שו״ת רבי עקיבא איגר – תנינא – תשובה כח

תשובה כח לידידי הרב ר' אברהם אב"ד דק"ק מעזריוש.

מ"ש מעכ"ת להסתפק בביאור ש"ע יו"ד (רסי' נ"ה) על איזה מקום כוונו לקרותו שוק, אצלי הי' פשוט תמיד דכל העצם המחובר לפרק שהפרסה מחובר בו בכלל ארכובה הנמכרת עם הראש, ולמעלה ממנו הניכר לנו לפרק הג' הוא השוק, וכמבואר בב"י דבעוף הרגל שבו הקשקשים הוא נגד ארכובה התחתונה בבהמה, וכמ"ש גם מעכ"ת לראיה זו, וכן מבואר באו"ה הובא בט"ז סק"א וז"ל ולמעלה ממנו עצם קטן שעומד בין הפרקים המחבר את עצם התחתון לעצם האמצעי והוא כנגד המקום שקורים קני"א, הרי דהמקום שקורים קני"א הוא בין עצם התחתון לאמצעי, וכן נראה ג"כ מדמצריכים בחולין ובבכורות ליתן סי' לארכובה העליונה וכנגדו בגמל ניכר, ואם נפרש דמקום הקני"א ולמעלה מתחיל הקוליא, זהו ניכר לעין בכל הבהמות, א"ו דמשם מתחיל השוק ולמעלה ממנו יש ארכובה המחבר השוק והקוליא וזה באמת אין ניכר לנו להדיא, והוצרכו למיתב ביה סימנא:

גם הרי אנו רואים דהטבחים מוכרים כל הרגל עד הקני"א עם הראש, ומה דדחה מעכ"ת דאולי בזמן התלמוד לא היה הנהוג כן, כעין זה כתב היש"ש (בסי' י"א) לענין טשיך,. אבל אדרבא משם ראיה לענ"ד, דהרי דעת המהרש"ל דטשיך הוא בכלל ארכובה התחתונה, וכתב על זה אף דהאידנא אין כמכרת עם הראש שמא בימיהם לא היה כן, ואם נימא דהעצם שלמעלה מהפרסות הוא שוק, וא"כ אותו טשיך הוא בין העקב להעצם שלמעלה ממנו, איך כתב המהרש"ל דהאידנא מוכרים גם שלמעלה מהטשיך עד מקום הקני"א עם הראש, ויצטרך לומר דכמה פעמים נשתנה המנהג דבזמן הגמרא מכרו עם הראש גם הטשיך, ובזמן המהרש"ל לא מכרו כ"כ עם הראש. ועתה מוכרים ביותר מבזמן התלמוד עם הראש, ואפשר אם נעיין היטב לא ימצא כלל עצם שקורין שיך עד מקום הקני"א. ומ"ש ידידי נ"י דממתני' פ"ק דאהלות מבואר דאינו כן, דהא חשיב באדם מרגלים עד הגוף רגל שוק ירך קטלית, איני מבין ראייתו, דהא קטלית הוא הראש הירך, ומה הפרש בין שאנו דנין שהשוק הוא עצם שלמעלה מהפרסות, ולמעלה ממנו שוק, ועוד למעלה ממנו ארכובה הנקרא קני"א המחבר השוק לירך, ובראש הירך הוא קטלית או דאנו דנין דהקני"א משם ולמעלה מתחיל השוק, ולמעלה ממנו יש ארכובה המחבר לקוליא שהוא הירך, ואדרבא משם לכאורה ראיה להיפוך ממ"ש הרע"ב דקרסול הוא כרעיים מקום המחבר רגל לשוק, ופשיטא דכרעיים הוא מקום קני"א דעל שם זה נקרא כרעיים דשם כורעים, ומקום עצם התחתון שהפרסה מחובר בו בודאי אינו נקרא כרעים, וכן מ"ש בתיו"ט בשם הרד"ק דהביא בשם תרגום יונתן בפסוק ולא מעדו קרסולי רכובת דהיינו ברכיים, היינו ג"כ מקום הקני"א, דמקום ברך דשם כורעים, וכדכתיב תכרע כל ברך, וכרע וברך הכל חד, ובת"י פ' שמיני אשר לו כרעים פי' קרסול. ובשמואל ב' בשירת דוד ולא מועדו קרסולי, פי' רכובת, הרי דהכל אחד הוא, וכיון דכתבו דקרסול הוא המחבר רגל לשוק וכדמשמע באמת בסדר החשבון במתני' דאהלות, א"כ נראה דהשוק הוא למעלה מהקני"א, זולת למה דפירש"י קרסולי הוא עקב, היה באמת משמע בהיפך דלמעלה מעקב הוא שוק, ומה"ט אין ראיה מדברי רש"י חגיגה שהביא מעכ"ת, די"ל דרש"י לשיטתיה אזיל דקרסול הוא עקב, א"כ משמע במתני' דאהלות דשוק הוא למעלה מעקב, אבל לאידך פירושא דקרסול היינו כרע משמע בהיפוך וכנ"ל:

מ"ש מעכ"ת נ"י ראיה להיפוך ממתני' דחולין (דף קל"ד) כיון דקתני וכנגדו ברגל שוק, משמע דהוא מקום הזרוע ביד שהוא למעלה מן הקנה איני רואה בזה הכרע, כי רומ"פ כתב דארכובה הנמכרת עם הראש המוזכר בחולין הוא הקנה המוזכר באהלות, ואינו מוכרח, כי אף דבמתני' דחולין קאמר דהדין דהזרוע הניתן לכהן הוא מפרק הארכובה של ארכובה הנמכרת עם הראש, דהיינו אפשר מתפיסת יד עד הקנה, והקנה עד כף של יד מקרי בכלל זרוע, דהרי כיוצא בזה אמרינן לענין שוק דבאהלות קורא שוק עד מקום הירך, ובמתני' דחולין גם קוליא בכלל שוק האסור בשלמים, ואולם באמת מצינו חילוק לשונות בענין שוק, דבש"ע (סי' נ"ה) משמע בבירור דשוק היינו למעלה ממקום קני"א כדביארנו היטב, ואלו בש"ע אה"ע (סי' קס"ט סכ"ח) וצריך שיהא הקשר על בשר השוק והרי בודאי אין קושרים למעלה מהקני"א, וכאשר אנו עושים מעשה בכל יום. ולזה באמת יותר דיש חילוק בין בהמה לאדם ומה דחשב מעכ"ת נ"י זה לדוחק באמת כ"כ תוס' להדיא מנחות (דף ל"ז ד"ה קבורת) בין שוק שבפרק הזרוע ובין שוק דמסכת אהלות, עכ"פ לדינא ברור דארכובה התחתונה הוא עד הקני"א, כן נראה לענ"ד:

תשובה כט לכבוד ידידי הרב ר' מיכל נ"י אב"ד בק"ק ליפכא

ע"ד הסופר שכתב ב' שמות ד' אלקים בתיבה אחת בלי הפסק חוט השערה, וניכר ממש לתיבה אחת, והסופר רוצה לתקן ע"י גרירת קצת מרגל הא' נראה דיש לצדד להקל דהנה יש לספק באיסור מחיקה בגורר מקצת האות בענין דלא נפסד צורת האות, ועדיין שמו עליו אי מקרי מחיקה או לא, ולא מצאתי מזה מפורש, ולכאורה יש לדייק להקל מדברי הב"י (סי' רע"ו) דכתב בשם הר"י אלכסנדרי ברם אכתי איכא למבעי' וכו') למדנו שהמוחק מקצת אות עד שהוציא מאתמונתה הראשונה ועשאה אות אחר, כאלו מחק כל האות, וה"ה למוחק רגל הה' עד ששבה להיות ד' וכו' ולא דמי לטיפת דיו שנפלה על השם וכו', אבל הכא כל העולם קוראים אותה ה' וכו' מבואר דבנדבקה ממש וניכר לכל שהוא ח' מותר לגרור הרגל דהוי כמו נפל טיפת דיו, אבל בנדבק מעט אין לו תקנה, דגרירה מעט לא מהני דהוי חק תוכות דבאמת הוא נגיעה ונפסלה הה' וצריך לגרור הרגל דהוי כמוחק, וכיון דלא ניכר לכל שהוא ח' מחזי כמוחק השם, ומשמע דאלו הי' מהני גרירה מעט, וכן אפילו בגורר כל הרגל אם לא הי' מוציא האות מתמונתה עד שנעשה אות אחרת לא מקרי מוחק, ודוחק לומר כיון דבאמת נפסלה האות ומדינא שרי למחוק אלא משום דמחזי כמוחק, בזה לא חיישינן אלא במוחק גמור דמוציא האות מתמונתה, דסוף כל סוף אם גם מחיקה במקצת מקרי מחיקה, יש לאסור ג"כ משום דנראה כמוחק, והכי משמע לכאורה מדברי תשובת הרא"ש (כלל ז' סי"א) דדן דבשם מותר הגרירות דביקות, וא"צ להעביר הקולמוס לקדשו, מבואר דעיקר חידושו דבא לדון דמהני הגרירה, ולא כתב לדון בטעמא דהיתר דמחיקת השם דהוא דרך תיקון וללמדו מנפלה דיו, וההיא דהמרדכי פרק הקומץ שכתב דאור"י דאם הדביק אות השם דיכול למחוק דדרך תיקון הוא, י"ל דמיירי בהדביק אות השם רגל הה' לגגו דצריך למחוק כל הרגל ויצא האות מתמונתו, או דס"ל כדעת הסמ"ק דבנגיעה אות לאות בתחילת הכתיבה אין לו תקנה בגרירה דמקרי ח' וצריך למחוק כל האות, וכן מ"ש המרדכי בסוף ההלכות הובא בב"י שם, דבשם אם דיבק האותיות מסלק אותה יריעה וכו' ודלא כהר"י שמתיר וכו' צ"ל ג"כ דס"ל כהסמ"ק הנ"ל, אולם לפ"ז יקשה על מה שכתב הב"י אחרי דברי הרא"ש בתשובה הנ"ל ודברי המרדכי הנ"ל, דכדאי הם הר"י והרא"ש לסמוך עלייהו, הא לפי פסקי דהב"י בא"ח (סי' ל"ב) דלא כהסמ"ק דבנגיעת אות לאות מהני גרירת הדיבוק לחוד ממילא אין כאן מחיקה ובודאי שרי ואי דבא לומר אף להסוברים כהסמ"ק יכול לסמוך על זה תקשי בהיפוך דאין כאן סייעתא מהרא"ש, דהא הרא"ש ס"ל באותה תשובה דסגי בגרירה הדיבוק, א"כ י"ל מש"ה היקל דאין כאן מחיקה, אבל להסמ"ק דצריך לגרור כל האות י"ל דאסור ואין כאן סייעתא מהרא"ש, ולזה נ"ל דהב"י אזיל כפי פסקו דמהני גרירת הדיבוק, ואך דהי' מקום לחוש לאסור, והיינו דאף דמדברי הר"י אלכסנדרי הנ"ל מבואר דבמחיקת קצת בענין דנשאר צורת האות לא מקרי מחיקה, אולי מלשון המרדכי דלא כהר"י שמתיר כמו כן להפריד אותיות וכו', מלשון זה שכתב להפריד ולא כתב למחוק משמע דס"ל להר"י דסגי בהפרדה בעלמא, ואעפ"כ הוצרך הר"י להיתרא מדין תיקון, והמרדכי חולק עליו בזה דבאמת אסור משום מחיקה, לזה כתב הב"י, דמ"מ כדאי הם הרא"ש והר"י לסמוך עלייהו, ויהי' טעם הרא"ש מאיזה טעם שיהי', אי משום דהוי דרך תיקון, ואי מטעם דגרירה במקצת לא שמיה מחיקה, עכ"פ יש לנו דעת הרא"ש להתיר לגרור דביקת האותיות, א"כ בנ"ד אף דלדון דהוא דרך תיקון אינו ברור להתיר, די"ל דוקא היכי דגופי האותיות צריכים תיקון, אבל בנ"ד דהאותיות בעצמם כתיקונם, רק דמחזי כתיבה אחת והס"ת פסול, י"ל דלא מקרי דרך תיקון, והכי יש לדייק מדברי פסקי מהרא"י (סי' ע"ב) דהביא הב"י שם דכתב לדון בנדבק רגל הה' לגגו, די"ל דאסור לתקנו, דלא דמי לטיפת דיו דנטשטש כל האות, משא"כ הכא דאינו מחוסר רק דקדוק אחד, או דנימא איפכא דעדיף דא"צ למחיקה רק הרגל שנכתב בטעות ובגוף האות שנכתב כדין א"צ ליגע וסמך בזה להקל עיי"ש, ממילא בנ"ד דתרוייהו ליתנהו דלא נטשטש האות והוא גורר מגוף האות שנכתב כדין, י"ל דאסור, מ"מ כיון דדברי הר"י אלכסנדרי מבוארים דגרירה במקצת לא שמיה מחיקה, ודברי הרא"ש בשו"ת מורים ג"כ הכי כנ"ל ולא מצינו חולק במפורש רק מדקדוק לישנא דהמרדכי בשם הר"י דמותר להפריד וכו', וכיון דמ"מ גם בנ"ד הוי דרך תיקון יש לסמוך לכאורה להקל ע"ז ולגרור מקצת האות, כןנכראה לענ"ד: