ספר חרדים – הקדמה על מצות התלויות בארץ ישראל, קטע 2

השמיטה

שנה זו שהיא שנת השמ"ח לבריאת עולם הוא שנת השמיטה לדעת הרמב"ם ונמצא בפסקי רבנים הראשונים אשר לפנים קרוב לצ' שנה היום כי קם חכם א' לערער על חשבון שנת השמיטה כפי הבנת לשון הרמב"ם ועמדו החכמים השלמים רבני ירושלים תוב"ב אשר היו בימים ההם ונשאו ונתנו לברר לשון הרמב"ם ושלחו חכם אחד שליח לרבני צפת תוב"ב יוציאו לאור משפטן לשון הרמב"ם ז"ל והבנתו גם לדעת המנהג אשר היו נוהגים קדמוני' והרבנים אלה מפה ואלה מפה אחר העיון עלתה הסכמת כולם להיות המנהג הפשוט מיוסד על אדני האמת סברת הרמב"ם זה שנה אשר היו נוהגים בה שביעית הוא ע"פ סברת הרמב"ם כפי מה שהורו הרבנים גם כ' באותו פסק כי אז העידו זקני דמשק וכל סורי' היות המנהג כן ואחרי כן כמו שלשים שנה בימי הרב ר' לוי צ' חביב ז"ל קם מי שרצה לחלוק על המנהג הקדום ועל הרבנים הקודמים אז נתקבצו כל החכמים אשר בירושלים וגם שלחו לחכמי צפ"ת והסכימו כלם לדעת אחד כמו שהסכימו הרבנים מקודם ושלחו לכל תפוצות ישראל לסאלוניק״י ולקושטאנדינ״ה אשר היו שם אנשים גדולים אנשי שם וכלם הסכימו לדעת הרבנים הקודמים וכן פשט המנהג בכל תפוצות ישראל הקרובים והרחוקים ועל פי אותו השבון כתבה הגדול מוהר"ר יוסף קארו בספר שלחן ערוך כי שנת השמיטה היתה שנת הש"ג לבריאת עולם ואע"פ אותו חשבון שנה זו שהיא שנת השמ"ח לבריאת עולם היא שנת השמיטה, גם הרב בעל כפתור ופרח כתב כי כדעת רמב"ם והגאונים כן דעת רוב הפוסקים וכן המנהג וכתב עוד שהרוצה לדעת מתי הוא שנת השמיטה לדעת רמב"ם כמנהג ישראל יחשוב בכמה שנים מהיצירה הוא וימנה מתחלת האלף החמישי יחשוב קע"א שנים קודם מאלף הרביעי וישליכם ז' ז' ויתברר לו שנת השמיטה דהא דאמרו ז"ל דהשנה שחרב בה"מ מוצאי שביעית היתה ונחרב הבית קע"ב שנה קודם האלף הרביעי האמת שבסוף שנת השמיטה חרב הבית בתשעה באב שאותו שנה שביעית היתה אלא שקראוה מוצאי שביעית לפי שמיד אחרי חמשים יום שנכנס תשרי התחילה מוצאי שביעית שהוא שנה ראשונה מששת שני השמיטה, וכתב עוד' שגם אם תחשוב מבריאת עולם ותשליכם שבעה שבעה יעלה לך חשבון שוה למני שתמנה מקע"א שנה קודם מאלף רביעי לדעת הרמב"ם ע"כ דברי הרב בעל כפתור ופרח ועל זה החשבון שסמכו כל ישראל שנה זו שהיא השמ"ח ליצירה הוא שנת השמיטה כיצד כשתמנה אל"ף שמ"ח ועוד קע"א מהאלף הרביעי ס"ה אלף ותקי"ט וכשתשליכם ז' ז' ומכל מאה ישארו בידך ב' א"כ מהת"ק ישארו בידך עשרה ומהאלף ישארו בידך עשרים הרי ל' ועם הי"ט הם תשע וארבעים שהיא שמיטה וכן אם תמנה מבריאת עולם מהחמשת אלפים כשתשליכם שבעה שבעה ישארו בידך מכל אלף עשרים הרי מאה ושלש מאות מהפרט הרי ארבע מאות מהארבע מאות ישארו בידן שמונה ושמונה וארבעים מהפרט הרי חמשים ושש תשליכם שבעה שבעה תמצא שהיא שנת השמיטה: ולשון רמב"ם על חשבונו הנזכר כפי חש חשבון זה אנו מונין לענין מעשרות ושביעית והשמטת כספים:

קדושת שנת השמיטה

בזמן הזה דאורייתא לדעת כל חכמי ישראל שהזכרנו למעלה בראש ההקדמה דסברי דקדושה שניה שקדש עזרא קדשה עד עולם לכל המצות התלויות בארץ ישראל ולדעת החולקים ואומרים שלא קדשה לעתיד לבא אלא כשחרב המקדש בטילה לדבריהם אין קדושת שמיטה נוהגת בזמן הזה אלא מדרבנן וכשם שנוהגת קדושת שמיטה בקרקע ישראל כך נוהגת בקרקע של נכרי למאן דאמר אין קנין לנכרי בא״י להפקיע מן המצות התלויות בה קדושתה מדאורייתא וכבר ביאר הרמב"ם בתשובת שאלה שהעתקנו לשונה למעלה שאפי' מאן דאמר יש קנין מודה הוא דמדרבנן אין קנין ולדבריו קדושת שמיטה בזמן הזה מדרבנן כמו בשל ישראל לכל מצות שמיטה ומצות לא תעשה שנצטוו בשנת השמיטה בין איסורי תורה בין איסורי סופרים אך חלוק אחר יש ביניהם שישראל שזרע בשביעית בין מזיד בין שוגג יעקור ואם לא עקר נאסרו אותן פירות מדרבנן משום קנס שקנסוהו וגם אסרו חכמים כל מה שגדל מאליו בשביעית והוא הנקרא ספיחים ולמה גזרו עליהם מפני עוברי עבירה שלא ילך ויזרע תבואה קטניות וזרעוני גנה בתוך שדהו בסתר וכשיצמח יאכל מהם ויאמר ספיחים הם לפי' אסרו כל הספיחים הצומחין בשביעי' כדכתב הרמב"ם ריש פרק רביעי מהלכות שמיטה ויובל ובסוף הפרק כתב נכרי שקנה קרקע בארץ ישראל וזרעו בשביעית פירותיה מותרין שלא גזרו על הספיחין אלא מפני עוברי עבירה והנכרים אינן מצוון על השביעית כדי שנגזר עליהם:

ולענין מצות ביעור פירות שביעית

כתב הרמב"ם ריש פרק שביעי מהלכות שמיטה ויובל, פירות שביעית אין אוכלין מהן אלא כל זמן שאותו המין מצוי בשדה שנאמר ולבהמתך ולחיה אשר בארצך תהיה כל תבואתה לאכול, כל זמן שחיה אוכלת ממין זה מן השדה אתה אוכל ממה שבבית כלה לחיה מן השדה חייב לבער אותו המין מן הבית וזהו ביעור של פירות שביעית כיצד הרי שהיו לו גרוגרות שביעית אוכל מהן כ"ז שהתאנים באילנות בשדה כלו התאנים מן השדה אסור לאכול מאותן שבבית אלא מבער אותן היו לו פירות מרובין מחלקן מזון שלש סעודות לכל א' ואחד ואסור לאכול אחר הביעור בין לעניים בין לעשירים. ואם לא מצא אוכלין בשעת הביעור שורף באש או משליך לים המלח ומאבדו בכל דבר שמאבד עכ"ל וכתב עליו ר' יוסף קארו ז"ל וז"ל פירות שביעית אין אוכלים מהם וכו' בת"כ ופרק תשיעי דשביעית ופרק מקום שנהגו, היו לו פירות מרובין מחלקן מזון שלש וכו' משנה פרק תשיעי דשביעית מי שהיו לו פירות שביעית הגיע שעת הביעור מחלק מזון שלשה לכל א' ועניים אוכלים אחר הביעור אבל לא עשירים דברי ר' יהודה ר' יוסי אומר אחד עניים ואחד עשירים אוכלים אחר הביעור וכך היא שנויה בת"כ ובירושלמי פרק ג' וכך היא גרסת ר"ש וכך היא גרסת הרמבי״ן שכתב בפירוש התורה וכתב פירוש עניים כל שלקטו הפירות משדות אחרים מן ההפקר עשירים בעלי השדות עצמם שלקטו אותם מן השדות שלהם בהפקרם, וכן גרסת התוס' פרק מקום שנהגו וידוע דהלכה כר' יוסי וכתבו לפי גרסתם זו דהא דמשמע בכל מקום דאסור לאכול אחר הביעור היינו כשמחזיק בהם כב"ה אבל אחר שהפקירן והוציאן מרשותו שיאכל מהם בין אדם בין חיה אם חזר וזוכה בהם והכניסם לתוך ביתו אוכל והולך עד שיכלו ואמרו בתוספת פרק חמישי מי שיש לו פירות שביעית הגיע שעת הביעור מחלק מהם לשכניו ולקרוביו ולמיודעיו והמותר מניח על פתח ביתו ואומר אחינו בית ישראל כל מי שצריך ליטול יבא ויטול וחוזר ומכניסן לתוך ביתו ואוכל והולך עד שיכלו גם סמ"ג כתב תוספת' זו וכתב עליה הנה למדת שהביעור הוא שלא יחזיק אדם בפירות אלא יפקיר הכל דרך הפקר ומותרים לאכול ובירושלמי פרק תשיעי רבי יצחק הוי ליה עובדא פירוש שהיה זמן לבער פירות שביעית אתא שאל לר' יאשיה אמר ליה חמי תלת רחמין והפקר קדמיהון פירוש שלשה אוהבים שאפי' שתפקי' הפירות לא יזכו בהם, קפודקאי דצפרי שאלו לר' אמי כגון אנן דלית לן רחמין היך צורכא מתעביד אמר ליה כד תחמון רגלא צלילא תהון מפקין לון לשוקא ומפקרין ליה והדר זכיין ביה ורבינו היה גורס במשנה שכתבתי ר' יוסי אומר אחד עניים ואחד עשירים אין אוכלין אחר הביעור וכך מבואר בדבריו בהדיא בפירוש המשנה הלכה שלישית מפרק החמישי ופסק כר' יוסי כתב הרב ר' יוסף קורקוס ז"ל על גרסת התוספת' ור' שמשון וסמ"ג וז"ל זו תקנה גדולה ליושבי הארץ בזמן הזה כי אע"פ שמותר לקנות פירות מהנכרי כמו שנתבאר ס"פ ד' מ״מ כיון שאינו קנין לנכרי חלה קדושת שביעית על הפירות וצריך לבערם בזמן הביעור והרי הם כספיחים העולים בשדה בור ודומיהם מהספיחים המותרים כי אע"פ שלא גזרו בהם גזרת ספיחים מ"מ קדושת שביעית עליהם וחייב לבערם והוא הדין לפירות הנכרים כיון שאין קנין להם והרי הם כספיחים שגדלו בקרקע ישראל שחייבין בביעור כי הדלות רב ועצום ובמה שכתבתי יכולים לקיים מצות ביעור בלא ביעור וכאשר יעץ רבי אמי להנהו קפודקאי אעפ"י שלדעת רבים צריך לשרוף אותם ולבערם וזהו הביעור וכן כתב רש"י פ' מקום שנהגו שהביעור הוא במקום מדרס רגל חיה ובהמה, מכל מקום כדאי הם הגאונים הנזכרים והראייות לסמוך עליהם כל שכן בשעת הדחק כי רב הוא עכ"ל (ונמצינו) למדין שכל פירות שקונה ישראל בשביעית כל קדושת שביעית נוהג בהם וכשיגיע זמן הביעור יקיים בהם מצות הביעור דהיינו להפקירן בפני שלשה אוהביו ואחר כך זוכה בהם אוכלם עד עולם וגם אחר ביעור מותר לקנות אותם מן הנכרי שהרי מדברי כל הגדולים שהזכרנו למעלה מוכה בהדיא שלא נאסרו הפירות של ישראל אחר הביעור אלא לפי שהשהה אותן בבית ולא הפקירן לקיים בהם מצות ביעור אבל לנכרי שלא נצטוה לא שייך לאוסרן כמו שלא אסרנו קודם הביעור מה שזרע בשביעית מפני שלא חטא מה שזרעה שהרי לא נצטוה אך אחר שקנה ישראל הפירות מן הנכרי אפי' אחר הביעור מיד חל עליו חובת ביעור ומפקירן בפני שלשה אוהבים וחוזר וזוכה בהם וכן יש ללמוד מדבריו של רמב"ן שכתב שאם עכב ישראל את הפירות כדי לאוכלן אסורין באכילה משמע דאם נודע לנו שלא עכבן לאוכלן אלא להפקירן בזמן הביעור או אחר ביעורו לא נאסרו וכן אם נאנס ולא הפקירן בזמן הביעור וכשיודע לב"ד יאמרו לו שיקוו' בהם מצות ביעור או כשיעבור אונסו יפקירם ויחזור ויזכה בהם והכא נמי ישראל שבאו לידו פירות הנכרי אחר זמן הביעור ודאי לא נאסרו ביד הנכרי ועתה שבאו ליד ישראל יקיים בהם מצות ביעור ואוכלן וזה ברור:

ולענין הפרשת תרומות ומעשרות בשביעית

כתב רמב"ם פ' ששי מהלכות מתנות עניים שנת השמיטה כלה הפקר ואין בה לא תרומה ולא מעשרות כלל לא ראשון ולא שני ולא מעשר עני ובח"ל שאין בה שמיטת קרקע מפרישין בארץ מצרים ובעמון ובמואב מעשר ראשון ומעשר עני מפני שארצות אלו קרובות לא"י כדי שיהיו עניי ישראל נסמכין עליה בשביעית והלכה למשה מסיני שיהיו מפרישין בארץ עמון ומואב מעשר עני בשביעית אבל בארץ שנער מפרישין בשביעית מעשר שני כסדר רוב השנים עכ"ל, וגם בפירות שגדלו בקרקע נכרי בשביעית או מה שזרע כשבאו ליד ישראל מוכח בהדי' מכל מה שכתבנו למעלה דהם כגדלו בקרקע ישראל דמי ופטורין מן התרומות ומן המעשרות וכן היה נוהג ומנהיג גדול הדור מהר"ר משה מטראני ז"ל גם גדול הדור כבוד מהר"ר ר' יוסף קארו זצ"ל בסוף ימיו כשחבר שלחן ערוך כתב סתם שנת השמיטה אין בה לא תרומות ולא מעשרות ולא חלק בין פירות הנכרי לפירות ישראל וכן עמא דבר: זמן ביעור פירות שביעית אינו שוה אלא כשכלה אותו המין בשדה כלה בבית שנא' ולבהמתך ולחיה אשר בארצך כל זמן שהחיה אוכלת מן השדה ממין זה אתה אוכל ממה שבבית כלה החיה לאכול ממין זה אתה חייב לבער אותו המין מן הבית: ויש פירות שזמן ביעורן ידוע כדתנא בתוספתא דשביעית ומביאה בפסחים בפרק מקום שנהגו אוכלין בגרוגרות עד חנוכה בתמרים עד הפורים בענבים עד הפסח בזיתים עד העצרת ואלו הזמנים הם בשמיני אחר השביעית כדרך שאסור לעבוד את הארץ בשביעית כך אסור לחזק ידי ישראל שעובדין אותה או למכור להם כלי עבודה לפי שאסור לחזק ידי עוברי עבירה כדאיתא בפ' ה' דשביעית ומחזיקין ידי נכרים בשביעי' בדברים בלבד כגון שראו אותו חורש או זורע אומר לו תתחזק או תצליח כדאיתא בפרק הנזקין וכיוצא בדברים אלו מפני שאינן מצווין על שביתת הארץ אבל לא יסעדנו ביד: ומפרש עוד בירושלמי שיכול לומר לו עדור וחרוש והתבואה שתצא מן הארץ הזאת אקננה אחר השביעית ורבים הן מפני דרכי שלום שנינו במסכת שביעית פ"ו אין עושין סחורה בפירות שביעית ולא בבכורות ולא בתרומות ולא בנבלות ולא בטריפות ולא בשקצים ולא ברמשים ולא יהיה לוקט ירקות שדה ומוכר בשוק אבל הוא לוקט ובנו מוכר על ידו לקט לעצמו והותיר מותר למוכרן לקח בכור למשתה בנו או לרגל ולא צריך לו מותר למכרו: צדי חיה ועופות ודגים שנזדמנו להם מינין טמאים מותרין למכרן: שנינו בפרק שביעי דשביעית חרובין חדשים שכבשן ביין ישן וישנים בחדש חייבין בביעור פי' כגון חרובין של שביעית שכבשן ביין של ששית או ביין של מוצאי שביעית חייב לבער עם היין שהרי טעם פירות שביעית בו זה הכלל פירות שביעית שנתערבו בפירות אחרות מין במינו בכל שהוא שלא במינו בנותן טעם עכ"ל סמ"ג: החמיר הכתוב בשמיטה יותר מכל חייבי לאוין וחייב גלות עליה כמו שהחמיר בעריות שנא' אז תרצה הארץ את שבתותיה והחזיר הענין פעמים רבות כל ימי השמה תשבות ונאמר והארץ תעזב מהם ותרץ את שבתותיה וכן שנינו גלות באה על ענוי הדין ועל עוות הדין ועל שמיטת הארץ מפני שכל הכופר בה אינו מודה במעשה בראשית ובעולם הבא עכ"ל רמב"ן בפי' החומש וכל הבאים לדור בא"י חייבין להזהר מאד מאד בשמיטה ובכל המצות התלויות בא"י כשם שהיו זהירין לקיימם האמוראים הדרים בה כדאיתא בירושלמי, כדי שלא תהא מצוה הדרים בא"י באה בעבירה של ביטול המצות התלויות בה ונמצא הפסידן יותר על שכרן ואלהי ישראל יעזרינו לקיימן אמן: פרק ראשון מצות עשה התלויות בא"י ואפשר לקיימן בזמן הזה:

א הקוצר את שדהו לא יקצור את כל השדה כלה אלא יניח מעט קמה לעניים בסוף השדה שנאמר לא תכלה פאת שדך בקצרך וכן כשאוסף פירות האילן יניח מעט לעניים עבר וקצר או אסף נותן ממה שקצר או אסף מעט לעניים שנתינתו מצות עשה שנאמר לעני ולגר תעזוב אותם ואפילו טחן ולש ואפה נותן מעט לעניים לקיים מצות פיאה כל שהוא מן התורה ומדברי סופרים לא יפחות מאחד מששים (ב) וכן בלקט כשקוצר ומאלם לא ילקט השבלים הנופלים בשעת הקציר שנאמר ולקט קצירך לא תלקט עבר ולקט אפי' טחן ואפה נותן לעניים שנאמר לעני ולגר תעזוב, שני שבלים לקט וגם אינו לקט (ג) וכן בפרט שנפרט מן הענבים בשעת הבציר ב' גרגרים פרט ג' אינן פרט: (ד) וכן בעוללות איזהו עוללות אשכול קטן שאינה מעובה כשבולת שאין לו כתף ואין ענבים נוטפות זו על זו אלא מפוזרות שנאמר וכרמך לא תעולל לעני ולגר תעזוב אותם: (ה) וכן המעמר ושכח אלומה אחת בשדה הרי זה לא יקח שנאמר ושכחת עומר בשדה לא תשוב לקחתה עבר ולקטה אפילו טחנו ואפאו הרי זה נותנו לעניים שנאמר לגר ליתום ולאלמנה יהיה זו מצות עשה כשם שיש שכחה בעומרים כך יש שכחה בקמה וכשם שיש שכחה בתבואה כך יש באילנות נאמר במתנות עניים לעני ולגר תעזוב אותם כל זמן שהעניים תובעין אותם פסקו העניים מלבקש ולחזור עליהם הרי הנשאר מהם מותר לכל אדם שאין מצוה לעזוב אותם לחיה ולעופות אלא לעניים והרי אין עניים: (ו) מצות עשה להפריש תרומה גדולה ליתן אותה לכהן ואין לה שיעור מן התורה וכבר כתבנו למעלה בזמן הזה שהולכת לשריפה מפריש כל שהוא לכתחלה: (ז) מצות עשה להפריש אחר תרומה גדולה א' מעשר מהפירות הנשארים ליתן אותם ללוי וזהו הנקרא מעשר ראשון ובו נאמר כי את מעשר בני ישראל אשר ירימו: (ח) מצות עשה להפריש העישור מן המעשר הזה ונותנו לכהן הוא הנקרא תרומת מעשר שחייבין זרים על אכילתו מיתה. כתרומה גדולה: (ט) מצות עשה להפריש מעשר שני בשנה ראשונה ושניה ורביעית וחמישית ובזמן הזה שאין מקדש פודהו בפרוטה או בשוה פרוטה מפירות אחרות ושורף הפירות שחלל עליהם או משליך הפירות לים לרמב״ם והראב"ד חלק עליו ואמר דדוקא בפרוטה: (י) מצות עשה להפריש מעשר עני תחת מעשר שני בשנה שלישית וששית ונותנו לעניים שנאמר מקצה שלש שנים תוציא את כל מעשר וגו': (יא) כל אילן אחר שעבר עליו שלש שנים של ערלה מצות עשה שיהיה קדש כמעשר שני שנא' ובשנה הרביעית יהיה כל פריו קדש ובזמן הזה פודהו בפרוטה כמעשר שני: (יב) מצות עשה להתודות לפני ה' אחר שמוציאין כל המתנות בערב י"ט אחרון של פסח של רביעית ושל שביעית ובין בפני הבית ובין שלא בפני הבית חייב לבער ולהתודות שנא' כי תכלה לעשר וגו': ואמרת לפני ה' אלהיך בערתי הקדש מן הבית וגו' כיצד אם נשאר אצלו תרומה או תרומת מעשר נותנה לכהן מעשר ראשון ללוי מעשר עני לעני מעשר שני או נטע רבעי הם או כסף פדיונן מבערן ומשליך לים או שורף כל אלה מנו רמב"ם וסמ״ג מתרי"ג: (יג) להפריש תרומה מן היפה ולא מן הרע על היפה שנאמר בהרימכם את חלבו ואם הפריש מן הרע על היפה תרומתו תרומה אלא א שבטל מ״ע זו, מתרי״נ: (יד) לתרום ממין על מינו שנאמר והרמותם ממנו דוקא ר"ל ממינו עוד דרשו שלא יתרום מן המחובר על התלוש ולא מן התלוש על המחובר ולא מן החדש על הישן ולא מן הישן על החדש ולא מן פירות הארץ על פירות ח"ל ולא מפירות ח"ל על פירות הארץ ולפי זה יש כאן מצוה אחרת בלאו הבא מכלל עשה שאם תרם כן הוא עובר בעשה מתרי"ג: (טו) מצות עשה מן התורה לדור בא״י שנא' וירשתה וישבת בה ואז"ל שמצוה זו שקולה כנגד כל מצות התורה ואמרו כל היוצא מא"י ודר בח"ל יהיה בעיניך כעע״א שנאמר כי גרשוני היום מהסתפח בנחלת ה' לאמר לך עבוד אלהים אחרים ואיתא במסכת בתרא אמר רשב"י דאלימלך ומחלון וכליון נענשו מפני שיצאו מא"י לח"ל שנאי' ותהום כל העיר אליהם ותאמרנה הזאת נעמי אמר ר' יצחק אמרו חזיתם נעמי שיצאת מא״י לח"ל מה עלתה לה אמר ריב"ק ח"ו שאפי' מצאו סובין לא יצאו ומפני מה נענשו מפני שהיה להם לבקש רחמים על בני דורן ולא בקשו ע"כ מתרי"ג לרמב״ן ולרשב״ץ: (טז) הפרשת התרומות והמעשרות מצוה כמו שמצינו למעלה ונתינתן לכהן ללוי ולישראל מצוה לבדה לדעת רמב״ן ורשב״ץ, וז"ל רשב"ץ פשר הדברים לפי דעתו ז"ל שהמתנות שהם טובלות כלומר שהן אסורות באכילה עד שיפרשו מהם מתנות כהונה בזה נמנה ההפרשה מצוה והנתינה מצוה והמשל בזה הרי עסה היה אסורה עד שיפרשו ממנה חלה והפרשתה מצוה שנאמר חלה תרימו תרומה ובין שיתננה לכהן בין שישרפנה הרי נגמרה מצוה זו והותרה העיסה באכילה על כן באה מצוה שניה לתת אותה לכהן ולא נגזלה ממנו שנא' ראשית עריסותיכם תתנו לה' תרומה וכן הדין בתרומה כמו שאמר בספרי תרימו תרומה בתרומה גדולה הכתוב מדבר או אינו מדבר אלא בתרומת חלה כשהוא אומר חלה תרימו תרומה לה' בתרומה גדולה הכתוב מדבר דברי ר' יאשיה רבי יונתן אומר לפי שהוא אומר ראשית דגנך תירושך ויצהרך חובה אתה אומר חובה או אינו אלא רשות ת"ל תרימו תרומה לה' חובה ולא רשות. ולפי שיש בהפרשתה מצוה חייב לברך עליה בהפרשתה כמו שהוא מפורש בתרומות ובתוספתא דברכות ואלו לא היתה המצוה אלא בנתינתה לא בהפרשתה לא היו מברכין על הפרשתה שהרי אמרו כל מצוה שאין עשייתה גמר מצותה אין מברכין עליה, ועוד הרי הכהנים מפרישים תרומה ומברכין והוא לעצמן כמו שאמר בברכות פרק היה קורא ופרק יש בכור וכן כתב שם רש״י ז"ל ובחלה טמאה מברכין על הפרשתה ואינו נותנה לכהן כמו שהוא מפורש במסכת ברכות א"כ התרומה הפרשתה מצוה ונתינתה מצוה אחרת מן פסוק תתן לו, וכן בחלה הפרשתה מצוה מפסוק תרימו תרומה לה' ונתינתה מצוה מפסוק ראשית עריסותיכם תתנו לה' תרומה וכן במעשר ראשון נמנה הפרשתו מצוה מפסוק עשר תעשר כמו שכתבתי למעלה, ונתינתו מצוה ונתת ללוי לגר ליתום ולאלמנה ויכלול שתי מצות נתינת מעשר ראשון ללוי ומעשר עני לגר ליתום ולאלמנה, אבל לפי מה שכתבתי בשרשים אין נמנים כי אם מצוה א' כיון דבדיבור אחד נאמרו ובמתנות שאין טובלות לא יבא במנין אלא נתינתן על כן נמנה ראשית הגז מצוה אחת וזרוע והלחיים והקיבה מצוה אחרת זה גם כן פרט הכתוב ונתן לכהן הזרוע והלחיים והקיבה ראשית גז צאנך תתן לו ואינו מברך על הפרשתן: (יז) מ"ע לשבות מעבודת הארץ ועבודת האילן בשנה שביעית שנאמר ושבתה הארץ שבת לה' ונאמר בחריש ובקציר תשבות וכל העושה מלאכה מעבודת הארץ או האילנות בשנה זו בטל מצות עשה ועבר על לא תעשה שנאמר שדך לא תזרע וכרמך לא תזמור. אינו לוקה מן התורה אלא על הזריעה או על הזמירה ועל הקצירה או על הבצירה ואחד הכרם ואחד שאר האילנות וזמירה בכלל זריעה ובצירה בכלל קצירה ולמה פרטן הכתוב לומר לך על שתי תולדות אלו בלבד הוא חייב ועל שאר התולדות שבעבודות הארץ עם שאר האבות שלא נתפרשו בענין זה אינו לוקה עליהן אבל מכין אותו מכות מרדות עכ"ל, ממנין תרי"ג: (יח) מ"ע להשמיט כל מה שתוציא הארץ בשביעית שנאמר והשביעית תשמטנה ונטשתה וכל הנועל כרמו או סג שדהו בשביעית בטל מצות עשה וכן אם אסף כל פירותיו לתוך ביתו אלא יפקיר הכל ויד הכל שוין בכל מקום שנאמר ואכלו אביוני עמך ויש לו להביא בתוך ביתו מעט כדרך שמביאין מן ההפקר חמש כדי שמן חמשה עשר כדי יין ואם הביא יותר מזה מותר, אין שביעית נוהגת אלא בא"י בלבד שנאמר כי תבואו אל הארץ ונוהגת בין בפני הבית בין שלא בפני הבית. מתרי"ג: (יט) רמב"ן מנה עוד מצוה אחרת בזה והיא האכילה לפירות שביעית מאומרו והיתה שבת הארץ לכם לאכלה ודרשו לאכילה ולא לסחורה ואמרו בפרק בתרא בע״א נמצא פורע חובו בפירות שביעית והתורה אמרה לאכלה ולא לסחורה וכן כפל הכתוב מצוה זו ואכלו אביוני עמך כלומר מצווים הם לאכול פירות אלו ולא לעזבם להפקר שכתוב בלקט לעני ולגר תעזוב אותם ונמצא שהעושה סחורה בפירות שביעית עובר במצות עשה ויבא במנין המצות וכן מצאתי אני סעד לזה ממ"ש בפ"ק דיומא במשל לשתי נשים שלוקות בב"ד א' קלקלה ואחת אכלה פגי שביעית והיתה לוקה שלא אכלה אותם כדרך אכילה ועברה על מה שכתוב לאכלה ואין זה אכילה עכ"ל רשב"ץ ממנין תרי"ג, ועוד דרשו לאיכלה ולא לרפואה כגון שלא ילעוס חטים ויתן על גבי מכתו וכיוצא בזה ולא ישנה פירות מברייתן דבר שדרכו לאכול חי לא יאכלנו מבושל ודבר שדרכו לאכול מבושל לא יאכלנו חי ופירות המיוחדין למאכל אדם אין מאכילין אותן לבהמה ולחיה ולעופות הלכה הבהמה מאליה לתחת התאנה ואכלה אין מחייבין אותו להחזירה ולא יתן שמן לתוך המדורה אלא מדליקו בנר כל שאינו מיוחד למאכל אדם כגון קוצים ודרדרים הרכין עושין מהם מלוגמא לאדם אבל לא לבהמה. וכל שאינו מיוחד לא לזה ולא לזה כגון הפואה והאיזוב והקורנית הרי הוא תלוי במחשבתו חשב עליו לעצים הרי הוא כעצים, לאכילה הרי הוא כפירות למאכל אדם ולמאכל בהמה נותנין עליו חומרי מאכל אדם שאין עושין מהם מל מלוגמא וחומרי מאכל בהמה שאין שולקין אותן ואין שורפין תבן וקש של שביעית מפני שהוא ראוי למאכל בהמה אבל מסיקין בגפת ובזגין של שביעית מרחץ שהוסק בתבן ובקש של שביעית מותר לרחוץ בה בשכר ואם אדם חשוב הוא אסור שמא יסיקו בה דברים אחרים בשבילו כדי שיהיה ריחה נודף ונמצאו מפסידין פירות שביעית: פרק