מדרש שמואל על פרקי אבות – פרק חמישי, קטע 15

ומכשרתו להיות צדיק וגו' בהיות שהרשע בחייו קרוי מת לפי שהוא מלא עבירות שהם בועות אבעבועות פורחות וסרחות בריאה ובהיותו טרפה הרי הוא כמת שכל שאין כמותה חיה טרפה ואת זה שעוסק בתורה לשמה התורה מכשרתו ועושה אותו כשר כלו' מסירה ממנו כל הסרחות המטריפות אותו והם הסור מרע כי הוא הקודם כדי שתהיה לו הכנה לעשות טוב והוא להיות צדיק חסיד ישר ונאמן, ואומרו בתחלה צדיק ואח"כ חסיד הרי זה הסדר הנאות כי בתחלה הוא צדיק הולך בתומו אין בדרכיו עול ואח"כ נעשה חסיד עושה לפנים מן השורה. אמנם ישר אף אם נאמר דעדיף מצדיק לא עדיף מחסיד והכי הוה ליה לומר להיות צדיק ישר וחסיד, ואפשר לומר שכוונת ישר בכאן הוא לפי שלפעמים יש מי שהוא חסיד שוטה כמשל אם יראה אשת איש נטבעת בים אינו מעלה אותה מן הים כדי שלא ליגע בבשרה וכיוצא בזה שהוא חסידות שאינו ביושר לז"א שמכשרתו להיות חסיד ושאותן חסידות יהיו ביושר ויקרא ישר. ואומרו ונאמן הוא להשמיענו שלא יארע לו כיוחנן כהן גדול ששמש בכהונה גדולה שמונים שנה ולבסוף נעשה צדוקי רק יהיה נאמן ביתו יתברך כעבד נאמן. ומרחקתו מן החטא וכו' קשה להולמו שאחר שקרא אותו חסיד ישר ונאמן פשיטא שהוא מרוחק מן החטא, ואפשר לומר שמ"ש ומרחקתו מן החטא הכוונה על החטא אשר כבר עשה כי אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא ואותו הקטיגור אשר נברא ממנו הרי הוא דבוק אל האדם כדי לקטרג עליו ומחסדיו יתברך להרחיק את האדם ממנו וכמו שאמר הכתוב כרחוק מזרח ממערב הרחיק ממנו את פשעינו ועל זה אמר ומרחקתו מן החטא ולא עוד אלא שמקרבתו לידי זכות שזדונות נעשו לו זכיות:

וגם אפשר לפרש ומרחקתו מן החטא כפשוטו שלא יחטא והוא כמו שאז"ל במקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד והענין שבעל תשובה יקרא דוקא כשתבא לידו אותה העבירה עצמה באותו פרק ובאותה אשה ובאותו מקום אעפ"כ הוא מרחיק את עצמו מהחטא איש כזה הוא יותר חשוב מצדיק וחסיד. וידוייק שבכאן מדבר במי שבא לידי העבירה וניצול הימנה שלא אמר ומרחיק החטא ממנו רק אמר ומרחקתו מן החטא שהכוונה שאפי' שיהיה החטא מוכן ומזומן לפניו הוא ירחיק עצמו מן החטא ויכבוש את יצרו ולא יחטא. ומקרבתו לידי זכות הכוונה שאפי' אם הזכות או המצוה רחוקה ממנו ואינו יכול לעשותה עם כל זה התורה מקרבתו לידי זכות שנותנת לו יכולת לעשות הזכות והמצוה: ונהנים ממנו וכו'. כלומר כל העולם נהנים ממנו בעצה כעצת אחיתופל וגם נהנים ממנו בתושיה שהיא התורה שלומדים ממנו וכן נהנים ממנו בבינה שהוא העיון וגם בגבורה שהוא המעשה שאיזהו גבור הכובש את יצרו. שנאמר לי עצה ותושיה וגו' הכוונה שהתורה מדברת שהעצה היא שלה וכן התושיה והבינה והגבורה והעוסק בה ישיג את כלם.

ונותנת לו מלכות וממשלה וחיקור דין כמו שאירע לשהמע"ה שזכה בתחלה למלכות על ישראל ואחר כך לממשלה ר"ל שהיה כל העולם תחת ממשלתו ופורעים לו מס וכן זכה לחיקור דין וכמעשה דאז תבאנה שתים נשים זונות אל המלך זאת אומרת בני החי וגו'. ומגלין לו רזי תורה שכן נאמר עליו ויחכם מכל האדם ולפי שמי שמגלין לו רזי תורה ועוסק בסודותיה על דרך האמת לרוב הפעמים הוא מעותד למות בקיצור שנים שכל הקרב הקרב אל משכן ה' מסכן את עצמו לזה אמר שזה אף שיתגלו לו רזי תורה לא יהיה נפסק רק נעשה כמעין שאינו פוסק, ולפי שהמעין אף אם אינו נפסק מאליו לפי שהוא מקור מים חיים עם כל זה אפשר שיפול על המעין איזה כותל או עפר ויסתם המעין ע"י העפר וכן אפשר שיהיה רשע בדור שיסתום את המעין של זה הצדיק ועונותיו של הרשע ילכדונו כמו שאמר שלמה המלך ע"ה מעין נרפש ומקור משחת צדיק מט לפני רשע ר"ל שכמו שהמעין לפעמים נרפש ונעשה רפש וטיט ונסתם על ידי עפר או טיט וכן המקור לפעמים יהיה משחת לסבה זו כן הצדיק לפעמים מט ויתמוטט וימות לפני הרשע ר"ל בשביל הרשע. והמשילו עוד לנהר שמתגבר והולך שא"א שיפסק מפני עפר ורפש וטיט כי הוא מתגבר והולך ועבר ושטף את הכל כן יהיה זה הצדיק כנהר שמתגבר והולך שהוא ישטוף את כלם והם לא ישטפוהו: והוי צנוע וכו' צוה עתה אל האיש הלזה שיקנה לו שלשה דברים אחרים הלא הם. שיהיה צנוע על דרך והצנע לכת. וארך רוח שלא יכעוס. ומוחל על עלבונו. ובהיות לו אלו השלשה דברים אז התורה מגדלתו ומרוממתו על כל המעשים. הכוונה על כל מעשה ששת ימי בראשית השמים והארץ וכל צבאם ואפי' על המלאכים וזהו על כל המעשים דקאמר

ואפשר לפרש על כל המעשים על כל מעשה המצות ויובן עם מה שאמר איוב צדק לבשתי וילבשני רוצה לומר שכמו שהוא היה מתלבש ומתפאר בצדק כן הצדק בעצמו היה מתלבש ומתפאר בו כי הוא ראוי אליו וזהו וילבשני. ואמר התנא שזה שעוסק בתורה לשמה התורה מגדלתו ומרוממתו על כל המעשים שהם מעשה המצות שיותר יתפארו המצות בו ממה שיתפאר הוא במצות כביכול כאלו הוא גדול ומרומם מהם ומדרגתו גדולה ממדרגתם: והרי"א ז"ל כתב נקרא ריע אהוב אמר הדברים סתם לכלול שהוא נקרא ריע ואוהב אל השי"ת וריע ואהוב לבריות וביאר שזה נמשך לו באמצעות היותו הוא אוהב את המקום אוהב את הבריות ומזה נמשך שגם הוא אהוב מהם וגם נקרא ריע למקום ולבריות לפי שהוא משמח את המקום ומשמח את הבריות שהריע האמיתי כל מאויו וחפצו לשמח את אוהבו, ומלבשתו ענוה ויראה ענין זה הוא שהשווי בין הריעים והאהבה ובין האוהבים מפני שווים פעמים יביא שיקל הא' בכבוד הריע האחר ועליו אמר שלמה המלך ע"ה הוקר רגלך וגו' ולכן אמר רבי מאיר שלא נחשוב שהעוסק בתורה בהיותו ריע ואהוב לשי"ת ולבריות יקל בכבודו יתברך או בכבוד חבריו לכן אמר שהתורה האלהית אשר הוא עוסק בה תלבישהו ענוה ויראה כי הנה הענוה היא כנגד החברים ותמיד תמצא במה שבין אדם לחבירו כמו שנאמר במשה עליו השלום והאיש משה ענו מאד. והנה התורה תלביש לאדם מדת הענוה עם חבירו ועם היותו אוהב וריע תמיד יהיה נכנע לפני הבריות ועניו אליהם וכן תלבישהו התורה מדת היראה ומעלתה אשר היא בערך השי"ת כמו שנאמר ליראה את ה' אלהיך ויראת מאלהיך כי ירא אלהים אתה וזולתם. וזכר ראשונה ענות הבריות ואחר כך יראת ה' לפי שהמדות קודמות לדעות וכן אמר שלמה ע"ה עקב ענוה יראת ה' רוצה לומר שבסוף העניה אשר היא בחוק בני אדם תגיע יראת ה' שהיא הסוף והתכלית: ומגלין לו רזי תורה ונעשה כמעין שאינו פוסק וכנהר שמתגבר והולך ביאר כי עוד יעלה מעלה עליונה כשיתגלו לו מתוך עסק התורה סתרי התורה וסודותיה ואח"כ יהיה כמעין שאינו פוסק וכנהר שמתגבר שהם שתי מעלות עליונות לחכמים האחד שילמד לאחרים ויעשה תלמידים הרבה כי על זה יאמר עליו מעין שאינו פוסק לפי שהכל ישתו ממנו ולא יפסקו מימיו ועליו אמר שלמה המלך ע"ה יפוצו מעינותיך חוצה והשנית שיוסיף בחכמתו יותר ממה שקבל כי יוציא דבר מתוך דבר תתוסף חכמתו מפלפולו וכנגד זה אמר וכנהר שמתגבר והולך שהוא מעצמו מתגבר ומתרבה תמיד, והוי צנוע וארך רוח ומוחל על עלבונו זה מיוחד לענין החכמה אשר זכר כי כנגד סתרי תורה שאמר ומגלים לו רזי תורה אמר שהעסק בה לשמה ישימהו להיות בהם צנוע כי אין ראוי לדורשם במקהלות ברבבות עם ישראל כי אם בצנעא ועוד אמר שיהא ארך רוח ואין זה ענין ארך אפים אבל ארך רוח הוא שיסבול עמל הלימוד כי היא יגיעה רבה וצריך למלמד שיאריך רוחו לכל התלמידים להשיב לדבריהם אע"פ שלא יהיה בהם ממש כדי להנחותם במעגלי צדק ולישב דעתם ואע"פ שפעמים יקלו בכבודו ולא יביטו מעלת שלמותו יהיה הרב כנהר המתגבר והולך שיגבר שכלו על כעסו וימחול על עלבונו כי הנה העסק בתורה לשמה הוא יביאהו שלא יחוש על דבר אחר זולתה ולא יתפעל לאחד מהדמיונות האלו, והנה א"כ אומרו והוי צנוע וארך רוח ומוחל על עלבונו לא בא במקום הזה כדי לבאר שלמות המדות האלה כי אם לצורך הלימוד ולכן נזכרו אחריו. ועליך לייחס צנוע אל מגלין לו רזי תורה וארך רוח אל מעין שאינו פוסק ומוחל על עלבונו אל נהר שמתגבר והולך כמו שפירשתי. ומגדלתו ומרוממתו על כל המעשים אמר זה כנגד הטובות הגשמיות כמו שיאמר להלן הנוי והכח והעושר והכבוד והזקנה והשיבה והבנים נאה לצדיקים ונאה לעולם וכו' ואמר רבי שמעון בן מנסיא שכולן נתקיימו ברבי ובניו כנגד זה אמר ר"מ שכל שאר הדברים המדומים לא יחוש אליהם כי הם מעצמם יבאו אליו בשכר עוסקו בתורה וכמו שחז"ל וסוף הכבוד לבא רוצה לומר שלא ירדוף אחריו כי הוא יבא מאליו ועל זה אמר ומגדלתו ומרוממתו על כל המעשים עכ"ל: והחסיד ז"ל כתב ריע אהוב הכל דבר אחד וזה כי הריעים שני מינים, הא' ריע אינו אהוב אלא שפגע באחד ונתלוו קצת זמן ונעשו ריעים זה לזה ולסוף אפשר יבאו לידי אהבה, הב' שבתחלתם היו רעים אהובים כאהבת דוד ויהונתן שאהבתם בלתי תלויה בדבר וזה יקרה בין האנשים ששמעו כל אחד שמע חבירו וייטב בעיניו ומרוב אהבתם כל אחד הלך לבקש את חבירו ונתחברו באהבה עזה, והעוסק לשמה דומה אל הב' ולזה נקרא ריע אהוב וז"ש שמח תשמח רעים אהובים כי איש ואשתו לא הנו האהבה בהתמדת זמן רק בפתע פתאום. ויתכן כי יעמיק עוד זה הענין כי העוסק בתורה שלא לשמה בהבטל השכר אשר בעבורו עובד תבטל אהבתו והוא דומה לריע אשר יחבר אל רעהו בעבור תועלת מה אשר בהפקדו תעדר האהבה אמנם העוסק בתורה לשמה דומה לשני רעים אוהבים זה את זה שאע"פ שלא יקבלו שכר ולא תועלת זה מזה לא יפרדו לעולם כי אהבתם תקשרם וכן העוסק לשמה הן ישפיע לו השי"ת מטובות העולם או לא לא תבטל אהבתו כלל ולזה ישפיע השי"ת על עולמו בעבורו ואע"פ שאין עוד זולתו והיה ראוי שיחרב כי כמו שהוא אינו פונה אל מניעת אנה הטובות כן לא יפנה ה' אל רשע הדור ויקיימהו בעבור זה וז"ש שמח תשמח רעים אהובים כי האשה הטובה אע"פ שלא יהיה סיפק ביד בעלה למלאות צרכי הבית תאהבנו ותכבדנו לא כן האשה הרעה כי אף במלאת ספקה יצר לה והיה כי תרעב תתקצף ותקלל בעלה וכל קרוביו. ולז"א ולא עוד אלא שכל העולם כלו כדאי הוא לו כאמרם כל העולם כלו אינו ניזון אלא בשביל חנינא בני וחנינא בני די לו וכו' רשמו הסיבה אשר בעבורה ניזון העולם בעבור שהוא עוסק לשמה: אוהב את המקום לא את עצמו לזה יקשה בעיניו כמה אנשים עברו דברו וישתדל להוכיחם ולקרבם לאל יתברך אבל העוסק בתורה שלא לשמה אינו אוהב אלא את עצמו: אוהב את הבריות כי אינו מקנא בטובות זה העולם כי הוא דבק בבוראו ומה' יעשו לו אלו הקנינים העולמיים ולכן יאהב הבריות כי אין לו סיבה שישנאם ובטבע האדם אוהב את בני מינו אם לא יטרידוהו הקנאה והתאוה והכבוד מצורף לזה כי האנשים מוסיפים בשלמותו כי זכותו מרבה לאין סוף בגללם שיקרבם לעבודתו יתברך ולכן יאהבם: משמח את הבריות דברי יצר הרע ערבים בתחלתם ומרים בסופם, ד"ת מרים בתחלתם ומתוקים מדבש ונופת צופים בסופם וכמו שאמרו ישראל נעשה ונשמע בפעם שנית שהוסיפו חשק על חשקם כי האנשים אינם מכירים מתיקות התורה ומעלתה עד שיכנסו בתוך דבריה הנעימים ואז ישמעו בה ולכן נקרא העוסק בתורה לשמה משמח את הבריות מצורף כי דבריו יעשו רושם גדול באנשים יען כי הם מלב ומנפש כמ"ש נאים הדברים שיוצאים מפי עושיהם ולזה יהיה לעוסק בתורה לשמה לשמח הבריות מיד בדבריו הנעימים וזהו תרגום יבסם כמטרא אולפני על יערוף כמטר לקחי ותרגום וימתקו המים ובסימו מיא ועשה יערוף בפ"א כאלו היא יערב בבי"ת מן יערב עליו שיחי ואמר כי כמו שהמטר יצטערו ממנו האנשים לשעתו ועם כל זה לבם שמח כי הוא חייהם כן לקח התורה כי ימר בתחלתו וימתק בסופו:

ומכשרתו להיות צדיק חסיד ישר ונאמן ישר הוא מי שאינו מתעורר אל פעולת הרע כלל אלא בטבעו עושה מה שראוי לעשות וצדיק הכובש את יצרו וחסיד העושה לפנים מהשורה אם כן בכלל חסיד ישר וכמה מעלות טובות עליו ואיך זכר ישר אחר חסיד אין זה אלא כאומר איש פלוני יש לו אלף דינרי זהב ואחר כך אומר שיש לו מאה והמשל לא יספיק לתרץ זה. והנ"ל לפי שהחסיד לא יוכל תמיד לעמוד בחסידותו אבל הצדיק לא יסור מצדקתו דרך משל מי שהשתדל לעולם להיות מעשרה הראשונים לבית הכנסת אי אפשר שלא יחסר פעם אחת שלא ימנה מהם אבל הצדיק הוא המתפלל בכל יום ואפשר לו לעמוד בצדקתו זו לעולם יאמר כי היא מושכתו להיות חסיד ישר ר"ל שתהיה החסידות בו קבועה כיושר הישר וסבה לו כטבע שני והוא אומרו נאמן שיהיה חסיד תקוע במקום נאמן: ומרחקתו מן החטא דע שיש פעולות שונות בבחינה אחת טובות מאד ובבחינה אחת רעות מאד וכמו שאמר הרמב"ן ז"ל בשער הקדושה על חיבור האדם עם אשתו כי כשהם מפשיטים עצמם מן התאוה ומכוונים לשם שמים בלבד נקראים קדושים ופעולותם טובות מאד לאין קץ וכשהוא להפך צדק החכם באומרו כי חרפה היא להם ואין ביניהם על הבהמות כלל יתרון וכן אז"ל נתקדשו שכינה עמהם יו"ד של איש וה"א של אשה נתחממו נסתלקה השכינה ונשארו אש אש וזה הענין רמזה התורה באמרה וידע האדם את חוה אשתו קרא החבור ידיעה כאומרו בטרם אצרך בבטן ידעתיך וכבר היה מן החסידים שפירשו לגמרי מן האשה על דרך לא מדובשיך ולא מעוקציך, ואמר הכתוב ויתן לה הריון והיה ראוי לומר ותהר אבל לפי שהפועל ההוא יתחלק לשלשה או כלו בהאי כסוס כפרד קצתו בהמי וקצתו שכלי כלו שכלי העיד הכתוב כי היה כלו לשם שמים אין בו תערובת פסול כלל וכן בעסק התורה כשהוא בכוונה ראויה יעלה לשמים שיאו אבל אם ח"ו יתכוין בהנאת עצמו ירד מטה מטה שאול ונוח לו שלא יצא לאויר העולם ולא למד תורה, ולזה אמר כי העוסק בתורה לשמה מרחקתו מן החטא בכל דבר ודבר ומקרבתו לידי זכות הנמצא באותו דבר: ונהנין ממנו עצה ותושיה, יש לעיין חדא שהרי אמר למעלה אוהב משמח את הבריות והוא בהנאתם ממנו בלי ספק, ועוד חסר בי"ת בעצה היה ראוי, ועוד לא היה ראוי לקרא התורה. כאן בשם תושיה כי אינה נקראת תושיה אלא בבחינת העוסק ומפלפל בה לא בבחינת השומע כי אין מסבב תשות הכח בשמיעה, ועוד לא הבנתי למה אמר זה הלשון ונהנין היה לו לומר ולומדין. אבל נראה לי כי זו מליצה נפלאה ונמשך למאמר ומרחקתו מן החטא וזה כי השם ית' נתן השכל לבני אדם מתנה קיימת וכמו שאמר במשנה חבה יתירה נודעת לו שנברא בצלם כן התורה לישראל וכשאדם למד תורה ונמצא בו סיגים כביכול שהוא עצמה עצבה וכעסוה צרותיה וכל שכן כשהצרות באות מצדו ממש כמו השררה לחכם וכיוצא ולכן אמר התנא כשהיא מרחקתו מהחטא הנמצא בדבר מה ומקרבתו לידי זכות הנמצא באותו דבר אז יהנו ממנו עצה ותושיה העצה עצמה והתושיה שכביכול הם בשמחה גדולה ישישו להשפיע בו כאלו הם והוא שבו לדבר א' ואז"ל בכמה מקומות והדברים שמחים כנתינתם בסיני צא וראה מה שאמר אחר כך ונותנת לו מלכות וממשלה כי עד עתה לא בטחה בו להגדילו ולהמליכו כי תהיה הגדולה והמלוכה מוקש לנפשו כי ישתרר גם השתרר ותהיה סיבה שתאבד ממנו חכמה ועצה וכמו שקרה לרבים אחר שעלו במעלות הדמיונות ששכחו את התורה: ויתכן לפרש שהוא נמשך לאומרו ונהנין ממנו שאחר שהם שמחים באכסניא שלא יתנו לו מלכות וממשלה כי בכבודו יהיה להם כבוד וישמחו הם והוא אבל העוסק בתורה שלו לשמה הן מוכרחות בידו כצפור ביד נער ודרך כל העולם שאכסניא שעשו לו כבוד יפרע בעין יפה אבל מי שלא עשו לו כבוד אינו פורע אלא מהמאכל בלבד, וכבר היה מי שכתב שלזאת הסיבה ימנע השי"ת העושר מצדיקים כי גלוי לפניו שיגיסו דעתם בו ויקחו מוקש לנפשם: ואמר עוד ונעשה במעין שאינו פוסק את מימיו כי המעין שמקורו משחת מן הטנופת יפסקו מימיו אבל מי שהוא זך ונקי יהיה לעולם נובע וכן העוסק בתורה לשמה שהוא רחוק רחוק מן החטא וקרוב קרוב אל הזכות ועולה לעולם במדרגות הסולם עד בואו לפני ולפנים וכל זה נמשך לו מהיות תחלת למודו לשם שמים כמו שנביעת המעין נובעת ממקורו ועוד כי העצה והתושיה קנו אכסניא אצלו מהנאתם ושמחתם בו ולא ירצו להפרד ממנו ובאמת שבמעלה הזאת היו זוכים הנביאים לנבואתם כאמרם אלא מתוך שמחה ועיין איך נמשכו דבריו אחר אומרו ונהנין ממנו כמו שפירשתי:

והוי צנוע וארך רוח לא ידעתי למה הכניס הצוואה הזאת בין סיפורי תאריו ושבחיו. והנ"ל לפי שהמשילו לנהר שמתגבר והולך שדרכו להיות הומה עד שנשמע קולו למרחוק כאומרו מקולות מים רבים וגו' וחזר פניו אליו והזהיר שלא יתפרסם בעניניו כי אם שיהיה צנוע כאומרו ומרחקתו מן החטא ומקרבתו לידי זכות, ודע כי זאת המעלה תביאהו התורה בטבע כשאר המעלות וכאומרו אורייתא מרתחא ליה כי טבע כל דבר שיתגלה ויתפרסם במקום שהוא ולזה תפול בזה הצואה. וארך רוח לשון הלצה הוא כמו שהנהר כשמתגבר אם יהיה לו מקום שיתרחבו מימיו לא ירומו גליו כן ראוי לחכם שיתן מקום בלבו לחזק מעלותיו בל יצאו חוצה. ד"א והוי צנוע הזכיר שלש מדרגות הענוה. הא' האיש אשר הוא צנוע במעשיו ובלתי מתגאה כלל. הב' ארך רוח וההפרש שבין ארך אפים לארך רוח כי ארך אפים שלא יראה כעסו אך כועס ומאריך להנקם. וארך רוח קשה לכעוס אף אם עשו לו דבר שלא כהוגן יאריך רוחו ולא יכעוס כי אם על דבר גדול הג' מוחל על עלבונו כי אפי' יבזוהו הבזיון דבק בנפש ומוחל על עלבונו. ואם תדקדק תמצא שאלו הג' מדרגות כנגד ג' נפשות. כנגד הנפש הבהמית צנוע במאכל ובמשתה ובמשגל ובבית הכסא הדברים אשר בהם נשתתפנו עם הבהמות כאלו מתבייש על שהוא שותף לבהמות בזה. וארך רוח נגד החיונית. ומוחל על עלבונו כנגד הנפש המשכלת: ומוחל על עלבונו וא"ת הרי אמר ומלבשתו ענוה והתשובה כי לענוה תחלה ואמצע וסוף, ותחלה להיות שפל רוח בפני כל אדם ולכבד את הכל כפי כבודו. אמצע עלובים ואינם עולבים שומעים חרפתם ואינם משיבים אבל אינם מוחלין על עלבונם. סוף מוחלים על עלבונם כאלו אינם בני העולם. משמח את הבריות הא', ומלבשתו הב', ומוחל הג', ולז"א ומגדלתו ומרוממתו כי מעתה הרי הוא דבק במי שאמר והיה העולם, והגורם לזאת שני דברים. האחד האמונה בשי"ת ובנעימותו. והב' מי שהשקה רמ"ח אבריו מתורת אלהיו והוא העוסק בתורה לשמה נחשב לו כאלו קיים כל הדברים לא יחסר דבר. והוא אומרו ומגדלתו ומרוממתו על כל המעשים כי אף מה שלא עשה נחשב לו כאלו קיים ועשה: