מדרש שמואל על פרקי אבות – פרק חמישי, קטע 19

והר"מ אלשקאר ז"ל כתב כך היא דרכה וכו' סמך זה הענין לבעבור חתם בפסוק כבוד חכמים ינחלו גלה לנו שזה הכבוד אינו כבוד מדומה כי אם הכבוד הנצחי המזומן לנשמה ולא הנאת הגוף כי אדרבה כך היא דרכה של תורה עכ"ל: והחסיד ז"ל כתב המפרשים פירשו כי עם מי שהשעה דחוקה לו מדבר כי לא ימתין מללמוד עד שירויח פרנסתו אולי יכלה זמנו בהרווחת זמנו ופרנסתו וילך לו בלי חמדה לעולם שכלו טוב אבל מי שאפשר לו יהנה כמשפט וטוב לו. והנכון כי עם הכל ידבר כי האדם בטבעו נוטה אל המורגשות ונמשך אחריהם ולא כן אחרי התורה כי הכל בורחים ממנה עד שיכנס חשקה בלבבם ולכן הזהיר לבא ללמד שצריך לגרש ממנו כל התענוגים והתאוות אשר נשתתפנו בהם עם בעלי חיים וירחיק עד הקצה האחרון כדי שתמצא התורה הבית פתוח לרוחה בלי יכעסוה צרותיה באמרם אליה האחד בא לגור וישפוט שפוט וכשתתחזק הנפש המשכלת בבית כמו הבהמית אז ינוח לשתיהן ולא תצרור זו את זו וישוב אל הדרך האמצעי אשר אמרו החכמים שיבור לו. הגע עצמך שאתה רוצה ליקח אשה על אשתך האהובה לך כמה שנים היתכן שישבו אתך בביתך שתיהן מיד אבל אם תרצה שיתפשרו ביניהן גרש את הראשונה עד שתתחזק השניה כמוה, ומזה הטעם הביא הש"י את ישראל במצרים כדי שייטב בעיניהם לקבל התורה, ועוד אז"ל זאת התורה אדם כי ימות באהל אין התורה מתקיימת אלא במי שממית עצמו עליה וכן כל דבר שטרחו בעליו בהרווחתו ישמרהו שמירה מעולה וכיון שכן למה נוציא המשנה מפשטה, ועוד פת במלח הוא טוב לזכירה והמים משכחים והשוכב בפאת מטה ובדמשק ערש יקשה בעיניו לקום בשפרפרא לעסוק בתורה ולעיין בה והמצטער על התורה ישמרנה וכאשר יהיה השלם מוטבע בין שתי הצרות אז יקח מהתענוגים כמשפט: ובתורה אתה עמל כבר כתבתי פעמים רבות כי לא ידרוש הש"י ממנו ידיעת התורה כי אם כפי הכנת כל אחד ואחד, לזה כוון באומרו עמל כי לפום צערא אגרא לא לפי הלימוד וכן אמרו אשרי מי שעמלו בתורה, אשריך בעוה"ז אושר העוה"ז הוא דרך טבע ועל דרך שכר מהאל ית' דרך טבע כי זה הצדיק אשר הרגיל טבעו להיות שבע במעט לא יתאוה היתרונות וישמח בחלקו אם מעט ואם הרבה אבל מי שהוא משולח אל התאוות בבוא שנת בצורת ראוי הוא ללבוש שק ואפר וכמו שאמר הקיצו שכורים ובכו אבל הנזירים לא ידאגו בלקות הכרמים, ועז"א שהמע"ה צדיק אוכל לשובע נפשו מצורף כי יהיה מציאותו תלוי בדבר מועט מזה המציאות ומבואר בעצמו כי שלימות המלאכים על בני אדם יען אשר לא יצטרכו למה שיצטרך האדם למציאותו ואף הם חסרים בבחינת בוראם יתברך שמו כי הם תלוים בו והוא יתברך אינו תלוי בזולתו ואיזו מעלה יוכל להשיגה האדם בעולמו כי אם להפשיט עצמו מאלו התענוגים ומשה רבינו ע"ה ואליהו יוכיחו, דרך שכר מהאל ית' כמ"ש ולא ראיתי צדיק נעזב וגו' ובסוף לימודו כשיהיה השלימות מוטבע בגופו ישמח גם בתענוגים כי אז לא יזיקו לו, עכ"ל:

ו אפשר לפרש ולדייק מלת לעצמך שהיא מיותרת והכוונה שהשמיענו שגם אם מצינו שלפעמים טוב הוא לאדם שיבקש גדולה וכמו שמצינו במרדכי שהיה מבקש הגדולה בידים וכמאמרם ז"ל בפסוק ורצוי לרוב אחיו היינו לפי שהיה להנאת כל ישראל לא להנאת עצמו כמ"ש הכתוב מנשאים את היהודים כי נפל פחד מרדכי עליהם, אמנם כאשר הגדולה היא לעצמך להנאתך ולטובתך אל תבקש אותה, ואמר אל תחמוד כבוד יותר מלמודך הכוונה לומר כי אין כבוד לאדם ככבוד הלימוד עצמו ואין לך ראוי שתחמוד כבוד אחר כלל יותר מהשגת הלמוד, ולפי הגרסאות שגורסים יותר מלמודך עשה הכוונה שהזהיר שיהיו מעשיו מרובים מחכמתו כלו' דלא מיבעי' שיקיים כל מה שיודע אלא אפי' בדברים אשר הוא מסופק ואינו יודע בהם הדין איך הוא יחמיר על עצמו כדי שלא יכשל באיסור של תורה. ועוד אמר ואל תתאוה לשולחנם וכו' הכוונה לפי שהיצה"ר מפתה את האדם בדברים שנראים דברי חסידות ודבריו שוא ודבר כזב וכמ"ש דוד המע"ה דברי פיו און ומרמה חדל להשכיל להיטיב, הכוונה מדבר על היצה"ר שכל דברי פיו הם און והם מדוברים במרמה כי נראים שהם דברי חסידות ואינו כן ודבריו לאדם הם אלה חדל להשכיל להיטיב כי מיעץ אותו אם תשתדל ללמוד ולהשכיל מעולם לא תוכל לקיים מצות צדקה ופדיון שבויים וכיוצא כי הלואי יהיה לך די מחסורך לכן שמע בקולי איעצך וחדל אתה מלהשכיל ותלך ותרויח נכסים כדי שתוכל להיטיב לאחרים בממונך ויהיו עניים בני ביתך והיו באוכלי שולחנך כי כן דרכם של בני מלכים שזנים ומפרנסים עניים רבים על שולחנם ולכן הזהיר התנא לאדם ואמר אל תתאוה לשולחנם של מלכים להיטיב לעניים שכל רעב ממנו יאכל כי תדע לך ששולחנך גדול משולחנם ואם שולחן המלכים כל רעב ממנו יאכל שולחנך גדול כי אתה זן את כל העולם כולו וכמאמרם ז"ל כל העולם כולו אינו ניזון אלא בשביל חנינא בני וכו', וכן כתרך גדול מכתרם כמו שמפרש אחר כך בברייתא שהמלכות בשלשים מעלות והתורה נקנית במ"ח דברים. ועוד תהי זאת נחמתך שכל הטוב אשר ייטיב ה' לך בזה העולם הם פירות המצות ופרי פירות אמנם השכר קיים לעתיד לבא, וז"ש ונאמן הוא בעל מלאכתך שישלם לך שכר פעולתך: ואפשר שרצה לפרש דבריו הראשונים שאמר אם אתה עושה כן אשריך בעוה"ז וטוב לך לעוה"ב ולהיות העולם הזה הראשון וגם הנראה לעין התחיל לבאר אותו ואמר אל תבקש גדולה לעצמך וכו' רוצה לומר בהיות כי בגדולה ובכבוד יוכלל כל אושר העוה"ז לכן אמר אשריך בעולם הזה והאושר הוא שלא תצטרך לבקש אתה הגדולה לעצמך כדרך שאר האנשים הרודפים אחריה כי התורה תבקש אותה לך וכן אל תחמוד כבוד יותר מלמודך כלומר לא תצטרך לחמוד אותו כדרך שאר האנשים הרודפים אחר הכבוד וחומדים אותו ולא ישיגוהו כי התורה תכבדך כי תחבקנה, ואמר יותר מלמודך כלו' לא מיבעיא כבוד כשיעור לימודך וידיעתך שלא תצטרך לחמוד כי הוא יבא אליך אלא אפילו כבוד יותר משיעור לימודך לא תצטרך לחמוד לפי שהתורה תכבדך יותר מלמודך. ואף אם טבע דרכה של תורה שהזכיר למעלה לישן על הארץ ולחיות חיי צער נראה שתביא את האדם לידי ביזוי שיבזוהו האנשים עם כל זה לא תצטרך לבקש גדולה לעצמך ולא לחמוד כבוד. ואל תתאוה לשולחנם וכו' בא לפרש איך יתקיים בו אושר העולם הזה בכל חלקיו לא לבד בענין הגדולה והכבוד אלא גם במזונות האדם אף אם עד עתה לא השיגה ידו כי אם פת במלח ומים במשורה אמר עתה שכך היא דרכה של תורה בתחלת למודו אמנם באחריתה הון ועושר בביתו ויהיה שלם בכל מכל כל ואפי' בענין המזונות, וז"ש ואל תתאוה לשולחנם וכו' לפי ששולחנך יהיה גדול משולחנם בתענוגים ובתפנוקי מלכים כי כלל גדול בידינו כל המקיים את התורה מעוני סופו לקיימה מעושר וכן בענין הגדולה והכבוד תזכה שיהיה כתרך גדול מכתרם וסיים ופירש מ"ש וטוב לך לעוה"ב כי אף אם הוא דבר שאינו נראה לעין עם כל זה יאמין בו כי נאמן הוא בעל מלאכתך שישלם לך שכר פעולתך אי נמי אמר מלת לעצמך להודיע כי הגדולה הנודעת אל עצמו ואל בשרו ואל גופו לא יבקש רק הגדולה לנפש במצות ובמעשים. אי נמי אמר מלת לעצמך לפי שאפשר שכמו שהאדם נבזה בעיניו הוא בחושבו שתקות אנוש רמה גם כן יתבזה בעיניו כל העולם כי רמה תכסה עליהם כמוהו ע"כ הזהיר ואמר אל תבקש גדולה לעצמך כלומר מה שאני מזהירך שלא תבקש גדולה הוא לעצמך בדווקא כי בשלך אתה רשאי ואי אתה רשאי בשל חבירך כי לחבירך צריך שתבקש לו גדול וכבוד. וכיוצא בזה אמר דהמע"ה מי יגור באהלך וגו' נבזה בעיניו נמאס כלומר שאינו מבקש גדולה לעצמו כלל ואף אם עצמו אינו מחשיב לכלום את יראי ה' יכבד ומגדלם ומכבדם כי בשלו הוא רשאי ואינו רשאי בשל חבירו: ועוד אמר ואל תחמוד כבוד יותר מלימודך לומר כי האדם צריך שיחמוד כבוד כשיעור לימודו וידיעתו ר"ל שיכבדוהו כפי ערך ידיעת לימודו כי שיעור הכבוד הזה הוא כבוד התורה ואם יפחתו ממנו הרי נוגעים בכבוד התורה אמנם היות האדם חומד כבוד יותר מהכבוד הראוי אל ערך ידיעתו הרי זה נקרא חומד כבוד וגדולה לעצמו ולגופו. אי נמי הכוונה אל תחמוד כבוד יותר מן הכבוד אשר אתה מלומד בו דכיון שעלה לא ירד, אמנם להיותך חומד כבוד יותר מן הכבוד אשר אתה מלומד בו אינו מן הראוי וזהו יותר מלימודך דקאמר: ואל תתאוה לשולחנם של מלכים כלומר לעלות במעלה להיות מאוכלי שולחנן של מלכי הורדוס כי דע לך ששולחנך גדול משולחנם כי על השולחן שלך נאמר זה השולחן אשר לפני ה', ועוד שכתרך גדול מכתרם ולא זו בלבד אלא היית בהיכל המלך מאוכלי שלחנו היית אוכל עולמך בחייך לא כן עתה כי הכל שמור לך לעולם הבא וזה שאמר ונאמן הוא בעל מלאכתך שישלם לך שכר פעולתך: והרב רבי אפרים ז"ל כתב אל תבקש גדולה ואל תחמוד כבוד ביותר כדי להתכבד מחמת לימודך. ששלחנך להעוה"ב גדול משלחנן בעוה"ז. עשה ואל תתאוה כלו' עשה כל מה שאני אומר לך ואל תתאוה וכו' עכ"ל: והרב רבי מתתיה היצהרי ז"ל כתב ונאמן הוא בעל מלאכתך שישלם לך שכר פעולתך כלומר שמא יקשה האדם לעצמו ויצטער לומר הנה עניתי בצום נפשי וגופי בעיון ובעשיית המצות ונתרחקתי מן העבירות ולא נהניתי מהנאת הגופיות כלל וא"כ אף שאני מקוה להתענג בתענוג נפשי אעפ"כ לקתה מדת הדין כי הגוף העני שנצטער מה יהיה שכרו ולזה משיב לו שנאמן הוא המצוה יתברך שמו שישלם לך שכר פעולתך החומרית שיציל את הגוף מצער חיבוט הקבר ורמה ותולעה כענין אף בשרי ישכון לבטח וכן ועצמותיך יחליץ עכ"ל: והר"מ אלשקאר ז"ל כתב כי הזהיר על שלשה פשעי ישראל על ענין המלבושים והבגדים כי הוא תחלת פתויו של היצה"ר כמו שאמרו ז"ל בפסוק ותתפשהו בבגדו כנגדו אמר אל תבקש גדולה לעצמך והוא להתגדל במלבושים נאים, וכנגד הכבודות והשררה והשולטנות וזולתם אמר ואל תחמוד כבוד יותר מלימודך, וכנגד התאוות הגופיות אמר אל תתאוה לשולחנם כו' עכ"ל:

והחסיד ז"ל כתב אל תבקש גדולה לעצמך לדקדק לשון לעצמך נראה שירמוז כי החכם לא יהנה מן הכבוד אשר יעשו לו אבל ישפל בעיניו אבל ראוי על כל פנים לקבל הכבוד בעבור כבוד התורה עצמה כי בראות האנשים את יקר תפארת החכמים ישתדלו להיות מהם ומתוך שלא לשמה יבאו לשמה וזה דקדוק דברו אל תבקש גדולה לעצמך כי אם לעצם כבוד התורה התמימה אשר היא שמותיו של הקב"ה, וכן אמר דהמע"ה לך אמר לבי בקשו פני את פניך ה' אבקש יאמר בעבורך ולעצמך אמר לבי לישראל בקשו פני את פניך ה' אבקש כי בבקשם את פני אבקש אני את פניך ויקחו האנשים ק"ו בעצמם אם לדוד כך למי שהוא מכבד עאכ"ו נמצא הכבוד אשר אני מבקש שהוא לך ובעבורך, כך שמעתי מחכם מחכמי הדור מסכים עם זה המאמר בענינו ובלשונו אל תבקש כאומרו בקשו: אשריך בעולם הזה קשה לי ואיך יהיה מאושר בעוה"ז והוא אוכל פת וכו' וחי חיי צער וכן יש להקשות אצל ששולחנך גדול משולחנם ואם תאמר זה בעוה"ב אינו שלא אמר שנאמן אלא ונאמן. וי"ל כי בא להורות כי כל מה שכתוב בתורה מהיעודים הגופיים אינם עיקר השכר של התורה והמצות רק הכל הכנה לבד כמ"ש כל המחלה וגו' וימות המשיח הם הכנה אל לומדי תורה ועליהם אמר אשריך בעוה"ז ואמר ששולחנך כנגד המתאוה וכתרך כנגד החיונית ונאמן כנגד השכלית הה"ד למען תחיון ורביתם ובאתם וטעם גדול בשלחן וכתר כי הם בהכרח ואתה ברצון עכ"ל: והרי"א ז"ל כתב וכתרך גדול מכתרם רוצה לומר שכתר המעלה והתורה גדול מכתר המלכות כמו שיבאר אם בערך האנשים כמ"ש על יהושע ולפני אלעזר הכהן יעמוד ושאל וגו' ואם לפי שכתר העוסק בתורה הוא בפני ה' עכ"ל:

והר"ם אלמושנינו ז"ל כתב אל תבקש גדולה וכו' שלשה דברים אלו הם מכוונים להעדר הקנאה והתאוה וכבוד שמוציאין את האדם מן העולם אשר ההרחקה מהם היא סבת השגת כל השלימות, ועל העדר הקנאה אמר אל תבקש גדולה לעצמך כי כל הקנאה היא מצד שרואה האדם את חבירו גדול ממנו ומוצלח ממנו וישתדל ויבקש מצד קנאתו בו להיות הוא גדול ממנו וכאשר לא יבקש האדם גדולה לעצמו לא יקנא בחבירו, וראוי לדקדק שלא אמר שלא ירצה גדולה לעצמו רק שלא יבקשנה כי אם תבא הגדולה וההצלחה מעצמה בלי שיבקשנה אז יצליח בלימודו בחכמתו בה וזה עדות ברורה על ביאורנו לעיל במאמר כך היא דרכה של תורה כי דרכה של תורה היא שכאשר יקרו חיי צער לאדם ראוי שיסבול אותם בשמחה וכ"ש כשיבואו ימי ההצלחה שישמח בהם כי יוסיף בהם טובה על טובתו ושלמות על שלמותו אך ראוי שלא ישים מגמת פניו לבקש הגדולה והמנוחה רק כשתבא מאליה ישמח בה על דרך מאמר רז"ל בקש יעקב לישב בשלוה וכו' ירצה להיות שבקש השלוה בהשתדלות וכוונה קפץ עליו רוגזו של יוסף וכו'. ועל העדר הכבוד המדומה אשר הוא דבק אל הגדולה ואל הקנאה בטבע אמר ואל תחמוד כבוד יותר מלמודך שלא אמר ואל תרצה כבוד וכו' רק שלא יחמוד אותו במה שיראה האחרים שמכבדים אותם לא יחמוד בכבוד ההוא כי זהו המוציא את האדם מן העולם כאשר יחמוד בו וישים השתדלותו להשגתו של סוף הכבוד לבוא מאליו ולא ראוי לבקש אותו ולהשתדל בהשגתו. ועל הרחקת והתאוה שהוא הדבר הג' שמוציא את האדם מן העולם אמר ואל תתאוה וכו' ר"ל אין ראוי שיתאוה לרוב המאכל והמשתה כי התאוה הזאת מוציאה את האדם מן העוה"ב בלי ספק, ואל זה כוון ר"א הקפר שאמר מוציאין את האדם מן העולם והוא העוה"ב, ונתן טעם לזה באומרו ששלחנך גדול משלחנם וכו' ורמז בזה כי כאשר יסתפק בהכרח כמו שהיא דרכה של תורה ויהיה נרחק מהקנאה והכבוד והתאוה על האופן אשר זכר באופן שלעולם יהיה שמח במה שישיג לו מהטובות הזמניות אם מעט ואם הרבה וערבה שנתו ומאכלו מכל מאכל אשר יאכל נמצא באמת ששלחנו גדול משלחנם כפי הרצון והתאוה בכל אחד מהם כי לזה העוסק בתורה נתמלא רצונו ותאותו בשלחנו ולעשירים אין חצי תאותם בידם וזה פשוט. וכן מ"ש וכתרך גדול מכתרם מבואר הטעם שכתר התורה דבק עם השלם לא יוסר ממנו, ואמר שזולת כ"ז שהוא דבק בו ומתענג בו בעוה"ז הנה שכרו אתו לעוה"ב וזהו אומרו ונאמן הוא וכו' והיא הגרסא הנכונה ולא גרסינן שנאמן הוא וכו' שאיננו טעם למ"ש רק דבר אחר זולת המושג בה כאמור והוא הנכון עכ"ל: ולב אבות כתב איש הבחור בתורה שנזכר עד הנה ידוע שיעלה בידו מזה גדולה לעצמותו ר"ל לשכלו ולצורתו הנפשיית המעצמת אותו וזה ענין פנימי, גם יעלה בידו כבוד חיצוני מאת כל יודעיו, ושני הדברים האלה הם נאותים ביד השלם ואולם יצוהו לבל ישים כל ישעו וכל חפצו ותכליתו בהנה לפי שאם יעשה כך נראה שהוא מבקש וחומד הגדולה והכבוד הנזכר יותר מן הלימוד וזה בלתי נאות ונכון, וז"ש אל תבקש גדולה לעצמך יותר מלמודך ואל תחמוד כבוד יותר מלמודך. ואמר שלא ישים תכליתו עוד פחות ונבזה מכל זה והוא להתאוות לשלחנם, ולפי שזה אפשר שיהיה אם בעבור תאות מאכליהם לז"א ששולחנך גדול משלחנם כי הוא נפשיי שכליי והוא יותר גדול אם בנצחיותו ואם באיכות, ואם בעבור הכבוד והכתר הנמשך לו מזה שקוראים אותו המלכים לאכול עמהם בשלחנם, לזה אמר וכתרך גדול מכתרם כי אתה נכתר בכתר השכל והצורה הפנימית העולה על הכל, ועם היות זה אחר ששכרך אתך ופעולתך לפניך ששולחנך גדול וכתרך גדול ולא היה ראוי לתת לך שכר על זה עם כל זה נאמן הוא בעל מלאכתך זה בבחנו הפעולה היוצאת מתחת ידך ולא יבחין הטוב שנמשך לך מהם אלא המלאכה והפעולה עצמה. ואפשר שירצה אל תבקש גדולה לעצמך על אהבת המועיל להגדיל ממון וקנינים וכמו שאמר ויגדל האיש וילך הלוך וגדל, ועל אהבת הכבוד אמר ואל תחמוד כבוד וכו', ועל אהבת הערב אמר ולא תתאוה וכו', וכנגד הערב אמר ששולחנך וכו', ועל הכבוד אמר וכתרך, ועל המועיל אמר ונאמן הוא וכו', כלומר שבאהבת הטוב מצוי הכל בשלמות עכ"ל:

ז צריך להבין אמאי בתורה נקט דברים ובמלכות ובכהונה מעלות כי בודאי הכינוי של מעלות שהזכיר במלכות הוא נמשך אל הכהונה ג"כ. והענין הוא כי רצה להודיענו גודל מעלת התורה על המלכות ועל הכהונה בשני פנים, הא' במנין ובכמות הדברים שהתורה היא במ"ח דברים והמלכות בשלשים והכהונה בכ"ד, ואף גם זאת שנית באיכותו כי המלכות והכהונה היא במעלות והתורה בדברים, והכוונה שהמעלות של המלכות הם מפורשים בבריי' מאי נינהו ואמר כסף וזהב נשים ועבדים שפחות בתים כרמים גנות ופרדסים כיוצא באלו מונה והולך עד ל' ואלו הם נקראים מעלות כי הם דברים של מעלה שררה וחשיבות והם כולם דברים חיצוניים מגוף ומנפש האדם ולא קנאם בהשתדלותו וחריצותו כי הכסף והזהב והעבדים והשפחות וכן כולם אפי' ירשם מאביו הרי יש בו השלשים מעלות של המלכות עם היות כי לא כחו ועוצם ידו עשה לו את החיל הזה, לא כן בתורה כי אינם מעלות חיצוניות רק הם דברים שהוא קנאם קנין גמור בנפשו ולא קראם מעלות כי אדרבה כולם הם הכנעה ושפלות כמו שאמר באימה במורא בענוה וכו' הרי בזה רמז גדולה שיש לתורה על המלכות ועל הכהונה כי כן תמצא כי איכות כל הדברים של הכהונה הם גם כן מעלות חיצוניות שניתנו לכהנים לא שקנאם הכהן בהשתדלותו וחריצותו וכבר מנו אותם בברייתא שהם עשרה במקדש ועשרה בגבולין וארבעה בירושלים, עשרה במקדש חטאת אשם זבחי שלמי צבור חטאת העוף וכו', ועשרה בגבולין תרומה תרומת מעשר חלה וכו' הרי שכלם הם מעלות ומתנות נתונים נתונים לאהרן ולבניו לא דברים נקנים לכל כהן וכהן בהשתדלותו, והתחיל לפרש אותם אחת לאחת, האחד בלמוד כלומר בהיותו לומד לעולם כי איזהו חכם הלמד מכל האדם ולעולם מחשיב את עצמו שהוא חסר וחושק לעולם ללמוד יותר זה ישיג מעלת התורה לפי שלעולם הוא צמא למים. גם אפשר שרמז על ענין הלמוד שהוא להקשות קושיות והויות כדי להבין המשניות. גם אפשר שרמז באומרו בלמוד כי לא יהיה לו עסק אחר רק לימוד התורה אמנם אם ירצה לאחוז בזה ובזה ולעסוק בסחורה וללמוד לא יקנה קנין התורה. הב' בשמיעת האזן כלומר שיטה אזנו לדברי רבותיו ואם יאטם אזנו מלשמוע לקול מוריו אפי' שעה אחת אפשר כי באותה השעה נאבדה ממנו מרגלית טובה. גם אפשר שרמז לאדם שאין התורה נקנית רק בשמיעת האוזן כלומר במה ששמע מרבו אמנם אם לא שמע באותו הענין שום דבר אינו רשאי לומר מדעתו כלום כמו שמצינו בספר הזוהר פעמים רבות דקאמר לא שמענא ולא אימא ועל כן הזהירו על שמיעת האזן כי מבלתה אי אפשר לו לומר שום דבר רק על מה שלא שמע יאמר לא שמעתי. הג' היא בעריכת שפתים כי כל מה שלומד צריך שיחזור עליו תמיד ויוציא הדברים בשפתיו וכמ"ש ז"ל כי חיים הם למוצאיהם למוציאיהם בפה, ואמר בעריכת שפתים ולא אמר בהוצאת שפתים כלישנא דקרא לרמוז כי לא די במה שיוציאם בפיו פעם או שתים רק צריך שיחזור אותו פעמים רבות עד שתהיה ערוכה בפיו ובשפתיו וכן מצינו במס' כתובות בפרק נערה דקאמר תנא מניה ארבעין זמנין ודמי ליה כמאן דמנחא ליה בכיסתיה גם אפשר שרמז שכאשר יחזור הדברים בעל פה לא יחזור אותם בהירות ובלבול רק יערוך ויסדר כל חלקיו כל חלוקה וחלוקה במקומה וסדרה וכל דבר דבור על אפניו וזה לשון עריכה כשלחן ערוך לפניו. גם אפשר שרצה לרמוז גודל ההתמדה בחזרת למודו ולזה לא אמר בהוצאה בפה כלישנא דקרא למוציאיהם בפה לפי שבפה יש חמשה מוצאות הגרון החיך הלשון השינים השפתים וכאשר יחזור האדם בקול רם יורגשו לעין כל החמשה מוצאות שבפה על ידי חיתוך האותיות ולפי שפעמים ימצא האדם בין אנשים או במקום אשר לא יוכל לחזור בקול רם ומכל מקום אין ראוי שיהיה יישב ובטל לכן אמר שיחזור בעריכת שפתים כלומר בלחש כי רחושי מרחשן שפוותיה בלחש ואף אם לא יוכר רק נענוע השפתים לבד כמו שנאמר בחנה רק שפתיה נעות וקולה לא ישמע עם כל זה יהיו שפתיו נעות ובהתמדה גדולה כזו בחזרת למודו יתקיים בידו. הד' בכוונת הלב בשכלות הלב כי הכל א'. הודיענו כי כאשר יחזור למודו על פה שלא יהיה בלא הבנת הדברים כמצות אנשים מלומדה כי אז ישתכח ממנו במהרה אלא יערוך אותו על שפתיו בכוונת הלב ובשכלות הלב ויבין בהבנת הדברים אשר הוא מוציא מתוך פיו. ואל זה כוון מה שאמר הכתוב כי קרוב אליך הדבר מאד בפיך ובלבבך וגו' כלומר תדע אימתי קרוב אליך הדבר כמאן דמנחא בכיסתיה כאשר תחזור בפיך ובלבבך כלומר שיש שם עריכת שפתים וכוונת הלב כי עריכת שפתים בלא כוונת הלב איננה שוה לו, ואל זה כוון שלמה הע"ה במ"ש לב חכם ישכיל פיהו ועל שפתיו יוסיף לקח כלומר כי כאשר יכוין בכוונת הלב ישכיל את פיהו במה שהוא קורא על פה כי הפה שליח הלב וגם הלב הנזכר על שפתיו של החכם יוסיף לקח כי כאשר תהיה עריכת שפתיו בכוונת הלב אז על שפתיו יוסיף לקח שיהיה לוקח על פה על שפתיו יותר ויותר ועל זה סמך התנא אל עריכת שפתים כוונת הלב ושכלות הלב כי הכל דבר אחד. הה' באימה כלומר שתהיה אימת רבו עליו, וגם שתהיה אימת השכינה עליו כי השכינה היא שם כמו ששנינו שנים שיושבים ועוסקים בתורה שכינה שרויה ביניהם וכו' מנין אפי' אחד שנאמר וכו' באופן שכיון שהוא עומד לפני השכינה צריך שיהיה עומד באימה ובשכר זה מתגלין לו רזי תורה הו' בענוה שצריך שיהיה שפל רוח בפני כל אדם כי לכך זכה משה שניתנה תורה על ידו לפי שהיה ענו מכל האדם אשר על פני האדמה, ועוד שבהיותו שפל רוח ילמוד מכל אדם אפי' ממי שהוא קטן הערך כמש"ה מכל מלמדי השכלתי. הז' ביראה הלא היא יראת שמים כי כן שנינו כל שיראת חטאו קודמת לחכמתו חכמתו מתקיימת וכן כתוב ראשית חכמה יראת ה'. ואפשר שרצה לומר שגם עם הענוה תשתתף היראה כלומר כי הוא ענו ושפל בפני כל אדם בהיות יראת כל אדם על פניו בחושבו כי כל אדם הוא חשוב ממנו, אמנם מי שהוא ענו בחושבו כי הוא ממדת חסידות אמנם לפי האמת הוא מעלה בדעתו שהוא חשוב מהם זו אינה ענוה גמורה. הח' בשמחה שאם אינו לומד בשמחה והתורה היא עליו לטורח סוף סוף יפרוש מן הלימוד וילאה לשוא אמנם כאשר ילמד בשמחה ובשירים אז באהבתה ישגה תמיד והתורה והשמחה אחים הם ולא יתפרדו כי פקודי ה' ישרים משמחי לב, ועוד שהיא בעצמה היתה שעשועיו של הקב"ה כמ"ש ואהיה שעשועים יום יום משחקת לפניו בכל עת וכיון ששחוק עשה לה אלהים אינה שורה במקום עצבות אלא במקום שמחה. הט' והי' וי"א אלה הם, בשמוש חכמים, בדקדוק חברים, בפלפול תלמידים, הכוונה כי האדם יושלם בלימוד התורה על ידי שלשה אלה הלא הם רבותיו וחביריו ותלמידיו וכמאמרם ז"ל הרבה למדתי מרבותי ויותר מחבירי ומתלמידי יותר מכלם, וכנגד חלוקת רבותיו אמר בשימוש חכמים כי צריך שילמד מן הרב וזה לא בדרך עראי אלא בדרך קבע ולזה נקט בשימוש חכמים להורות שיהיה בקבע בבית הרב לשמשו לא ימוש מתוך האהל כי אפי' בעת שמשמשו הוא לומד ממנו שאפי' שיחתן של תלמידי חכמים צריכה לימוד ועל זה אמרו גדולה שימושה יותר מלימודה לפי שבשימוש ימצאו שתיהן לימוד ושימוש. ובהיות כי יותר לומד האדם מחביריו ממנה שלומד מרבותיו וכמאמרם ז"ל באומרו ויותר מחבירי אפשר שזה רמז לנו בכאן באומרו בחברים לישנא דדקדוק כי על ידי הדקדוק מהחברים הוא לומד לדקדק בתורה דקדוקים דקים וגם אמרו ז"ל ומתלמידי יותר מכלם נקט בתלמידים לישנא דפלפול כי הפלפול אין למעלה הימנו בלימוד התורה כי משיג להיות מחודד ומפולפל שכמו שהפלפול הוא חד עד מאד כן הפלפול הוא על ידי חידוד ועל ידי הפלפול מתברר האמת והוא יותר מדוקדק על כן נקט בתלמידים פלפול כי מתלמידי יותר מכלם. וגם אפשר לפי שכאשר יתעסקו החברים בדברי תורה בדקדוק: מעט שמדקדק החבר הם מובנים דבריו לחבריו באין אומר ואין דברים אמנם התלמידים אשר עדיין צריך להם כדי להבינם ההלכה לפלפל בהם ולהקשות בהויות והטעות כדי שיבינו, על כן נקט בתלמידים לשון פלפול ובחברים דקדוק. הי"ב בישוב הכוונה שאם שאלו ממנו שום שאלה לא ישיב במהרה עד שיתיישב בדבר במיתון רב כי הוא עמוק עמוק מי ימצאנו אם לא בישוב רב על דרך הוו מתונים בדין, ואית דגרסי בישיבה והענין הוא כי מי שאינו לומד בישיבה לא ירד לעומקה של הלכה כי ההלכה לא תתברר ותתלבן כי אם בלומדו בישיבה וכמאמר התנא מרבה ישיבה מרבה חכמה. הי"ג במקרא במשנה כלומר שצריך שיהיה בקי בהן בפירוש המקרא והמשנה שהם היסוד אשר בית הלמוד נכון עליהם ואיך יוכל לבנות הבית מבלי יסוד, על כן אמר שאין התורה נקנית אלא שיהיה בקי במקרא ובמשנה. הי"ד בטהרה כי צריך שיטהר את עצמו ממחשבות והרהורים רעים ומצינו כי כאשר אמרו בן ט"ו לגמרא תכף סמכו אליו בן שמונה עשרה לחופה כי צריך שתכף ישא אשה כדי שלא יהרהר הרהורים רעים ויבא לידי טומאה בלילה כי התורה טהורה וקדושה ואינה חלה במקום טומאה וכמאמר החכם אנא נסיבנא בשיתסר ואי הוה נסיבנא בארביסר הוה אמינא גירא בעינא דשטנא הרי שהיה רוצה לינשא בארביסר שנה אחת קודם הכנסו בגמרא כי הוא תועלת רב ללמוד בטהרה. הט"ו במיעוט שינה שיקום בחצי הלילה לעסוק בתורה כמו שאמר הכתוב חצות לילה אקום להודות לך וגו' ורבו מספור הפעמים אשר הזהירו בספר הזוהר על זה דליקום אינש בפלגות ליליא למלעי באורייתא וכו' כי השכינה עם כל הצדיקים אשר בגן עדן מקשיבים לקולו כמו שאמר הכתוב חברים מקשיבים לקולך השמיעני ואותה השעה היא מוצלחת לענין הלימוד, ועוד כי כאשר האדם הוא ישן הוא נאחז באילנא דמותא כי השינה אחת מששים במיתה והתורה היא אילנא דחיי כד"א עץ חיים היא למחזיקים בה ועל כן הם הפכיים זה מזה ואם האדם אוהב השינה ונאחז בה גם אחר שיקוץ משנתו לא יוכל ליאחז באילנא דחיי ועל זה אמר הכתוב אל תאהב שנה פן תורש פקח עיניך ושבע לחם הכוונה כי ידוע שאין עושר כעושר התורה ואם יאהב השינה יתבטל מדברי תורה ויורש ממנה וז"ש אל תאהב שנה פן תורש ולא מבעיא שלא תאהב השינה כדי ליתן לכתחלה שינה לעיניך אף אם לא אנסתך שינה אלא אף אם אנסתך שינה ועיניך כבדו בשינה ובתרדמה אעפ"כ פקח עיניך כלומר פקח אותם על כרחם ושבע לחם זו לחמה של תורה. הי"ו במיעוט שיחה והכוונה כל מציאות שיחה אם שיחת חולין כמו שאמר הכתוב ודברת בם ודרשו ז"ל בם ולא בדברים בטלים, ואפי' בענין הלימוד מצינו שאמרו כל ימי גדלתי בין החכמים ולא מצאתי לגוף טוב משתיקה ואם הדבור כסף השתיקה זהב ואף אם אי אפשר בלא שיחה ימעט בה כל מה שיוכל וכך היא דרכה של תורה עצמה למעט ולקצר בדבריה כי כמה דינין וכמה הלכות מגלה אותם בוא"ו יתירה או באות יתירה שלא רצה להאריך ולהרבות בשיחה כן האדם העוסק בה יעשה כמוה ואפי' כשהוא לומד ימעט בשיחה ובדיבור וילמד בלשון קצרה נקיה וקלה. הי"ז במיעוט סחורה כי אין התורה מצויה בתגרים ובסוחרים יורדי הים באניות כמו שאמר הכתוב ולא מעבר לים היא. ואמר במיעוט סחורה ולא אמר בלא סחורה כי אי אפשר בלא סחורה כלל כי כל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטלה רק יעשה באופן זה שיהא ממעט בעסק ויעסוק בתורה וזהו במיעוט סחורה דקאמר ומה שאמר במיעוט סחורה ולא קאמר במיעוט מלאכה לפי שהמלאכה הוא טורח שטורח בגופו ומתיש את כחו ופשיטא שהוא מאליו ימעט בה ואם הוצרך להזהיר הוא במלאכת הסחורה שאין בה טורח ואדרבה האדם מתעדן בה עליה הוצרך להזהיר ולומר במיעוט סחורה. הי"ח במיעוט שחוק, וקשה כי הוה ליה למימר בלא שחוק כי לפי הנראה טוב העדרו ממציאותו, אלא הענין הוא כי מצינו בגמרא שמביאים מילי דבדיחותא כי בזה מתרחבת דעתו כדי לחזור ללימודו באופן כי מיעוטו הוא טוב ועל רבויו נאמר שחוק וקלות ראש מרגילין לערוה. הי"ט במיעוט תענוג לכאורה נראה כי קשה עם מה ששנינו כך היא דרכה של תורה פת במלח ומים במשורה וחיי צער תחיה ועל הארץ תישן וכל אלו הם עינויים לא מיעוט תענוג ומכאן יש סעד וסיוע למה שפירשו במאמר כך היא דרכה של תורה כי אינו מדבר עם העשירים רק עם העני הכוונה שלא ישיג רק פת במלח וכו' עם כל זה לא ימנע עצמו מלמוד התורה אמנם מי שהוא עשיר ואוכל בשר ויין כדי להוסיף בו כח לעסוק בתורה אז טוב לו בתנאי שלא יכנס במחיצת ריבוי התענוגים, על כן אמר במיעוט תענוג כי מיעוטו טוב וריבויו רע. הכ' במיעוט דרך ארץ כאן הוא תשמיש המטה כי הוא נקרא דרך ארץ כמ"ש בבנות לוט ואיש אין בארץ לבא עלינו כדרך כל הארץ וכן נהגו לכתוב בכתובה ומיעל לותיכי כאורח כל ארעא שהוא תרגום של דרך ארץ כי כל ברואים התחתונים במאכליהם ובמשתיהם ובכל דבריהם הם משונים זה מזה לא ראי זה כראי זה כ"א לדרכו פונה כפי ערכו ולפי חומרו ולפי שכלו אמנם בענין התשמיש הוא דרך יתל שהכל פונים בו וכל אחד ואחד מהנבראים אשר בארץ המה יתאוו תאוה לבוא על בת זוגו באופן שזה הוא דרך כל הארץ באדם. ועוד אפשר שנקרא דרך ארץ לפי שעיקר הדרך ארץ תלוי בענין התשמיש שהוא דבר אשר נפש כל בשר מחמדתו וצריך האדם שיתנהג בזה הענין בדרך ארץ כדי שלא יהיה פרוץ בעריות כי ידוע מה שאמרו ז"ל אבר קטן יש באדם משביעו רעב מרעיבו שבע ועל כן שמו רז"ל חק וזמן שלא ישנו את תפקידם כל אחד ואחד כפי כחו הגמלים והספנים וכו' ות"ח מליל שבת לליל שבת וזה הוא דרך ארץ שיגדור עצמו במתג ורסן בל קרוב אל האשה כי אם בזמן הקבוע, ועתה השמיענו התנא כי הרוצה לקנות קנין שלם בתורה צריך שיכנס בזה לפנים מן השורה ויגדר עצמו ויקדש עצמו במותר לו וימעט אפי' במה שהוא דרץ ארץ וזהו במיעוט דרך ארץ דקאמר: ואם נאמר שדרך ארץ האמור בכאן הוא דרך ארץ כפשוטו אפשר לפי שאם יבא לפניו ענין חשוב בעודו עוסק בתורה יתבטל מלמודו כדי להחשיב אותו האיש ואם יאמר לו שילך מאתו ולא יבטלנו מלמודו אין זה דרך ארץ שהוא נוגע בכבודו ולכן אמר במיעוט דרך ארץ כי טוב לו שיהיה בו מיעוט ד"א ולא יתבטל מלימודו: ואפשר ג"כ כי קרא בכאן ד"א לביישנות כי כל הד"א שבעולם כולו בביישנות וע"כ אמרו בדרך כלל עז פנים לגיהנם ובושת פנים לג"ע לפי שהביישנות הוא אב ואם לכל המדות טובות ולכן השמיענו כי התורה אינה נקנית בביישנות כי לא הביישן למד אלא אדרבה אינה נקנית רק במיעוט דרך ארץ כי ריבויו אינו טוב כי יהיה בוש מלשאול לרבו והעדרו לגמרי אינו טוב כי אין ראוי שישאל שאלותיו לרבו בעזות רק במיעוט דרך ארץ כדי שלא יהיה בוש מלשאול וגם כאשר ישאל מרבו ישאל במורא ובכובד ראש. הכ"ה בארך אפים וכוונה שיתרחק ממדת הכעס כי כעס בחיק כסילים ינוח והכועס עליו נאמר לא יהיה בך אל זר והוא כאלו עובד ע"א ואמרו רז"ל כל הכועס אם חכם הוא חכמתו מסתלקת ממנו וכו': ואפשר שעד עתה אמר שלא הביישן למד עתה אמר שלא הקפדן מלמד רק צריך שיהיה ארך אפים לפי שאם לא ישאל התלמיד שאלותיו לא יתקיים גם ברבו ומתלמידי יותר מכלם. ועוד אפשר כי מאי דקאמר בארך אפים הוא מדבר בענין הלימוד שהתלמיד לא יהיה בועט בתוכחות רבו ואם הרב זורק מרה בתלמידים יטה שכמו לסבול ולא יכעוס על אשר הוכיחו רבו רק יהיה ארך אפים ולהיות כי האריך אפים אף אם הוא מאריך אפים לפעמים ישאר צד מה של טינא בלבו ע"כ סמך ואמר בלב טוב מבלי השארת טינא בלב כלל ועיקר. הכ"ב בלב טוב בהיות כי לאדם שני לבבות לב טוב ולב רע כמו שאמרו ז"ל בכל לבבך בשני יצריך ביצר הטוב וביצר הרע ולכן צריך האדם שיסיר ויבער הלב רע מתוכו אז תנוח התורה בתוכו כי בלב נבון תנוח חכמה כמו שאמר הכתוב כי ישרים דרכי ה' וצדיקים ילכו בם ופושעים יכשלו בם: ואפשר לפרש לב טוב על השכל ונקרא לב לסיבת כי שם ביתו ובהיות כי החריפות ודקות השכל היא גזרה גזורה מן השמים שכן גוזרים על הטיפה ארבעים יום קודם יצירת הולד חכם או טפש ומי שגזרו עליו שיהיה טפש לרוב הפעמים אי אפשר שיקנה קנין התורה בשלמות ע"כ אמר שהתורה נקנית בשכל טוב שהקנו לו מן השמים. הכ"ג באמונת חכמים כלומר שיאמין בכל מה שיאמרו רז"ל כאלו ניתנו למשה מסיני ועל זה נאמר לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל שאם לא יאמין אף בדבר אחד לא יתגלו לו רזי תורה כי זה סופו שיעשה צדוקי כי עבירה גוררת עבירה. וגם אפשר שרמז שענין האמונה בו יתב' שלא יכניס האדם את עצמו להשיגה בדרך חקירת השכל כי בזה ילאה למצא הפתח רק האמנתו תהיה כדרך אמונת החכמים שהיא אמונת אומן מקובלת איש מפי איש עד למשה מסיני ובזה תהיה האמונה שקועה בלבו כי בדרך השגה מחקריית אי אפשר לו להשיגה כמאמר החכם אלו ידעתיו הייתיו וכו'. הכ"ד בקבלת היסורין כלומר האדם אשר כל כך חשקה נפשו בתורה עד שאפי' שיהיה נגוע ביסורין מוכה אלהים ומעונה לא יטרידוהו היסורין מללמוד בתורה מרוב אהבתו אותה זה האיש יקנה קנין תורה, וז"ש שהמע"ה אשרי הגבר אשר תיסרנו יה, ועם היותו ביסורין לא יטרידוהו היסורין מללמוד בתורה מרוב אהבתו אותה, וז"ש ומתורתך תלמדנו זה האיש אשריו ואשרי חלקו: ואפשר שרמז אמרו בקבלת היסורין ולא אמר וביסורין להודיע שאינו מדבר על היסורין הבאים עליו מן השמים רק על היסורין אשר האדם מקבל אותם על עצמו ומביאם בבחירתו עליו על דרך כך היא דרכה של תורה פת במלח וכו' אם אתה עושה כן וכו' שהאדם אשר יקבל יסורין עליו לענות בצום נפשו לכוף כאגמון ראשו ושק ואפר יציע בזה נקנית התורה. גם אפשר שרמז למ"ש ז"ל כי שלשה דברים ניתנו ע"י יסורין והאחת היא התורה וכפי דרך זה היסורין הם בהשגחה נתונים המה לו מאת ה' מן השמים ואינו בועט בהם אלא מקבלם בסבר פנים יפות. הכ"ה המכיר את מקומו השינוי ששינה לשונו שכפי הסדר דנקט ברישא הכי הול"ל בהכרת מקומו בעשיית סייג לדבריו וכו' אפשר לפי שהדברים דמפרש ואזיל אינם נמצאים כי אם לאחד מעיר ושנים ממשפחה ע"כ אמר בה"א הידיעה המכיר את מקומו כי הוא פרטי רשום וידוע, ורמזו בזה שלעולם יכיר האדם את מקומו האמיתי כי בזה העולם אין זה מקומו כי הוא גר בארץ כגר תושב על גב אדמה ואולם בבטנה נחלתו וצריך לאדם שיזכיר תמיד יום המיתה ולאן הוא הולך למקום עפר רמה ותולעה כי היא מקומו האמיתי ואז יכנע לבבו הערל ואז ירצה את עונו ותנוח בלבו דעה בינה והשכל. וגם אפשר שרמז שלעולם יכיר את מקומו המיוחד לו בג"ע תחת כנפי השכינה ובזה ישתדל לעולם לקנות תכלית השלמות לשוב אל מקומו הראשין אשר ממנו חוצב והוא פתח לשערי תורה: וגם אפשר שכוון כי האדם כאשר יהיה בין החכמים לא יאמר סברתו בפני מי שגדול ממנו בחכמה רק יכיר את מקומו וזו היא אחת מהז' דברים אשר בחכם וחילופן בגולם: