מדרש שמואל על פרקי אבות – פרק שלישי, קטע 14

ורבינו יונה ז"ל כתב איזהו חכם הלומד מכל אדם אמרו חכמי האומות כי האוהב החכמה ומתאוה אליה הרי זה נקרא חכם אף שעכשיו אינו יודע על כל פנים ישיג אותה כיון שחפצו בה. ולכן אמר בן זומא איזהו חכם וכו' שכל כך אוהב החכמה ומתאוה אליה ששואל ואף למי שאינו יודע אלא דבר אחד הוא למד אותו ממנו ואינו מקפיד לומר איך אשפיל כבודי לזה שאין לו ידיעה וז"ש דוד מכל מלמדי השכלתי. וסדרן בן זומא כסדר ירמיהו ואל יתהלל חכם בחכמתו. והקדים החכמה כי היא מעלה אמתית בנפש, והגבורה בגוף, והעושר חוץ מן הגוף. ואע"פ שאמר ירמיה שלא יתהלל באלו שהזכיר בן זומא יכול להתהלל וז"ש כי אם בזאת יתהלל המתהלל השכל וידוע אותי לומר כי יש באלו המעלות עצמם צד שתתהלל בהם דהיינו החכם שלומד מכל אדם או הגבור הכובש את יצרו או העשיר ששמח בחלקו כי המדות הם ידוע אותו ית' ועבודתו. איזהו מכובד המכבד כי לעצמו הוא עושה שיכבדוהו גם המה לו ומביא ראיה מן הפסוק מק"ו אם הקב"ה שכל הבריות לא נבראו אלא לכבודו שנאמר כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו ולא היה בדין להחזיק להם טובה אעפ"כ אמר כי מכבדי אכבד כ"ש הבריות שאין האיש מחוייב לכבדם ואם ברצונו הטוב יכבד אותם שראוי להם להחזיק לו טובה ושיכבדוהו ועל כפים ישאוהו עכ"ל: והר"י קארו ז"ל כתב איזהו גבור הכובש את יצרו יצה"ר נקרא יצר סתם לפי שקדם ושלט בגוף הוא לבדו עכ"ל: וה"ר מנחם לבית מאיר ז"ל כתב איזהו חכם על שם סופו איזהו מגיע להיות חכם מי שאין לו גאוה ולמד מכל אדם. ואע"פ שזר"ל גינו הלמד מהרבה בני אדם כמו שאמרו בפ' ראשון מחולין מאן אמרה יוסף בר חייא מכ"ע גמיר, אפשר דהתם בחכמה אחת שצריך שיקבל מאחד המובהק יותר וכאן הכוונה שכל חכמה ישתדל ללמדה מהמובהק שימצא שאם ראה במי שלמד לפניו איזהו חכמה שבחכמה אחרת יש בקי הימנו ילך אחריו ואף שלא יהיה אנוש כערכו. איזהו מכובד המכבד את הבריות כלומר זהו סימן להיותו נכבד ובעל מעלה עכ"ל. ואפשר לי עוד לומר שרצה במה שלקח הארבעה חלוקות לפי שידוע הוא שבן זומא ובן עזאי לא האריכו ימים ולכן לא זכו להקרא רבי והיה בן זומא אב בחכמה ורך בשנים וכשהיה רואה כל אוכלוסי ישראל היה אומר ברוך שברא כל אלו לשמשני. ועתה הודיע במליצתו כי לא יוכר האמת בממציאו רק יוכר האמת במה שהוא אמת ולכן לא יתבייש מללמוד ממנו ואף אם הוא רך בשנים כי איזהו חכם הלמד מכל אדם יהיה מי שיהיה והביא ראיה מדוד מלך ישראל שהיה משפיל עצמו ללמוד מכל מלמדיו וז"ש מכל מלמדי השכלתי אפי' מן הקטן שבקטנים וזה להיותי חושב כי התורה היא המדברת ומלמדת אותי לא הקטן וזהו אומרו כי עדותיך שיחה לי וסמך לזה איזהו גבור הכובש את יצרו כלומר שלא תמנע מהשפיל עצמך מפני הבושה רק צריך שתהיה גבור ותכבוש את יצרך כי איזהו גבור וכו' שנאמר וגו' ואם יעכב על ידך מפני חמדת הממון כי אתה נבהל להון לרכוב אניות ולדרוך בציות, לא טובה העצה כי איזהו עשיר השמח בחלקו. ואם תחשוב את זה העדר כבוד כי כשתלך ללמוד ממי שהוא רך בשנים הוא לו לכבוד ולתפארת ולך לבושת וגם לחרפה. אין הדבר כן כי הדבר אשר אתה מכבדו הוא כבוד לך כי איזהו מכובד המכבד את הבריות והוא סיבה שתהיה אתה מכובד וזה כי השי"ת מעלה עליך כאילו כבדת אותו כמו שבאת ללמוד ממי שהוא קטן ממך וה"ר משה אלמושנינו ז"ל פירש איזהו מכובד המכבד את הבריות כי גדר המכובד אשר יצדק עליו היותו מכובד הוא אשר בהיותו מכבד לאחרים הם נשארים מכובדים וז"א המכבד את הבריות רוצה לומר אשר יצדק עליו שהוא המכבד את הבריות כי אם יהיה איש פחות עושה פעולת הכבוד למעולה יהיה קלון למעולה ההוא וא"כ גדר המכובד הוא כאשר המעולה ההוא יאמר שכבדו המכבד אותו כי זה בלי ספק יורה היותו מכובד מי שכבדו ואם כן המכבד את הבריות אשר יאמר באמת שהוא מכבד אותם הנה איש כזה הוא מכובד בלי ספק כי הנה הוא מקבל כבוד במה שמתכבדים בו המקבלים ממנו הכבוד ונמצא שבהיותו פועל הכבוד הוא מתפלל מהכבוד עצמו כי במה שיתכבדו בהכנעתו אליהם הוא כבוד גדול לו והוראת מעלתו וכפי גדר הכבוד שהוא אות ניתן כפי המעלה הרי נתן לו כבוד גדול ואות על מעלתו במה שמתכבדים בהכנעתו מבהכנעת זולתו וזהו דקדוק נכון עכ"ל:.

ורבינו עובדיה ז"ל פירש איזהו חכם שראוי שיתהלל וכו' איזהו גבור שראוי שיתהלל בגבורתו הכובש את יצרו שנאמר טוב ארך אפים מגבור הכי הוי פירושא דקרא טוב ארך אפים הבא מצד הגבורה של כבוש היצר לא מצד רכות הטבע. וכן מושל ברוחו כשבא מלוכד עיר מן המלך שלאחר שכבש את העיר ובאו לידו האנשים המורדים בו מושל ברוחו ואינו הורגן. איזהו עשיר שראוי לו להתהלל בעשרו השמח בחלקו. איזהו מכובד לפי ששלשה דברים טובים הללו הנזכרים לעיל שהם החכמה והגבורה והעושר הזוכה בהם הוא נכבד בעיני אלהים ואדם ואף אם הבריות לא יכבדוהו בעבורם לכך חבר התנא לזה ואמר מי שיש בו המדות הללו והוא נכבד מעצמו מה יעשה ויהיה מכובד מאחרים יכבד את הבריות כי מכבדי אכבד והדברים ק"ו כי מי שהוא מלך הכבוד מכבד את מכבדיו ק"ו לבשר ודם. ובוזי יקלו למדנו ענותנותו של הקב"ה לא אמר ובוזי אקלל אלא יקלו למדנו מעצמם ובכבוד הצדיקים הקפיד יותר שנאמר ומקללך אאור עכ"ל ולב אבות כתב ששמע מפרשים אומרים איזהו מכובד מי שבמה שמכבדין אותו נשארים המכבדים מכובדים בהיותם מכבדים מי שראוי לכבוד שמורה שיש מעלה ושכל במכבד בכבדו הראוי לכבוד לזה אמר כי מכבדי אכבד אותם כי במה שמכבדים אותי מראים עצמם מכובדים בנותנם הכבוד למי שהוא ראוי אך בוזי יקלו הם מעצמם:

והר"י בר שלמה ז"ל כתב כי נקט איזהו גבור הכובש את יצרו ולא אמר המכלה או המאבד יצרו לפי שאי אפשר לו לכלותו לגמרי כי עליו נאמר והנה טוב מאד זה יצה"ר שאלמלא יצה"ר לא נשא אדם אשה ולא בנה בית ולא נטע כרם ונמצא העולם חרב וכן אמרו יצר תינוק ואשה תהא שמאל דוחה וימין מקרבת ולכך לא נקט רק הכובש כי צריך לכובשו ולהתנהג בו כפי הצורך לו לאדם ולכן הצדיק המכניע יצרו נקרא גבור עכ"ל ומה שנקרא יצרו סתם מבלי שם לווי כי היה לו לומר הכובש את היצה"ר לפי שרוב העולם הולכים אחרי שרירות לבם הרע כי טבעם נטוי אליו יותר כי יצה"ט הוא איש מסכן וחכם ואין עוזר לו וכאלו אינו יצרו של האדם רק היצה"ר ולכן היא גבורה נפלאה לכבוש את יצרו ולהכניעו תחת כפות רגלי היצר הטוב. וסדר אלו הארבעה חלוקות חכמה וגבורה עושר וכבוד הוא כך שידוע שגדול הלמוד שלמוד מביא לידי מעשה וכן אמרו אין בור ירא חטא כי אם לא ידע בתחלה האסור והמותר איך יתגבר לכבוש את יצרו לכך הקדים מתחלה החכמה ואמר איזהו חכם וכו' ואח"כ אמר איזהו גבור הכובש את יצרו כי הלמוד מביא לידי מעשה ונקט אח"כ העושר כי לעולם בכל יום ויום צריך האדם שיקדים ענין הלימוד והמצות למלאכתו וכן דקדק רבי שמעון בנו של רבי יהודה הנשיא בדבריו בפרק שני יפה ת"ת עם דרך ארץ שהיא המלאכה והקדים הלמוד תורה למלאכה ולא אמר יכה דרך ארץ עם למוד תורה כנראה שבתחלת היום יקדים למודו ומעשה המצות עד חצות ומחצות ואילך יהיה יגע במלאכתו ולכן אחר החכמה והמעשה נקט היגע ושמח בחלקו שנאמר יניע כפיך וגו' ואח"כ נקט הכבוד כי לעולם הכבוד בא אחר העושר כי העושר סבת הכבוד ומי העושר נמשך הכבוד וכן כתיב והעושר והכבוד מלפניך. וכתב הרב רבי ישראל עיין איך כלל במשנה זו כל תיקון פעולת האדם ומדותיו אע"פ שהם רבים מ"מ סבתם הם ג' כחות והם נקראות נפשות. הא' היא נפש המשכלת שבה ניכר המעלות הרוחניות ובה נבדלנו משאר המורכבים ובה נשתתפנו עם המלאכים והנפש הזאת לא נשיג מעלתה כי אם בלימוד החכמות ולזה כוון בן זומא באומרו איזהו חכם וכו'. והשנית היא הנפש החיונית ובה נשתתפנו עם הבהמות וממנה באים הכעס והרצון והאהבה והשנאה והנטירה והנקימה ורפואותיה היא להתגבר עליה השכל ולהכניעה ולזה כוון בן זומא באומרו איזהו גבור וכו' והג' היא הנפש הצומחת ובה נשתתפנו עם הצמחים וממנה באים תאות המאכל והלידה וכיוצא וכשנכנעה הנפש הזאת במיעוט מאכל ומשתה ותשמיש המטה ויתר תענוגי הגוף אז נשמח במעט ולא נבקש לנו גדולות ולזה כוון בן זומא באומרו איזהו עשיר וחתם באיזהו מכובד המכבד את הבריות כי כשיהיה חכם וחסיד ושמח בחלקו יכבד את הבריות ולא יקלו בעיניו עכ"ל ומצאתי כתוב כי בן זומא לא בא לדבר רק בחכמה ובעושר ובגבורה שהוא נקל ביד האדם ללכת בהם מתחלה ביד כל אדם ללמוד מכל אדם ולעשות רב לעצמו. וגם ביד כל אדם להיות גבור שלא להתפתות ביצרו ולהתרחק מן העריות ומן ההסתכלות בנשים וכיוצא בהם כי הרשות נתונה גם ביד כל אדם להיות עשיר להיות שמח בחלקו ואפי' אם יהיה עני מממון ונכסים נקרא עשיר לפי ששמח במה שחננו השי"ת ולפי פי' זה ניחא דלא קאמר איזהו חכם מי ששואלין לו דבר הלכה ועונה אפי' במסכת כלה כמו שאמרו במקומות אחרים ולא אמר איזהו גבור העושה גבורות כשמשון או כיוצא בזה ולא אמר איזהו עשיר מי שיש לו מאה שדות וכרמים ועבדים אלא ודאי לא דבר החכם אלא בחכמה וגבורה ועושר שביד האדם להגיע בנקל אליה ואינו בכלל החכמה והגבורה והעושר שנגזר על הטפה בשעת ההריון עכ"ל: עוד שמעתי כי בהיות שהיגע בתורה אפי' שלא נגזר עליו שיהיה חכם מתחכם ברוב יגיעתו כי יגעתי ולא מצאתי אל תאמין וא"כ כיון שאפי' מי שנגזר עליו שהוא טפש עם כל זה אם יגע מתחכם אם כן במה נדע מי הוא אשר נגזר עליו שיהיה חכם ובמה יודע אפוא נתן לנו סימן ואמר הלומד מכל אדם ויהיה מ"ם מכל האדם מ"ם היתרון כלומר אם יהיו בכאן שנים או ג' תלמידים והרב חוזר את ההלכה לכלם בשוה אותו התלמיד שילמוד ההלכה ויקבלנה יותר מהרה מכל השאר הוא הוא אשר נגזר עליו שיהיה חכם:

ב אפשר שסמך מאמר בן עזאי למאמר בן זומא אפי' אם לכאורה הוא בלתי מקושר לפי שהיו חברים אמנם אפשר לומר לפי שבן זומא הפליג לדבר בענין הכובש את יצרו כי הוא גבור והוא טוב מלוכד עיר ראה בן עזאי שאפשר שיאמר האדם מי אני שאוכל לכבוש וללכוד עיר ומגדל וראשו בשמים ויתייאש האדם מלהלחם עמו לכן אמר שהוא דבר קל עד מאד לכובשו וזה במה שתהיה זהיר בהתחלות כי ההתחלה יותר מחצי הכל ולכן בהתחלות תהיה רץ למצוה קלה וגם בורח מן העבירה ואח"כ הכל נעשה ונגמר מאליו לפי שמצוה גוררת מצוה וכו': ורבינו יונה ז"ל כתב המצוה גוררת מצוה מן הטבע שהורגל או מסייעתא דשמיא דכיון שבחר בראשונה מסייעין אותו לעשות אחרת ובעבירה כיון שבחר בראשונה פותחין לו עכ"ל: עוד פי' ז"ל כשיעשה מצוה אחת מסייעת אותו לעשות אחרת כי בפני עצמו אין לו יכולת גם להטיב ולא ח"ו שזו היא שכרם שא"כ מה שכר יש לו וכי יעשה מצות הרבה מה יועיל ולא כן הדבר כי שכרה קיים הוא לעוה"ב אלא פרי המצוה אוכל בעוה"ז שמסייע אותו לעשות מצוה אחרת ונמצא הקרן מתרבה וקיים לעוה"ב וזהו שנאמר אמרו צדיק כי טוב כי פרי מעלליהם יאכלו וכן כשעבר עבירה אחת הש"י מתרחק ממנו ומניחו ומוסרו ביד טבעו הרע וזהו הפרי היוצא מן העבירה שמניחין אותו לעשות אחרת וכן כתיב אוי לרשע רע כי גמול ידיו יעשה לו וע"ז אז"ל הבא ליטהר מסייעין אותו בא ליטמא פותחין לו עכ"ל: ורבינו עובדיה ז"ל כתב ששכר מצוה מצוה שכל מה שאדם משתכר ומתענג בעשיית המצוה נחשב לו למצוה בפני עצמה ונוטל שכר על המצוה שעשה ועל העונג וההנאה שנהנה בעשייתה. ונ"ל הכותב להביא סיוע לדבריו מפסוק מה יפית ומה נעמת אהבה בתענוגים כלומר שבעבור התענוגים שמתענג האדם במצוה שעושה בעבורם קונה לו אהבת הש"י לפי שתענוג המצוה נחשב לו למצוה. ושכר עבירה עבירה השכר וההנאה שמגיע לו לאדם בעשיית העבירה נחשבת לו כעבירה בפני עצמה ולוקה על העבירה שעשה ועל השכר והנאה שמגיע לו לאדם בעשיית העבירה: והחסיד ז"ל פי' שמצוה ואומר שיעשה האדם המצוה בשמחה ובטוב לבר כי אז יתפעל ממנה ותעשה דרך בלבו לעשות אחרת וזהו אומרו שמצוה גוררת מצוה מלשון גורר אדם מטה וספסל. ולז"א הוי רץ למצוה קלה כי כאשר ירוץ לקראתה כרץ לקראת שלל רב וישמח הרבה מאד כאומרו שש אנכי על אמרתך אז תגרור אחרת אמר דהמע"ה דרך מצותיך ארוץ א"צ לומר המצוה עצמה אזדרז לעשותה אלא אפי' מה שהוא דרך לה והטעם כי הדרך ההיא תרחיב לבי לעשות מצותיך האחרות. וכתב עוד שיש מפרשים מה שאמר ששכר מצוה מצוה שזכר שני סבות. א' טבעית והיא שמצוה גוררת מצוה מטבעה. שנית אלהית והיא זאת ששכר מצוה מצוה: וי"מ ששכר מצוה עשיית המצוה היא שכרה לא עשיית מצוה אחרת וכן שכר עשיית העבירה עצמה היא עונשה לא עשיית עבירה אחרת שאין לך שכר גדול על המצוה ממה שיחשב בו לו שעשאה ובזה יתקרב לשי"ת ויתאחר שכרו במנוחה עליונה ואין לך עונש גדול על העבירה עמה שיחשב בו לו שעשאה ומתרחק מהשי"ת בסיבתה ומסתלקת השגחת השי"ת ממנו ויהיה מזומן לכל פגע ותרד נפשו לבאר שחת בהפרדה מן הגוף והשכר הנזכר פה הוא לעוה"ב לא בעוה"ז עכ"ל: ואפשר עוד שכוונת התנא בהזכירו רץ ובורח להשמיענו שלעולם יחשוב האדם כאלו המצוה היא בורחת ממנו כי היצה"ר מפליגה מנגד פניו ולכן צריך האדם להיות רץ אחריה כדי שישיגנה ועז"א יהודה בן תימא הוי קל כנשר ורץ כצבי לעשות רצון אביך שבשמים כלומר כי רצון אביך שבשמים הוא בורח ממך כי היצה"ר מבריחו מנגד פניך וכן אמר דהמע"ה דרך מצותיך ארוץ ואף שהמרוצה מקצרת רוחו של אדם המרוצה אל מצותיך אינה מקצרת הנשימה כי אדרבה מרחבת לבו ורוחו של אדם וז"ש כי תרחיב לבי וגם לא יעלה על לבך שבהיותך יושב בלתי רודף אחר העבירה שלא תבא לידך כי העבירה רודפת אחריך ואתה נרדף ממנה ואם לא תברח בהכרח שישיג אותך כי היצה"ר נמשל לאשה זרה הרודפת אחר האדם והחזיקה בו ונשקה לו וכיוצא בזה אמר שהמע"ה בדרך חכמה הורתיך הדרכתיך במעגלי יושר בלכתך לא יצר צעדך אם תרוץ לא תכשל כוונתו לומר כבר הורתיך דרך החכמה וגם ענין המעשה והוא קיום המצות הדרכתיך במעגלי יושר והם מצות בלכתך לא יצר צעדך המפרשים פירשו שמ"ש לא יצר צעדך הוא הבטחה לאדם שלא יצר צעדו כשילך לקיים המצות וכמו לא תכשל דסיפיה דקרא. ואצלי פי' הכתוב הוא שנותן עצה טובה לאדם שכשילך לקיים המצוה לא ילך עקב בצד גודל כאדם ההולך לטייל רק לא יצר צעדו אלא יפסיע פסיעה גסה על דרך נדעה נרדפה וגו' ואם תאמין אותי לא תכשל ואפי' שתרוץ במרוצה גדולה כי שלוחי מצוה אינן נזוקין וכו' והזהיר על זה לסיבה שאמרנו שהיצה"ר מבריח המצוה מנגד פניו וצריך האדם לרוץ אחריה עד שישיגנה וז"א ואם תרוץ לא תכשל והזהיר בן עזאי לרדוף אחר המצוה הקלה וגם לברוח מן העבירה הקלה ואפי' אם לא זכר קלה בעבירה כאומרו ובורח מן העבירה בה"א הידיעה נראה שסמך על מלת קלה שהזכיר כי היא ידועה ונזכרת באופן שהמרוצה לזו ובריחה מזו הזהיר על הקלות וצריך לתת טוב טעם ודעת למה הזהיר על הקלות לבד ואפשר שלזה אמר שמצוה גוררת מצוה ועבירה גוררת עבירה הכוונה שהמצוה החמורה כלומר שהיא חמורה לעשותה כי יש בה חסרון כיס וכיוצא אין היצה"ר צריך להבריחה מנגד פניו כי בנקל יניחנה על היותה חמורה בעיניו לקיימה. אמנם המצוה הקלה אשר היא קלה ליעשות ובנקל יוכל לקיימה מצוה זו היצה"ר מפליגה מנגד פניו ומבריחה מנגדו כי יודע שאם יראנה יחמוד יפיה בלבבו וכן בעבירה אין האדם צריך לברוח מן החמורה כי מעצמו האדם נמנע ממנה להיותה חמורה בעיניו כי דרכו של יצה"ר לפתות האדם בקל הקל תחלה ולכן צריך לברוח מן הקלה כי היא הרודפת אחר האדם וז"א הוי רץ למצוה קלה שמצוה הקלה לעשות גוררת החמורה ליעשות כי תזכה להיות לאל ידך לקיימה ובורח מן העבירה כי העבירה הקלה היא גוררת החמורה כי היצה"ר זה דרכו כסל לו ואמר עוד ששכר מצוה מצוה ושכר עבירה עבירה להוסיף לחזק דבריו וליתן טעם לשבח למה הזהיר על ענין המצוה הקלה ובריחתו מן העבירה הקלה לפי ששכר מצות נעו מעגלותיה לא תדע ואין אתה יודע מתן שכרן של מצות והצד השוה שבהם הוא היותם מצות מצוות מאתו ית' שצוה ונעשה רצונו וז"ש ששכר מצוה מצוה כלומר השגתנו בענין שכר המצוה אינה רק היותה מצוה שצוה ונעשה רצונו ולא יוכר חילוק שכרן רק בעולם שכולו ארוך וכן שכר ועונש העבירה כי עונשה תקרא שכרה עיקרה היא בעולם הנשמות וז"א ושכר עבירה עבירה כלומר על שעברת על דעת קונך וזהו דבר השוה לכלם לקלה ולחמורה ולכן הדרכתיך במעגלי יושר להשוות את כלם בהשוואה אחת ולהיותך רץ אפי' למצוה קלה ובורח אפי' מן העבירה הקלה. ואפשר עוד בנתן טעם שמצוה גוררת מצוה וכשאתה רץ למצוה קלה חשוב כאלו אתה רץ לשתי מצות כי הריצה שתרוץ למצוה זו היא גוררת שלמחר תרוץ למצוה אחרת וכן עבירה גוררת עבירה ובריחה מן העבירה הו"ל כאלו ברחת משתי עבירות כי זו העבירה הקלה היתה גוררת אחרת אם לא שברחת ממנה ולכן הוי בורח מן העבירה. אמר עוד ששכר מצוה מצוה ושכר עבירה עבירה כלומר הלא צויתיך להיות רץ למצוה קלה ולברוח מן העבירה ולא יקשה בעיניך למה לי ריצה לזו ובריחה מזו ותספיק זכות הריצה למצוה להיות גוררת מצוה ולברוח מן העבירה וכן ג"כ הבריחה מן העבירה תספיק לברוח מעבירה אחרת ושילך למצוה כי ישב אדם ולא עבר עבירה נותנין לו שכר כעושה מצוה ולמה הא' לא תועיל לשתיהן לכן תירץ ואמר ששכר מצוה מצוה וכו' כלומר הזכרתיך על שתיהן לפי ששכר המצוה לא תועיל להברחת העבירה רק לגרור מצוה אחרת כי זאת היא מדתה לגרור מדה כנגד מדה וכן שכר עבירה עבירה כלומר שכר בריחת האדם מן העבירה לא תגרור רק בריחתו מעבירה אחרת כי הוא מין במינו. אמנם א"א כי הא' תועיל לשתיהן כי לא ראי זה כראי זה ובזה הפירוש ידוייק אומרו שכר עבירה עבירה כי מדבר על השכר ולא על העונש. ואפשר שאמר טענה לריצה ולבריחה שמצוה גוררת מצוה וכו' וכשאתה רץ למצוה קלה אינך רץ למצוה ההיא לבדה רק למצות הנגררות אחריה כי מצוה גוררת מצוה אחרת ואחרת גוררת אחרת עד סוף כל המצות ולכן ראוי הוא שתרוץ כי הוא אב לכל המצות וכן ראוי הוא שתברח מן העבירה הקלה ולא די לך בשב ואל תעשה לפי שעבירה גוררת עבירה וממנה יולדו כל שאר העבירות ופירש האופן איך המצוה גוררת מצוה ואמר ששכר מצוה מצוה כלומר מי שמשלם שכר המצוה היא המצוה עצמה וכמאמר ר"א בן יעקב העושה מצוה אחת קנה לו פרקליט אחד והעובר עבירה אחת קנה לו קטיגור אחד והפרקליט הנברא מן המצוה הוא מלאך רחמים המשלם שכר המצוה לעושה וכן להפך שכר העבירה היא העבירה עצמה והוא הקטיגור שנברא מן העבירה הנפרע מן האדם ולכן המצוה עצמה שהוא המלאך הפרקליט הוא הגורר לו בצוה אחרת ומביאה לידו שיקיימנה והקטיגור הוא הגורר לעבירה ומזמינה לידו שיעבור עליה: והרב ר' משה אלשקר ז"ל פירש ששכר מצוה השמיענו שיעשה האדם המצוה והיה שכרו שיזמין לו הש"י מצוה אחרת כדי שירגיל עצמו בהם ויהיה לו טבע והוא מאמר דוד המלך עליו השלום הורני ה' דרך חקיך ודי לי מהשכר שאנצור אותם וזהו ואצרנה עקב עד כאן לשונו. ואפשר עוד לפרש מה שאמר ששכר מצוה מצוה להודיע שגם הריצה והבריחה עצמה תחשב לו למצוה אחרת והביא ראיה לזה ששכר מצוה מצוה וכו' כלומר שאין להכחיש שאם האדם שכר מצוה אחת בדמים יקרים לקיימה הרי שתים בידו קיום המצוה עצמה וגם השכר שנתן עליה וזה שאמר ששכר מצוה מצוה שהוא השכר שקנה בו המצוה היא מצוה אחרת בפני עצמה וזהו מלת מצוה דקאמר וכן שכר עבירה עבירה כלומר הדמים שאדם שוכר בהם את העבירה לעשות כמו אתנן זונה וכיוצא יחשבו לעבירה לבדה כי אינה דומה הקונה אותם בדמים לעושה אותם בחנם אם כן מינה נפקא שגם הריצה והבריחה תחשב למצוה אחרת כי זה בגופו וזה בממונו וכלם שוים לטובה: