם משום ברי דידה וחזקת כשרות דגם ר"י ס"ל דמדינא הוי מהני רק משום מעלת יוחסין ס"ל דמחמירינן בזה, ומש"ה בצירוף הודאתו מודה ר"י דמהני, אבל בלא חזקת אם י"ל אף במודה לא מהני:

האומנם ראיתי בשו"ת הרא"ש כלל פ"ב כתב בההיא ילדה תאכל בתרומה, ואם הבן זכר שוחט ומקריב ע"ג מזבח, היינו טעמא כיון דמודה שבא עליה ספק אם אחר בא עליה שדינן בתר דידיה וכו' משמע אף בליכא עדים שבא עליה בהודאתו לחוד מחזיקינן ליה כבנו, ולכהן ודאי להקריב ע"ג מזבח, אף דליכא חזקת כשרות דאם מסייע, וכ"כ עוד הרא"ש מפורש יותר בכלל ב' בנידון כהן שבא על הפנויה וילדה ממנו בן שכשר לכהונה, דאפילו לר"י דסבר מאן דכשיר בה מכשיר בבתה, מ"מ מודה שפסול לכל דין כהונה, דלא הוי זרעו מיוחס היינו היכי דאין הבועל בפנינו, אבל היכי דהוי בפנינו ומודה לדבריה דאפילו לר' יהושע מהימנא, כ"ש לענין זרעו מיוחס אחריו שאינו אלא מעלה, כיון דשניהם מודים קרינן ביה זרעו מיוחס אחריו עיי"ש, היינו דמהימנינן לשוי' להבן לכהן מעליא:

אבל לא זכיתי להבין דברי הרא"ש, מהיכן פשיטא ליה כן, דהודאתו בלי חזקת אם מהני, דהא פשיטא י"ל דעיקר הטעם דמהני הודאתו לר"י, כיון דבלא"ה מדינא מהני ברי דידה מטעם חזקת אם, או כיון דמהני הברי לגבי דידה, גם וולדה כמותה, משא"כ לדונו לכהן דאינו נוגע כלל לגבי נפשה ומדינא אינה נאמנת, י"ל דגם הודאתו לא מהני:

ובפרט דבלא"ה דברי הרא"ש בכלל ל"ב, תמוהים לי, במה דדן בדרך ק"ו, כיון דהודאתו מהני גם לר"י לענין יוחסין, מכ"ש לדידן לענין זרע מיוחס אחריו, דמבואר דס"ל להרא"ש אף באינו לפנינו עפ"י דבריה לחוד ג"כ הוי כהן מדינא, ורק מקרי אין זרעו מיוחס אחריו, ומה דמשנינן אבל בבתה ד"ה הולד שתוקי, היינו מדין זרעו מיוחס אחריו ותמהני הא בלאו הודאתו היכן מצינו דברי דידה מהני לשוי' לבנה כהן, דלא מצינו דמהימנא אלא רק לענין דלכשר נבעלה, דחזקת כשרות והימנותא לגבי נפשה מסייע לה, אבל לא לענין דנתעברה מכהן, ומה דאמרינן אין איכא שתוקי וכשר כדשמואל דא"ש עשרה כהנים וכו' היינו דמייתי ראיה דלישנא דשתוקי שייך לומר שתוקי וכשר, אבל מ"מ הפרש יש דבההיא דשמואל מדינא הוי כהן רק שפסול לעבודה דאין זרעו מיוחס אחריו, ובההיא דעדות אשה בבתה מדינא בנה לאו כהן הוא, וראיתי דכ"כ להדיא שיטה מקובצת לכתובות בשם הריב"ש וצ"ע:

ואף דיש לדחוק, דמ"ש הרא"ש מכ"ש לענין זרעו מיוחס אחריו היינו לדידן, דלענין תרומה בזה"ז בודאי נאמן אביו להאכילו על פיו, (כדקיי"ל בש"ע סי' ג') אלא דהי' אפשר לומר כיון שהוא בזנות לא מקרי זרעו מיוחס אחריו, בזה דן מק"ו דמהימן לגמרי גם לענין מיוחס אחריו, אך לישנא דהרא"ש משמע דסובב והולך אההיא דעדות אשה בבתה דהולד שתוקי דמהכי ג"כ מודה, ובזה בודאי בלאו הסברא דהודאתו מהני מדינא לאו כהן הוא וצ"ע:

אמנם לדינא בנ"ד נראה אף דליכא חזקת אם מסייע, מ"מ אף אלו לא נבדקו כלל הוא והיא, מ"מ אין לחייבו בפדיון מספק דשמא עלוי או מכהן נתעברה אף דרוב העיר אינם כהנים ולויים, מ"מ דלמא אזלא איהי לגביה והוי קבוע אף דמדברי הרשב"א והריטב"א פ' בתרא דקדושין בסוגיא דד"ת שתוקי כשר אף בספק אזלא איהי לגביה הוי רוב כשרים דהוי כמו רוב צדדים, ספק אזל איהו לגבה והוי ודאי מרוב כשרים, ואף אם אזלא איהי לגביה מ"מ דלמא מכשר עיי"ש. מ"מ א"א לחייבו בפדיון לאפוקי ממונא למה דקיי"ל אין הולכין בממון אחר הרוב:

וביותר אף בודאי אזל איהו לגבה, י"ל דאין לחייבו בפדיון דתליא באשלי רברבי, דמדברי רשב"ם ב"ב (דף צ"ג ד"ה דהיא גופא וכו') מבואר דמפקינן ממונא ברובא דאיתא קמן, אולם מדברי תוס' בכתובות (דף ט"ו ד"ה להחזיר) ובסנהדרין (דף ג' ד"ה ד"מ לכ"ש) מבואר דס"ל דבכל ענין אין הולכין בממון אחר הרוב, ונראה דקיי"ל הכי, כדמשמע מהרמ"א חוה"מ סי' רצ"ב, מכ"ש בנ"ד דספק אם אזלא איהי לגביה אף אי נדון לרוב צדדים, י"ל דלא מקרי כ"כ רובא דאיתא קמן:

מזה נראה דאין לחייבו בפדיון מספק, ובאמת גם בדינא דהש"ע הנ"ל באומרת מישראל נתעברה אף אם מתה ולא נבדקה האם ופלוני העיד דמנכרי נתעברה, כיון דמדין אינו בני א"נ רק לומר לאו מיניה הוא, אבל להעיד דמנכרי לאו כל כמיניה בעדותו לחייבו בפדיון, והא דנקט הרמ"א אומרת מישראל נתעברה היינו דנקט לישנא דמקור הדין בתה"ד, ולפי דמסיק בתה"ד שם בסופו וכ"ש לענין סלעים דמוקמי מדינא בחזקתו, א"צ כלל לנאמנות דידה, דאף בלא נבדקה אין מוציאין ממון מספק ועדיין צ"ע, עכ"פ בנ"ד נראה ברור דפטור מפדיון, כן נראה לענ"ד: ידידכם עקיבא. תשובה סח לידידי הרב רבי שמחה נתן נ"י.

ע"ד הענין לישא אשת חמיו דכתבו תוס' והרא"ש לאיסור עפ"י הירושלמי, אף דבשמעתין דיבמות שרו לה, שמא אח"כ אסרוה, ובשו"ת נודע ביהודא ח"א סי' כ"ו הרבה לתמוה, דמרא דדינא בירושלמי, רבי חנניא דהי' מבית דינו דרבינו הקדוש וחבירו של ר' חייא, והא בתלמודא דידן איתא כי אתי ר"י בר שילא אמר כל שבנקיבה ערוה בזכר גזרו על אשתו משום שניה, ופריך עלה רבא וכללא הוא חמותו ערות אשת חמיו מותרת ומבואר בתוס' שם דהך כללא דריב"ש בדורות האחרונים גזרו בכך, והא דפריך רבא מאשת חמיו, היינו דגם בדורות אחרונים קים ליה לרבא דאשת חמיו מותרת, והא רבא הי' כמה דורות אחר רבי חנינא, עוד טען הגאון הנ"ל אחרי דברי דבירושלמי אמר עלה דאשת חמיו אם תימר תורה, מדס"ד דהוא דאורייתא, ע"כ דגזירה קדמוניות היתה כמ"ש תוס' כה"ג גבי שלקות ובתלמוד דידן אף בימי רבא עדיין אשת חמיו מותרת, והניח בתימא:

לענ"ד נראה דלק"מ, דכד נדייק בלישנא דהרמב"ן והרשב"א בחידושיו דכתבו מדקתני בברייתא דאשת חמיו מותרת ולא סיימו בה דאסורה משום מראית עין, נשמע דמשרי שרו לה לגמרי, עכ"ל מבואר דמגופא דדינא דברייתא אין ראיה די"ל דמותרת, היינו דלית בזה איסור שניות, אבל מ"מ אסורה משום מ"ע, וי"ל ג"כ דנ"מ לדינא, דשניות הוי ערוה דרבנן, וקדושייהו לא הוי קדושין גמורים, ואם בא אחר וקדשה צריכה גט משני, כמ"ש הב"ש סי' כ"ו, אבל אם אסורה רק משום מ"ע לית בזה צד ערוה דרבנן כלל וקדושיה קדושין גמורים, ואם בא אחר וקדשה א"צ גט, (וי"ל עוד נ"מ אם האיסור משום מ"ע מותר באתר דלא חכמי' להון כדאיתא בירושלמי גבי חורגין, ואף דלכאורה קשה על הירושלמי, מה מפני דלא חכמי' להו, הא קיי"ל כרב דכ"מ שאסרו מפני מ"ע אפילו בחדרי חדרים אסור, ובהכרח לומר דר"ח בירושלמי לא ס"ל לההיא דרב, וביותר דבירושלמי פ"ט דכלאים על משנה א' איתא על ההיא דרב דמביא כמה מתניתא דלא כרב, דנראה דהירושלמי ס"ל לדחות דברי רב אלו מהלכה, מ"מ י"ל דגם ברייתא זו דקתני אשת חמיו מותרת ס"ל ג"כ דלא כרב, דהרי בביצה (דף ט') אמרינן עלה דרב כתנאי ושפיר יש נ"מ בין איסור דשניה בין איסור דמשום מראית עין,] ולזה דייקא רק מדלא סיים בברייתא דאסורה משום מראית עין, וזה לא שייך רק על הברייתא דדינא קתני דמותר באשת חמיו הו"ל לסיים דאסורה משום מ"ע, אבל רבא דלאו דינא דאשת חמיו קאמר אלא דבא להקשות על כלל דריב"ש דכל דבנקיבה אסור, א"כ שפיר י"ל דבימי רבא וכמה דורות לפניו גזרו לאסור משום מ"ע, ורבא פריך על הכללא דריב"ש מן אשת חמיו דלית בה משום שניה אף דבנקיבה ערוה, ואף דאסורה משום מ"ע, מ"מ הקושיא דלפי כללא דריב"ש תהי' אסורה בכלל שניות, ונכון, ובזה מיושבים דברי בה"ג, דבתחילה (דף נ"ב ע"א) כתב אשת חמיו ואשת חתנו מותרת, אבל אמרו חז"ל אסורה מפני מ"ע, ואח"כ (דף נ"ג ע"א) הביא ברייתא כצורתה מותר אדם באשת חמיו, ולהנ"ל ניחא, דההיא (דף נ"ג) לענין דלית בה איסור שניות, ועל האיסור דמשום מ"ע סמך אדלעיל:

והנה הגאון נ"ב העלה מרגניתא טבא לחלק דאחר מיתת אשתו מותר באשת חמיו דדמי ממש לההיא דיבמות (דף צ"ח) אשה ובתה דגיורת לרע"ק מתה אשתו מותר באמה דחמותו ממש לאחר מיתה הוא רק באיסור ארור שוכב עם חותנתו לשיטת רש"י ולתוס' כיון דקילא משריפה לכרת לא גזרו רבנן בזה, יהי' איך שיהי' כמו דהתם לא גזרו משום חמותו ה"נ לענין אשת חמיו גזרו רק בחיי אשתו, אבל לא אחר מיתת אשתו, אלא דהגאון בעצמו שדא בה נרגא, הא', דהבה"ג אוסר ג"כ באשת חתנו, והב"י כתב בטעמו כי היכא דחיישינן באשת חמיו משום מ"ע, דנראה כנושא חמותו, ה"נ אסור באשת חתנו דנראה כנושא בתו, וכתב עלה הב"י ומ"מ אין זה מוכרח, די"ל הבו דלא לוסיף עלה, ודברי הב"י תמוהים לי, דנראה דס"ל דבה"ג מסברתו למד לאיסור באשת חמותו, בדרך דמיון מן אשת חמיו, ומדברי הרמב"ן והרשב"א נראה דבה"ג גריס בתלמוד ארץ ישראל אשת חמיו ואשת חמותו מותרת לו, אבל אמרו חכמים אסורה לו מפני מ"ע] ולזה כתב הגאון דודאי אלו הטעם באשת חמיו דנראה דנושא חמותו אין לדמות ללמוד מזה איסור באשת חתנו אלא דבה"ג ס"ל ההיא דאיסור אשת חמיו מפני מ"ע, היינו שיטעו על חמיו שהוא אביו ויאמרו זו אשת אביו, מש"ה נמי באשת חתנו שייך מ"ע דיטעו על חתנו שהוא בנו, ויאמרו זו אשת בנו, וכיון שכן גם אחר מיתת אשתו אסור באשת חמיו, כיון דהחשש דיאמרו שהיא אשת אביו, ומעכ"ת כתב דלא נזכר בהרשב"א ורמב"ן דבה"ג אוסר באשת חתנו, ואדרבא ראי' בהיפוך, מדנקטו אבל אמרו אסורה מפני מ"ע, ולא אמרו בירושלמי דאמרו חכמים אסורות לו משמע דקאי רק על אשת חמיו, לא נ"ל כלל, דבאמת ברשב"א ובבה"ג איתא לשון אשת חמיו ואשת חתנו מותרת לו, ולא נקט מותרות לו בלשון רבים, דמותרת לו היינו כל חדא מותרת לו, מש"ה נקט גם בסיפא אסורה לו דכל חדא אסורה לו, אלא דבהרמב"ן איתא לשון מותרות לו, וא"א לבנות דייק על זה די"ל טעות דפוס הוא, וצ"ל מותרת, ובאגודה איתא להדיא דבה"ג אוסר באשת חמיו ואשת בנו, ואולם באמת הא הך דינא דאיסור אשת חתנו לא נזכר מזה בתוס' גם היש"ש החליט להתיר, ואוסר רק באשת חמיו, ועי' במסכת דרך ארץ פ"א איתא שם אשת חמיו ואשת חתנו מותרות לו, אבל אמרו חכמים אשת חמיו אסורה מפני מ"ע, משמע מדפתח בתרתי וסיים בחדא אשת חמיו, דרק באשת חמיו אסרו, אבל אשת חתנו קיימא בהיתירא, א"כ הדרינן דטעמא דאשת חמיו דמ"ע הוא, דנראה נושא חמותו, ומותר במתה אשתו, א"כ י"ל אף דכוונת הרשב"א והרמב"ן בשם בה"ג הכי הוא, ואף דבטור ובאגודה אוסרים בשם בה"ג באשת חתנו, מ"מ אפשר דלענין זה הוא יחידאה, ושארי רבוואתא דאסרו באשת חמיו לא אסרו באשת חתנו, הגמגום הב', דהא הר"ח פוסק גבי גרים דמתה אשתו אסור באמה דפסק כר' ישמעאל דחמותו לאחר מיתה בשריפה, ה"נ באשת חמיו, ומעכ"ת כתב עלה דלרש"י וסייעתו דלרע"ק דחמותו לאחר מיתה ליכא לאו וכרת רק איסורא בעלמא אין הולד מזה ממזר, א"כ אף לדידן דמספקינן שמא כהפוסקים כר"י דחמותו לאח"מ בשריפה, או שמא כתוס' והרמב"ם דלרע"ק חמותו לאח"מ בכרת והולד ממזר, מ"מ הוי לדידן בכלל ספק ממזר דמותר, וא"כ קליש איסורא דהולד אינו ממזר, זה אינו דמה בכך, דהתורה התירה ספק ממזר, מ"מ להפוסקים כר"י הדין דאשת חמיו לאח"מ אסורה לו, וא"כ נהי ספק ממזר מותר, מ"מ אנו דנין דהוי ספק אם אשת חמיו לאח"מ מותרת דאין זה מדרך אקליש איסורא ממה דדנין להולד בספק ממזר דהא מכל מקום להסוברים אשת חמיו בשריפה הדין דאשת חמיו לאחר מותו אסורה לו, גם לענין מותר מסתפקנא, דיש לומר דהתורה אמרה ספק ממזר מותר, היינו בספיקא במציאות, אבל לא בספיקא דדינא דמזה לא מיירי קרא, דבקרא לא שייך ספק בדין, כמו שכתבו תוספות יומא (דף ע"ד ד"ה איצטרך גבי כוי) אף דיש לחלק קצת, דזהו לא שייך לומר דהקרא רק לכוי דהוא ספיקא דדינא, אבל לגבי ממזר דקרא איצטרך לספק במעשה, וממילא גם ספיקא דדינא בכלל, דמ"מ מנין לנו לחלק, די"ל כיון דהקרא לא מיירי מזה הדרא לדינא דספקו לחומרא, [ועי' בסי' מ"ש ליישב בזה דברי תוס' גיטין (דף כ"ה ד"ה ואי) וא"ת לקולא וכו']:

ואני מוסיף עוד גמגום, דלשיטת רש"י דלרע"ק חמותו אח"מ אשתו לית בה רק איסורא בעלמא, אין לנו ראי' כלל דל"ג בקליש איסורא, והיינו למ"ש רש"י סנהדרין (דף נ"ח) דהנך דקתני בברייתא שם דגר אסור בהם הטעם כיון דנאסרו לב"נ, אסורה גם אח"כ שנתגיירו, שלא יאמרו באנו מקדושה חמורה לקלה, היינו דכל ח"כ נאסרו לב"נ, זולת מה דנאסר ע"י אישות כמו אשת אחיו, וכיון דלא נאסרו לב"נ מותר בהם אחר הגיורות, וההיא דאשה ובתה דאסורה לו, היינו דנאסרה לב"נ כיון דאין בזה רק אישות דעצמו, ולא ע"י אישות דאחר וכמ"ש רש"י ותוס' ביבמות לענין אחלופי, ה"נ לרש"י בסנהדרין לענין דאורי' לב"נ, ומה"ט אסור גר בחמותו בחיי אשתו דב"נ אסור בה, וקיימא הטעם דלא יאמר באנו מק"ח, כ"ז מבואר ברש"י סנהדרין להמעיין בה דלא הזכיר רק טעמא דלא יאמרו, א"כ כ"ז דנזכר דגר אסור בהם, ע"כ דנאסרו לב"נ, אלא דבמתה אשתו קתני פלוגתא אם מותר באמה, דהיינו דפליגי בפלוגתא דר"י ורע"ק, דמאן דמתיר הוא רע"ק, כיון דאינה בכרת רק איסור לא נאסר לב"נ דאינה בכלל עריות, וזה שכתב רש"י שם ד"ה מתה אשתו דב"נ לא הוזהר על חמותו, דנימא דבאים מק"ח, היינו דב"נ מותר בחמותו כזאת במתה אשתו, דאי כוונת רש"י דבכל חמותו לא הוזהר ב"נ, מלבד דטעמא לא ידענא דמ"ש מאשה ובתה, גם א"כ מ"ט דגר אסור בחמותו בחיי אשתו, הא לא שייך שלא יאמרו, אלא ודאי דכוונת רש"י דחמותו דאיירי בה דהיינו במתה אשתו לא הוזהר ב"נ עלה, לפ"ז לא מצינו דקלשא איסור קיל לענין גזירה, אלא דבגר מותר במתה אשתו, היינו דכל איסורי דגר בקרובות רק משום שלא יאמרו, ובמתה אשתו דלא הוזהר ב"נ, כיון דאינה בכלל עריות דח"כ, ממילא ל"ש שיאמרו באנו, אבל הכא באיסור אשת חמיו דהאיסור משום מ"ע י"ל דאין חילוק בין קלשא ללא קלשא, ואך לשיטת תוס' דלרע"ק חמותי אח"מ אשתו הוא בכרת מוכח שפיר ממה דבגר יש חילוק בין מתה אשתו ללא מתה, היינו משום דבקלשא אסורא ל"ג, וכן לרש"י יבמות (דף צ"ח) דכתב הטעם דגם אסור בהנך דקתני בברייתא דאחותו מאמו דגזרינן דלמא אתי למיתב אחותו שנולדה לו אח"כ, אבל בקורבא דאב ל"ש כן, והא דאסור באשת אחי אביו מהאם, היינו כיון דיש בזה צד אם גזרינן דיתירו ג"כ אחותו מאם, וההיא דמותר באשת אחיו דל"ג רק בקורבא אבל לא בבא מחמת אישות וההיא דמתה אשתו מותר באמה אף דלא אתי ע"י קדושין אחרים, היינו משום דקלשא איסורא ל"ג ודברי רש"י אלו ביבמות לא זכיתי להבין, דלפ"ז מאי פרכינן בסנהדרין וסבר ר"מ כל ערוה שהב"ד ממיתים עליה וכו' ופירש"י שם דקתני מיהא מותר באשת אביו אף דב"ד ישראל ממיתים עלה, וכן בחמותו וקתני אסור באחותו ואחות אביו אע"ג דאין ב"ד ישראל ממיתין עלה, ולשיטת רש"י ביבמות משניהם ליכא קושיא, דממה דאסור באחותו ואחות אביו אין ראיה דב"נ מוזהר בזה, דהא הטעם דאתי לאנסובי אחותו שנולדה אח"כ וגם מהא דמותר באשת אביו אין ראיה דב"נ לא מוזהר בזה, דהא באשת אביו ל"ש למגזר משום נולד אח"כ, והרי אפילו באשת אחיו דמשכחת ביה איסור בנולד לו אח אח"כ ונשא אשה, אלא כיון דבא ע"י אישות דאחרים ל"ג מכ"ש באשת אביו דתרוייהו איתנהו דלא משכחת ביה ערוה בנולד אח"כ וגם בא ע"י אישות דאחרים, ואי דבאמת הקושיא רק מהא דמתה אשתו מותר באמה. הא הך תנא רע"ק דמתה אשתו אין ב"ד ישראל ממיתין על חמותו, ומה דנקטו רש"י ותוס' בסנהדרין דפרכא מאשת אב וחמותו, ע"כ חמותו דנקטו אשגירת לישנא בעלמא, דהא במתה אשתו אין ב"ד ישראל ממיתים, וא"כ לרש"י ביבמות ליכא פרכא כלל, ולא מצינו ידינו ורגלינו בפרכת הש"ס, בסנהדרין, וצע"ג,] ואך בלא"ה כיון דרובא דרבוואתא פסקו דאשת חמיו מותרת, ולהאוסרים י"ל ס"ל כרע"ק דאשת חמיו לאח"מ אינה בשריפה ממילא אשת חמיו לאח"מ אשתו מותרת כמו בגיורת מה"ת לנו לגבב כל החומרות ולחוש לה, והפרי מגדים ביו"ד כייל כמה פעמים דהיכי דמתירי' בהפ"מ אם יש עוד ענין ספק וצידוד להתיר מקילים גם שלא במקום הפ"מ, ה"נ הכא באשת חמיו אם נשאת לא תצא כמ"ש הב"ש, א"כ נקטינן לדינא לעיקר כהפוסקים אשת חמיו מותרת ממילא אם יש עוד צד להקל, והיינו אחר מיתת אשתו דיש צד כהפוסקים כרע"ק, וגם עיקר האיסור דרבנן, ומה"ת לחוש כולי האי: