שו״ת רבי עקיבא איגר – תנינא – תשובה נח

תשובה נח לידידי הרב ר' ישראל נ"י בראזענבערג.

טרידנא טובא, ואך השעה צריכה לכך להתיר בת ישראל מכבלי עיגון, ושלא תהינה בנות ישראל כהפקר מוכרחני להשיב בקיצור נמרץ, דלדעתי הקלושה כפי גביית עדות מן מעכ"ת אני רואה שהנער אלימלך לא חרך רמיה צידו, ולא הועילו מעשיו כלום, כי מה שמעיד ר' איצק ששמע שאמר הנער אלימלך הרי את מקודשת לי בטבעת זו, כיון שאמר שלא ראה הנתינה מידו לידה, ובלע"ז איך האבע ניכט גיזעהן דאס ער העט איהר איין רינג גיגעבין' לית ביה מששא כמפורש בתשובת הרשב"א דאם לא ראו עדים הנתינה ממש לידה אעפ"י ששמעו שאמר התקדשי לי בחפץ פלוני ואח"כ יצא החפץ מת"י אינן קדושין, והובא להלכה בהגהת ש"ע סמ"ב ס"ד, ואף דהב"ש ס"ק י"ב הביא המרדכי, דאע"ג דלא ראו הנתינה ממש אין לבטל הקדושין אם ראו דבר המוכח, ומדמי לההיא דהן הן עידי יחוד הן הן עידי ביאה, מ"מ בעינן עכ"פ ראו דבר המוכח, שתיכף ומיד אח"כ ראו הטבעת בידה וגם בזה אינו מוכח דמקרי מוכרח, אלא כדאיתא במקור הדין בספר החכמה שנתרצה תחילה לו להתקדש ונכנסו יחד למקום הנועד ע"ד להתקדש בזה בשמעו שאמר ה"א מקודשת להרשב"א ומהר"ם [הובא בתשו' מיימוני ס' נשים סי' א' ] ולהמרדכי מהני מטעם דראו דבר המוכיח, אבל בנ"ד דלא ראו שנתרצתה ונכנסו ע"ד להתקדש, גם לא אמר שראה תיכף ומיד הטבעת בידה, אלא שאמר שהנער אלימלך אמר לו שנתן הטבעת בידה, פשיטא ופשיטא דלית ביה מששא בקדושין כזו, וכ"כ בשו"ת הרמ"א סי' ל', ולא נשאר רק עדות הנער וואלף שהוא מעיד על קדושין גמורים, ולדעת הסמ"ג קיי"ל דהמקדש בע"א חוששין לקדושין והרמ"א סי' מ"ב ס"ב כתב להחמיר, מ"מ הא בע"א בהכחשה לכ"ע לאו כלום, וכמ"ש הרמ"א אם אחד משניהם מכחיש העד ל"ח כלל, ובנ"ד דהיא אומרת שמעולם לא נתן לה הטבעת, נאמנת להכחיש העד ולזה היא שריא לאנסובי לכל שתרצה, רק לא להנער וואלף הנ"ל, כן נראה לענ"ד: עקיבא גינז מא"ש. תשובה נט להבד"צ המופלגים בק"ק שטראלזון.

ע"ד שאלתכם, באשה שנפטרה תוך שנה שניה לנשואיה בלי ז"ק, והגבאים לקחו לרשותם כל הבגדים והתכשיטים שלה שהכניסה מבית אביה, עד שישמעו שורת הדין בענין ירושת הבעל, והממון שהכניסה לנדן נפסד הכל, והוא עני ואביון גברא ארטילאי, והודעתי לכם שורת הדין שהבעל יחזור החצי ליורשיה שהוא אביה, וחזרתם לשאול אותי איך יהיה בהוצאת צרכי קבורה אם החיוב על אביה או שינוכה מחלק הבעל:

הנה דבר זה מחלוקת אחרונים, דעת החלקת מחוקק אה"ע ססי' נ"ה דהוצאת קבורה על שניהם כיון דמחזיר החצי, ודעת הב"ש שם דהחיוב כולו על הבעל ובנחלת שבעה בהל' תנאים אחרונים סי' ט' אות ד' נראה דעתו ג"כ כהב"ש] והביא ראיה משומרת יבם סי' ק"ס, ונראה לענ"ד דלא דמי די"ל דכך היתה תקנת חז"ל, דנגד זכות שנתנו להבעל עדיפות מהאב שיהי' הוא יורשה ולא האב אף אם אינו יורש הכל, מ"מ אם במין אחד מהנכסים זוכה בהם הבעל לבדו חלה חיוב קבורה על אותן הנכסים שזוכה בהם הבעל לבדו, מש"ה בשומרת יבם, לא מבעי' לדעת תוס' דהיבם יורש כל הנכסי צ"ב, א"כ בנכסי צ"ב הפקיעו ירושת האב מהם, מש"ה חלה חיוב קבורה על נצ"ב, אלא אף לאינך שיטות, וכדקיי"ל דבנצ"ב יחלוקו, מ"מ כיון דלגבי יבם גם המנה ומאתים הן מדין ירושה כאלו הכניסה לו וכמ"ש תוס' כתובות (דף פ"ב ד"ה יורשי הבעל) הדרינן לסברא הנ"ל כיון דלגבי עיקר כתובה הבעל לבדו הוא שם יורש ולא יורשי האב שייך תקנת חז"ל שהחיוב קבורה חל על אלו הנכסים דהבעל לבדו יורשה, משא"כ בתקנת שום בשנה שניה, דמצד מנה ומאתים לא מקרי יורש דלא ניתנה כתובה לגבות מחיים, ולגבי אינך נכסים כל אימת דהבעל יורש גם יורשי האב יורשים ואין בנמצא שום מין נכסים שיהי' הבעל לבדו שם יורש עליהם, וא"כ מכל הנכסים שבשבילם חיוב הקבורה, כמו כן חל החיוב ג"כ על האב, ובזה נסתר ראיית הב"ש והנ"ש ממהרי"ל. והיינו ממה שהוכיח המהרי"ל דתקנת שו"ם הי' ג"כ על נכסי מלוג ממה דהדין דבשנה הראשונה פטור מלקברה, לפי הנ"ל אין מזה ראיה, דקושייתו ג"כ כנ"ל, דאם איתא דנ"מ אינו מחזיר, א"כ על הנ"מ הבעל לבדו שם יורש עליו, מ"מ החיוב קבורה עליו מכח אלו נכסים דהיינו הנ"מ, כן נ"ל נכון בסברא:

גם נראה לענ"ד לדון דדברי הב"ש המה רק אם יש להבעל ממון לעצמו, אבל בנ"ד דהבעל ארטילאי וצריך לחסר צרכי קבורה מהנכסים שלה י"ל דהוי כחסר דמחזיר החצי מהנשאר בעין דלא נעשה בע"ח וא"צ להשלימם מחלקו, הגם דזה צריך ראיה גדולה, דבפשוטו י"ל דלא מקרי חסר רק מה שהוציא בחייה [דבכה"ג אף בבזבז פטור כדמשמע בהגהת ש"ע סי' נ"ב] דהתקנה לא הי' רק במה שבא לירש בשעת מיתתה, אבל במה שמוציא לצרכי קבורה, י"ל דמיד בשעת מיתתה זכה האב בחלקו, וההיא דתשובת מיימוני סדר נשים סי' ל"ה דמנכה צרכי קבורה, היינו מטעם המבואר שם, כיון דלא ירית אין מחוייב כלל בקבורתה, א"כ י"ל דלא מקרי חסר ממילא הדין דמחלק הבעל ינוכה כל צרכי קבורה לדעת הב"ש ונ"ש הנ"ל, מ"מ כיון דמ"מ יש לצדד דצרכי קבורה בכלל חסר, דזהו שייך ג"כ לעסק דידה, [דהרי יתר מזה כתבו האחרונים בשם המרדכי דהבעל ניזון ל' יום מהנדן אחר מיתתה] וכאן דבלא"ה קיימנו לנכון דברי הח"מ, נראה לענ"ד דעכ"פ בזה שהוא גברא ארטילאי יש לסמוך למעשה דהדין דצרכי קבורה מאמצע:

והנה לכאורה הי' נ"ל להביא ראיה לזה דצ"ק מקרי חסר, דלכאורה קשה מה דהובא בהגהת ש"ע סי' קי"ח דעת הרא"ש בשו"ת דלא תקנו תקנת שו"ם בנ"מ, ואיך סתם הרמ"א בפשיטות סי' נ"ב דצ"ק ינוכה, ואמאי אין הבעל חייב בקבורתה לשיטה זו וכקושיית המהרי"ל, וצ"ל דהטעם דהוי חסר, ומיירי באין להבעל ממון בפ"ע, ומשו"ת מיי' הנ"ל אין ראי' בהיפוך, די"ל דבא ליתן טעם אף היכי דאית ליה ממון בפ"ע, אך נ"ל דאין זה הכרח, דלפום רהיטא הי' נראה דקושי' מהרי"ל מעיקרא ליתא, למ"ש תוס' כתובות (דף פ' ע"ב ד"ה או דלמא) וי"ל דלאו דוקא וכו', וא"כ י"ל דזהו רק לס"ד, אבל למה דפשטיה מבריית' דיורשיה יורשי כתובתה חייבים בקבורת' י"ל הטעם דתקני קבורתה רק תחת נדוניא, ולא תחת נ"מ, וכדמשמע להדיא כן בתוס' כתובות (דף נ"ב ע"א ד"ה רצה פודה) דכתבו דפירות ופרקוכה אין מצויים כמו כתובה וקבורה, הרי דעיקר תקנת קבורה הי' נגד נדוניא דהוא מצוי דהפוחת לא יפחות מחמישים, וא"כ ממילא מיושב קושיית המהרי"ל, דמשום ירושת נ"מ לא תקנו כלל:

אמנם נראה דאין זה מספיק רק ליישב קושיית מהרי"ל על הרא"ש לשיטתיה דאזיל בשיטת תוס' דהיבם יורש כל נצ"ב, א"כ י"ל דזהו גופא הטעם דהקבורה על היבם, דלא תקנו רק משום נצ"ב, אבל מ"מ למה דפסקינן כשיטת רש"י דבנצ"ב יחלוקו ע"כ הטעם דהיבם חייב בכל הקבורה, דכל שהבעל יורש מקצת רמו חיוב קבורה עליו, א"כ כיון דלס"ד דהש"ס דקאמר א"ד יורשי האב חייבים דירתי נכסים הנכנסים והיוצאים עמה, מוכח הסברא דתקנו ג"כ משום נ"מ, מה"ת לן לומר דלמסקנא נדחה זה, כיון דבלא"ה ע"כ הטעם משום דיורש מקצת רמו חיוב קבורה עליו, א"כ קושיית מהרי"ל במקומו, אמנם י"ל דמ"מ יש ליישב, והיינו די"ל דגם לס"ד עיקרי התקנה שחייבו לבעל לקבור ואף בליתא נכסים משום לא פלוג, היינו נגד כתובתה דהוא נצ"ב, דהוא מצוי ועפ"י הרוב יש נכסים להיורש, מש"ה אף אם לפעמים ליכא לירש חייב משום לא פלוג, ומ"מ זהו דוקא אם כח ירושתו בכולה, מש"ה ס"ל להס"ד דאפשר היכי דמגרעים כחו מירושה בנכסים נ"מ אף דלא תקנו משום נ"מ, מ"מ לא תקנו אלא היכי דהוא יורש בכולה ולא בגרע זכותו בשום דבר, וא"כ מיושב קושיית מהרי"ל דמשום נ"מ לחוד לא אמרינן לגבי' ל"פ, כיון דאינו מלתא דפסיקא, דלאו לכל הנשים יש להם נ"מ, ואפשר גם באיכא נ"מ, מ"מ לגבייהו לא חלקו חיוב קבורה, באופן דליכא ראיה להסברא דקבורה מקרי חסר, אך מ"מ נ"ל עיקר כהח"מ דהקבורה מאמצע, כן נראה לענ"ד לדינא: אח"ז מצאתי בשו"ת הרדב"ז סי' קכ"ד כתב להדיא דהוצאת קבורה על שניהן וכן העלה להלכה בשו"ת שב יעקב אה"ע סי' כ"ט: תשובה ס לאלופי מנהיגי העיר דק"ק בובליץ יצ"ו.

ע"ד שאלתכם בפנויה שזינתה, והניקה בנה י"ח חודש וגמלתו לפי תומה ואחר ב' שבועות לגמלתו נשאת לאיש בהסתר, ומיד אחר הנשואין נתעורר בזה המלמד שלכם שנעשה שלא כדין להנשא תוך כ"ד חודש, והאשה הנ"ל פרסה נדה קודם חופתה ועדיין לא טבלה, ושאלתם איך משפטו אם צריך לגרשה:

בפשטא דמלתא הדין פשוט בסוגיא דיבמות ר"פ החולץ דצריך שיוציאנה בגט, ולא די בהפרשה בעלמא, אכן לאשר במדינתכם קשים הנשואים [כאשר כתבתם שמטעם זה נעשה בהסתר] ויוכל להסתעף מכח הגירושין כה קלקולים, לזה חובה עלינו למצוא היתר בכל כח האפשרי עפ"י דתה"ק:

הנה בהגהת מרדכי ר"פ החולץ הביא מחלוקת הפוסקים בזונה מינקת, ומשמע מדברי המרדכי דלדעת הר"ש דמתיר בגרושה בודאי מותר ג"כ בזונה, אלא אפילו לדעת ר"ת דאוסר בגרושה, י"ל דוקא בגרושה דיש מי שיכוף אותה להניק, אבל בזונה י"ל דמותרת עיי"ש, א"כ כיון דלהר"ש בודאי מותרת, וגם לר"ת יש לצדד, הי' אפשר לנו להקל עכ"פ בדיעבד, דאם נשאת ל"ת:

אמנם בנ"י יבמות מבואר דס"ל דבזונה גם לדעת הר"ש אסורה דגרושה תתבע לבעלה למסמס בבצים וחלב, משא"כ זונה כסיפא לה למתבעי, וכמו שביאר דבר זה היטב בשו"ת צ"צ סי' ע"ה עיי"ש שדבריו נכונים בלי פקפוק ושאין להקל כ"א במופקרת לזנות כמ"ש בהגהת ש"ע, ובנ"ד דנתודע לי אחר החקירה שנאנסה ולא נשמע עליה שום פריצות, אין להקל בכח היתרא זה לחוד:

אמנם מה שיש לצדד להקל, למ"ש הא"ז ומהר"י הובא בד"מ להקל בשוגג דא"צ גט וסגי בהפרשה, ועי' ד"מ שם שכתב לענין הבחנה, וז"ל, וכתב מהרי"ו סי' ע"ג, דוקא כשעברה וקדשה במזיד, אבל בשוגג די בהפרשה, ודוקא ששניהם שוגגים, אבל כשהיא מזידה צריכה גט וכשמפרישים אותה א"צ הרחקה כמו בברח אלא די בברח לעיר אחרת מהלך ב' וג' ימים, וגם ישבע שלא ישוב אל המקום שהיא שם עד תום כ"ד חודש, וכתב בתה"ד סי' רט"ז, הא דמחלק בין שוגג למזיד, הם דברי הא"ז, ודוקא שוגג לגמרי וכו' וכתב הבנימנין זאב סי' קכ"ט דאין לסמוך ע"ז אלא בכהן שאם יגרשנה אסורה לחזור לו, אבל בישראל צריך לגרשה עכ"ל, ול"נ דבכהן יש לסמוך אהרמב"ם והר"ן והה"מ והב"י היינו דבחדשי הבחנה א"צ לגרשה] ובישראל יש לסמוך על מהרי"ו, עכ"ל, ושוב כתב הד"מ וז"ל וע"ל רסי' זה מ"ש לענין הלכה, עכ"ל, מבואר דקולות הנ"ל שכתב בהבחנה הוא ג"כ במינקת חבירו ולסמוך בשוגג על המהרי"ו והא"ז, ובפסקי הרמ"א בספר המפה כפי הגהת הב"ש סקי"ז שצ"ל יש לסמוך עיי"ש, ובסעי' י"ב בהגהה ובב"ש שם כתב להדיא וז"ל ואם בשוגג כנס מבואר לעיל דיש להתיר:

אמנם נ"ל דדברי הב"ש אינם מוכרחים, די"ל דעד כאן לא היקל הרמ"א בשוגג לסמוך על המהרי"ו והא"ז אלא בצירוף קולא דעת הרמב"ם והר"ן, דהיינו דבהבחנה א"צ גט, וכמו כן במינקת חבירו בקידש אבל בנשא מינקת חבירו דלכ"ע צריכה גט אפשר דאין לסמוך על הקולא דשוגג לחוד, והכי משמע בביאור ההגהה דכתב תחילה וי"א דאין חילוק בין קידש לנשא, וע"ל סי' כיצד נוהגים עכ"ל, דהיינו להקל בכהן במזיד ובישראל בשוגג, וכיון דבמזיד בכהן בודאי אין היתר רק בקדש לחוד, לסמוך על הרמב"ם, דאלו בנשא לכ"ע צריכה גט, ה"נ הקולא בישראל בשוגג הוא רק בקידש לחוד, א"כ מ"ש הב"ש דבכנס בשוגג דמבואר לעיל להתיר, ה"ה כאן אינו מהדומה, דהתם יש צירוף דעת הרמב"ם וסייעתו דבהבחנה א"צ גט, וה"נ כאן בקידש לחוד, אבל בנשא מינקת חבירו בשוגג מניין לנו להקל, ועי' במ"ל הביא ראיה דהרא"ש אוסר אפילו בשוגג, גם ביש"ש חלק על הא"ז הנ"ל, ולזה בעניי לא מצאתי מקום להתיר במינקת חבירו ונשא בשוגג:

אך בנ"ד מצאתי תרופה להיות מבואר בש"ע אה"ע סי' ס"ד ס"ה דבאלמנה אין חופה קונה, ועי' בב"ש דעכ"פ לכ"ע אין חופת נדה קונה באלמנה עיי"ש, משמע דהיא כארוסה לכל דבר כמו בחופת נדה דעלמא להרמב"ם, א"כ בנ"ד דהיא חופת נדה, י"ל דהוא בכלל קידש לחוד, והדרן לפסקי דהרמ"א לסמוך בשוגג על דעת הרמב"ם בקידש א"צ גט, בצירוף דעת הא"ז ומהרי"ו להקל בשוגג, באופן דבנ"ד ג' צדדי קולות, א', דעת הפוסקים במרדכי דמזנה י"ל דגם להר"ש לא גזרו דין מינקת חבירו, ב', דעת הא"ז ומהרי"ו להקל בשוגג, ג', דעת הרמב"ם והר"י אורלייניש והר"ן והב"י להקל בקידש, ובנ"ד דהוי חופת נדה הוי כקידוש לחוד, לזה בשעת הדחק וחשש מכשולים יש לסמוך להקל שא"צ גט, אבל עכ"פ הפרשה צריך שירחיק לעיר אחרת וישבע עד"ר שלא ישוב למקומה עד תום כ"ד חודש, כן נראה לענ"ד: