שו״ת רבי עקיבא איגר – תנינא – תשובה כא

תשובה כא להרב המופלא מ"ץ מהר"ל נ"י בק"ק סלאפא:

מ"ש רומ"פ דאף דקצת אחרונים כתבו להקל בהפ"מ בטריפות דסרכה, החלב שנחלב בתוך ג"י דלא כהש"ך, דמ"מ בסרכה שלא כסדרן דמדינא טריפה אין להקל:

הדבר פשוט שכן הוא, והרי מפורש בש"ך (סי' פ"א) בשיטת המחבר דקודם ג"י מותר מטעם ס"ס, דמ"מ שלא כסדרן אסור, וה"נ לדידן תוך ג"י, ומ"ש רומ"פ לדון להקל בזה עפ"י מה דנסתפק הפרי מגדים בפתיחה לסי' ל"ט, דלרש"י י"ל דכל סרכה הוי רק ספק טריפה, דשמא ניקב רק עור עליון, וא"כ הוי ס"ס, ספק כתוס' וי"ל השתא הוא דנסרכה לפמ"ש הכו"פ דלתוס' דאין הסרכה מחמת הנקב אינו דומה להגליד, ואת"ל כרש"י דלמא לא ניקב רק עור עליון, ומעכ"ת נ"י הו"מ למנקט ג"כ מכח הספק הראשון שנסתפק הפרמ"ג שם דלרש"י י"ל דסרכה הוא רק מחמת ספק נקב, אבל מלבד שזהו נגד דברי הש"ך הנ"ל כתב והנה הש"ך (סי' פ"א) הרי דלא מלאו לבו לחלוק על הש"ך ולדונו בס"ס, ובאמת הי' מקום לומר דאין ראיה מהש"ך, די"ל דוקא לשיטת המחבר לענין קודם ג"י, בזה בסרכה שלא כסדרן אסור דלא הוי ס"ס, דלפי הצד דנסרך קודם ג"י הוי ס"ס להחמיר, ספק כתוס' ושלא כסדרן אסור ודאי, ואת"ל כרש"י שמא הסרכה מחמת הנקב ונקבו ב' הקרומים, וכה"ג לא מקרי ס"ס כמ"ש תוס' כתובות בסוגיא דפ"פ ד"ה אי למיתב, אבל לדידן דבכל טריפות אמרי' השתא הוא דנטרפה, ולתוס' גם בסרכה כן כמ"ש הכו"פ הנ"ל, אלא דהספק שמא כרש"י בזה י"ל דהוי ס"ס דאף לרש"י הוי רק ספק וכנ"ל:

אולם אעפ"כ לא נ"ל כן, דספיקותיו של הפרמ"ג אין להם קיום, דמה דנסתפק תחילה אם אמרינן דלרש"י סרכה ודאי מחמת נקב או מספק נקב, הא מפורש בהר"ן חולין (דף רס"ח ע"א) במ"ש דלרש"י טעמא דר"נ בריאה הסמיכה לדופן ולא העלתה צמחים כשר דס"ל דסרכה אסורה רק מס' נקב והוי ס"ס, ספק מדופן ואת"ל מריאה שלא מחמת נקב ואבימי דפליג ואוסר, ס"ל דסרכה ודאי מחמת נקב ולא הוי ס"ס. ומסיק הר"ן שם דקיי"ל להלכה כאבימי, הרי דלהלכה סרכה ודאי נקב הוא, ומזה נסתר גם אידך ספיקא דהפרמ"ג די"ל דאולי לא ניקב רק עור א', דא"כ אמאי אסור לאבימי, הא הוי ס"ס, ספק דופן, את"ל מריאה דלמא לא ניקבו ב' קרומים, ואפילו לר"נ אלו היה סובר דסרכה ודאי מנקב הי' אוסר, ולא היה ומשוי זה לס"כ, דשמא ניקב רק עור א', הרי דפשיטא ליה להר"ן דסרכה ודאי מנקב ב' הקרומים:

והנה מטעם אחר יש לצדד להקל, עפמ"ש הר"ן (דף רס"ג ע"ב) להקשות לרש"י בניקב בחיתוך האונות ליתכשר דהא אפשר דהדרא בריא, דיסתרך כסדרן, ותירץ דאין כל הנקבים שוים, ויש נקבים שאין סופן בטבען להעלות סרכה, ושמא הך נקב מהן שלא יעלו סרכה, ואלו היינו בקיאים שנקב זה ראוי להסתרך הי' באמת כשר אלא דאין אנו בקיאין, ואוסרים כל סרכה מספק, עיי"ש. [ולענ"ד תמוה, ולא זכיתי להבין אמאי העמיד הר"ן הקושיא דוקא לרש"י הא גם לתוס' יקשה כזה בההיא דריאה שניקבה לדופן, והדופן סותמו דכשר באם סביך לדופן, דגם בלא סביך ואפילו לא סריך לתכשר, כיון דאפשר להעלות ארוכה דיסתרך בדופן, וצע"ג.] ולשיטת הר"ן צ"ל הא דסרכה שלא כסדרן מגב לחיתוך אסור אף דחזינן דדרך נקב זה להעלות סרכה, וא"כ נהי דסרכה זו אינו עומד להתקיים, מ"מ הדרא בריא, דאחר הפירוק יסתבך כסדרן, וצ"ל דלמא נקב זו אינו עומד להסתרך בכסדרן, או דע"י הפירוק יתרחב הנקב ולא יהיה עומד עוד להעלות סרכה, או שמא הנקב מגב ומשם בא הסרכה, וא"א להעלות ארוכה, דהא לעולם לא יסתרך כסדרן עכ"פ בשלא כסדרן הוי רק ספק טריפה, וא"כ הוי ס"ס בנ"ד, ועל זה ליכא סתירה מההיא דאבימי הנ"ל, דהתם כל הסרכה במגב לדופן, ואין מקום רפואה למכתה:

ובזה מיושב היטב קושיית תוס' (דף מ"ח ע"א) דהקשו דאם אמרינן רבינא מפרש לדר"נ דבעי' סביך, מאי פרכי' ומי אמר ר"נ הכי, הא התם בלא סביך עיי"ש, ולפי דברי הר"ן בשיטת רש"י הנ"ל מיושב, דפרכת הש"ס הכי הוא, דנהי דבהעלת צמחים הוי ודאי מריאה מ"מ כי היכי דמכשר בלא העלתה צמחים ומטעם דסרכה הוי רק ספק נקב והוי ס"ס, וה"נ בהעלת צמחים אף דהוא ודאי מריאה מ"מ הוי ס"ס ספק שאינו מחמת נקב, ואת"ל מחמת נקב, דלמא נקב עומד להסתבך כיון דעכ"פ בסביך כשר ממילא בלא סביך וניקב הוי רק ספק שמא אינו עומד להסתבך, וא"כ בסמיכה והעלתה צמחים דהוי רק ספק נקב, ואת"ל מנקב דלמא עומד להסתבך והוי ס"ס מעליא:

והנה בפשוטו יקשה על זה, דלמא באמת ס"ל לר"נ דסרכה הוי ודאי נקב, ומה דהיקל בלא העלתה צמחים, היינו משום הך ס"ס, ספק מדופן, ואת"ל מריאה דלמא הוא מנקבים שעומדים להסתבך, ובהעלת צמחים דודאי ליכא ס"ס, אמנם ג"ז יש ליישב, די"ל דהמקשן ס"ל דר"כ מיירי בסתם בין במקום רבותא בין שלא במקום רבותא, ולזה מדמכשיר בלא העלתה צמחים אף שלא במקום רבותא, ע"כ דהס"ס הוא משום דשמא אין הסרכה מחמת נקב, ולזה פריך בהעלתה צמחים נגד רביתא לתכשר, דהוי ג"כ ס"ס, ספק מחמת נקב וספק דסופו להסתבך. והתרצן דמוקי לדר"נ רק שלא במקום רביתא ליכא קושיא כיון דמוקי דר"נ לא מיירי בכל גווני לוקמי בהיפוך, דמיירי דוקא במקום רביתא, דזהו רק בלא העלתה צמחים כשר, וס"ל דאין סרכה בלא נקב, הא ודאי אלא דמקום רביתא הוי ס"ס ספק דופן, וספק דעומד להסתבך, ובהעלתה צמחים דודאי מריאה טריפה, בזה י"ל דא"כ הא דאוסר אבימי יצטרך לומר דחולק על הדין דסביך בבשרא, דס"ל דלא מהני, לזה ניחא להש"ס לומר יותר דאין בזה פלוגתא, ואבימי דאסר היינו רק שלא במקום רביתא, ופליגי אם סרכה הוא ודאי נקב או לא. ולפ"ז עלה לנו לדינא אף דקיי"ל כאביני וקיי"ל כרבינא דבעי דוקא סביך, מ"מ בלא העלתה צמחים אף בלא סביך כשירה, דהוה ס"ס, ספק דופן וספק דסופו להסתבך:

אך כל זה לנוח דעתו על הוראתו לשעבר, אבל להבא חלילה להקל בזה, ובשגם דהיסוד שכתבנו דלרש"י שלא כסדרן הוי רק ספק, הא יקשה לר"נ דס"ל דכל סרכה הוי רק ספק נקב, א"כ סרכה שלא כסדרן יתכשר מטעם ס"ס, ספק אינו מחמת נקב, וספק אחר הפירוק יהיה סופו להסתבך, אע"כ דלא משוינן זה לס"ס, והטעם אפשר דכל שאתה אומר דחסרכה זו באה מחמת נקב הוי ס"ס להחמיר, ספק דהסרכה באה מגבו ואין לו רפואה, ואת"ל מחיתוך, דלמא אחר הפירוק לא יהי' עומד להסתבך בכסדרן, א"כ ה"נ לענין החלב תוך ג"י לא הוי ס"ס, דלפי הצד שאתה אומר כרש"י הוי ס"ס להחמיר וכנ"ל, זולת שנדחוק דלר"נ באמת כל סרכה שלא כסדרן הוי דוקא במגב לגב, אבל מחיתוך לבד כשר, מכח ס"ס, והא דכתבו הפוסקים דלרש"י מחיתוך לגב טריפה, היינו למה דפסקינן כאבימי דהסרכה הוה ודאי נקב, עכ"פ במגב לגב אין צד קולא להתיר החלב, ואף מחיתוך לגב אם יבא מעשה לידו, לא יורה להקל אף בהפ"מ, כן נראה לענ"ד: תשובה כב לידידי הרב רבי משה נ"י הגאב"ד דק"ק סאכטשוב.

מה שאירע בקהלתו באחד שנולד לו בן בכור יום ה' שעה ב' אחר חצי היום, ובשבת הרביעית מת הבן בשעה י"ב, ופסק מעכ"ת נ"י שמחוייב בפדיון בנו, שיום השבת הוא יום ל"א, וקצתם נחלקו עליו, דבעי' שיעברו שלשים יום מלאים מעת לעת, ולא הגיע זמן הפדיון, רק כשחי הבן בשבת ההוא, עד אחר שעה ב' אחר חצי היום:

יפה הורה רומעכ"ת נ"י דהל' דפדיון אין מחשבין לשעות, ואם נולד שעה קודם סוף היום נחשב ליום א', ולאחר שיעברו עליו עוד כ"ט יום הלילה שלאח"כ הוא ליל ל"א כלו כטי"ב, לזה ראוי להמתין י"ב שעות ואח"כ חלה זמן הפדיון לכ"ע, ואף דמה שכתב מעכ"ת נ"י דלא מצינו מעל"ע רק בקדשים ובבתי ע"ח, זה אינו מספיק כ"כ, דנהי דכ"כ תוס' נדה (דף מ"ז ע"ב) מ"מ בערכין (דף ל"א) כתבו תוס' ב' שיטות בזה, ואף דהב"ח וט"ז ומג"א (סי' נ"ג) כתבו דיכול להתפלל ערבית דנעשה גדול בתחילת הלילה, י"ל בדרבנן סמכינן על הפוסקים דלא בעי מעל"ע, ואולי באמת להוציא אחרים בקידוש וכן בבהמ"ז אם האחרים אכלו כדי שביעה, י"ל דאף דבדקו אותו והביא ב"ש, מ"מ חיישינן דעדיין לא כלו לו יג"ש דבעי' מעל"ע, ואף דמסתימת דבריהם לא משמע כן, מ"מ י"ל דכיון דרוב הפוסקים שסתמו דבריהם, משמע דס"ל דלא בעי' מעל"ע סמכינן עלייהו אף בדאורייתא. אבל מ"מ בפדיון דהוא אפוקי ממונא לא מפקינן, כיון דאיכא דסברי דבעי' מעל"ע, עי' ש"ך יו"ד (ססי' קע"ז) ועי' בתשובת מהר"י לבית לוי כלל ג' סי' נ"ג) בארוכה, ובתשובת תורת חיים למהרח"ש (ח"ג סי'

אולם מדברי הסמ"ע והש"ך חוה"מ (רסי' ל"ה) מבואר דאפי' לאפוקי ממון דנין כן דלא בעי מעל"ע, דהא ס"ל דבעדים כאלו מפקינן ממונא אפומייהו, ואף דבאמת יש לפקפק על הסמ"ע והש"ך דאמאי מפקינן ממון, הא לקצת פוסקים בעי' מעל"ע, י"ל דס"ל דאף לאידך שיטה בתוס' עירוכין הנ"ל הא כתבו הטעם דילפינן שנה שנה מבע"ח, א"כ י"ל דוקא בהנך דכתיב בהו שנים בקרא כמו שדה אחוזה וערכין, אבל שנים דגדלות, הא לא נזכר בקרא רק הל"מ י"ל דס"ל דלא בעי' מעל"ע, ומוכח שכן דעת הש"ך, דהא ס"ל להש"ך בחוה"מ דכן דעת הרמב"ם, והרי בהרמב"ם ריש הלכות ערכין מפורש דבעינן מעל"ע, [ודרכו בקודש דהרמב"ם נעלמה ממני דלא כתב זה בשום מקום דבעינן מעל"ע רק בערכין, וביותר דבפרק י"ב מהלכות שמיטה ויובל גבי בע"ח לא הזכיר זה, וצ"ע] אע"כ דיש חילוק כנ"ל, ואף להמ"ל (פ"ג מה"א) דהוכיח דלהך שיטה גם לענין י"ב וי"ג שנים דבן ובת בעינן מעל"ע, מ"מ י"ל דוקא מלתא דתליא בשנים אבל לא דתליא בימים, ואף דבערכין ילפינן חודש משנה דיום ל' כלמטה ואם היינו דנין דגם לענין זה ילפינן חדשים משנים דבעינן מעל"ע ממילא הי' מוכח דגם לענין ל' דפדיון הכי הוא, וסוגיא דבכורות (דף מ"ט ע"א) מדאצטריך למכתב ומעלה גבי ערכין, מ"מ בערכין גופא נ"ל דילפינן רק חדשים משנים לענין ומעלה, אבל לענין מעל"ע לא ילפינן, והכי דייקא לישנא דהרמב"ם ריש ערכין, דבהלכה ג' כתב ובמה הוא ערך אם הי' הנערך בין ל' וכו', ובהלכה ד' כל השנים האלו מעל"ע מיום הלידה, מדלא כתב סתם כל אלו, ודקדק בלשון כל השנים משמע להדיא דדוקא השנים בעינן מעל"ע כסתימת כל הפוסקים, ומעולם לא שמענו שחוקרים ודורשים על שעה דלידה, ואף דכתבתי דראוי להמתין י"ב שעות, וא"כ הי' ראוי לחקור על שעה דלידה, היינו כיון דהמנהג שלא לפדות בלילה, ממילא ביום ל"א אחר תפילת שחרית, מסתמא כל הכטי"ב:

אח"ז ראיתי בשו"ת נודע ביהודא מהדורא תנינא (סי' קפ"ז) דכתב ליתן טעם להמנהג שהזכיר הש"ך דאין פודין בלילה, משום דלפעמים לא יהיו כלים הכטי"ב, כגון שנולד שעה אחת קודם הלילה, דבתחילת ליל ל"א לא כלו כטי"ב, הרי דפשיטא לי' דל' יום אין מחשבין לשעות, וכן עיקר:

ידידו עקיבא. תשובה כג לידידי הרב רבי עזרא נ"י בק"ק יאסנוראווע:

ע"ד המאורע במקומו, א' שנפטר בנו ליל אור יום ה' כ"א טבת, ונודע לו ולבניו עש"ק כ"א שבט, ושלח מעכ"ת את השמש להודיעם שמחויבים לנהוג שבעה ושלשים, שהוא שמועה קרובה, והם לא חשו לזה, כי אחד הורה להם שא"צ לנהוג אבילות, וקצתם חושבים שהדין עמהם:

הדבר פשוט כמ"ש מעכ"ת, אחרי שיום כ"א שבט הוא היום ל' מקבורת המת, ולגבי שמועה רחוקה לא אמרינן מקצת היום ככולו, כמבואר בפשיטות בטור וש"ע (רס"י ת"ב) והאיש ההוא שמורה להקל לא ידע בין ימינו לשמאלו והכשיל אותם, גם הם הרעו לסמוך על משענת קנה הרצוץ מי שאינו מוסמך כלל להוראה, וכן לא יעשה עוד:

והנה אם עתה רוצים לעשות כדין, יש לי לדון, כיון דעדיין הוא תוך ל' מיום השמועה דצריכים לנהוג אבילות, כדאיתא (רסי' שצ"ו) דמי שלא נהג אבילות כל שבעה, בין בשוגג בין במזיד משלים כל ל', ובפשוטו משמע כל הל' מיום שהי' מוטל עליו לנהוג אבילות, ובשמועה קרובה מחשבינן הל' מיום השמועה, ובההיא דתשובת מהר"ם מינ"ץ הובא בט"ז (ססי' שצ"ו) בנידון מי ששמע שמת לו מת ולא ידע אם הוא תוך ל' להפוסקים דא"צ לנהוג אבילות ואחר הל' נודע לו שאז כששמע הי' תוך ל' נסתפק המהר"ם מינ"ץ אם נימא כיון דלא נודע לו בירור דבר שהיא קרובה עד אחר הל' יש לו דין שמועה רחוקה או כיון דבאמת השמועה ראשונה הי' תוך ל' מקרי שמועה קרובה עיי"ש, ובנ"ד דנודע לו ביום הל' שהוא יום הל' אלא דטעה בדין דחשב דזה הוי שמועה רחוקה הוי כלא נהג אבילות בשוגג דצריך להשלים כל ל' מיום השמוע', כך הי' נראה בפשיטות:

אבל העומד לנגדי דברי הט"ז (ססי' שצ"ו) שכתב על דברי המהר"ם מ' הנ"ל ונראה לענ"ד דאין כאן אבילות, כיון דעכ"פ השתא עברו ל' יום ממיתת המת, כמ"ש כאן צ"ל סי' שצ"ו] בס"א, דמי ששגג או הזיד משלים כל ל', משמע דאחר ל' אינו משלים, עכ"ל, מבואר דס"ל בפשיטות דאף אם נדון אותה לש"ק, מ"מ אם הוא אחר ל' למיתת המת אינו משלים, וכן נראה מהש"ך שם שכתב ג"כ על דברי מהר"ם מינץ, ולפי ענ"ד דא"צ להתאבל, [כן הוא כפי הגהת הש"ך עצמו בנקה"כ] ועי"ש רסי' שצ"ו עכ"ל, דודאי אין כוונת הש"ך להכריע דמקרי שמועה רחוקה, דא"כ מה זה דרמז לסי' שצ"ו, דאין זה מקומו רק בסי' ת"ב, א"ו דכוונתו כהט"ז דאף אם נדון לקרובה מ"מ אינו משלים, אחר הל' ממיתת המת, הרי דפשיטא להו להט"ז והש"ך דבשמועה קרובה, ולא נהג אבילות כל ז' דאינו משלים אחר ל' ממיתת המת אף שהוא תוך ל' מיום השמועה:

ועכ"ז בער אנכי ולא אדע מהיכן יצאו לאריות האלו זה בפשיטות כ"כ, ובאות בלא"ה דבריהם תמוהים לי, דאף אי יהיבנא להו זה, מ"מ פשיטא זה לדין השלמה, דאם לא נהג אבילות בז' אחר שמיעתו דאח"כ דכלו הז', החיוב רק מדין השלמה, בזה י"ל דאחר ל' ממיתת המת אין דין השלמה, אף שהוא תוך ל' מיום השמועה, אבל פשוט דדין אבילות ל' בתספורת וכדומה צריך לנהוג עד תשלום הל' מיום השמועה, דהחיוב חלה בעצמותן שאסור בתספורת כל שלשים, וכי בשביל שלא נהג אבילות פקע אבילות דשלשים, וא"כ הוצרך המהר"ם מינ"ץ לדון אם הוי קרובה ונוהג דין ל' עד יום הנ"ל, מיום שמועתו הראשונה, או דהוי רחוקה כיון דלא נודע לו שהוא קרובה עד אחר ל':

גם אף לענין אבילות שבעה נ"מ אם זה ששמע שמת הי' ביום כ"ט למיתת המת, ולא הי' ידוע לו אימת מת ולא נהג אבילות, וביום ל"א למיתת המת, נודע לו שיום שמועתו הי' ביום הכ"ט, דבזה פשוט דאם דנין זה לקרובה וחלה עליו מיום שמועתו כל ז' דין אבילות שבעה, וזה שלא נהג עד לדעתו השנית שהוא יום ל"א עדיין נשאר עליו לנהוג אבילות דשבעה ה' ימים עד כלות השבעה ימים מיום שמועתו הראשונה דכבר חל החיוב עליהו בעצמותן ולאו מדין השלמה, אלא דאפשר דא"צ לנהוג יותר מה' ימים דאח"כ דכלו הז' מיום שמועתו, ויהי' החיוב רק להשלים ב' ימים שלא נהג, וכיון דהוא אחר ל' ממיתת המת אין השלמה נוהג בהן, וא"כ הוצרך המהרמ"מ לדון בספיקתו באופנים אלו:

אח"כ ראיתי בתפארת למשה (רסי' שצ"ו) שנסתפק בזה בשמועה קרובה ולא נהג אבילות ז' אם צריך להשלים אחר ל' ממיתת המת, וסיים דמסתברא, כיון דהוא תוך ל' לשמיעתו דצריך להשלים, והיינו כדעתינו הנ"ל, ואך מ"ש התפל"מ (ססי' שצ"ו) על הט"ז הנ"ל, וז"ל י"ל דנסתפק אם הוי כשמע שמועה קרובה וצריך להשלים מאותו יום עד ל' אי הוי כאלו לא שמע עד אחר ל', וא"צ להשלים כלל, עכ"ל, והיינו ג"כ כהסכמתו הנ"ל דתוך ל' לשמועתו צריך להשלים, אבל מ"מ לא ידעתי מה הוסיף בפירוש זה בכוונת ספיקתו דמהר"ם מינ"ץ, הא בפשיטות הוא מבואר כן להדיא בהר"ם מינ"ץ, דהספק אם מקרי קרובה או רחוקה, וגם הט"ז ידע פירוש זה מדלא השיג דהא הוי שמועה רחוקה, וא"צ לראיה מסי' שצ"ו, אלא דדעת הט"ז לו יהא דמקרי קרובה, מ"מ אחר ל' ממיתת המת א"צ להשלים, והו"ל להתפל"מ רק להשיג שצריך להשלים דחשבינן גם בזה הל' מן הקבורה, וביותר מ"ש עוד על הש"ך ססי' שצ"ד שכתב דצריך להתאבל [ולא הי' לפניו ספר נקה"כ שהגיה א"צ להתאבל] צ"ע למה, הא' א"צ להשלים אחר ל', כמ"ש רס"י שצ"ו עכ"ל, מזה מבואר דעתו בפשיטות אף דמקרי קרובה, מ"מ א"צ להשלים כיון דהוא אחר ל' ממיתת המת ודרכיו בקודש נעלמו ממני:

והנה בנ"ד א"צ לכל זה, דבודאי לפי טעותם בדין דהוי רחוקה, נהגו עכ"פ אבילות שעה אחת, והוי כההיא דסי' שצ"ו ס"ב, דבנהג במקצת הימים ובאחרים זלזלו דא"צ להשלים, אבל בנ"ד עכ"פ מחוייבים לנהוג דין ל' עד כלות ל' מיום שמועתם, אבל אח"כ נראה דא"צ להשלים את ימי השלשים, כיון דהם אחר ל' מהשמועה, ומ"מ כתבתי כל הנ"ל להתלמד במקום אחר, ויה"ר שלא יצטרך זה למעשה ויהי' בלע מות לנצח: ידידו דו"ש עקיבא גינז מא"ש. תשובה כד

ודרך גררא אודיעהו למה שנודע לי שמעכ"ת כתב לשוחט בעיר קטנה בזה"ל, צייגע איהם, דאס בספר החיים ד"א שטעהן דיא דינים אויף דייטש דאס יעדער לעזין קאנן (דף כ"א סי' ל"ד) שטעהנו אויס דריקליך, דאס מען קיין תתקבל זאגט בבית האבל עכ"ל, עס זאלל זיין בלע המות לנצח, מאן פסקת זא אין וואלטש וויא אויך בכל קהלות עכ"ל, ואנשי העיר ההיא קבלו אלי על השוחט שלהם שאינו' שומע למעכ"ת נ"י בזה חידוש בעיני על מעכ"ת שיחזיק שבוש כזה, ומה"ת עלה על הדעת לדלג תתקבל, וכי תפילת י"ח של האבל לא יתקבל, ושאלתי לי ספר החיים וראיתי. שבאמת כ"כ, אבל עכ"ז אינו נכון, ואינו דומה לט"ב דהתה הטעם שלא יתדמה דתתקבל קאי על הקינות, והרי בט"ב עצמו הנהוג כפי כל הפוסקים דנהגו לומר בלילה תתקבל אחר תפילת י"ח, וראיתי בספר הנ"ל בהקדמה כתב ומ"ש שמדלגים בבית האבל, כן הוא בספר מעבר יבוק ובספר תניא בהלכות אבילות, אך בטור או"ח (סי' תקנ"ט) כתב באבל יש לאמרו ואני זאת בריתי, דהאבל בטל הנחמות אין בטלים עכ"ל, האמת שבטור כתב ב' דעות אם יש לומר ואני זאת בריתי, ובטור הכריע לאמרו, דבט"ב יש טעם דכולם בטלים אבל באבל מנחמים אין בטלים (וא"כ אם כל העשרה אבלים אין לאמרו) אבל מדין תתקבל לא נזכר שם כלום, והרי כתב שם דבט"ב אומרים אחר התפילה תתקבל אבל לא אחרי הקינות, גם בתניא לא נזכר מזה כלום בהל' אבילות, חלא דכתב דיש אומרים דאין לומר השירה, אחרי דאמרי' דאמר הקב"ה מעשי ידי טובעים בים וכו' אבל מן תתקבל לא הזכירו בהל' ט"ב כתב לומר תקבל בט"ב אחר תפילת י"ח, ואף אם באיזה מקומות נהיגי שלא לומר תתקבל בט"ב אחר תפילת י"ח, מ"מ אין לדמות אבל לזה, לזה ישתקע הדבר, והוא הוראה בטעות: