שו״ת רבי עקיבא איגר – תנינא – תשובה לד

תשובה לד לכבוד ידידי הרב ר' שלום כ"י מ"ץ בבוג:

ע"ד שאלתו באשה שמוצאת תמיד בבדיקה דם, ובכל פעם במקום א' ושלא בשעת ווסתה, ובלילה בשינה מתחככת בסדין באותו מקום, ולמחרתו מוצאת בסדין כמה טיפי דמים, וא"י לטהר לבעלה:

בעניי איני רואה מקום להקל, מקור הדין בפסקי מהרא"י (סי' מ"ז) וז"ל, אשר כתבת שיש לה הוכחה שיש לה טהרה (היינו מכה) אך שא"י אם מוציאה דם, ודאי חד עד לחוד לא מהני, דלהדיא כתב המרדכי דבעינן שיודעת דמכתה מוציאה דם אז תולית במכתה, אמנם בנ"ד מצאנו ב' צדדים להתיר, א' כמו שכתבת שכ"ז שבודקת בחורין וסדקין אינה מוצאת הכתמים, נראה דר"ל דבמקום אחד מוצאה לעולם, א"כ אם אותו מקום קצת סברא לטהר דמוכח דמצדדים בא ממכה וכ"ש במרגשת בבדיקה כשנוגעת שם דכואב לה קצת, ובשארי חורים וסדקים אינה מרגשת כאב כלל, עוד כתב במרדכי אברייתא אם יש לה ווסת תולה בווסתה, פי' דיכולה לומר הדם שרואית טהור שעדיין לא הגיע ווסתה ותולה במכתה, אע"ג דרש"י פי' בדרך אחר, נוכל לצרף דעת המרדכי ג"כ לשאר צדדים, לכן נראה אם איתנהו לכל הני צדדים תוכל לסמוך להחזיקה לטהורה עכ"ל המהרא"י, והוא בקוצר בש"ע (סי' קפ"ז):

והנה דעת הט"ז דבעי' דוקא כל הצדדים דיש לה מכה, ויש לה ווסת ושלא בשעת ווסתה, ובכל פעם מוצאת רק במקום א'. ודעת הש"ך בנקה"כ דחד צד מהני אי שלא בשעת ווסתה הקבוע, אי שאינה מוצאת תמיד רק על אותו צד, ונראה דאזלי לשיטתייהו, דהט"ז לשיטתו בסק"ק דהמרדכי דמיקל שלא בשעת ווסתה, היינו רק ביש לה מכה, א"כ ע"כ מה דמסיים המהרא"י דאע"ג דרש"י פי' בענין אחר נוכל וכו' לכן אי איתנהו להנהו הצדדים, היינו במה שהוא שלא בשעת ווסתה, וגם אינה מוצאת רק במקום א', דאל"כ אלא דמיקל בחד צד, א"כ הוא ממש כהמרדכי, והרי המהרא"י לא סמך על המרדכי לחוד, רק בצירוף שאר צדדים, והש"ך שם דס"ל דהמרדכי מיקל שלא בשעת ווסתה אף בלא מכה, מש"ה י"ל דמהרא"י צירף דעת המרדכי להיכי דיש לה מכה ושלא בשעת ווסתה, או ע"י דמוצאת תמיד בצד אחד, ואך כ"ז אף להש"ך, מ"מ בעינן בירור שיש לה מכה, אלא אף דא"י אם המכה מוצאת דם, בזה מהני חד צד מהצדדים הנ"ל, אבל בנ"ד דלית לה מכה לא מהני ב' הצדדים דשלא בשעת ווסתה ומוצאת דם תמיד במקום אחד, והכאב לחוד לא מקרי מכה, והמהרא"י נקט לה דרך כ"ש שאם גם מרגשת כאב, אבל הכל בנוי על שיש לה הוכחה שיש לה מכה, וגם הט"ז דכתב דכאב במכה, היינו ביש לה מכה ומוצאת תמיד ע"י כאב מורה הכאב דהדם מהמכה, אבל כאב לחוד אינו במכה:

ולדעתי יש מזור ותעלה, שבלילה תאסור ידיה שלא תמשמש מתוך שינה, והספירת ז"נ ההפסק טהרה יהי' בדיקה כראוי. וכן עוד פעם א' ביום הא', ופעם אחת ביום ז' ותבדוק בפשתן דק בכל מקום במתינות ולא תדחוק, כי זה לא מצינו שהחיוב בדיקה יהי' ע"י דחיקת העד, ובשארי הימים שבין יום הא' ליום ז' של ספירת ז"נ תבדוק בכל יום ע"י הכנסת עד בשפת הרחם, דזהו מקרי בדיקה להראב"ד, ותלבוש בגדי צבעונים וכן הסדינים ומכסה הכרים יהיה הכל בבגדי צבעונים שאין מקבלין כתמים, כן נראה לענ"ד:

ידידו עקיבא גינז מא"ש. תשובה לה לידידי הרב ר' בנימין נ"י אב"ד דק"ק גרידן.

ע"ד שאלת רומעכ"ת, שני מוכרי חלב הי' להם עסק משפט, ונתפשרו עפ"י ב"ד ובמכתב כתב פשרה, כל אחד קיבל על עצמו באם יעבור על החרם אוסר עצמו למכור החלב שלו בחזקת כשרות והיא טריפה, ואחד עבר על החרם, ואומר התנצלות, מה דין חלב שלו:

מקור הדין בתשו' הרא"ש כלל ז' בציבור שהטילו חרם שלא ישחוט שום אדם זולת שוחט דמתא, והלך אחד ועבר, יראה דאסור לאכול משחיטתו, שהרי הקהל פסלו שחיטת הכל, [היינו דמיירי שהקהל אמרו במפורש וקראו שם האיסור לאכול הבשר, וכ"כ הפרי תואר] בשביל שלא יקפוץ אדם שאינו מומחה וישחוט, והכח ביד הקהל לאסור המותר משום מגדר מלתא, וכ"ש זה שעבר על החרם ושחט דראוי לדמותו למשומד לאותו דבר, כיון שעבר על החרם כדי לשחוט, ואעפ"י דאינו חשוד לאכול דבר איסור, מ"מ מכוער הדבר וראוי לקנסו עכ"ל. ודברי הרא"ש צריכים ביאור דפתח באיסור וסיים בדרך חומרא וקנס:

והפר"ח כתב שאתה למד שכל דברי הרב אינו מעיקר הדין אלא מקנסא, וזה אינו, כיון דנקט בתחילה יראה דאסור משמע דהוי איסור גמור, ובתשו' נודע ביהודא (סי' א') מפרש דהרא"ש תרתי קאמר דלאותה העיר אסור מדינא, ולעיר אחרת מחמת חומרא וקנס, וגם זה דחוק למאד, דאיך שייך לישנא דהרא"ש וכ"ש, הא הדין שמקודם אסור מדינא והב' מדרך חומרא, גם היא גופא קשיא, אמאי ליכא איסור לעיר אחרת מדינא, נהי דמצד שעבר על החרם לא מקרי חשוד לאותו דבר, מ"מ כיון דלאותה העיר הבשר אסור מדינא א"כ במה דהוציא הבשר להטבח בחזקת כשרות למכור לאנשי העיר נעשה חשוד לאותו דבר למכור בשר איסור בחזקת כשר גם לעיר אחרת אם הוא מטעם קנס, היינו אם יעמדו ב"ד ויקכסו לאסור הבשר, אבל קודם שעשו כן אין דררא דאיסור על אנשי עיר אחרת, וא"כ לית בי' הוראה מהרא"ש כלל על עיר אחרת, רק שראוי להב"ד לעשות קנס]:

והנראה לענ"ד בכוונת הרא"ש דהכל קאי על היסוד במה שאסרו הקהל במפורש הבשר, דיש כח להקהל בזה, דבתחילה כתב משום דהוי מגדר מלתא מחשש שיקפוץ אינו מומחה וישחוט, וזהו גם בלא הטלת חרם ומחשש רחוק שימצא מי שאינו מומחה וימלא ידו לשחוט, והוסיף הרא"ש וכ"ש וכו'. יראה דיש טעם נכון להקהל לאסור הבשר, כיון דבלא"ה אחרי שעבר על החרם מכוער הדבר לאכול משחיטתו וראוי לקנסו, בזה בודאי מעשה הקהל קיימא לאסור הראוי לאסור, להרחיק מן הכיעור, ולפ"ז י"ל דבאמת גם לעיר אחרת אסור מדינא, כיון דלאותה העיר אסור שוב הוי חשוד לאותו דבר, למכור בשר אסור בחזקת כשר, ומ"ש הרא"ש דלא הוי חשוד לאותו דבר, היינו דדן הרא"ש דשפיר עשו הקהל כיון דראוי לאסור משום שעבר על החרם. ובזה שפיר כתב אף דלא מקרי חשוד לאותו דבר, היינו בלא איסור הקהל, אבל אחרי שהקהל עשו האיסור לנכון הן מצד מגדר מלתא שלא ישחוט אינו מומחה, הן מצד להרחיק מהכיעור לאכול ממי שעבר על החרם, ממילא נעשה חשוד לאותו דבר, ואסור גם לעיר אחרת. והנה הגאון נב"י הנ"ל דן דגם לאותו העיר תקנה להכשיר הבשר ע"י שיסכימו להתיר, ואף דחרמי ציבור אין ניתרים אלא מכאן ולהבא, מ"מ ע"י פתח וחרטה ניתרים למפרע. הנה מ"ש דע"י ההתרה מכאן ולהבא לא הותר הבשר ההוא לא ידעתי, הא מ"מ מכאן ולהבא הותר הבשר של שוחט זה לאכלו, ומה בכך שכבר שחט השוחט, הא אף אם הציבור אסרו בלשון ששחיטתו יפסול, הא מ"מ לא נעשה מומר שיהא שחיטתו בכלל נחירה, אלא שהם אסרו עליהם הבשר א"כ הם מתירים אותו הבשר לאכלו, והנ"מ רק על הבשר שנאכל קודם ההתרה לא פקע מידי איסור, והש"ך כתב דהנ"מ לענין הותר מקצתו, אבל לענין הבשר בזה אין נ"מ, דסוף סוף הותר עתה לאכלו, אבל לפי הנ"ל אפילו ע"י פתח וחרטה לא מהני, דמה בכך דנעקר למפרע, מ"מ נעשה חשוד להאכיל בשר איסור ואסור גם להבא לשחוט, ולא מהני ליה התרת הציבור. עוד יש לדון בגוף דינו דהרא"ש דמשמע דבלא אסרו בפירוש מותר הבשר, ולהנודע ביהודא הנ"ל גם באסרו בפירוש הבשר מותר לעיר אחרת, ואמאי לא התעוררו דהבשר הוי בכלל לא תעבד אי עביד לא מהני, [וראיתי אח"ז דהפר"ח בק"א עמד בזה] למאי דפסקינן בש"ע סי' ר"ל בהג"ה כהמרדכי דהנשבע שלא למכור ועבר ומכר דאינו מכירה, והרא"ש לשיטתו דנראה שחולק ע"ז כמ"ש הש"ך, אבל לדינא לכאורה הבשר אסור, וההיא דהשוחט בשבת שחיטתו כשירה התם אין העבירה על השחיטה רק על נטילת נשמה, וגם בניחור הוי חיוב בזה ולגבי זה לא שייך לומר אי עביד וכו' דהא מתה לפניך, וכן כתב בשו"ת מהרי"ט, או כמ"ש האחרונים כיון דהיום גרם אינו בכלל זה, וכתבנו מזה במקום אחר, אבל הכא דיש חרם שלא לשחוט דודאי אם ניחר אינו בכלל זה, א"כ נימא דלא מהני דהוי כנחירה, ולגבי זה מהני התרת חרם ע"י פתח וחרטה, דמעיקרא שנעקר החרם למפרע ואינו למפרע בכלל לא תעביד, אלא דלענין התרה דפתח הא מקרי עד"ר לדעת כמה פוסקים, גם לענין דנעשה חשוד לאותו דבר למכור בשר איסור בזה אין תקנה בהתרה על ידי פתח וחרטה, והנה בנ"ד דנתקשרו יחד ממזיק הוראנדא שווייגערס שנתקשרו בשבועה שלא יסיג אחד את גבול רעהו, ובאם יעבור ע"ז החלב אסור עליו ועל אנשי העיר, דאינו דומה לדינא דהרא"ש דשני ושני, דיש כח להקהל לאסור המותר, אבל מה שהוא עושה אין במעשיו כלום, דהא מפורש בתשו' הרא"ש כלל והובא בטור וב"י סי' ר"ה] דבאומר ייני יין נסך אם אעבור דבר פלוני, לא נאסר, וכדי שלא יסתרו דברי הרא"ש אהדדי,. בהכרח לחלק בין מעשה הקהל דאלים למעשה דידיה, וכן כתוב להדיא בשו"ת הרשב"א, הובא בב"י שם, אף דהש"ך ס"ז בתירוצו הב' על קושיית הב"ח במה דאומר בלשון איסור א"צ להתפיס בדבר הנדור, דהרא"ש מיירי בידוע או דפירש דיינו יאסר כיי"נ, א"כ בנ"ד דאמר סתם דהחלב אסור, יהי הדין דאסור, אולם נראה דקושיית הב"ח סובב רק במ"ש הרא"ש דא"י לאסור אם לא שאסרו בקונם או בדבר הנדור דהיינו ע"כ לענין היין שברשותו, דאלו ליין שיבא אח"כ לרשותו אינו יכול לאסור בקונם, דאין אוסר דבר שלב"ל על חבירו, וכדאמרינן כתובות (דף נ"ח) וכ"כ הש"ך (סס"י ר"ד) ובזה שפיר הקשה הב"ח דהא במתפיס בלשון איסור א"צ להתפיס בנדור, א"כ מה שהיה אסור ע"י קונם או בדבר הנדור דהיינו ליין שברשותו יאסר ג"כ בלשון איסור, והוצרך הש"ך לתירוצו, ובנ"ד לענין החלב שלאח"כ אינו יכול לאסור כלל וכלל, ומטעם הב' דהרא"ש דהו כחשוד לאותו דבר, דהוי מכוער ולקנסו מלבד די"ל דנ"ד אינו כלל אפילו כמו חשוד לאותו דבר, דשאני בההיא דהרא"ש, דמ"מ החרם היה על מעשה שחיטה, א"כ דומה לחשוד לאותו דבר, ומכוער הדבר, אבל בנ"ד דהחרם הוי השגת גבול, אינו נוגע למעשה החליבה, ואפילו מכוער ליכא, גם אף אם נדמהו, הא כבר כתבנו דמה בכך דראוי לקנסו הא מ"מ כל כמה דלא קנסו אין כאן איסור, ודברי הרא"ש להחזיק מעשה הקהל שבכחם לאסור מה דראוי לעשות להרחיק מהכיעור. והנה רומעכ"ת נ"י חשש לשיטת הריב"ש (וזה דעת יש אוסרים דבש"ע סי' ר"ה] דבאומר ייני יי"נ אם אעשה דבר פלוני נאסר יינו, ואף דהרא"ש והרשב"א חולקים, והרמ"א נראה דס"ל דהלכה כן, מ"מ הא הרמ"א חשש להריב"ש בעם הארץ דצריך התרה, האמת דהט"ז ס"ל כן בכוונת הרמ"א, אבל לענ"ד מסתבר יותר כהש"ך דדברי הרמ"א הם מתשובת הרשב"א, ובמקור הדברים בהרשב"א במ"ש ולא מצאתי בשורת הדין שיהא נאסר בדבורו אא"כ התפייסו בדבר הכדור, או אפילו בדבר האסור לע"ה, נראה דהכוונה מכח שיטת הרמב"ם וסייעתו דכמו באומר לאשתו הרי את עלי כאימא דע"ה צריך שאלה, ה"נ בכל ענינים דמתפיס בדבר האסור, ובאמת רק ליין שברשותו דממילא בהכי מיירי ממה דבהתפיסו בדבר הנדור דאסור אפילו בת"ח, וזה מהני רק ליין שברשותו, עלה קאמר או בע"ה, דבע"ה התפיסו בדבר האסור הוי כמו התפיסו בדבר הכדור, ולא נזכר ברשב"א שום רמז דבע"ה ראוי לקנסו לחוש כסברת הריב"ש, אלא דמיירי בגוף הדין, וע"ה לא חמיר רק דהתפסת בדבר האסור הוי כמו בדבר הנדור, כן נראה פשוט בכוונת הרשב"א, והן הן ג"כ דברי הרמ"א, דלא מצינו בד"מ זכר דבע"ה חיישינן לשיטת הריב"ש, וכיון דהרא"ש והרשב"א פליגי עם הריב"ש, ודעת הרמ"א נראה דס"ל לעיקר הכי להלכה, יש לסמוך ע"ז, וביותר דבעניי אני מתפלא על מה דנקט יש אוסרים, דהיינו דעת הריב"ש, ולא ראיתי כן בריב"ש, דהמעיין בלשונו (סי' תל"ב) וז"ל ממש, החרם והנידוי שקיבל על עצמו אם יעבור שבועתו חל עליו כמו שקיבל, שהרי כל אדם יכול לקבל נדוי על עצמו דאפילו הדיוט מודה לעצמו, ולכן בנידון זה אם נודע לכם שעבר על שבועתו במזיד חייבים אתם לנהוג בו כדין מנודה שלא לישב בד' אמותיו וכו', ומלבד אלו יש לכם לנהוג עמו באותן החומרות שקבל על עצמו, כגון פתו פת כותי ויינו יי"נ, ואעפ"י שאין אלו ההרחקות מן הדין לכל מנודה ומוחרם, מ"מ יכול לקבלם על עצמו, כמו שהב"ד יכולים לקנוס ולהחמיר על המנודה לפעמים יותר מדינו, כך הוא על עצמו כמו ב"ד, ויכול לקבל עליו כל אותן החומרות עכ"ל, מדקדוק הלשון דבתחילה כתב חייבים אתם לנהוג וכו', ואח"כ לענין שאר החומרות כתב יש לכם לנהוג עמו, ואמאי לא כתב דאסורים לאכול מפתו ויינו, לזה הי' נראה אף דהוא יכול לקבל על עצמו עונשים יתרים, מ"מ במה נאסר הדבר על אחרים, כיון דלא התפיס בדבר הנדור, ואף בהתפיס ביין שאינו ברשותו דאין בכחו לאסור עליהם מה בכך דהוא מקבל על עצמו העונש בזה, אלא דכוונת הריב"ש במ"ש שמהראוי לכם לנהוג עמו בזה בעונש שקיבל על עצמו ולא מקרי הפסד ממון חבירו לדון דא"י לנהוג איסור בפתו ויינו, בזה אמרינן כיון דקיבל עליו העונש בכך מגיע לו העונש כמו ב"ד שמענישים אותו, וממילא רשאין לנהוג עמו בזה, ומהראוי לנהוג עמו בכך, אבל מדינא אין איסור, ופתו ויינו לא נאסר אלא דראוי לנהוג עמו כפי שענש עצמו, אבל אין חיוב בכך, עכ"פ כיון דהרא"ש והרשב"א מתירים להדיא יש לסמוך על זה:

ואולם כ"ז לענין איסור החלב על אחרים, אבל לכאורה החלב אסור לו לשתות, אבל למכור לאחרים שרי אף דבסתם איסור י"ל דגם הנאה בכלל, כמו בככר זה עלי, דכל הנאות בכלל בעירובין (דף ל' ע"א) מ"מ הכא נראה דהכוונה רק לשתיה כמו שנזכר במכתב, וחיוב על הב"ד לפרסם ברבים לבני הקהלה שהחלב מן העובר אסור לשתות, ואין זה נוגע כלל לענין הותר מקצתו הותר כולו, דזהו שייך על התרת חכם, אבל בזה שלא הותר אלא שלא חל, הרי זה כמו שלא אוכל נבילות ושחוטות למאן דלא ס"ל כולל, וגם לדידן בנשבע שיאכל נבילות ושחוטות דאינו חל על נבילות, ומ"מ על השחוטה חל, וזה פשוט וא"צ לאמרו:

ובזה אף דיתברר ששתה מחלב שלו אין לדונו דחשוד לאכול חלב איסור, וממילא חשוד למכור לאחרים חלב אסור, דהא הוא בא בטענה דכיון שכנגדו עבר מבלי השתדלות לו לחזרה הכפר פלוני תוך ל' יום הותר שבועתו, א"כ לא נעשה חשוד עד אחרי שיודיע הב"ד דאסור לו לשתות החלב שלו ויתברר דשתה, ואולם יש לדון להתיר גם לדידיה כיון דהוא לא כתב בעצמו הכתב רק שבא עה"ח, גם הב"ד לא אמרו להם שאסורים בתורת איסור החלב, דהוי כמקבלים עליהם איסור, אלא דהב"ד עסקו בפשר שיהי' על דרך זה שיאסור כל אחד עצמו שבאם יעבור יהי' החלב אסור, והיינו שיעשו כן, והם לא עשו, ולא הוציאו מפיהם כלום, והחתימה לאו ענין שבועה הוא אף להפוסקים שבועה בכתב הוי שבועה, היינו בכותב אני אוסר, אבל לא בכתב סופר והוא חתם שמו, ובצירוף דקרוב הדבר דטענת העובר טובה, וכיון שהב"ד עשו הפשר על הכל ביחד שזה ישתדל חזרת הכפר תוך ל' יום, ויתן לו ג"כ חמשים ר"ט, ויתקשרו עצמם בשבועה כך וכך, הכל חד הוא, וכיון דזה עבר על הפשר והתקשרות יחד, בטל הפשר וההתקשרות מכולו, והשבועה הי' הכל ע"ד הפשר בכללו, עכ"פ יש לסמוך על היתרים הנ"ל, ולרווחא דמלתא לענין החלב על עצמו ראוי להתרה, ואחר ההתרה עכ"פ בדיעבד מותר בנודר ע"ד חבירו, וראוי להב"ד להודיע לשכנגדו דאחר דהיא עבר תחילה על קיום הפשר לזה מדינא אין כאן איסור, ולרווחא דמלתא יתיר נדרו בשלשה כן נראה לענ"ד: ידידו עקיבא גינז מא"ש. תשובה לו לכבוד ידידי הרב רבי טעבלי דיין ומורה הוראה בק"ק ליסא על שאלתו וזה לשונו:

נשאלתי בס"ת נדבק רגל הה' בה' משם בן ד' כמה שנים אחר שנכתבו בשם בן ד' ונעשה כעין ח' ע"י נפילת טיפת דיו, והשואל מחק הדיבוק שנוסף על ידי נפילת דיו, ונשאר רגל הה' כמקדם, ועתה הספק אי יש חשש חק תוכות וצריך לכתוב מחדש כמבואר (סי' רע"ו סי"א בהרמ"א) ולמחוק כל הרגל הנשאר, ואפשר כל הה' ולכתוב מחדש, או דאסור למחוק השם, דמה דמבואר התם דמותר ליקח רגל הח' ולעשות ה', היינו אם נוטל הרגל בפעם אחת, אבל השתא שניטל כבר ההוספה ונעשה ה' ואיכא משום מוחק השם, ונ"ל לומר דמותר למחוק כל מותר הרגל ולתקן שלא יהי' חק תוכות ע"י כתיבת רגל הה', ואף אם אינו מתקן כל הה' רק רגל הה', תו לא הוי חק תוכות כן משמע מהרמ"א הנ"ל, ובאה"ע (סי' קכ"ה ברמ"א סעי' ד' בשם תה"ד) ואין בזה שמוחק שאר רגל הנשאר משום איסור מוחק השם, דמתחילה כשנעשה ח' נתבטלה ממנו קדושת השם ומותר למחקו, אף השתא לאחר שנעשה ה' דעדיין לא נתקדש השם מחדש, דהא צריך לקדש השם בפיו בשעה שכותב, והרי כשמחק ההוספה זה לאו כתוב הוא, דהרי חק תוכות, א"כ עדיין לא נתקדש השם מחדש ומותר למחקו, וכ"ש כשלא הוציא בשפתיו שמקדשו מחדש להעביר הקולמוס לקדשו, כי כבר נכתב כהלכתו בקדושת השם אלא שהאותיות לא נכתבו כהלכתן עכ"ל, נראה מזה דוקא התם א"צ לקדש, דאותיות השם היו גמורים, אלא שלא היו כהלכתן שלא היו מוקפים גויל אז נשארו בקדושתן הראשונה, אבל בנ"ד דנעשה אח"כ ח' ונתבטל קדושת השם, צריך לקדשו, וכ"ז שלא נתקדש מותר למחקו, כן נ"ל להקל, אך חוכך אנכי להחמיר כדברי הרשב"א שבת (דף ק"ד) דס"ל אהך דמשני שם ר"ש שנטל לגגו דחית, דליכא מחמת חק תוכות עיי"ש, א"כ לשיטת רשב"א אסור לגרוד רגל ההא, דמעולם לא יצא הה' מקדושה ראשונה, ונחוש להחמיר כדעת הרשב"א ולהניח כך בלי מחק התוך של הה' וליכא למימר דלמא הוי חק תוכות, א"כ איכא למיחש הכא להחמיר והכא להחמיר, אמנם נ"ל מאחר דדעת רשב"א הנ"ל לא הוי רק דעת יחיד נגד המרדכי והסמ"ג בב"ש אה"ע (סי' קכ"ה ס"ג) והר"ן בפרק הבונה דף הנ"ל כולם פליגי אהרשב"א, וסבירא להו דהוי חק תוכות, וא"כ מותר למחוק דירדה מקדושתו ע"י דנעשה ח' כנ"ל, וגם הרא"ש ובעה"ת בטור או"ח (סי' ל"ב) פליגי אהרשב"א א"כ בטלה דעתו להך רבוואתא, גם אחרונים בשו"ת ס"ל דלא כהרשב"א, ובזו הרגע הגיעני מכתב הגאון החסיד מ' טעבלי נ"י אב"ד דקהלתינו בענין זה וכתב לחוש להחמיר כהסמ"ק (סי' ל"ב) בטור א"ח דס"ל דאם נפלה טיפת דיו על האות שנגמר מותר לתקן האות ולגרדו וליכא משום חק תוכות, וה"נ בנ"ד שכבר הי' אות גמור ונתקלקל לא הוי חק תוכות, א"כ אסור לגרוד דהוי מוחק השם, ולחוש להסמ"ק ולהחמיר עכ"ל, ולענ"ד לחלק דהתם שנפלה טיפת דיו ונתקלקל האות תמונתו, אז מותר לתקן לתמונתו ראשונה, וליכא משום חק תוכות, אבל בנ"ד דנעשה לתמונת אות אחרת דהיינו לח', בזה מודה הסמ"ק אף דהוי כבר אות ונתקלקל לאות אחרת כשמתקנו תמונת הה' ומחק תמונת הח' הוי חק תוכות, דכבר נתבטל תמונת ה', א"כ לדברינו הנ"ל אף לשיטת הסמ"ק כשנעשה ח' נתבטל קדושת השם מן ה' ומותר למחוק הנשאר מן ה', ועוד נ"ל דדעת הסמ"ק יחיד בסברא זו וליכא למיחש לדעתו כלל אף להחמיר, דהנה הב"י בא"ח בסי' הנ"ל נותן טעם וראי' להסמ"ק מירושלמי, דס"ל לחלק לענין נגיעה אחת בחברתה דלא הוי חק תוכות, בין הי' כבר אות ואח"כ נגעה או לו עכ"ל הירושלמי, דס"ל להסמ"ק לחלק בנפלה טיפת דיו, והנה הב"י מביא הרי"ף והרמב"ם ופוסקים ראשונים ואחרונים החולקים על הירושלמי, בנגעה אות בחברתה לחלק בין הי' אות כבר או לא, אלא ס"ל שם דליכא חילוק כלל, וכתב שם הב"י בשם המרדכי הטעם דס"ל להנך רבוואתא דהך דירושלמי אין לסמוך עיי"ש, א"כ כשנפל היסוד נפל סבנין, וליכא שום ראיה לחלק בדברי הסמ"ק דאף שנפל דיו אחר שהי' כבר אות או לא, דמאחר דהך דירושלמי אידחי, וא"כ ליכא שום חשש להחמיר כהסמ"ק ואף דנ"ל להוכיח שיטת הסמ"ק דלא כהב"י הנ"ל מסוגיא דשבת (דף ק"ד) תנא אפילו הגיה אות אחת, כגון דנטל לגגו דח', והנה הפוסקים מקשים לרב ששת הא הוי חק תוכות ולאו כתיבה הוא, א"כ י"ל דגם להסמ"ק הי' קשה קושיא הנ"ל, ומזה הוכיח חילוק הנ"ל, דהנה ר"ת ס"ל דהא דאיתא במנחות בפרק הקומץ דחזינא דחטרי' לגגי' דח' היינו לשון גג וחטוטרות דהיינו ב' זיינין וגג עליהן, ורש"י ס"ל לשון חטוטרות שבצד השמאל יוצא למעלה הח' כעין מקל, והנה הנ"י בהל' ס"ת מביא תוס' קצת בשם ר"ת יותר ממ"ש בפרק הקומץ בשמו, דהיינו שר"ת מביא ראי' לדבריו מהא דקרא לי' ר"ש כגון שנטל לגגו דח' ורבא שם קרי' לי' תגי' דד' ש"מ כדבריו דגג לאו תג הוא, כשיטת רש"י עיי"ש, והנה רש"י פי' שם שנטל וכו' שהספר צריך לכך וכו', וא"כ כשכתב מתחילה להח' כתב מקודם ע"כ ב' זיינין והספר צריך לכך ובאותו שעה הי' הספר כשר, אך לאח"ז כתב לגגו דח' ונעשה ח' ונפסלה, והגיה בשבת בשבת ונטל לגגו דח' ונעשה ח' ונפסלה, והגיה בשבת ונטל לגגו דח' ונעשה ב' זיינין כמקדם, תו לא הוי חק תוכות, ול"ק קושיית הפוסקים הנ"ל ומוכח מזה ע"כ כהסמ"ק הנ"ל ודוק, וא"ל דעכ"פ קשה קושיא הנ"ל על תירוץ רבא דמ"מ הוי חק תוכות, וכמו כן הקשה על המרדכי והסמ"ג בספר בית מאיר (סי' קכ"ה) ובמשבצות זהב כתב ליישב הקושיא לרבא אף דהוי חק תוכות, דהרי לרבא פירש"י דחייב משום תיקון איסור אל תשכן וכו', וכשמתקן הטעות אף ע"י חק תוכות, תו לא עבר משום אל תשכן דמ"מ הוי חומש, דבלא"ה בלי התיקון עבר על לא תשכן אף דהוי חומש, כדאיתא (סי' רע"ט) עכ"ל בשינוי הלשון, אמת שגם אנכי תמהתי בראותי הקושיא בספר בית מאיר הנ"ל, ודחיתי דבריו דלא קשה מידי, די"ל דברייתא מיירי באחד מכ"ד ספרים, וכן פירש"י שם ד"ה והשלימוה וכו' אבל מ"ש משבצות זהב דאף דמיירי בס"ת, אפ"ה הוי תיקון דלא גרע משאר ספרים לא נ"ל, דמ"מ לא הוי תיקון דהוי עכ"פ עולה בס"ת דחסר ריש, דהרי חק תוכות לא כתיבה היא, א"כ לא תיקן כלום דהרי נכתבה לשם קדושת ס"ת, ועדיין פסולה אף דהשתא לא גרע מחומש, ועוד דנעלם ממנו דברי הט"ז יו"ד (סי' רפ"א) דבדבר שאין פסולו ניכר בס"ת יהי' מה שיהי' אין קורין בו אף ביחידות ואף בביתו וגרע מחומש, דגזרינן דלמא יקרא בציבור, וא"כ הוי עולה ואסור לשהות ולא תיקן כלום, וכן ס"ל למהריב"ל חידושי גיטין (דף כ"ה) בסוגיא ס"ת כתבתי שלא לשמו עיי"ש, אבל לדברינו דמיירי בשאר ספרים בכ"ד וכדפירש"י, והתם חק תוכות כשר, וגם ליכא גזירה, ושפיר קאמר רבא דחייב בשבת משום תיקון ודוק, וא"כ לפ"ז קושיית הפוסקים לא קשה, כ"א אתירוץ דר"ש, ולהסא"ק לק"מ, וזהו ראייתו דהסמ"ק הנ"ל, אך מ"מ נוכל לומר לדינא לא נחוש להחמיר כדעת הסמ"ק מלאסור למחוק תוך הה' הנשאר ולכתוב הרגל מחדש דהרי עכ"פ כל הפוסקים הרא"ש ובעה"ת שמביא הטור בא"ח פליגי עליו, וגם הסמ"ג ומרדכי הנ"ל, והר"ן בשבת דמקשי קושיא הנ"ל ומתרצים באופן אחר, ע"כ לא ס"ל כהסמ"ק הנ"ל, א"כ הוי דעתו דעת יחיד, ודוחק דס"ל להנך פוסקים כשיטת רש"י דפליג אר"ת וא"כ אינו מוכרח, דהרי כל הפוסקים הביאו להלכה שיטת ופי' ר"ת, והנה הגאב"ד דקהלתינו כ"י כתב להחמיר למחוק רגל כל הה' ולהכשיר הס"ת מכח ס"ס, דהיינו דאיכא ג' ספיקא דדינא, א', דעת הסמ"ק, ב', דעת הרשב"א, ג' דעת המהרי"ק שורש ע"א היכא דנגע רגל ה' בגגו דהוי ה' בדיעבד, ומביא ראי' מהש"ס דאיתא מ"ט תלוי לכרעי' דה' וכו', אך לענ"ד דהמהרי"ק כתב רק היכי דנגע קצת דתינוק דלא חכים וכו' קרי שהוא ה', אבל בנ"ד דהוא ח' גמור מודה מהרי"ק דהוי חק תוכות, אכן דעת הסמ"ק ודעת הרשב"א שפיר הוי ס"ס, ואף דהוי דעת הרשב"א יחיד מ"מ הוי שפיר ס"ס להתיר דלא הוי חק תוכות כדי שלא לקדור השם, או לגזז, דהרי איתא בש"ך יו"ד (סי' רמ"ב) בשם הרשב"א להתיר, אף כדעת יחיד בהפסד מרובה ושעת הדחק, והכא כמו שעת הדחק והפסד מרובה, ומכש"כ כשיחקור מהשואל שהנגיעה לא הי' כ"כ שהתינוק הי' קורא לה', אז יש לצרפו המהרי"ק כמ"ש רומ"פ, כן נ"ל, עכ"ד הרב נ"י: