מדרש שמואל על פרקי אבות – קטע 9

ורשב"ם ז"ל כתב ואל תרבה לעשר אומדות ועל התרומות אינו מזהיר שלא לתרום מאומד דאמר מר חטה אחת פוטרת כל הכרי וכן תרומת מעשר אפי' שניתן בה שיעור ניטלת באומד דגמרינן לה מתרומה גדולה כדכתיב ונחשב לכם תרומתכם וגו' כתרומה גדולה הנטלת דגן מן הגורן מה תרומה גדולה נטלת באומד ומחשבה אף כן תרומת מעשר עכ"ל: והחסיד הרב רבי יוסף ן' שושן ז"ל כתב ואל תרבה לעשר אומדות תימה בעיני למה לא אסר בהחלט מכל וכל שלא לעשר אלא במדה ולימא ואל תעשר אומדות מאי ואל תרבה. ולכן אני אומר שהכוונה שאפי' שתתכוון להרבות במעשר ולתת יותר מן השיעור שמא תטעה באמדן דעתך עכ"ל:

יז הרשב"ץ ז"ל פירש שזהו רבן שמעון מהרוגי מלכות ומה שלא אמר רבן שמעון אומר שמא קודם שנסמך נשיא אמר דברים אלו וקבעום על שמו בילדותו שאמרם באותו זמן וכתב ז"ל שקצת קשה לזה: שאמר כל ימי ואין אומר כן אלא מי שהוא זקן ושמא לא נתמנה נשיא אלא בסוף ימיו כי אביו רבן גמליאל הזקן האריך ימים וכוונת כל ימי גדלתי בין החכמים לומר לך ראוי לסמוך עלי בזה כי הרבה בדקתיו ונסיתיו ומצאתיו אמת. ולא מצאתי לגוף טוב משתיקה ואפי' שיבזוהו ויחרפוהו ישתוק כמאמר שלמה אל תען כסיל כאולתו ואמר אחד מהחכמים בצותו לבנו מי שאינו סובל דבר אחד ישמע דברים רבים. ואמר אחר לא תוכל להלחם עם נבל כמו שתחריש לו ובזה תכניעו ותשיב צור חרבו ואמרו חז"ל כי השומע חרפתו ואינו משיב עליו הכתוב אומר ואוהביו כצאת השמש בגבורתו ודימו שומע חרפתו ואינו משיב לשמש כי כמו שהשמש שמע חרפתו מהלבנה שקטרגה ואמרה א"א לשני מלכים שישתמשו בכתר אחד ואמר לה לכי ומעטי את עצמך כן השומע חרפתו ואינו משיב האיש המחרפו יתמעט והוא יאור באור החיים כמו השמש בגבורתו וכוונת בגבורתו כשיהיה אור השמש שבעתים כאור שבעת הימים שיגדל אורו שלש מאות וארבעים ושלשה פעמים יותר מעכשיו וכמו שתרגם יונתן בן עוזיאל ובהיות השתיקה יפה עד מאד בא להזהיר לתלמידים שהם גדולים בין החכמים כמו שהיה הוא בעודו תלמיד לשתוק בפני רבותיו. אבל הרב מצוה עליו שלא לשתוק רק ללמד לתלמידיו. אמנם יש עליו אזהרה למעט הדברים במה שאין צורך וכמו שאמרו רז"ל לעולם ישנה אדם לתלמידיו בדרך קצרה אמנם בשתיקה לא הזהיר אלא לתלמידים אשר הם גדולים בין החכמים רבותם, ע"כ תורף דבריו ז"ל:

וה"ר משה אלמושנינו ז"ל דרך גם כן דרך זה במה שאמר כל ימי גדלתי בין החכמים ואמר בי החכמים הם החכמים המישרים אל המעשה ואמר שלא מצא לתיקון הגוף טוב מהשתיקה והוא רמז על השמיעה מההקדמות הצריכות להישרת המעשה וזה נרמז במלת שתיקה כי שתיקה לא תאמר רק כאשר יהיה האדם בחברת אחרים שהם מדברים והוא שותק שאם הוא יושב לבדו ואין איש עמו מדבר לא שייך שם שתיקה כלל וביאר התנא שהשומע ההישרה אל הפעולות הטובות ראוי שישמע מאיש חכם ירא וסר מרע נאה דורש ונאה מקיים ולא זו בלבד אלא שיאמר וידרוש מעט ויעשה הרבה יותר על מה שדורש וזהו אומרו לא המדרש הוא העיקר אלא המעשה ירצה הדורש והמדבר בעניני תיקוני הגוף שהשתיקה טובה לפניו הנה הוא כשיהיה עיקרו המעשה וע"כ המרבה דברים יותר מהמעשה מביא חטא שכשיראו שהוא נאה דורש ואינו מקיים יגרום חטא אל השומעים דבריו שלא יאמינו לשום דבר מדבריו כשיראו שהוא מרבה בדבריו יותר ממה שעושה ובזה יתיישב אומרו המרבה דברים כי הרבוי יהיה יתר על הגבול הידוע ובכאן לא הודיענו גבול כדי לידע מה הוא הרבוי ובכן ע"פ דרך זה יהיה הדבור הרב כאשר יהיה יתר על המעשה ע"כ תורף דבריו. גם פירש לא מצאתי לגוף טוב משתיקה על הסבלנות ששומעים חרפתם ואינם משיבים ואמר שלא המדרש בזה הוא העיקר כשידע שהסבלנות הוא טוב רק הרגל המעשה בסבלנות הנזכר הוא הוא העיקר כי רבים ידעו ויבינו גדולת מעלת תועלת הסבלנות אך לא יפעלו כאשר ידעו והבינו ע"כ מה שיעשה קנין בנפש הוא מעשה ע"כ: ואפשר לי לפרש בשנדקדק תחלה מה הוא זה שאמר ולא מצאתי לגוף טוב משתיקה כי הלא הלימוד וההגד' בתורה והעבודה שהיא התפלה לא יעשה בשתיקה כ"א בדבור ומותר האדם מן הבהמה אין כ"א הבדל הדבור והשותק נמשל כבהמה גם מה שאמר ולא המדרש הוא העיקר אלא המעשה מי לא ידע בכל אלה שהמעשה הוא העיקר ואדרבה מי שדורש ואינו מקיים גדול עונו מנשוא, ועוד כי ממה שאמר שלא המדרש הוא העיקר נראה שאף שהמדרש בלא מעשה אינו הוא העיקר על הפחות הטפל אליו הוא ואין הפרש ביניהם אלא שזה עיקר וזה טפלה לו וזה אינו כי המדרש בלא מעשה גדול עונו מנשוא האיש העושה זאת. ועוד דמאי דקאמר וכל המרבה דברים מביא חטא היה יותר צודק אחר לא מצאתי לגוף טוב משתיקה כי שם ביתו. ועוד מה בא ללמדנו כי זיל קרי בי רב הוא ברוב דברים לא יחדל פשע. ולכן אני אומר כי במה שאמר כל ימי גדלתי בין החכמים הודיענו מוסר אחר שהיה בו כדי שאחריו כל אדם ימשוך וזה כי הוא היה נשיא על כל ישראל ועם כל זה היה מקטין עצמו בפני החכמים כאלו הוא הקטן שבכולם וז"ש כל ימי לכלול אפי' אחר שנתמנה נשיא ואמר גדלתי בין החכמים כקטן המתגדל בין ברכיהם כי ידוע כי מי שמגדלין אותו המגדל הוא הגדול והנגדל עמו הוא קטן ממנו וכענין המגדל יתום קטן בתוך ביתו ואמר כי היה שפל בעיניו ומראה לחכמים כאלו הוא טפל אליהם והרי זה לבדו מוסר א'. ואמר עוד מוסר שני ולא מצאתי לגוף טוב משתיקה לא דבר בכבוד הנוגע אל הנפש כגון לימוד התורה והתפלה וכיוצא כי באלו הדבור טוב מאד אלא בדברים הנוגעים לצרכי הגוף אמר כי בהם טובה השתיקה וזה דקדק במלת לגוף דקאמר דלא קאמר ולא מצאתי טוב משתיקה אלא לא מצאתי לגוף לצרכי הגוף. ודבר ג"כ בנוגע אל הנפש ואמר כי גם בזה לא המדרש והדבור בהם הוא העיקר אלא המעשה והכוונה לפי שלפעמים מתקבצים חכמי העיר לעמוד בפרץ כי ראו שהעם פרצו גדר באיזה איסור ורוצים להוכיח את העם שישובו איש מדרכו הרעה ולתקן להם תיקונים וסייגים כדי שלא יעברו על האיסור ההוא ואח"כ מוציאים כל הזמן בדרשות בהראותם גדולת תהלת חכמתם שישמע העם את דבריהם כי נעמו ועושים מזה העיקר והתיקון אשר היתה אליו הכוונה לא יצא לפועל כי הוציאו זמנם בדרשות ולכן אמר כי לא המדרש הוא העיקר אלא תיקון המעשה אשר אליו היתה הכוונה ואדרבא החכם הזה שהאריך בדרשה והרבה דברים מביא חטא לשתי סבות האחת כי מעתה יכבד ויגדל עונש העוברים על האיסור ההוא כי הם מותרים ועומדים ומוטב שיהיו שוגגים ואל יהיו מזידים ועוד שמזכירין עונותיהם של ישראל לפניו ית' וז"ש מביא חטא כי מביא ומכניס החטא שיקטרג עליהם לפני ית' ולכן העיקר הוא שיעשו התיקון שרצו לעשות ולא יוציאו זמנם בדרשה כי לא המדרש הוא העיקר:

והרב ר' משה אלשקאר ז"ל כ' שמעון בנו אומר וכו'. לפי שאמר אביו עשה לך רב אמר כנגדו אני למדתי מאבי וכל ימי גדלתי בין החכמים. וכנגד מה שכתוב והסתלק מן הספק אמר לא מצאתי לגוף טוב משתיקה והוא שאם היה אדם שואל לי הוראה לא הייתי מורה לפני מי שגדול ממני בחכמה, וכנגד ואל תרבה לעשר אומדות והוא כמ"ש שבשביל שיאמרו עליו שהוא חכם קופץ ומורה כפי מה שיזדמן בפיו אמר לא המדרש הוא העיקר אלא המעשה והוא שאין שבח שיקראו לך חכם ואין בך מעשה

ויש מי שפירש ע"ד הלכה לא מצאתי לגוף שיגיע טוב לתלמידים מהשתיקה אמנם הדבור לפני החכם הוא היותר טוב מהשתיקה שאם יסכל ילמדהו ואם ישכיל ישבחוהו: ויש מי שפירש לא מצאתי וכו' בענין קץ המשיח ומה שתאר קץ המשיח בשם גוף לפי שאז"ל אין בן דוד בא עד שיכלו כל הנשמות שבגוף:

ואמר לא המדרש הוא העיקר שלא תאמר איני נזהר בענין השתיקה רק בביה"מ וכמ"ש גם אויל מחריש וגו' אמנם כשאהיה טרוד בעסקי לדבר דברים בדבור המותר אין לי חשש ע"כ אמר לא תחשוב כזה שלא המדרש הוא העיקר כלומר אין עיקר אזהרתי לך בשתיקה בענין כשתמצא בבית המדרש כ"א בענין הדרך ארץ והוא המעשה וע"כ סמך לזה וכל המרבה דברים מביא חטא ובודאי שהוא מדבר ומזהיר בחלק המותר ולא בחלק הנאסר והנמאס כי שם אפי' המיעוט אסור ואיך לא הזהיר כ"א על הרבוי. וגם כי אפשר שמדבר עם החכם שכל מה שיוכל לשתוק ולקצר בדבורו יקצר ויהיו דבריו מעט הכמות ורב האיכות ולכן אמר ולא המדרש הוא העיקר וכו' כלומר התועלת הנמשך מן הדרשה של חכמים הוא המעשה אשר ילמדו ב"א וזה הוא בדברים הפשוטים אבל באלהיים כל המרבה דברים מביא חטא ותקלה לאנשים אשר לא יבינו דבריו וכנגד זה אמר ברוב דברים לא יחדל פשע וגו' ואמר כבוד אלהים הסתר דבר וגו' עכ"ל: וה"ר מנחם לבית מאיר ז"ל כתב שמעון בנו אומר כל ימי גדלתי וכו' בתחלת למודו אמר זה שהיה גדל בין החכמים ושבח השתיקה כדי להטות אזנו ולבו לשמוע הדברים מפי החכמים וחכמי המוסר אמרו טובה עצלות השתיקה מעצלות הדבור ורבים נתבלבלו בביאור המאמר כי עצלות הדבור אצלם שיהיה עצל מלדבר וזו היא השתיקה ולכן פירשוהו שהוא נגזר מלשון ערבי עצלה לשון שתיקות, ואצלי יש עצלה שנמשכת ממנה השתיקה ומיירי בענין הלמוד והחכמות כי מי שיש לו עצלה שלא ללמוד כלל ועיקר מזה נמשך לו להיות שותק כשמדברים בדברי חכמה וגם אויל מחריש חכם יחשב ויש עצלה אחרת שרוצה ללמוד אבל לא לטרוח ולהיות עמל לבא עד תכונת הדברים ולירד לעומקן ומזאת. העצלה נמשכת הדבור כשהוא בין החכמים המדברים בדברי חכמה כי הוא חכם בעיניו ומזיק לו ולאחרים הפתאים השומעים את דבריו עכ"ל: וה"ר מתתיה היצהרי ז"ל כתב כל ימי גדלתי בין החכמים ובחנתי כל מוסריהם ולא מצאתי בכולם מוסר יותר מועיל מן השתיקה וכ"ת שצריך לאדם לדבר עם בני אדם כדי שיאהבוהו האנשים מצד ידיעתו ויקרבוהו ויועילוהו לזה השיב כי לא המדרש הוא העיקר אלא המעשה ומעשיו יקרבוהו ומעשיו ירחיקוהו עכ"ל: וה"ר יוסף ן' נחמיאש ז"ל כתב כל ימי גדלתי בין החכמים ולא מצאתי לגוף לעמי הארץ הנמשלים לגופים טוב לחכם השתיקה בפניהם שלא יגלה להם סתרי תורה. א"נ לגוף ר"ל האיש החומרי אשר כלו גוף טוב לו השתיקה כי בדבריו יגלה חסרונו הפך האיש המשכיל. א"נ אמר לגוף כדי להודיע שבדברים הגופיים הוא מדבר אבל בדברי תורה מצוה לדבר שנא' ודברת בם וכמו שאמרו ז"ל אלם צדק תדברון לעולם יעשה אדם עצמו כאלם יכול בדברי תורה ת"ל צדק תדברון. וכל המרבה דברים מביא חטא הוא סמוך למה שלפניו ולא המדרש הוא העיקר וכו' לומר שכל המרבה דברים אפי' בדברי תורה מביא חטא על דרך שאמרו לעולם ישנה אדם לתלמידיו דרך קצרה דברים מעטים מכללים ענינים מרובים עכ"ל:

והחסיד הרב ר' יוסף ן' שושן ז"ל כתב ולא המדרש עיקר אלא המעשה דכתיב לא ימוש ספר התורה וגו' למען תשמור לעשות ככל הכתוב שלא תוסיף ולא תגרע ממנו ואמר ככל הכתוב ולא אמר כל הכתוב אלא בכ"ף הדמיון ללמוד ולכלול כל הטעמים הנכללים בו ודומים אליו אע"פ שאינם כתובים בו והוא תורה שבעל פה עכ"ל:

יח ראוי לדעת אם השלשה אלה הם הג' שזכר שמעון הצדיק התורה והעבודה וגמילות חסדים או זולתם ואם הם עצמם למה הצריכו פעם שנית בכאן ואיך יסכימו אלה עם אלה ורבינו יונה חלק ביניהם כי שם אמר עומד וכאן אמר קיים ופירש כי עומד ר"ל שבשבילה נברא העולם כלומר על שבריותיו עתידין להיות לרצון לפניו ע"י עשיית אלו הדברים וכו' ופירש קיים אחר שנברא העולם קיים בקיום אלו. אלו דבריו ז"ל. ויש סעד לזה ממה שמצא ה"ר יהודה לירמא גרסא בספר אשכנזים במשנת שמעון הצדיק דגרסי העולם נברא: והחסיד ז"ל כתב שדברי רבינו יונה צריכין פירוש שאם בשביל אותם השלשה הנזכרים בראש הפרק נברא והיו סבה להתהוות מכ"ש שיהיו סבה שיתקיים ולא יפסד וא"כ במאי פליגי או מה חדש. ופי' הוא ז"ל דבריו והענין הוא ששמעון הצדיק דבר כפי זמנו שהיה בה"מ קיים ורשב"ג דיבר אחר החרבן שהוא היה נכדו של ר"ג ואמר כי אע"פ שאין אנו יכולים לקיים השלשה דברים שהזכיר שמעון הצדיק על מתכונתם והיה ראוי שיחרב אמר לנו שהוא קיים על אלו השלשה שזכר וזה כי יש הפרש בין שמירת הנמצא להתהוות הנעדר כי המים שקבלו חום חזק באש גדול ישמרו חומם באש שאינו כ"כ חזק ואלו היו קרים לא יקבלו אותו החום החזק באותו האש וכן בכאן אלו היה העולם עתיד להיות על מה שהוא עומד עליו אחר החרבן לא היה נברא אבל למה שצפה השם ית' הזמן שהיה ב"ה קיים כי אז היה לרצון לפניו על המצאם הג' דברים הנזכרים בראש הפרק על מתכונתם וכן הזמן שאנו מקוים בעוה"ב ע"ז ברא עולמו ועכשיו הוא מתקיים אחר שנברא על אלו השלשה דברים אף אם אינם במדרגת השלשה הראשונים ע"כ ופשוט הוא שזו היתה כונתו אלא שקצר במובן:

ומדברי רש"י ז"ל נראה שגם מאמר שמעון הצדיק מדבר על ענין קיום העולם אחר הבריאה שכתב ז"ל ועל העבודה של ב"ה כמו ששנינו בתענית אלמלא מעמדות לא נתקיימו שמים וארץ לכך היו קורין במעשה בראשית כל השבוע. ועל ג"ח מלוה מעותיו לעני וכו' וכן הוא אומר וחסד ה' מעולם ועד עולם על יראיו ללמדך שבשביל החסד העולם מתקיים עכ"ל. נראה מדבריו שאין הפרש בין עומד לקיים וכן הוא ז"ל במאמר שמעון הצדיק דנקט עומד נקט הוא בדבריו לשון מתקיים ועם זה הדרא קושיין לדוכתא, ולכן אני אומר כי על אלו השלשה דברים אשר זכר שמעון הצדיק העולם מתקיים אפילו אחר שנברא וצריך שאחד מהנה לא נעדרה והנה רשב"ג שהיה אחר החרבן ראה שהעבודה שהיא עבודת הקרבנות חסרה כי התורה וג"ח בכל זמן ישנה בעולם וע"כ כדי להשלים מה שחסר הוצרכו שלשה דברים הללו שהזכיר רשב"ג וכל שלשתן הם למלאות חסרין העבודה משום שהקרבנות יתחלקו בג' חלקים הלא הם. א' חטאות ואשמות הבאים לכפרת עון. והשני נדרים ונדבות. והשלישי זבחי שלמים. והנה כנגד חלק זבחי שלמים אשר היו כדי ליתן שלום בין ישראל לאביהם שבשמים הזהיר רשב"ג על השלום שבין אדם לחבירו כי בהיות האדם אוהב שלום ורודף שלום בינו לחבירו גם הוא יתברך יעשה שלום לו ויהיה עמו בשלום. וכנגד הנדרים והנדבות אמר שצריך האדם להיות זהיר על האמת שיהיה נודר ומקיים מבטיח ועושה ואם ידור נדר לעניים לא יהיה ממחוסרי אמנה ומעלה עליו הכתוב כאלו הקריב קרבן כי הנותן לעני כאלו נותן אליו יתברך כענין מלוה ה' חונן דל. וכנגד החטאות ואשמות שהיו על כפרת עון ואם לא היה הקרבן שמכפר על עונו היה האדם נענש על עונו והקרבן היה מציל אותו מן הדין וע"כ הזהיר על הדין כי כשיש דין למטה אין דין עונש מלמעלה ומתכפרים עונותיהם של ישראל ובזה הוה ליה כאלו כל השלשה דברים שהזהיר שמעון הצדיק קיימים ונעשים אף אחר החרבן ואמר שנאמר אמת ומשפט כי פסוק זה נאמר לזכריה הנביא שהיה בחרבן בית ראשון שאז נתבטלו הקרבנות ובטלה עבודה ולכן צוה על אלו השלשה שיהיו צריכים לקיום העולם והוראה לזה שקיום העולם תלוי על הדין שכאשר בירושלים יתום לא ישפוטו וריב אלמנה לא יבוא אליהם אז נחרבה וזש"ה כי שמה ישבו כסאות למשפט כסאות וגו' כלומר כאשר שמה ישבו כסאות למשפט כל אותו הזמן ג"כ ישבו כסאות לבית דוד ועמדה ירושלים על תלה: ואפשר עוד שיש הפרש בין עומד לקיים כי עומד יאמר על עמידת הארץ עצמה שלא תתמוטט וכענין והארץ לעולם עומדת וקיים אמר על הדרים בארץ שיהיה להם קיום והארץ לא תשאה שממה ושאו ערים מאין יושב כי הנה העדר אלו השלשה דברים גורם רעה לבני העולם ועל אלו נחרב בית המקדש וגלו ישראל מעל אדמתם. על הדין כמש"ה יתום לא ישפוטו וריב אלמנה לא יבא אליהם. על האמת דכתיב ותהי האמת נעדרת וגו' וכל אחד מהם שלום את רעהו ידבר ובקרבו ישים ארבו. ומצאתי בהרשב"ץ שכתב שאמרו בפרק הבונה כי יש רמז כי העולם קיים על האמת וחרב על השקר כצורת האותיות שצורת אותיות אמת יש להם למטה מקום עמידה ומושב ואותיות שקר הם תלויות כי השי"ן יורדת באלכסון בזוית מחודדת והקו"ף רגלה תלויה והרי"ש אין לה אלא רגל אחד וזהו סימן דקושטא קאי שקרא לא קאי ואם תהפך שקר ויהיה העליון תחתון יתקיים כי לשי"ן שלשה כרעים וקו"ף ורי"ש מושבם למעלה רחב סימן כי השקר בהתהפכו יתקיים שהוא האמת שהוא הפך השקר נמצא שאין קיום לישוב העולם כי אם על האמת וגם בהעדר השלום נאמר חלק לבם עתה יאשמו לכן לקיום ישוב העולם צריך האדם להיות זהיר בשלשה דברים הללו:

ואפשר עוד שכל השלשה דברים מענין הדין הם ויובן עם מה שאחז"ל כל הדן דין אמת לאמתו נעשה שותף להקב"ה במעשה בראשית כי יש לדקדק בדבריהם שאם הוא דין אמת פשיטא שהוא לאמתו ומאי לאמתו דקאמר אלא לפי שאף אם ידין הדיין דין אמת הוא רוצה וחפץ שיארע הדין כן לזכות לראובן שהוא אוהבו ושמח הוא במה שיצא דין האמת בזכותו של ראובן לא ינתן לדיין הזה שכר דן דין אמת אפילו שהוא אמת לפי שהוא לא דן אותו לתכלית האמת עצמה כי אם לאהבת ראובן ולכן אמרו כל הדן דין אמת לאמתו כי אינו חפץ בדין ההוא ולא דן אותו לשום כונה אחרת ולא לשום תכלית אחר כי אם לתכלית אמתתו על דין כזה נעשה שותף להקב"ה. וז"ש בכאן על הדין דהיינו לעשות הדין כדין התורה ומלבד זה שיהיה הדיין דן אותו על האמת במה שהוא אמת לא לאהבתו של ראובן וגם על השלום הנמשך מן הדין כי הדיין משים שלום בין אדם לחבירו במה שהוא דן דיניהם ואף כי לפי דרך זה כלם חשובות אחת אמר כי הוא יתברך מעלה עליו כאלו עשה השלשה נפרדים ונותן לו שכר השלשה ולא שכר דבר אחד לבד ומביא ראיה מן הכתוב שיש לדקדק בו כי היה לו לומר אמת ושלום ומשפט שפטו והיה המשפט דבק למלת שפטו אלא הכונה להורות על מה שאמרנו כדי שמלת משפט יהיה נדרש לפניו ולאחריו עם מלת אמת ועם מלת שלום להודיענו כי שניהם מענין המשפט הם ועל שלשתן קאי מלת שפטו דקאמר כי שלשתם מענין המשפט הם: