שו״ת רבי עקיבא איגר – תנינא – תשובה לח

תשובה לח לידידי הרב רבי יוסף שמואל נ"י אב"ד דק"ק קעמפנא.

על הנידון שיצא קול על פנויה שמעוברת, ואח"כ נשתקע ולא הי' בירור והיא מודית ואומרת שככשר נבעלה והי' רוב כשרים, אם מותרת להנשא לכהן:

נראה לענ"ד להתירה, והיינו דאם היתה מכחשת להקול ואומרת להד"ם יש להתירה אף אם הוי קלא דלא פסיק דחיישינן לקלא דמקמי נשואין. מ"מ הא לר' יהושע באלמנת עיסה אלים ליה ס"ס להתירה אף בלא ברי. ולר"ג אלים ליה ברי. וא"כ בברי וס"ס לכ"ע שרי, ובנ"ד הוי ס"ס, דכל קול הוי רק ספק, וכדמשמע הלשון חיישינן לקלא, וגם מדקיי"ל דקלא בתר נשואין ל"ח, הרי דאפילו דרך ספק גמור לא הוי, וא"כ הוי ס"ס, ספק דהקול אינו אמת, ואת"ל שהוא אמת דלמא לכשר נבעלה, וכיון דהיא אומרת לא נבעלתי הוי ברי וס"ס, ומצאתי כעין זה בתשובת שיטה מקובצת סי' ך', שכתב וז"ל איברא ודאי דכל ס"ס לקולא אפילו בשל תורה, וכ"כ הריטב"א פרק המגרש, וז"ל אי נפיק עליה קלא דנתקדשה קדושי ספק, כגון שזרק לה ספק קרוב לו, אע"ג דאי הוי סהדי בהכי הוי אסרינן אותה, השתא דלא אתחזק מלתא רק בקול, דתרי ספיקא נינהו, דלמא קלא ולאו קושטא ודלמא קרוב לו, עכ"ל, הרי דנקט קלא שם ספק לצרפו לספק אחר לס"ס, גם נראה למ"ש הר"ן במתני' פרק הזורק דספק קרוב לו היינו שכך הקול דקדשה ספק קרוב לו מותרת דהוי קול ושוברו עמו, דיאמרו דקמו רבנן במלתא דהי' קרוב לו עיי"ש, ואף דהתם בעי' שיהי' הקול במפורש דקרוב לו היינו משום דסתם קדשה הוי כאומרים קרוב לה. אבל בנ"ד בקול דנתעברה פשיטא דבכלל זה דהוא ספק ממי נתעברה אם לכשר אם לפסול והוי קול ושוברו עמו דיאמרו קמו רבנן למלתא דהי' לכשר, ודומה להא דאמרינן בגיטין שם בההוא גברא דקדיש באיצפא דתוחלא עיי"ש. אף דלא הי' הקול במפורש דהוא ספק אם הוא שוה פרוטה מ"מ כיון דתוחלא שהוא דבר גרוע וידוע מעצמו דהוי ספק אם הוא שוה פרוטה, הוי כפירשו בקול הספק, ה"נ הכא בקלא דנתעברה הוי ממילא ספק למי מכל הלין נראה דאלו מכחשת להקול היתה מותרת, וא"כ אף בנ"ד דהיא מודית אלא דאומרת לכשר נבעלתי נאמנת במגו דלהד"ם, ואף דהרא"ש (כלל ס"ו סי' ח') כתב דלא אמרי' מגו דהי' מכחיש לעדות קרובים, והביא ראיה מסוגיא דב"ב (דף ל"ב ע"א) לקוחה בידי לא מצית אמרת דנפיק קלא, והיינו דאינו רוצה לטעון נגד הקול עיי"ש, והובא בש"ך (סי' נ"ח ס"ק י"א) אך מ"מ כבר כתב בתשובה למהריב"ל (סי' סע"ט) דלהר"ם והרשב"א אין הכרח לדין זה, ובכה"ג חוה"מ (סי' פ"ב) בכלל מגו אות ס"ז כ' והרשד"ם סי' נ"א כתב דהרמב"ם ושארי פוסקים ס"ל דמגו במקום עדים פסולים אמרינן, ואף דמהר"א ששון בתשובה (סי' כ"א) כתב דלא מצינו חולק על הרא"ש בזה, מ"מ הא כתבנו דדעת מהריב"ל וכנה"ג כתבו דשארי פוסקים חולקים על הרא"ש, וה"נ משמע מדהחליטו דין חדש דאינו נאמן לקוח נגד הקול, משמע דס"ל דזהו פירוש הסוגיא הנ"ל לקוחה לא מצי אמרת דנפיק עלה קלא, היינו דאלו הי' נאמן הי' נאמן ג"כ במגו דלקוח, ולא אמרינן דלא הוי מגו דלא רצה להכחיש הקול, גם מדברי הרשב"א בתשובה סי' אלף קע"ט משמע דנאמנת במגו להד"ם אף דהיתה צריכה להכחיש הקול, וא"כ בנ"ד דבחד רוב דכשרים לרוב הפוסקים הדין דמותרת בברי וחד רוב, וא"צ למגו, ולהרמב"ם דס"ל דלכתחילה בעי תרי רוב. הא ס"ל דאמרינן מגו דהי' מכחיש הקול, וכיון דלהרמב"ם ג"כ מותרת בנ"ד מכח המגו, מה"ת לנו להחמיר, ואף דאין דין זה דמגו תולה בדין זה דחד רוב. מ"מ כיון דעכ"פ לאינך שיטות מותרת מטעם חד רוב ולהרמב"ם מותרת משום מגו שפיר סמכינן להקל, וכעין זה כתב הד"מ יו"ד סי' נ"ד, מה שרוצה מעלתו לצרף דעת הב"ח סי' ד' דבפנויה לא חיישינן לקלא, דאף דרואים ענין פריצות בעלמא אומרים עליה שם זנות, אין ענין להכא דהקול שהיא מעוברת, מ"ש עוד דאף אם נידון בנ"ד דא"נ להכחיש הקול מ"מ מקרי מגו כדאשכחן גבי משארסתני נאנסתי במגו דמכ"ע דכשירה לכהונה, אף דבטענה מוכ"ע ג"כ א"נ לענין הכתובה. מ"מ הוי קצת מגו דהיתה טוענת טענה מעולה ומגו גרוע כזו מהני לצרף לברי וחזקה מלבד דיש לדון הא לר"י לא מהני גם זהו, והוי בכלל לכתחילה לא תעביד עובדא, גם מאן יימר דמקרי הכא טענה מעולה, כיון דהיו צריכים להכחיש הקול, אף להסוברים דהוי מגו היינו דהי' נאמן להכחיש הקול. אבל אם א"כ לדונו בשם טענה מעולה י"ל דמקרי טענה גרוע דאינו רוצה להכחיש הקול. אבל העיקר נ"ל כמ"ש דבנ"ד נאמנת להכחיש הקול וכנ"ל: תשובה לט לידידי הרב רבי הירש קרא נ"י בק"ק לעסלא.

על שאלתו באלמנה שראו בידה תכשיטים עולים אלף ר"ט, והיא ואביה אומרים שניתנו לה מאביה להביאם עמה לבית בעלה להתקשט בהם, ואביה אומר ג"כ שהוא חייב להעזבון חתנו סך אלף ר"ט, אם האב יכול להחזיק בתכשיטים ע"י כח והרשאה מבתו, והוא נאמן שהתכשיטין הם של בתו במגו דהי' אומר שפרע חובו של אלף ר"ט הנ"ל עכ"ד:

בענין המגו שיש לאביה, וע"י הרשאה לאביה תליא במחלוקות הפוסקים הש"ך והתומים סי' ע"ה, ואך יש תקנה שתמכור או תתן החפצים לאביה וכמ"ש התומים דיכול למכור השט"ח והלוקח ישבע עיי"ש. ואף דיפה כתב בקצות החושן דהיכי דמסופק כמה הלוה על המשכון אינו יכול למכור המשכון למי שיודע כמה הלוה ויהי' נאמן במגו דהוי פשיעה במה דנתן החפץ לאחר, כדאיתא בסי' נ"ח, וא"כ לכאורה ה"נ במוסרת החפצים לאביה. נראה דאינו דומה להתם דהמגו דהלוקח יהי' רק נגד הלוה, אבל לא לגבי המלוה, דהא אלו טען באמת להד"ם או לקוח הי' צריך המלוה לשלם להלוה הפסד החפץ שהפסידו, מש"ה בטוען על דמיו צריך המלוה לשלם ללוה הפסידו. אבל הכא דהמגו דהאב דהחפצים שלו במגו דהי' טוען פרוע הוי מגו מעליא גם לגבי דידה לפטרה, דכיון דאלו הי' טוען פרוע היו היתומים נפסדים והיא לא היתה חייבת לשלם להיתומים. ה"נ בטענתו שהחפצים שלו והיא לא הפסידתה להיתומים, דאלו מסרתם לאביה ג"כ יכול לטעון חובו פרוע. גם התם דהמשכון ודאי חפץ דהלוה, אלא דטוען דמים עליו וגם בעל המשכון אינו טוען ברי שאחר נוטל דמיו כדינו, אבל הכא דהיא טוענת מסרתי לאבי חפצים שלו, ואני יודע האמת שאבי מחזיק בהחפצים כדין, ואנחנו הב"ד מאמינים לו במגו לא הוי כמזיק. ואף אם משכבר הודה בב"ד בסך האלף ר"ט לא הוי מגו למפרע, כיון דבשעת מעשה כשהודה בחוב אמר החפצים אלו נתתי לבתי ואני חייב להעזבון אלף ר"ט דאז הי' לו מגו ומוכח דאמר אמת, אלא דהמגו לא הי' מהני לה דהיא אינה יכולה להחזיק בחפצים ע"י מגו שלו. ואחר שהיא מקנה החפצים לו והוא הבע"ד מאמינים לו החפצים האלו נתונים ממנו כאשר טען אז כשהי' לו מגו, עכ"פ בצירוף דאף אם בעלה נתנם לה יש לה זכות בהם מכח שטר כתובתה שנכתב חוץ וכו' השייכים לגופה. אף דפקפקנו על זה במכתבי הראשון מ"מ פשטא דדברי הב"ש מורים דגם לענין זה אמרינן דדנין כפי מנהג העיר, וא"כ בצירוף זה יש לסמוך בהקנאתה לאביה ומדין מגו:

וע"ד השבועה שכתב ומעכ"ת נ"י לדמותו לדברי הב"ש (ססי' צ"ז) דאם צוה בעלה שיתנו לה הכתובה ל"ח לתפסה, כיון דהוא לא חש לזה, אין זה דמיון, דבמצוה שיתנו חזינן שרוצה שיפרעו לה כתובתה בלי טענה עליה, אבל בנ"ד דהעיקר המכוון שהאפעטיקע ינתן לה בדוקא על כתובה ולא לאחר. י"ל דהיינו הכל אם יגיע לה הכתובה ע"י השבועה ישולם לה ע"י האפעטעקע. אך זה אמת דהוי כהודאה שלא התפיסה צררי, דאלו התפיסה הי' הוא יודע שאין מגיע לה כתובה, ונשאר לנו החשש שמא תפסה בעצמה דעל זה ליכא הודאה. והכרעת הנ"ל סי' צ"ז, דבחנוונית אין היורשים משביעין אותה בלי גלגול בצירוף שיטת הרי"ף דאין היורשים משביעין על האפטרופסת של אביהם, לענ"ד תמוה, דהא סברת הרי"ף מדלא השביעה אביהם והיינו לשיטת הרי"ף דפוסק כת"ק דיכול להשביעה אף באינה תובעת, א"כ לדידן דקיי"ל עכ"פ מספיקא דרבוואתא דבאינה תובעת אינו יכול להשביעה ממילא אזדא סברת הרי"ף, דהרי"ף כ"כ לדינא דהגמרא וכפי דעתו שהב"ד מורים כך, אבל אחרי שעפ"י פסק הש"ע שלפנינו בתי דינא דידן פוסקים דבאינה תובעת א"י להשביעה, לו יהא דהדין באמת להשביעה, דההלכה כת"ק והב"ד מורים בזה שלא כהלכה, מ"מ סוף סוף כיון דאנן פסקינן בכל בתי דינים דאין משביעין אותה ממילא היורשים יכולים להשביע אותה בתובעת, כסגנון הזה אמרתי בחדושי לגיטין (דף י"ט ע"א) כדאי ר"ש לסמוך עליו בשעת הדחק. הנה בפשוטו במוקדם גמור, היינו שבכתיבה הקדימו הזמן דאפילו לר"ש פסול, אין שום סמיכה להכשיר בשעת הדחק, ואמרתי אולי יש לדון דהא טעמא דמוקדם ממש פסול לת"ק הוא רק משום שמא יחפה, דאלו משום טריפות פירות שלא כדין, דכיון דעדי מסירה שהזמן מוקדם מפקי קול דלא נמסר ביום שנכתב יאמרו אייתי ראי' ופסול רק משום חיפוי דשמא ימסור בצנעא, ולר"ש דלא חייש לחיפוי פסול משום פירות דתטרוף שלא כדין, דכיון דאין לבעל פירות משעה שנתן עיניו לגרשה לא יוכלו הלקוחות לומר אייתי ראי' דהא אף דנמסר אח"כ הפירות שלה משעת הכתיבה ותטרוף מזמן כתיבה זהו תמצית היסוד בסוגי' שם כמבואר להמעיין, וכיון דאנן סמכינן בשעת הדחק על ר"ש דלא חיישינן לחיפוי, א"כ יש לומר דאף במוקדם גמור נהי דלר"ש פסול משום טריפת פירות שלא כדין היינו דלר"ש פוסקים הבתי דינים משעה שנתן עיניו לגרשה ותטרוף משעת הכתיבה, אבל אחר. שאנן תופסים דיש לבעל פירות עד שעת נתינה, נהי דלר"ש פוסקים הב"ד בזה שלא כדין, מ"מ אחרי שהב"ד פוסקים כן לא תוכל לטרוף פירות דיאמרו אייתי ראי' אימת מטא גיטך לידך, ממילא ליכא חשש פירות, ואם הי' גוונא לר"ש דנדע בבירור שלא תטרוף הפירות היה כשר, ולדידן דידוע לנו דלא תטרוף הפירות, ממילא הגט כשר, דלפי פסקא דבתי דינים שלנו בדין פירות יהיה הדין לר"ש דמוקדם כשר, דהא לא חייש לחיפוי, אלא דלכאורה נסתר זה ממ"ש הרשב"א לפרש בהא דאמרינן לא אכשיר אלא לאלתר, אבל מכאן ועד יו"ד ימים לא, דחיישינן שמא פייס, היינו אף דמשעה שנתן עיניו לגרשה אין לו פירות מ"מ חיישינן שמא פייס ובטלו בין כתיבה לחתימה, וכיון שכן אף שחזר והחתימו לו, מ"מ הפירות אינו מפסיד, כיון דביטל הנתינת עין לגרשה ותטרוף פירות שלא כדין עיי"ש, ולפי הסברא הנ"ל יקשה דא"כ מאי פרכינן אהא דכדאי ר"ש לסמוך בשעת הדחק, והא ר"ל לא הכשיר אלא לאלתר וכו', הא מ"מ כיון דהחשש רק שמא פייס ותטרוף פירות שלא כדין, והא לדידן לא יגבו לה הב"ד הפירות, דהא קיי"ל עד שעת נתינה ויאמרו אייתי ראיה, ובחידושי הארכתי:]

וראיתי אח"כ בתשובת בעי חיי' להכנה"ג חחה"מ סי' פ"ד באחד שאמר נכסיי אין מספיקין לחצי כתובתה, הוי כמודה ותלי' בפלוגתת הפוסקים אם שבועה דשמא תפסה מעצמה הוי עיקר שבועה או רק גלגול שבועה, ואם היא מוחזקת יכולה לומר קים לי כהנך פוסקים דהוי רק גלגול שבועה ולא צריכה לישבע עיי"ש, אלא דהוא לא מיירי בחנוונית, אך באמת גם בחנוונית הוי ספיקא דרבוואתא אם הוא רק דרך גלגול, [ואף דהוי ס"ס, ספק דהלכה כת"ק דחנוונית לחודא צריכה שבועה, ספק דלר"ש משביעין עלה בתובעת בלא גלגול, מ"מ רובא דרבוואתא ס"ל דמהני תפיסה אפילו נגד ס"ס.] וגם י"ל דבמוחזקת יכולה לומר קיי"ל כהפוסקים דבכל אפטרופסת בעי' הודאה במקצת וכמ"ש הכנה"ג חוה"מ סי' צ"ג בהגהותיו להב"י עיי"ש. ועיין בתומים שם דדעת הרמ"ה דבעינן דוקא שיודה בפרוטה שכדין חשדו, א"כ יכולה לומר ק"ל כהרמ"ה וכהפוסקים דחנוונית בלא גלגול ליכא שבועה, ובנ"ד ליכא גלגול כיון דהוי כהודה שלא התפיסה:

אולם כ"ז אם היה הצוואה בתוקפו, אבל כיון דנמצא על יריכו אף אם נימא כהסופרים דבקנין לא חיישינן דכתב על דעת אם ירצה למסור לו השטר, וה"נ בפטורים והודאה דלא בעי' מטא לידי', מ"מ י"ל דשמא אח"כ התפיס לה צררי, דהא מזמן הצוואה ע"ד מיתתו הי' זמן מה ונמלך באמת שלא למסור הצוואה, ולזה קשה עלי לפטור אותה משבועה, ולדעתי טוב מצוא פשר דבר שהיא תתחייב עצמה לזון בנותיה זמן ידוע בעד הרווחים של מעותיהם ולעשות בזה מעב"ד שראו שזהו לטובת היתומים שלא יכלו קרנם ופטרו אותה בכך מהשבועה, כן נראה לענ"ד:

מה שביקש ממני ידידי ני' לכתוב לו אשר שמע בסוגיא דשמא יחפה בישוב קושיית בסוגיא ההיא דמנ"ל לר"י דת"ק ור"ש פליגי בתרתי בחיפוי ובזמן פירות דר"ש סבר משנתן עיניו, ות"ק סבר משעת נתינה, דלמא פליגי רק בחיפוי. אבל לענין פירות מודה ת"ק דמשעת כתיבה, ונהי דבבהיפוך לא קשה דלמא פליגי רק בפירות, די"ל דר"י ס"ל דפירות תליא רק אי בנתינת עין לגרשה, או בנתינת הגט לידה, אבל לתלות בשעת חתימה אין סברא, ולזה כיון דת"ק פוסל בנכתב ביום, אם איתא דלא ס"ל לחיפוי ופסול משום פירות מוכח דלא ס"ל משעה שנתן עיניו לגרשה, וממילא יהי' הדין עד שעת נתינה ושוב ליכא חשש טריפה, דהא עידי מסירה מפקי לקלא דלא נמסר בזמנו, וגם כיון דס"ל עד שעת נתינה למה תקנו זמן בגיטין, אע"כ דס"ל לת"ק חיפוי, אבל בהיפוך תמוה, דדלמא פליגי רק בחיפוי אבל בפירות ס"ל לת"ק ג"כ כר"ש דמשנתן עיניו לגרשה וכו', זכורני שעלתה בידינו ישוב הגון, בהקדם מה דהקשו תוס' שם אמאי כותבין גט לאיש בלא אשתו דלמא לא ימסור לה עד תשרי, ותטרוף פירות שלא כדין, ותירצו דבודאי ימסור לה בעדים ויהי' קלא דלא נמסר בזמנו, ורק בחיפוי חיישינן שמא ימסור בצנעא, ותו הקשו דמ"מ אמאי כותבים גט לאיש דלמא ימסור בתשרי ויחפה על זנות, ותירצו דלא יקדים פורענות לנפשי'. ביאור הדברים הא דלא תירצו מיד דלא מקדים, היינו דנימא דגמר דעתו לגרשה בתשרי ויקדים וכותב הגט בניסן לגרשה בו בתשרי כדי שתטרוף הפירות מניסן, ובזה לא שייך טענה דאין אדם מקדים פורענות דעושה כן בשביל קנוניא על הפירות, ולזה תירצו דהא ימסור לה בעדים ולא תטרוף הפירות ולחוש לחיפוי הא לא יקדים לכתוב לחוש שמא תזנה ויחפה, ומצד עצמו בלי טעם בודאי לא מקדים לכתוב דאין אדם מקדים פורענות, כך הוא ביאור תוס'. ולפ"ז ניחא דכיון דסבר ת"ק חיפוי, ממילא מוכח דס"ל דיש לבעל פירות עד שעת נתינה, דאל"כ יקשה איך כותבים גט לאיש בלא אשתו דלמא גמר בלבו לגרשה בתשרי וכותב הגט בניסן, בכדי שתטרוף הפירות מניסן, דאף אם ימסור לה בעדים הא לא יאמרו אייתי ראי' כיון דמשעה שנתן עיניו לגרשה הפירות שלה, ונהי דאם יעשה כן תטרוף כדין, מ"מ אולי במשך העיכוב שבין כתיבה לנתינה תזנה ויחפה עליה, אע"כ דס"ל לת"ק דיש לבעל פירות עד שעת נתינה. וכיון דבדעתו למסור לה בעדים ויודע שלא יועיל ערמתו בפירות דהא יאמרו אייתי ראי', ממילא לא יקדים פורענות לנפשי', דהא בודאי אינו חושש עתה לשמא תזנה, וא"כ הא בהא תליא, דלר"ש כותבים גט לאיש אף אם מקדים משום הפירות, הא תטרוף כדין, ולחיפוי הא לא חייש, ולת"ק דחייש לחיפוי, ס"ל דיש לבעל פירות עד שעת נתינה ולא יועיל בהקדמתו כלום לענין פירות וממילא לא מקדים, ודוק היטב: