שו״ת רבי עקיבא איגר – תנינא – תשובה טו

תשובה טו לכבוד ידידי הרב רבי מיכל נ"י אב"ד בק"ק ליפנא:

מכתב קדשו הגיעני היום, ולעוצם טרדותי השתרגו עלו על צוארי הכשילו כחי בעו"ה, וא"א למלאות רצון אוהביי להשיב לכל אחד מיד כמבוקשו, ולאשר המוכ"ד נחוץ לדרכו, ומבוקשו להשיב על ידו לרומעכ"ת נ"י, הנני להשיבו בקיצור נמרץ:

ע"ד אשר הערה רומפכ"ת בתיקון סידור הבלוי והאומן ישראל הבא לתקנו מוכרח לו להניח הנייר ולדבקו עם פאפ על מקום היפה, ופוגע בשמות שאינם נמחקים אם יש בזה משום איסור מחיקה, ויצא רומ"פ לדון ממה שראה בספר רוקח על משניות הביא בשם בית הלל בהלכות ס"ת שהקשה להסוברים, דכתבו על האבנים כל התורה, איך סדהו בסיד, הא הו"ל מחיקות השמות, נשמע מזה דמקרי מחיקה, וע"ז כתב מעלתו לחלק דסיד שאני דדרכו בהמשך הזמן אוכל מה שתחתיו, אף שלדברי ר"ש דשלחו נוטירין שלהם וקלפו הסיד, תיכף הי' ולא במשך זמן, מ"מ לר"י דלא קלפו כלל הסיד, בודאי בהמשך הזמן אוכל הסיד האותיות, מש"ה הוי מחיקה עכ"ל, בודאי ט"ס במכתב רומעכ"ת, דהא ר"י הוא דהשיב לר"ש דשלחו נוטירין וקלפו, אלא דצ"ל דקושיית ב"ה לר"ש דס"ל דלא קלפו, ועכ"ז א"י הא לר"ש כתבו על הסיד ואין כאן מחיקה:

ואולי כוונתו דמר דקושיית ב"ה סובב על מה דהקשה ר"ש לדבריך איך למדו אומות העולם התורה ולא הי' ס"ל דקלפו, הי' לו להקשות לר"י ליתסר משום מחיקה, אולם לענ"ד אדניקום להוכיח דהוי מחיקה שיהי' קושיית ב"ה קושיא, ניזל בתר איפכא ליישב הסוגיא דלא יקשה קושיית הב"ה ונידוק מזה דלא הוי מחיקה, ועי' בס' לוית חן על התורה פ' כי תבא, שחקר בנטף שעוה על אותיות בס"ת אם הס"ת פסולה, דהאותיות המה כמחוקים, ודן דע"כ לא הוי מחיקה מדסדהו להאבנים בסיד, וכתב לדחות למ"ש המהרש"א בח"א עלה דההיא דבא גבריאל ולמד ליוסף ע' לשון, דע' לשונות הם מלבד לה"ק, א"כ כתבו על האבנים ע' לשונות ולא לה"ק, וכיון דהשמות בלע"ז למחקם כמ"ש הש"ך יו"ד (סי' קע"ט) עכ"ל:

והנה ביסוד הדין בשעוה נראה מדברי המג"א (סי' ל"ב סכ"ג) שכתב ואם נטף שעוה וסילקה מותר, משמע דפשיטא דבלא סילקה התפילין פסולים, וכ"כ ג"כ בשו"ת שבות יעקב (ח"ב סי' ד') ובשו"ת פרח שושן (כלל ב' סי' ב') זולת בשו"ת מעיל לדקה (סי' כ"ה) כתב להכשיר, א"כ ממה דפסלו המג"א וסייעתו הנ"ל מוכח לכאורה דהוי מחיקה:

אמנם נראה דאדרבא מוכח בהיפוך, דאלו כן מה מהני סילק השעוה, הא זהו לא מקרי כתיבה והוי כחק תוכות ובגט פשוט להלכות גיטין (ססי' קכ"ד) פקפק בזרק עפרות זהב על האותיות דלא מהני גרירה, אבל באמת הא מבואר להדי' בש"ע א"ח (סי' ל"ב ס"ג) וביו"ד (סי' רע"ו) דמהני גרירה, א"כ מכ"ש בשעוה, ומדמהני גרירה מוכח דלא הוי מחיקה לגמרי, אלא כיון דדבר מה מודבק על האותיות ואינו ראוי הס"ת פסולה, א"כ י"ל דלענין איסור מחיקה לא הוי מחיקה כיון דיכול לגרור השעוה, ויחזרו האותיות כמקדם, אולם בדיבוק הנייר בפאפ דנראה דא"א לקלפו שיהיו האותיות קיימים, י"ל דהוי מחיקה, וכן משמע בדברי פנים מאירות, (ח"א סי' מ"ה) דהביא ג"כ הקושיא בהא דסדהו בסיד דהוי מחיקה, והוכיח דסיד לא הוי מחיקה, ונקט הטעם דלאחר שקולפין ניכר הכתב והיו טוחים בסיד עב שיכול לקלפו בלי גרירת השם ולא דמי לזורק על השם זהב, משום דא"א לגרור עד שיגרור הכתב שתחתיו והוי כמוחק השם, [וקשה לי, דאם הוי מחיקה אמאי כשר בגרר הזהב] אבל סיד מתפרר ונופל וכתב קיים, ולכך סדו בסיד ולא הוי כלל מחיקת השם, ולפ"ז כשהשם נכתב על הכותל בבה"כ שכבר סדו בסיד, ואם יסודו על כתב זה א"א להעביר הסיד האחרון עד שיקפיל כל הסיד הוי כמוחק השם, עכ"ל, ותשובה זו איתא במעיל צדקה (סי' ס"ג) בקיצור, ושם כתב דהתיר לסוד בסיד כותלי בה"כ שנכתבו מישן שמות שא"נ והשיב להתיר בראיה זו מההיא דסדהו בסיד ע"כ משום דסד בסיד לא הוי מחיקה, כיון דלאחר שגירר הסיד רשומו ניכר והנראה דהפו"א חזר בו אח"כ לענין היתר כותלי בה"כ, דכיון דכותבים על הסיד אין סיד האחרון מתקפל בלא הסיד הראשון] והגאון מ"צ השיג דשאני ההיא דסוטה דלא הי' כתב בדיו על האבנים, אלא דהי' כתב חקק, ולא הי' הסיד כ"א מחסה ומסתור הכתב דבקל יוכל להסיר הסיד וישאר הכתב שתחתיו שלם כמו שהשיב ר"י שקלפו הסיד, והרי הוא כמדבק אותם שעוה, אבל כתיבת דיו בודאי סיד לא מוחקו ומאבדו ממש, ועוד הסוף שהסיד מכלה הדיו שתחתיו כטבע הסיד, ועוד שא"א לקלפו וישאר הכתב תחתיו שלם, עכ"ל, הרי דדעת הגאונים הפמ"א והמעיל צדקה דאם א"א לקלפו בענין שישאר הכתב שלם מקרי מחיקה, גם במה דבדפוס לא נתכוונו לקדוש השם והש"ך כתב (סי' רע"ו) וכן שם קודש שנכתב שלא בקדושה מותר למחקו לצורך תיקון, מצינו רבים חולקים בתשו' פמ"א הנ"ל, ובתשובת חות יאיר (סי' ט"ז) ועי' משבצות זהב א"ח (סי' ל"ב) דמפקפק ג"כ על הש"ך:

ולזה לענ"ד אם א"א ע"י נכרי, יעשה כך, להניח על כל שם ושם נייר בלי דבק או לדבק מעט בשעוה דלא הוי מחיקה וכנ"ל, ואח"כ לדבק הנייר בפאפ דיהי' הנייר הב' מדובק על נייר הראשון שמניח על השם ולא הוי מחיקה, דאם יקלפו הנייר השני יהיו אותיות השם קיימים, כיון דהדבק פאפ לא הי' על השם, ומצאתי אח"כ עצה זו בפנים מאירות (ח"א סי' מ"ה) לענין ציור בכותלים בבה"כ:

חידוש בעיני שמעכ"ת כתב דברוקח הביא קושיא בשם ספר בית הלל דאיך סדהו בסיד הא הו"ל מוחק, וכן בשו"ת פנים מאירות הנ"ל הביא כן בשם בית הלל, ואנכי ראיתי בבית הלל הל' ס"ת (סי' רע"ו) הקשה באופן אחר, אהא דפסקינן בא"ח (סי' ל"ב) דבזרק עפרות זהב על אזכרות אין לו תקנה, דאסור להעביר הזהב, דהו"ל מוחק, והא קלפוהו להסיד אף דהי' שם כתוב שמות עכ"ל:

ואינו מבין קושיא זו, דבעפרות זהב מכוון על הדיו, וככתב אותיות בזהב, מש"ה הו"ל מוחק, אבל הסיד הי' טוח על שטח פני הכותל ולא על האותיות בתמונתן, ולא הי' בסיד תמונת אותיות, ואין על הסיד שם כתב ולא מחיקת כתב: תשובה טז לידידי הרב רבי גדלי' נ"י הגאב"ד דק"ק חאדזייוש.

ע"ד שאלתו בשוחט מושכר לג' שנים, וחצי שנה קודם כלות הזמן השכירו אותו עוד לשנה רביעית, ונתן להם ת"כ, אח"כ נשבע בס"ת שלא להיות עוד שוחט אצלם אם חלה השבועה, וכתב ידידי מעלתו לדון דלא חלה השבועה, אף דפועל יכול לחזור, מ"מ ת"כ על דעתם הוי כמו שבועה על דעתם, כמ"ש הט"ז (סי' רכ"ח ס"ק ל') בפועל שנדר שא"י לחזור, ובפרט שהוא ג"כ מלמד אצלם דהוי כדבר האבד, ומבואר (בסי' רל"ד) דנדר א"י להפקיע השעבוד, כ"ש שבועה דא"י להפקיע שעבודו, עכ"ל:

לענ"ד אף אם הוא דבר האבד לא נשתעבד להם בלא קנין, כיון דלא התחיל במלאכתם דעבודתו בעת ההוא הי' מחמת חיובו להם בשנה העברה, ולא מקרי התחיל במלאכתו לענין שכירות של שנה האחרת, ומכח הת"כ לא נשתעבד, דשבועה לא הוי קנין (כמ"ש הרמ"א חוה"מ סי' ר"ט) ולא זו בלבד בדבר שלא בא לעולם, דלא הוי קנין, אלא אפילו בעלמא בנשבע ליתן חפץ זו לפלוני לא הוי קנין אלא דמוזהר ועומד לקיים שבועתו, כמ"ש הש"ך חוה"מ (סי' פ"ז ס"ק פ"א) והט"ז הנ"ל לא כתב רק דחיוב שבועה עליו, וא"י להתיר בלא דעתם, דמקרי עשה לו טובה, אבל שעבוד ליכא, ואך מה שיש לי לדון דלא חלה השבועה אם הת"כ הי' דרך שבועה שאמר אני נותן ת"כ, כמ"ש בשו"ת שבות יעקב (ח"ב סי' קנ"ב) ממילא השבועה שניה הוי שבועת שוא, כיון דמושבע מקודם להיות אצלם, ולא חלה השניה לבטל הראשונה, ואף דמ"מ יהי' חיוב עליו להתיר לו שבועתו הראשונה ויחול למפרע השניה בכדי להציל עצמו מאיסור שבועת שוא, אאב"ה עי' יו"ד סי' רל"ח סי"ז ובש"ך שם] בנ"ד ל"ש כן, דא"י להתיר שבועתו הראשונה בלא דעתם, כמ"ש הט"ז הנ"ל:

אמנם עדיין יש לי לדון דחלה שבועה שניה למה דפסקינן בש"ע (סי' רל"ט ס"ד) דשבועה חלה לבטל את המצוה בכולל, ה"נ י"ל דבנ"ד הוי כולל במגו דחל על זמן שלאחר שנה הבאה, ודבר זה תלוי במחלוקות הרמב"ם והראב"ד (פ"ד ה"י מה' שבועות) דלהראב"ד שם דהוי כולל במגו דחל למחר חל ג"כ היום, ה"נ י"ל לענין לבטל את המצוה חל בכולל כה"ג, והכי מוכח מדברי הרמ"א (סי' רל"ח ס"ו) כיון דחל השבועה השניה שלא לקדשה אחר פסח חל ג"כ שלא לגרשה מקודם לבטל שבועה הא', והא דבנשבע שלא לאכול מצה בליל פסח לא חל השבועה ולא אמרינן מגו דחל על כזית השניה חל ג"כ על כזית הא', נ"ל לחלק, דהתם א"א לחול השבועה ע"י שעובר תחילה על השבועה לאכול כזית הראשון, אבל בנ"ד שנה שניה הוא בפ"ע תליא בפלוגתא דהרמב"ם והראב"ד הנ"ל, והנה אם היינו דנין דבנ"ד הוי שעבוד, דמסתפק אני בזה ע"פ מה שכ' בד"מ (סי' של"ג אות ה') בשם המרדכי, דרבים ששכרו מלמד דא"י לחזור, דרבים א"צ קנין, ה"נ י"ל דגם הוא אינו יכול לחזור הי' מקום לומר דאף אם מקרי כולל, הא כתב הט"ז (סי' רל"ט ס"ק נ"ט) דבכולל א"י להפקיע שעבודו, ואף דהש"ך בנקה"כ חולק עליו, מ"מ ממנ"פ אם נדון דמכח חלות שלאח"ז מקרי ג"כ כולל, ממילא נסתר דעת הש"ך מההיא דקונם שאני עושה לפיך דיפר שמא תעדיף או שמא יגרשנה, ונימא דחל מיד בכולל במגו דחל לאח"ז כשיגרשנה או שתעשה העדפה, אע"כ או דבכזה לא מקרי כולל, או דגם בכולל א"י להפקיע שעבודו, ומ"מ יש לחלק קצת, דזמן דממילא קאתי מקרי כולל, משא"כ עשיית העיקר שיהיה העשיה דלאח"כ בכלל העדפה או מעשה הגירושין כיון דתליא במעשה לא מקרי כולל, ומה"ט י"ל ג"כ במצה דלא אמרינן מגו דחלה על כזית השני דמחוסר עדיין אכילת כזית הראשון שיהי' יכולת החלות על הזית השני: ולזה נראה לענ"ד דהוי ספיקא דדינא וצריך שיתיר לו שבועתו, דאף בנשבע מ"מ הסכמת הפוסקים דבשעת דחק מתירים, וה"נ בנ"ד כמ"ש מעכ"ת דהוי שעת דחק, וההתרה יהי' מאנשים שאינם מבני העיר, דלא הוו נוגעים, [אאב"ה כדאיתא בש"ע סי' רכ"ח]:

אולם נ"ל ע"י ההתרה זו אינו רשאי להיות אצלם רק שנה אחת הבאה, ולא יותר, דבזה יש לחוש בהיפוך לשיטת הרמב"ם דנ"ד לא מקרי כולל, ומ"מ חל השבועה על השנה שלאחר שנה הבאה, דזה לא מקרי הותר מקצתו, דלא הותר אלא שלא חלה על שנה הבאה, אבל מ"מ חל על שעה שלאח"כ, וכ"כ במפורש בתשו' רדב"ז (ח"א סי' רע"ח) בנשבע ליתן הקרן ורווחים דחל על קרן ולא על הרווחים, א"כ בנ"ד חל על השנה השניה, דלא מהני ההתרה של עכשיו, דאין מתירין עד שיחול הנדר, ואפילו דעבד לא מהני, כדאיתא (סי' רכ"ח סי"ז) ועיין שו"ת קול אלי' (סי' ל"ט) ובדברינו נסתלק השגתו שם על הפר"ח, כן נראה לענ"ד:

ידידו עקיבא. תשובה יז לכבוד הרבנים המופלגים בד"צ יצ"ו דק"ק ראגזני. ע"ד המאורע שקברו בלא תכריכים אם יפתחו הקבר וילבישו אותו תכריכים:

ביסוד הדין בשכחו לקבור בלא תכריכים כתבו האחרונים שהגאונים הורו להניח התכריכים על הארון ולא לפתוח הקבר, והי' מקום אתי לומר למ"ש הב"י (סי' שס"ג) בשם הכל בו, דהטעם דאין מפנין המת ממקום למקום, לפי שהבלבול קשה למתים, מפני שמתיראים מהדין א"כ י"ל דמה"ט אין פותחין הקבר להלבישו תכריכים ומפני חרדת הדין, אבל בנ"ד בקטן דלאו בר דינא הוא, י"ל דל"ש כן, והי' מיושב בזה מה דלכאורה קשה על הכל בו הנ"ל מסוגיא דב"ב (דף קנ"ד) אי אתם רשאים לנוולו, ולא נקט טעמא דחרדת הדין, דבהיפוך לא קשיא אמאי לא נקט הכל בו טעמא דניוול, די"ל דוקא לבדקו על שערות זהו ניוול, אבל טלטול ממקום למקום ליכא ניוול, אבל זהו קשה דלא נקטו בסוגיא חרדת הדין, ולדברינו הנ"ל ניחא, די"ל כיון דהי' ספק גדול ספק קטן וליכא ודאי חרדת הדין לא חיישינן לה, ולפ"ז מ"ש לחם הפנים ראיה מדאיתא באבל רבתי שוב מעשה בתינוק וכו' אין מזיזים ממקומו, אין ראיה, דהתם דצריכים לבדוק על שערות איכא ניוול, משא"כ לפתחו ולהלבישו י"ל דשרי, באופן די"ל דוקא בגדול הורו כן, אבל לא בקטן, אף לפי הראיה של לחם הפנים הנ"ל משמע דגם בקטן כן מלבד דכבר כתבנו לדחות הראיה, גם הא בההיא דאבל רבתי לא מיירי בתינוק ממש, דא"כ ל"צ בדיקה, אלא דהי' נראה באיבריו כמו תינוק, א"כ מ"מ הי' ספק גדול, וא"כ אין ראיה לתינוק ודאי דליכא חרדת הדין, אלא דבספק גדול, דאם הוא גדול איכא חרדת הדין בזה חיישינן לה, ומה שכתבתי לעיל בסוגי' דב"ב (דף קנ"ד) דבספק גדול כיון דליכא ודאי חרדת הדין לא חיישינן ליכא ראיה משם, דבלא"ה בקל ליישב קושייתינו, דלמה לא נקט טעמא דחרדת הדין, די"ל דבאו לערער קודם שנקבר המת ורצו לבדקו, דל"ש בזה טעמא דחרדת הדין, אולם כל זה אלו נזכרו מיד בזה הי' ספק עצום אם לפתוח הקבר ולהלבישו, ועיין תבואות שור בחידושיו לסנהדרין (דף מ"ז) אבל בנ"ד דאשתהי ב' שבועות דאפשר דשלטה בו רמה, וגם קרוב להסריח, י"ל דזהו ניוול גדול, וקם הדין שלא לפתחו, ולאשר בנ"ד אין ידוע מקום קבורה של המת, לא ידעתי מה התועלת בהנחת התכריכים בשכונת המת, אבל לדעתי כפי הנראה מדבריכם שעכ"פ ידוע שמקום הקבורה בין מת פלוני למת פלוני, בזה נ"ל אם אינו מקום רחב הרבה, אף שא"י בצמצום מקום קבורת המת, דיש לחפור בשטח רוחב הקרקע איזה אמות אולי ימצאו מקום קבורתו, ובאם לא ימצא שוא"ת עדיף, ואפשר דמ"מ טוב להניחם תוך ד"א לקבורת המת, וזכר לדבר דמת תופס ד"א לק"ש ולתפילה, וכן לענין שלא לומר בפני המת אלא דברים של המת, דכתב רבינו האי דהיינו תוך ד"א, דמשמע דכל ד"א הוי מקומו של המת, וכעין דמצינו בחי דד' אמות הם רשותו של אדם, בזה י"ל דיש תועלת למת במה דהתכריכים מונחים בתוך תפיסה שלו, ולזה אחר החפירה בשטח מקום האומד לקבורתו יניחו התכריכים תוך ד' אמות ממקום: שמשוער קבורתו, וטוב שילכו עשרה אנשים גדולים מבני החברא לבקש מחילה מהמת, וד' שארית חמות יחגור, ובלע וכו': ידידכם עקיבא תשובה יח לכבוד ידידי הרב רבי יוסף אליעזר נ"י בק"ק גלוגא.

ע"ד הענין שיצא מעכ"ת נ"י לדון דיש איסור לכהנים להיות בבה"כ בשעה שהמת בבית שמוציאים ממנו לקוברו דרך החצר, ושער החצר ומשם להרחוב, דאף דהטומאה אינה יכולה להתפשט מהבית לבה"כ, כיון דכותלים המפסיקים בין הבית להחצר ושער החצר אין להם גג ובליטת טפח, מ"מ כיון דסוף הטומאה לצאת דרך שער החצר דנין כאלו המת בשער החצר: ומשם הטומאה הולך ומתפשט לבהכנ"ס ע"י הגג הבולט טפח מבית השער לרחוב והולך על פתח בהכנ"ס שהולכים בו מרחוב העיר, והחולקים עליו באים בטענה דטומאת כהנים בזה"ז דרבנן, כיון דכולם טמאי מתים, ע"כ דבריו:

לא ידענא איך נקטו כן בפשיטות, הא להרמב"ם (פרק ה' הט"ז מהל' נזירות ופ"ג ה"ו מהל' אבל) הוי דאורי' ולוקים עליו, וכן דעת רוב הפוסקים, והראב"ד בהשגות שם נראה דאפילו איסור דרבנן ליכא, והכי משמע מדברי הראב"ד בהל' נזירות, במ"ש והכהנים בזה"ז אין עליהם חיוב טומאה וכו', והמחייב אותם עליו להביא ראיה, ובודאי ל"ש בזה"ז ענין חיוב מלקות, אלא דהכוונה דליכא חיובא דאיסור שלא לטמאות, והמחייב אותם היינו שמצריכים אותו שמחוייבים לפרוש מלהטמא עליו להביא ראיה, דבפשוטו הלכה כרבה לגבי דר"י, וכן מבואר מדברי המ"ל (פ"ג ה"א מהל' אבל) שכ' ואיכא לאתמוהי בדברי הראב"ד הללו, הא מצינו בכמה מקומות דבאמוראים היו מציינים הקברות וכו', ובזמן האמוראי' היו כולם טמאי מתים, ואין עליהם שום חיוב טומאה, הרי דלמד בדעת הראב"ד דליכא כלל איסור טומאה בזה"ז, ול"צ לציין הקברות:

ועכ"ז יפה סתר ידידי מעכ"ת לדבריהם, שכבר כ' המ"ל על הראב"ד, דאין זה ספק שקול, כיון דכל חכמי ישראל חולקים עליו ואולם בעיקר הדין דסוף טומאה לצאת דרך שער העיר אשר הביא המהרא"י דעת מוהר"ם לאסור, ושיש אומרים להתיר, ביררו לנכון הגאונים בתשו' חכ"צ (סי' ק"ג) ובשו"ת פרי הארץ להרב מה"ו ישראל צבי מזרחי (סי' י"ט) ושני הנביאים מתנבאים בסגנון אחד להביא ראיה מפורשת להתיר ממתני' (פי"א) דאהלות, גבי בית שנסדק דמבואר ביש אויר מועט מפסיק לא אמרינן סוף טומאה לצאת, וזהו ראיה שאין עליה תשובה, זולת לפירושו דהראב"ד במתני' הנ"ל, ויפה כ' מעכ"ת נ"י דמ"מ כיון דהרא"ש והר"ש פירשו כהרמב"ם (פט"ז דאהלות) ראוי לפסוק כן, כמ"ש הכ"מ, ואני מוסיף, אף דילפי' הראב"ד אין סתירה לדין זה, מ"מ הא להראב"ד יש היתר מצד אחר, ממה דס"ל דאין טומאת כהנים בזה"ז, וכעין זה כ' הד"מ (יו"ד סי' נ"ד ס"א) גם כיון דלהרמב"ם והרא"ש והר"ש מוכרח דבאויר מפסיק לא אמרינן סוף טומאה לצאת, וכן דעת הי"א בפסקי מהרא"י, וכן המהרי"ל (בסי' קס"א) כתב על דברי המהר"ם האוסר דשארי רבותיו לא ס"ל כן, וגם הרמ"א (בסי' שע"א) כתב ב' הדעות, וכתב דהמיקל לא הפסיד, א"כ הוי עכ"פ פלוגתא דרבוואתא, ויש לדון בס"ס, ספק כהנך פוסקים המקילים, ספק כהראב"ד דאין דין טומאת כהנים בזה"ז, דע"כ לא כתב המ"ל שלא לדון מדין הראב"ד הנ"ל בס"ס אלא לענין טומאת מגע במת נכרי, כיון דבכל צד רבו האוסרים דס"ל דכהן מוזהר על טומאת מגע דנכרי וגם רבו האוסרים דס"ל דאיכא איסור דטומאת כהנים בזמן הזה עיי"ש שכ"כ להדיא, אבל בנ"ד דרבו המתירים בסוף טומאה לצאת דרך שער העיר, יש לצרף דעת הראב"ד דליכא טומאת כהנים בזה"ז, ודברי חכ"צ ברורים, אלא דמעכ"ת נ"י כתב ויצא לדון דדוקא באויר מפסיק ביניהם, אבל בנ"ד דהכתלים מחברים אמרינן סוף טומאה לצאת, ולענ"ד אינו כן, דלא תליא באויר מפסיק, אלא דהעיקר כך הוא, דמכח סוף טומאה לצאת לא הוי כאלו הטומאה מונחת באותו מקום שתצא דרך שם, אלא היכי דהכל באהל אחד אלא שסתימת הפתח חוצצת ביניהם אמרינן כיון דסופו לצאת דרך הפתח ההוא, הוי כאלו הפתח פתוחה, וממילא הטומאה מתפשט לשם, וזהו דינא דהמת בבית ולו פתחים הרבה, וא"כ בנ"ד דאין סוף הטומאה לצאת דרך הכותל, ונתקיימה סתימת הכותל וחוצץ, ואין דנין כאלו המת במקום שער החצר, וכן מבואר במהרי"ל (סי' קס"א) שכתב אההיא דמהר"ם ושאר רבותי לא ס"ל כן, והיו מחלקים דהתם בבית שיש לו פתחים הרבה עבדי' כאלו הדלת פתוחה והוי חד אהל, אבל כשאויר מפסיק אין לחוש עכ"ל, וכ"כ בפשיטות המהרי"ט בתשובה (ח"א סי' צ"ו) אלא דהם לא הביאו ראיה, והחכ"צ הביא ראיה ממתני' דבית שנסדק ומוכח חילוק הזה, אלא דמהרי"ט כתב שם דהאמת אלו ידעינן דהמנהג שחששו לדין סוף טומאה לצאת דרך שער העיר הוי דין טעות ומתירים להם, אבל אולי כהנים נהגו סלסול בעצמן שלא לעמוד מפתח חלל השער שעתיד המת לצאת דרך שם, דאולי כי יביאוהו המת בפתע בלא ראות ויאהיל עליהם ואם מטעם זה נהגו כן, אין לבטל מנהגם עיי"ש, ואף דהחכ"צ כתב עלה, אנחנו יודעים שמחמת הנמצא בפסקים הנ"ל נהגו כן נמצא מחינן בהו עיי"ש, ולענ"ד התינח אם היה הפסקי מהרא"י ממציא האיסור, מטעם דסוף טומאה לצאת, היינו אומרים דהמנהג כן דכמשכו אחריו בדין זה, אבל באמת הלא מבואר בפסקי המהרא"י דמעיד שכבר נהגו כן ארבעים שנה ונתייסד עפ"י גאוני הדור, והוא בא ליתן טעם על המנהג דהוא משום סוף טומאה לצאת, ואם הטעם הזה טעות י"ל באמת אולי נהגו כן משום סלסול מחשש שיביאו המת פתאום לשם, א"כ לא הוי מנהג בטעות, כיון דתחילת המנהג לא היה מצד טעות הדין, וכעין זה ממש כתב המהרי"ק בשורש ס"ד לענין דם טוהר עיי"ש: