ספר חרדים – פרק רביעי, קטע 2

מצות עשה מן התורה התלויות בושט:

(א) פ״ו דברכות אמר רב יהודה אמר רב אסור לאדם שיטעום כלום קודם שיתן מאכל לבהמתו שנאמר ונתתי עשב בשדך לבהמתך והדר ואכלת ושבעת דהוי צער בעלי חיים וכ"ש שאסור לצער כל בעלי חי בידים וכדאמרן בכמה דוכתי צער בעלי חיים דאורייתא הביאוה הפוסקים ומעשה היה בדורנו שהרב המקובל הגדול כמהר"ר יצחק אשכנזי ז״ל שנסתכל בפני תלמיד חכם א' ואמר לו נרשם בפניך עון צער בעלי חיים והיה אותו ת"ח מצטער ומפשפש בדבר עד שמצא שאשתו לא היתה נותנת מאכל לתרנגולים בבקר אלא מנחת אותן הולכות בחצר וברחוב לנקר ואז צוה עליה וזרזה לעשות להן גיבול הסובין והמים בבקר בבקר ואחרי שנתקן הדבר והרב לא ידע נסתכל בפניו אמר לו סר עונך מה היה הדבר אז הגיד לו הענין ונראה שזה ענף ממצות והלכת בדרכיו ופירשו מה הוא רחום אף אתח רחום כו' וכתיב בו ית' ורחמיו על כל מעשיו ענף מצוה: (ב) לאכול ולשתות בשבתות ובימים טובים גרסינן בפרק חמישי דפסחים כתיב עצרת לה' אלהיך וכתיב עצרת תהיה לכם הא כיצד חלקהו חציו לכם לאכילה ושתיה וחציו לה' לבית המדרש ושתי משפחות היו בירושלים א' היתה אוכלת כל יום השבת ומבטלת חציו של בית המדרש ואחת היתה קובעת סעודתא בערב שבת וכל יום השבת לומדת ושתיהן נעקרו כדאיתא במסכת גטין ומבואר בפסחים דרשה זו ודבר תורה ולא אסמכתא וכן כתב הרמב"ם פ"ג דהלכות נדרים וסמ"ג בסימן רמ"ב, ענף מצוה: (ג) לאכול שלש סעודות בשבת דהכי דרשו ז"ל בפרק י"ז מס' שבת מדכתיב תלתא היום במאכל שבת ויאמר משה אכלוהו היום כי שבת היום לה' היום לא תמצאוהו בשדה ופרש"י תלתא היום למנין שלש סעודות בא ע"כ, משמע מלשונו דדבר תורה הוא ולא אסמכתא ועונש המבטל סעודה אחת משלשתן גדול ובפ' פקודי רנ"ב בהיכל הזכות אמרינן דכל שלחנות של ישראל מסדרין המלאכים באותו השבת ואלף אלפין ורובא רבבן ממונים על השולחנות ומשגיחין איך סדרו עונג שבת וחיה א' על ד' שרפים אם ראה השלחן בכל מיני עונג מברך השלחן אז תתענג על ה' אז תקרא וה' יענה אז יבקע כשחר אורך הנה כי כן יבורך גבר וכל המלאכים עונין אמן וכשלא ענגו בשבת דוחין אותו שלחן חוצה למקום הנקרא נגע הפך אותיות ענג ומקללין אותו ויאהב קללה ותבואהו ולא חפץ בברכה ותרחק ממנו ינקש נושה לכל אשר לו כו' אל יהי לו מושך חסד כו' רחמנא לשזבן ע"כ לכן החרדים אל דבריו יזדרזו. ענף מצוה: (ד) לשון רמב"ם פרק ששי מהלכות יו"ט שבעת ימי פסח ושמונת ימי החג אסורים בהספד ותענית שנאמר ושמחת בחגך ענף מצוה: (ה) לאכול ולשתות בראש חדש מדברי רמב"ם פרק ג' מהלכות נדרים נראה בהדיא שהוא דבר תורה וליכא איסור תענית מדברי סופרים רק חנוכה ופורים וטעם כתב הרב ז"ל משום דאיסור תענית בר״ח ילפינן משום דאיקרי מועד כדאיתא פרק שני דתעניות אם כן אסורו כחול המועד מן התורה, ענף מצוה: (ו) לאכול ולשתות ערב יום הכפורים דכתיב ועניתם את נפשותיכם בתשעה לחדש ודרשו ז"ל וכי בתשעה מתענין והלא בעשרה מתענין אלא לומר לך כל האוכל ושותה בתשיעי כאלו נצטווה להתענות גם בתשיעי והתענה דבר תורה הוא ולא אסמכתא וכן הם דברי רמב"ם פ"ג מהלכות נדרים. ענף מצוה: (ז) לאכול כזית מצה ליל ראשון של פסח שנאמר בערב תאכלו מצות הכתוב קבעה חובה אף בזמן הזה שאין לנו קרבן פסח, ממנין תרי"ג: (ח) לאכול כזית פת בסוכה ליל ראשון של סוכות וילפינן לה מליל ראשון של פסח מגזירה שוה דחמשה עשר חמשה עשר והנלמד מאחד מי"ג מדות דאורייתא הוא ענף מצוה: (ט י) עינוי מאכילה ועינוי משתיה ביום הכפורים מצות עשה אחת שנאמר ועניתם את נפשותיכם, ממנין תרי"ג: והם שתי ענפי מצוה: (יא) לפרוש מאכילת חמץ בפסח דכתיב שבעת ימים תאכל מצות ואמרינן בירושלמי שאין זו מצוה שיאכל מצה כל שבעת הימים דליכא חיוב אכילת מצה רק בליל ט"ו כזית אלא לדיוקא אתא שבעת ימים תאכל מצות הא חמץ לא ולאו הבא מכלל עשה עשה נמצא האוכל חמץ בפסח מלבד לאו וכרת דאיכא איכא נמי איסור עשה ממנין תרי"ג לרשב״ץ : (יב) כתב רמב״ם דהנמנע מלאכול בהמה טמאה מלבד שמקיים מצות לא תעשה מקיים נמי מצות עשה דכתיב בטהורה אותה תאכלו משמע הא טמאה לא תאכלו ולאו הבא מכלל עשה עשה וחיה בכלל בהמה: (יג) וכן מניעת אכילת עוף טמא מצוה - עשה מלבד לא תעשה דכתיב כל צפור טהורה תאכלו הא טמאה לא תאכלו: (יד טו) וכן דג טמא שנאמר כל אשר לו סנפיר וקשקשת תאכלו וכן חגב טמא שנאמר אשר לו ברעים כו' תאכלו משמע הא לאו הכי לא תאכלו: (יז) וכן מצות שחיטה דכתיב וזבחת מבקרך ומצאנך וגו' הא בלא שחיטה כשרה לא תאכלו ולאו הבא מכלל עשה עשה כתב רשב"ץ כל לאו הבא מכלל עשה דהוי עשה יש מחלוקת בין הראשונים אם נמנין מכלל תרי"ג מצות או אם הם ענפי מצוה:

מצות עשה מן התורה התלויות בחוטם:

אב) כתב סמ"ג וכל הפוסקים שבשמים של ע"א ושל עריות אסור להריח בהם ונראה דאיכא איסור עשה ולא תעשה שהרי כתבו ז"ל דבכלל לא תקרבו לגלות ערוה נאסר כל מיני קריבה נישוק או חיבוק ואפילו נגיעה ובכלל לא תנאף נאסר ריח בשמי עריות דפירשו רז"ל לא תנאף לא תהנה לאף היינו החוטם לשון ונזמי האף כדפירש ר' שב"א והרי כתב רש"י בפ' קדושים תהיו היו פרושים מן דעריות וזו מצות עשה שכל מה שאסר בעריות בלאו בא הכתוב לאסור השתא נמי במצות עשה דקדושים תהיו וכיון דנאסר ריח בשמי עריות בלאו דלא תנאף נאסר נמי בעשה דקדושים תהיו והכי נמי יש לומר באיסור הנאת ריח בשמי ע"ג מה שאסר בלאו דלא ידבק בידך מאומה מן החרם דהיינו אפי' ריח נאסר נמי בעשה דכתיב שקץ תשקצנו ותעב תתעבנו כי חרם הוא, ענפי מצוה: