שו״ת רבי עקיבא איגר – תנינא – תשובה לא

תשובה לא לכבוד הרב רבי שכנא נ"י בק"ק ארכסוואלד.

ע"ד נקב דק הנמצא בגולגולת, יפה כתב מעכ"ת דהדבר פשוט דאין חילוק בין אווזא לבר אווזא, דכולהו עופות המים הם, כדאיתא בש"ע (סי' ל' ס"ב) אבל בנמצא בתרנגולת אם הנקב קטן כ"כ שאינו כפי ערך שיעור סלע בבהמה הדבר פשוט להקל, אף דקיי"ל דגם בעוף היבשה בכ"ש, דאין אנו בקיאים בבדיקת הקרום, והיינו ניקב דרך ההכאה כמו הכתה חולדה וכדומה, אבל אלו הנקבים הנמצאים באותם שיש להם חטוטרות בראשם ניכר כי הנקבים הם בתולדה א"צ בדיקת קרום:

ואך בנדון שבא לפני מעכ"ת בגולגולת תרנגולת שנמצא בה איזה נקבים שע"י צירופם הם כסלע בבהמה יפה עשה מעכ"ת להטריף וזה חמור יותר מנקב כ"ש בעוף המים, דשם יש צד גדול להקל, כיון דקתני נשבר עצם י"ל דאין חסר בתולדה בכלל, וכמ"ש התה"ד (סי' קע"ז) לענין נשתברו רוב צלעותיו ונעקרה חוליה, דלהרמב"ם כי היכי דבניטל אין חסר בכלל, ה"נ בנשתברו ונעקרה, ולהט"ז (סי' נ"ד ס"ד) משמע דדעתו דלכ"ע אין חסר בכלל נעקרה, ולהש"ך שם דאזיל בשיטת התה"ד דתליא במחלוקת הרמב"ם והרא"ש אם חסר בכלל ניטל אם לא, ומיקל רק בהפ"מ כדקיי"ל בסי' נ' לסמוך על הרמב"ם בהפ"מ דחסר אינו בכלל ניטל, א"כ ה"נ בנשבר עצם י"ל להקל בהפ"מ דאין חסר בכלל, והפליתי (ססי' ל') כתב מסברא דבניקב העצם בתולדה להקל, ולא ידעתי אמאי לא הביא לסיוע מתה"ד הנ"ל, גם מ"ש להוכיח מדמשמוע בדברי מהרא"י בשערים דלדידן אין חילוק בין עוף המים לעוף היבשה, מוכח דגם בעוף המים מהני יב"ח, דהטריפות רק דאולי אח"כ קרה נקב קטן להקרום הרך, תמוה לענ"ד דאיך מהני יב"ח, הא יש לחוש אולי זה מקרוב קרה נקב להקרום, וכמו בנשבר הגוף דכתבו דלא מהני יב"ח, דשמא אח"כ ניקב הריאה, ויותר הי' ליה למנקט ההוכחה לדינא דבחסר בתולדה כשר, דכמו בעוף היבשה כשר בזה דהא ליכא חשש נקיבת הקרום, ה"נ י"ל בעוף המים מדלא מפליג, אבל מ"מ באמת אין זה מספיק, דמ"מ יש חילוק, דבעוף היבשה אף שאין הנקב בתולדה כל שאינו בהכאה רק ע"י חולי כשר, כיון דליכא חשש נקיבת הקרום, ובעוף המים עכ"פ בכה"ג אסור, כיון דאינו בתולדה, וכ"ז בניקב כ"ש בעוף המים, אבל בניקב כשיעור ערך סלע בבהמה אין לנו ראיה להקל בניקב בתולדה, דלא מצינו בי' לשון שבירה ועקירה, ואדרבא במתני' קתני כמה חסרון בגולגולת, אף דמזה ג"כ אין ראיה דהא גם בשדרה קתני כמה חסרון בשדרה, ואעפ"כ כתב התה"ד הנ"ל להקל בחסר, וכתב דזהו לא נפיק מכללא דהרמב"ם דהיכי דקתני חסר גם בתחילת ברייתו טריפה, דהרמב"ם לא קאי אלא במה שנאמר בו חסר או ניטל לענין טריפה גופא עיי"ש, אבל מ"מ ראיה להתיר בטריפה ליכא רק בחולי' דקתני נעקר החוליא, אבל בגולגולת לא מצינו דקדוק הלשון להתיר, אלא דהרמב"ם פ"י מהל' שחיטה מנה ג"כ גולגולת בכלל שבירה וכתב בלשון שניטל בהם כסלע, משמע ג"כ דבתולדה כשר, ואפשר דס"ל דהמשמעות דחסרון בשדרה וחסרון גולגולת חד דינא אית להו, ועכ"פ בספק אם הנקבים בצירופם כשיעור ערך סלע בבהמה יש לצדד להקל בהפ"מ, כיון דנראה דלהרמב"ם דמנה בכלל שבורה דחסר בתולדה כשר, ועי' ט"ז (רסי' מ"ג) א"כ יש לדון בס"ס ספק דחסר בתולדה כשר, וספק אין בו שיעור המטריף, ואף דהוי ספק חסרון ידיעה, הא כתב הרמ"א (סי' ק"י) להקל בהפ"מ בנשבר הגף בס"ס אלא דמזה אין ראיה, די"ל דהתם הטעם דבס"ס אין צריך בדיקה ולברר בבדיקת הריאה א"צ מש"ה אינו מזיק חסרון ידיעה דאפילו בלא בדיקה כשר בהפ"מ, אבל הכא דהנקבים לפנינו, ואולי אם היינו בקיאים היינו רואים בחוש דהוי שיעור י"ל דגרע, ועי' ש"ך (סי' נ"ג סט"ו) דמסוף דבריו שכתב דגם זה חסרון ידיעה, דחכם יכול להבחין אם נעשה קודם שחיטה, א"כ מדהיקל הרמ"א בהפ"מ בנשמט מוכח דגם בכה"ג באיתא לפנינו, ואם היינו בקיאים היינו מכירים, ולבקר הספק בפנינו מ"מ מקילים בהפ"מ, ופרט זה צ"ע לדינא, ומ"מ בשהה יב"ח דבלא"ה הרש"ל מיקל בנפחתה, דרק על הרוב דברו דסוף הקרום ליפסק, אבל כיון דחזינן דחי' איתברר דממויעונ הם, אף דיפה גמגם ע"ז הפמ"ג (סי' ל') מ"מ עכ"פ בספק אם יש שיעור המטריף יש לסמוך בשהה יב"ח בהפסד מרובה, כן נראה לענ"ד: תשובה לב להרב רבי נטע אב"ד בק"ק זאנדמישל.

ע"ד שאלה רומעכ"ת בדין איסור סחורה בדברים אסורים, אם הוא דאורייתא או לא, רבו בזה גדולי רבוואתא, מלישנא דהרא"ש בב"ק (סי' י"ב) מדכתב דאלו למכרו לנכרי אף מדאורייתא אסור, ובפרק כ"ש דריש לה מקרא וכו', משמע להדיא דהוי דאורייתא ממש, ולזה נוטה לישנא דתוס' פסחים, וכן דעת רש"ל ביש"ש ב"ק (פ"ז סי' ל"ו) וכן דעת התיו"ט פ"ז דשביעית, ודעת הר"מ די בוטין בתשובה (סי' ה') ודעת התה"ד (סי' ר') ושו"ת מנחם עזרי' (סי' כ"ט) דהוי אסמכתא, והנה הפר"ח וכן המ"ל הוכיח מדעת הרמב"ם דהוי דאורייתא, מדכתב חוץ מן החלב שנאמר בו יעשה לכל מלאכה, אולם כפי מה שכתב הט"ז בכוונת תוס' סוכה: דבדבר המפורש בקרא להתיר אין כח ביד חז"ל להחמיר, אזדא הראיה הנ"ל, די"ל דכוונת הרמב"ם כיון דבחלב מפורש בקרא להתיר לא נאסר מתקנת חז"ל, ובשו"ת חוות יאיר (סי' קמ"ב) השיג על הט"ז, דגדולה מזו מצינו דאפילו מה שהיא קצת מצוה מה"ת מצינו שאסרו חז"ל, דהיינו רבית נכרי, בפשוטו יש לחלק, דבעלמא יש כח ביד חז"ל לאסור, אבל היכא דאסמכו לאיסורם על הקרא א"א לכלול בזה דבר המפורש בקרא שהתיר, דאיך אפשר להסמיך האיסור על הקרא, כיון דבקרא מפורש להתיר, וא"כ הכא דאסאכי' אקרא דיהי' ממילא חלב מותר, דעל חלב א"א להסמיך האיסור מקרא כיון דמפורש להתיר, ואדרבא נראה לענ"ד ראיה מוכרחת דס"ל להרמב"ם דהוא רק מדרבנן, דאל"כ למה למד הרמב"ם מן יעשה לכל מלאכה דחלב הותר מכללו שהתירו לסחור יקשה מסוגיא דפסחים בפלוגתא דריה"ג ות"ק איצטרך קרא לאיסור והיתר דתליא אם אמרינן כשהותר נבילה היא וחלבה הותרה, הא מ"מ איצטריך קרא להתיר בסחורה, אע"כ דהוי דרבנן, לפ"ז יהי' מוכרח דס"ל להרמב"ם דבכולהו אף בשרצים ובהמות טמאות הוי דרבנן, והלימוד מקרא דיהי' הוא דרך אסמכתא, דאל"כ דשרצים ובהמה הוא דאורייתא מקרא דיהי' אלא דבנבילות וטריפות הוי דרבנן, א"כ לא מצינו דאסמכוה אקרא לאסור נבילות וכדומה, ושוב ליכא ראיה מקרא דבחלב לא גזרו רבנן, דהרי בעלמא יש כח ביד חז"ל לאסור דבר המפורש שהתיר כמ"ש החוות יאיר הנ"ל, אע"כ דהכל רק דרבנן, ולכאורה נראה דדברי הט"ז הנ"ל כראי מוצקים מתוך הסוגיא, דלכאורה קשה מאד במה דפרכינן א"ה לכתחילה נמי, דלמא הוי רק מדרבנן, דהרי במתני' ג"כ דאין עושין סחורה דהוא ודאי רק דרבנן כמ"ש להדיא, ודלמא גם בנבילות וטריפות הוא דרבנן, ותו קשה לי לישנא דאי הכי, הא גם לפי דס"ל בתחילה דההיתר הנאה משום דלא יאכל אינו במשמע איסור הנאה יקשה ג"כ אפילו לכתחילה נמי, אח"כ מצאתי דעמד בזה בשו"ת מהר"ם די בוטין והניח בקושיא, ולדבר הט"ז מחוורין שמעתין, דבל"ז באמת י"ל דהאיסור מדרבנן, אבל למה דמשני דההיתר מקרא דלכם, ושפיר פרכי' אפילו לכתחילה נמי, דאין כח ביד חכם להחמיר בדבר המפורש להתיר, ונכון:

אך לפ"ז אזדא חילוק הנ"ל בישוב קו' החוות יאיר, דזה הי' מספיק בישוב דברי הרמב"ם, אחרי דחזינן בסוגיא דחז"ל אסמכוה האיסור אקרא דיהי', וזה א"א בחלב דמפורש בקרא להתיר, אבל עדיין יקשה, דכיון דס"ל להמקשן בל"ז דהאיסור מדרבנן בלא סמך על הקרא עדיין ליכא קושיא, דאפילו לכתחילה נמי, דאף דההיתר מפורש בקרא י"ל דאסרו חז"ל, דהא לא אסמכו איסורי' אקרא, אך באמת א"צ לחילוק הנ"ל, ודברי החו"י מעיקרא תמוהים דמביא ראיה מריבית נכרי, הא באמת פרכינן בסוגי' איתבי' רבא לר"נ לנכרי תשיך, והיינו דלא הו"ל לרבנן לאסור כיון דמפורש ההיתר בקרא ומשנינן לא תשיך ואינו מפורש בקרא שהתיר, ואף דמ"מ ליכא ראיה מזה להט"ז, די"ל דהיכי דהוי ההיתר דרך מצוה בהא לא הו"ל לחז"ל להחמיר, וכ"ש תוס' שם, מ"מ גם סתירה על הט"ז ליכא, אלא משמעות לישנא דתוס' דנקטו דהוי מצוה משמע קצת דבלא"ה מצי חז"ל לאוסרו, ובזה י"ל דלרווחא דמלתא כתב כך, וליכא סתירה כלל להט"ז:

ולפ"ז מה דהוכחנו לעיל מדעת הרמב"ם דהוי רק דרבנן, י"ל דבשרצים ובהמות טמאות הוי דאורייתא מקרא דיהיה ודלא כהירושלמי דטמאים יהיו הוי דרשה גמורה, והיינו דהתם דמעולם לא היתה שעת הכושר, ורק בנבילות וטריפות הוי דרבנן, וכמ"ש החו"י, ומה דאמרינן דבחלב לאסור והיתר ל"ל קרא דכשהותר נבילה, י"ל דגם חלב א"א איסור סחורה משרצים ובהמות טמאות, ומ"ש הפ"י דבגידול חזרים ליכא איסור מה"ת, כיון דיש בו בלא"ה איסור אמ"ה, דבפירוש התירה התורה בהנאה. דברים תמוהים הם, דהא קיי"ל בחולין (דף ק"א) דאמ"ה אינו נוהג בטמאים, וא"כ אין בחזרים איסור אמ"ה כלל, ובעיקר הדין בענין ההיתר בהערמה להלוות מעות לנכרי הלוה יקנה בהם חזרים, ויגדלם בחצר ישראל המלוה וירבה עליו בשכר החצר עד שישאר מעות רווח להלוה הנכרי, בזה לא אומר לא איסור ולא היתר, דחושש אנכי שהערמה גדולה וגלוי למאד עד כמעט שהוא לחוכא ואטלולא כי תמיד עיני הישראל בזה בלקיחת החזרים ובטיפולן, ובהיפוך ג"כ להחמיר חושש אני שעי"ז יעברו בשאט נפש על האיסור, ואולי הוא בכלל מוטב שיאכלו וכו' והדבר הזה מסור להמורה בעירו לראות איזה דרך ישכון אור יותר: