שו״ת רבי עקיבא איגר – תנינא – תשובה קלג

תשובה קלג עוד לו

ואגב אזכיר לרומעכ"ת מה דנראה בסוגיא זו, דבחולין דחי דלמא ע"י גומרתא, והא בפסחים (דף פ"ד ע"ב) מבואר דאף בגומרתא אסור לאביי משום פקע, ולרבא משום פסידא דקדשים, [ואף דבלא"ה א"א לאכול המוח, צ"ל דמ"מ אסור להפסיד הקדשים בידים לשורפן.]

ונ"ל דהא התם כתב רש"י משום פקע שמא מחמת הגחלת יפקע, משמע דהוי רק ספק שמא יפקע, וכן בההיא דרבא משום פסידא דקדשים אמרינן שם דלמא אכיל נורא ממוח דידיה, משמע ג"כ דהוי רק ספק, א"כ כל כמה דלא ידעינן דאזלינן בתר רובא שפיר י"ל דבדיק ע"י גומרתא דהוי ס"ס, ספק שלא יפקע ולא אכיל נורא ממוח, ספק שמא הוא טריפה ואין בו משום ש"ע ולא משום פסידא דקדשים: גם עמדתי בדברי תוס' פסחים (דף פ"ה ע"א) ד"ה כשהוא אומר, דלרבא שפירש לעיל בגוורתא ניחא, ע' מהרש"א הא דלאביי ניחא, כיון דאינו בודאי דפקע אפשר לקיים שניהם מקרי שבירה ודאי עכ"ל, לענ"ד אין מספיק, דמ"מ הי' הדין עכ"פ דמותר בגומרתא דאם יפקע לא עבר, דעשה דחי לל"ת ואשמעי' קרא דעשה לא דחי ללאו זו ויאסור גם ע"י גומרתא דשמא פקע:

ולענ"ד הי' נראה, דלכאורה קשה לאביי דאמר משום פקע הא כיון דהוי רק ספק, ממילא אף אם יפקע ליכא איסור למאי דקיי"ל כר"ש דבכל התורה דבר שאינו מתכווין מותר היכי דליכא פסיק רישא, ועי' תוס' כירה דאביי ס"ל כר"ש, ולזה צ"ל דמדרבנן גומרתא אסור, דשמא יניח גומרתא הרכה בענין דיהי' פ"ר, [וכעין זה כתב המהרש"א ספי"ד דשבת, ועי' בספר תוספת שבת סי' ש"ך סק"ל,] א"כ לאביי שפיר קשה למ"ל קרא ועצם ל"ת, הא אפשר לקיים שניהם ע"י גומרתא לצמצם שלא יהי' פ"ר ונכון. ידידו דו"ש עקיבא גינז מא"ש. תשובה קלד

תו הקשה רומעכ"ת נ"י בסנהדרין (דף נ"ה ע"א) מה אילנות אמרה תורה השחת שרוף וכלה, הא בע"ז (דף נ"ג ע"ב) דעשו בשליחותי' דישראל עיי"ש:

נלענ"ד מה דאמרינן שם שליחותא דישראל הוא לאו מדין שליחות הוא, דהא אין שליחות לנכרי, וגם אין שליח לדבר עבירה דהא הנכרי ג"כ מחוייב בדבר הוא, אלא דלגבי הדין דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו אמרינן כיון דישראל זקף לבינה להשתחוות וגלי דעתיה דניחא ליה ל"ש בזה אין אדם אוסר דבר שאינו שלו, דהא רצונו דהבעלים בכך, אבל מ"מ הישראל לא עבד ע"ז מכח השליחות וליכא בזה משום קלון:

מ"ש עוד ידידי רומעכ"ת נ"י במה דאמרינן בסנהדרין כיון דמזידה היא תקלה נמי איכא אלא דרחמנא חס עלה מזה ראיה לפסקא דהרמב"ם, דלא אמרינן פיתוי קטנה אונס להתירה לבעלה, דהרי חזינן בסוגיא זו דבשוגג לא מקרי תקלה וקטנה מקרי קלון, וכיון דזינתה בשוגג אסורה לבעלה כמ"ש מהרי"ק, כ"ש קטנה שזינתה:

לענ"ד זה אינו, דמה דאסרינן זינתה בשוגג, היינו דלא כתיב ומעלה מעל בד' אלא ומעלה מעל באישה, והך שוגגת, לגבי השם היא שוגגת דלא ידעה דאסורה לזנות, אבל מ"מ מעלה בבעלה במזיד, אבל קטנה דגם לבעלה הוי מעשה קטנות דאינה שלימה כ"כ בדיעה וליכא מעל גמור בבעלה, י"ל דשריא, גם אם נעריך בזה יקשה, הא אם רואים דירצה אחד לאכילה או לעשות מלאכה בשבת בשוגג החיוב להודיע לאפרושי מאיסורא, דגם שוגג שם איסור עלה, ואמאי בקטן אין מצוים להפרישו, הא הקטן מקרי מזיד יותר אלא דחס רחמנא עליו שלא לענוש אותו, אבל מ"מ יהי' החיוב להפרישו, אע"כ דחס רחמנא עליה היינו דתורה חסה עליו ולא רמי עליו מצות וחיובים, ואם רואים שהקטן רוצה לעבוד ע"ז, אין מחוייבים להפרישו, דלא אזהר רחמנא כלל לקטן, וע"כ הא דאמרינן תקלה איכא, היינו מ"מ כיון דעושה בשאט נפשו ענין שבגדלותו יהיה עבירה מקרי תקלה, ולענין זה דוקא מקרי קטן יותר תקלה מגדול בשוגג בלא עשה בכוונה אבל מ"מ אמת דגדול בשוגג נעשה איסור, דאקרקפתא דגברא חל האיסור, ועל קטן ליכא איסור כלל, וא"כ לענין זינתה י"ל ג"כ הכי, אלא דבזה היה מקום לרומעכ"ת נ"י לפקפק, כיון דאמרינן בלשון פיתוי קטנה אונס ולא נקט דקטנה אינה מוזהרת, משמע דלענין דתיאסר לבעלה לא תליא במוזהרת אלא דמותרת דהוי אנוסה, ובזה יצא מעכ"ת לדון דהיא מזידה יותר מגדולה בשוגג, אבל באמת כמ"ש בתחילה, והרי באמת הא דבלאו פיתוי קטנה אונס הוא אסורה לבעלה אף דאינה מוזהרת על הזנות ולא עברה כלום, זהו הכל מהטעם דהאיסור לבעלה לא מכח מעל בד' אלא מכח מעל באישה, וא"כ י"ל דשוגגת מקרי יותר מזיד מקטנה, דהא לגבי מעל באישה שוגגת מזידה גמורה, כן נראה לענ"ד: