מדרש שמואל על פרקי אבות – פרק שלישי, קטע 6

ולב אבות כתב כל שמעשיו מרובים מחכמתו שהוא יותר נאה מקיים ממה שהוא דורש זהו ודאי ראוי והגון ללמד לאחרים ויהיו דבריו נשמעים וז"ש חכמתו מתקיימת ר"ל מתקיימת באחרים כי הוא מלמד ומצליח. אבל מי שהוא נאה דורש ואין נאה מקיים שחכמתו מרובה ממעשיו אין חכמתו מתקיימת באחרים ואינו מצליח לפי שאומרים הכל כי כל דבריו צפצופי עופות אחר שהוא עצמו בלתי מאמין בהם עכ"ל, וכבר כתבתי במשנה הקודמת שכן פי' הרב רבי משה אלשקאר ז"ל: והרמ"ה ז"ל כתב כל שמעשיו מרובין וכו' שבזמן שמעשיו של האדם מרובין מחכמתו נמצאת תאותו לחכמה מרובה מחכמתו ונמצאת חכמתו מוספת והולכת, ובזמן שחכמתו מרובה ממעשיו נמצאת תאותו לחכמה פחות מחכמתו ונמצאת חכמתו פוחתת והולכת עכ"ל: ואפשר לי עוד לפרש שכל המשנה מדברת על לימוד התורה כי בהיות שהחכמה הוא דבר שגזרו עליו מן השמים כמו שאז"ל ארבעים יום וכו' לכן אמר כל שבענין חכמתו אשר השיג מעשיו מרובין מחכמתו כלומר מעשיו שעשה ויגע עד שישיגנה הם מרובים מהחכמה אשר נגזרה עליו איש כזה חכמתו מתקיימת לו ועומדת לו לשלם לו שכרו לפי שהשיגה ביגיעתו וטרחו, אמנם מי שחכמתו מרובה ממעשיו כלומר שמעשיו וטרחו ויגיעתו מועטת לגבי החכמה שהשיג ואין זה שהשיג רק לפי שנגזר עליו שיהיה חכם וחכמתו היתה מתרבה עליו מאליו ומתחכם והולך מבלי יגיעה אין חכמתו מתקיימת ועומדת לו לעוה"ב. ומה שתרצנו במשנה הקודמת כל שיראת חטאו וכו' לקושית קשיא דיוקא דרישא אדיוקא דסיפא אותו התירוץ בעצמו שייך בזאת המשנה וקל להבינו ולאפוקי ממי שרצה להחליף הגרסא וגריס וכל שאין מעשיו מרובין מחכמתו אין חכמתו מתקיימת שאין צורך להחליף הגרסא:

יג לב אבות כתב כי באומרו רוח הבריות נוחה הימנו הורה שלא תלקח ראיה על היות האדם מדיני ודעתו מעורבת עם הבריות מהיות הבריות משבחים ומפארים אותו כי הרבה פעמים עושים כן מפחד ואימה ורוח אחרת היתה עמם לכן אמר שההוראה האמתית היא כל שרוח וחפץ ולב הבריות בקרבם נוחה הימנו אז רוח המקום שהוא בוחן לבות וכליות נוחה הימנו מזו אבל כל שאין רוח הבריות נוחה הימנו אע"פ שבפיהם ישבחוהו הקב"ה שיודע האמת אין רוחו נוחה הימנו: ורבינו יונה ז"ל כתב כל שרוח הבריות נוחה הימנו כענין שאמרו הנושא והנותן באמונה וכו' הבריות אומרות עליו אשרי שזה ילד וכו' לכן רוח המקום נוחה כי התורה מתקלסת על ידו: ורשב"ם כתב כל שרוח הבריות וכו' שנאמר ומצא חן ושכל טוב בעיני וגו' ואומר וחסד ה' מעולם ועד עולם על יראיו שכל מי שמשוך עליו חוט של חסד בידוע שהוא ירא שמים: ואפשר הכוונה שאמר כל שרוח הבריות נוחה הימנו כלומר שיש להם נחת רוח בעוה"ב ממנו ומסבתו וזה ממה שהדריכם בעבודת השי"ת כי רוח המקום היא המקבלת ממנו אותו הנחת רוח והמנוחה מפני שנפשו של האדם היא חלק ממנו יתב' והטוב לנחת רוח אשר זה עושה לרוח הבריות הו"ל כביכול כאלו עושה לרוח המקום כי הוא בעצמו על דרך מה ששמעתי בפסוק ונתתי משכני בתוככם ולא תגעל נפשי אתכם שהקושיא מבוארת בכתוב וכי אחר שאמר ונתתי משכני בתוככם א"כ פשיטא שלא יגעל אותם, אמנם בהיות שנפשם של ישראל היא חלק אלוה ממעל והחלק לעולם הוא חפץ להדבק עם הכל ולכן השמיענו ואמר ונתתי את משכני וגו' ואף אם גילוי שכינתי בתוככם ומדרך הטבע שהנפש שלכם אשר היא קרויה נפשי שלי כי ממני חוצבה בראותה שכינתי תבחר להדבק בי ותגעל אתכם ותצא מגופכם להדבק בי ותמותו עם כל זה אני אעשה שלא תגעל נפשי אתכם וכונת נפשי כלומר על נפש כל אחד מבני ישראל כי היא קרויה נפשו יתב' כי היא שלו בודאי: וכל שאין רוח הבריות נוחה הימנו אין רוח המקום נוחה הימנו כלומר אותו האיש שאומר שלום עליך נפשי ואני וביתי נעבוד את ה' ומה לי להדריך לאחרים באופן שלא הדריך לשום אדם ומעולם לא נתן רוח לשום בריה מחמתו כביכול לא נתן נחת רוח למקום ואין להקשות לפי פי' פשיטא דמתני' דלימא רישא ולשתוק מסיפא או איפכא, לפי שאפשר שכל שרוח הבריות נוחה הימנו בודאי שרוח המקום נוחה, אמנם אפשר שימצא מי שאין רוח הבריות נוחה הימנו ואפשר שהוא מפני רוב חסידותו עד קצה האחרון והבריות אין רוחן נוחה אלא בבינונית ולזה אין רוח הבריות נוחה הימנו אבל בודאי דרוח המקום נוחה הימנו, ע"כ הוצרך לכלול זה הכלל השוללי שמי שאין רוח הבריות נוחה הימנו אין רוח המקום נוחה הימנו ואי אשמועינן סיפא הוה אמינא תינח דכל שאין רוח הבריות נוחה הימנו אין רוח המקום נוחה הימנו אמנם הכלל החיובי אפשר שלא יהיה כולל לפי שאפשר לפעמים שיהיה רוח הבריות נוחה הימנו לפי שמראה סימני טהרה כחזיר ובקרבו ישים ארבו כי האדם יראה לעינים וה' יראה ללבב ע"כ השמיענו כללא דרישא להודיענו שהכלל הוא כלל אמיתי לעולם כי מי שכללות הבריות נוחה הימנו בודאי שהוא מפני שהוא צדיק גמור ותוכו כברו ורוח המקום נוחה הימנו כי קול המון כקול שדי: וה"ר יוסף ן' נחמיאש ז"ל כתב שמעתי מפי ר' יצחק מלמד נר"ו שנא' ואת רוחי אתן בקרבכם הרי רוח הבריות היא רוח המקום ואלמלא שרוח המקום נוחה הימנו לא היה רוח הבריות נוחה הימנו, ואמר כל שרוח הבריות ולא אמר כל שרוח כל הבריות נוחה הימנו שאין אדם יכול להיות נוח ורצוי לכל הבריות, וכן במרדכי אומר ורצוי לרוב אחיו, אלא יהיה רצוי לרוב ואין לחוש למיעוט וכן באברהם נאמר ואברכה מברכיך לשון רבים ומקללך לשון יחיד לפי שהיה רצוי לרוב ולא לכל:

יד הרב רבי משה אלשקאר ז"ל כתב רבי דוסא בן הרכינס וכו' אפשר לפרשו כנגד זמני האדם, כנגד זמן הילדות אמר שינה של שחרית הזהיר לאדם שיעור בשחרית שהוא זמן ילדותו יעור משנת אולתו ויתגבר, ע"ז אמרו ז"ל לעולם יזהר אדם בתפלת שחרית. והרמז מלבד הפשט שיחזור בתשובה בזמן ילדותו, וכנגד זמן העמידה אמר ויין של צהרים שהוא אמצעית היום וכנגד זה אז"ל אף בתפלת מנחה. וכנגד זמן הירידה והוא זמן השיבה והזקנה אמר שיחת הילדים וישיבת בתי כנסיות וכו' והטעם שאין תשוקת הזקן כי אם לשיח, וזהו שלא ירבה שיחה לא עם הילדים ולא עם עמי הארצות וזהו אמרם אף בתפלת ערבית עכ"ל. ואוסיף אני נופך משלי כפי פי' זה דנקט שינה בשחרית ויין בצהרים לפי שבתחלה אין כח היצה"ר כל כך גדול ואז בשחרית שהוא זמן הילדות אינו רק כאדם הישן לבד וזה ג"כ ישן בשנת אולתו והוא ניעור במעט מזעיר שמוכיחים אותו, אמנם לאיש אשר נמשך אחר עצת היצה"ר עד זמן הצהרים והוא זמן העמידה זה נמשל לשכור, ועליו אמר שלמה המלך עליו השלום הכוני בל חליתי הלמוני בל ידעתי כלומר שאפי' שהכוהו והלמוהו במכות נמרצות לא ידע ולא הרגיש בדבר מצד השכרות שבו ואפי' שיוכיחוהו ויכוהו לא יחזור בתשובה כי אז כח היצה"ר גדול עד מאד, וכן אז"ל לפתח חטאת רובץ כלומר לפתח חטאת כי תשש כחו כנקבה ואח"כ רובץ כי כחו כזכר ומתגבר על האדם ורובץ עליו וע"כ נקט יין בצהרים: עוד כתב הרב ר' משה אלשקאר ז"ל והנה סמך זה לדברי הקודמים אשר כתבו תרופות לאדם במה שלא ישכח הלימוד בא ר' דוסא בן הרכינס ואמר אני אומר לך הסמים אשר יביא את האדם לידי חולי ואם נזהר האדם מהם אין צריך לרפואה כי אם אין חולי אין רפואה וכמאמר חכמי הרפואה גדר הרפואה שמירת הבריאות, והנה תמצא שזכר ד' דברים שמביאין את האדם לידי חולי ומוציאין את האדם מן העולם. עוד כתב יש מפרשים בהוא מדבר כנגד הנשמה בעולם הבא ואין להקשות שמי הכניסה שתצא שהרי אז"ל שכל אדם יש לו מקום בג"ע ומקום בגיהנם זכה וכו' לא זכה וכו' והנה כפי זה שם היא הנשמה בכח ומ"ש מוציאין את האדם מן העולם בערך שנעשה מדבר בכח דבר בפועל ואבדה מקומה מגן עדן וחזרה לגיהנם: ואפשר שענין מוציאין את האדם כן העולם שימות או מיתה מקריית או כריתות ואלו הארבעה מומין מוציאין את האדם מן העולם, שינה של שחרית הוא שמרגיל עצמו במדת העצלות ומדת העצלות היא סבה שתתמעט פרנסתו וילסטם את הבריות ויהרגוהו ויצא מן העולם בלא עתו, ועוד שאמרו חכמי הרפואה שרוב השינה מרבה חום הטבעי והוא חולי לגוף ובהיות מהשינה של שחרית נמשך חולי גם לנפש שמבטל זמן ק"ש ותפלה בעונתה, והמום השני הוא יין של צהרים ולפי שאז"ל יין שבתוך הסעודה אינו משכר לזה דייק ואמר יין של צהרים שהוא אחר ארבע שעות שהוא אחר זמן הסעודה וזה ודאי משכר וכבר הוא מפורסם שהשכרות מכהה את העינים ומקרר החום הטבעי רפיון העצבים הרעשת הגוף חולי הנופל ושאר החלאים נמצא שמקצר ימיו עוד שיפסיד כל ממונו ביין ויתהלך במישרים וילך לגנוב ולגזול וסופו ליהרג, המום השלישי שיחת הילדים כי כל שיחתם נבערה ובנינם סתירה ומעשה דרחבעם יוכיח ועוד שרוב דבריהם נבלות וע"כ נאמר עליהם ע"כ על בחוריו לא ישמח ה' וגו', והמום הרביעי ישיבת בתי כנסיות של עמי הארץ ובכלל זה הליצנות ובזה ירבה אויביו אשר לץ עליהם ויהרגוהו ונוסף גם הוא שמתבטל מדברי תורה שהיא עץ חיים והנפרש ממנה פורש מן החיים ונתחבר אל המות ולזה הזהיר שלא ידבק ביד האדם מאומה מאלו המומין, עכ"ל: ואפשר בהיות כי היום של האדם מתחלק לג' חלקים ערב ובקר וצהרים ובכולם תקנו בו תפלות כדי שישלים האדם נשמתו, ואברהם תיקן תפלת שחרית ויצחק מנחה ויעקב ערבית ועל שלשה אלה אמר דוד המלך ע"ה ערב ובקר וצהרים אשיחה ואהמה וישמע קולי, וע"כ אמר התנא כי מי שכל אחד מאלו הזמנים הוא מכלה אותם בתהו ובהבל הלא רעתו רבה וע"כ אמר שינה של שחרית כלומר מי שבזמן השחרית הוא ישן במטתו וכן בזמן הצהרים הוא גבור לשתות יין שכיון שישן זמן השחרית זמן האכילה והשתיה בהכרח הוא בצהרים באופן שנמשך יין משתהו כל הצהרים ואחר אשר אכל ושתה לעת ערב לעת צאת הילדים מבית רבן כי אז זמן הערבית והוא מכלה אותו בשיחת הילדים ששח עמהם דברי תהו והבל או הולך ויושב בבתי כנסיות עם עמי הארצות אשר אין בהם תבונה רק לדבר דברים בטלים בבית הכנסת, אלו השלשה דברים מוציאין את האדם מן העולם: ואפשר עוד לפרש לפי שהאדם הוא מורכב מגוף ונפש ואמר התנא ארבעה חולאים אשר השנים הם חולאי הגוף והשנים הם חולאי הנפש שהם מוציאין את האדם מן העולם והזהיר תחלה תחלואי הגוף ואמר שינה של שחרית לפי שהאדם אשר הוא קם בקרירות השחר הרוח הנושב אז מחזיק כל אבריו ואם הוא ישן בעת ההיא ישן לו ומזיק לו וכן המושך אכילתו ושתיית יינו עד הצהרים אשר אז הוא השמש בגבורתו וגדול חמימותו והיין הוא חם בטבעו ובאים עליו חולאים עד שמוציאין אותו מן העולם, והזכיר תחלואי הנפש ואמר ושיחת הילדים לפי שכל מה שיוציא האדם מפיו אותו הבל של פיו בוקע ועולה עד לרקיע ועושה רושם למעלה אם טוב ואם רע, ושמעתי רמז לזה בפסוק לא יחל דברו וגו' כלו' לא יעשה דבריו חולין ולא יצא מפיו רק דברים של קדושה וזה לפי שככל היוצא מפיו יעשה כלומר ככל היוצא מפיו בזה העולם כן יעשה מעשה ורושם למעלה ולכן הזהיר על שיחת האדם שלא יחל דברו וידבר שיחת ילדים כלו' שיחה הראויה אל הילדים כי היא מוציאה את האדם מן העולם, ואמר חולי אחר שהוא כפול ומכופל והיא ישיבת בתי כנסיות של עמי הארץ אשר הוא רעה עד מאד אם לצד השיחה עצמה שמדברים בדברים בטלים ועוד מצד המקום היותו מקום קדושה הרי אלו הדברים ארבעתם מוציאין את האדם מן העולם: והרב רבי אפרים ז"ל כתב ויין של צהרים ובקהלת נאמר אשריך ארץ שמלכך בן חורין ושריך בעת יאכלו בגבורה ולא בשתי שאינם מרבים בשתיה כל היום עכ"ל: והחסיד ז"ל כתב לקשר המשניות הנראה עוד כי הזכיר למעלה כל שלמות האדם בג' סוגים עיון מעשה מדות והם סיבה לרשת עוה"ב, אמר זה התנא שצריך ליזהר במוסרו ולא יטעה בדברים שהם סיבה להוציא האדם מן העולם ואפי' שיהיה מוחזק בו על דרך ואל תאמין בעצמך עד יום מותך, שינה של שחרית ויין של צהרים יפסידו עיונו כי אין שעה רצויה בכל היום להבין כל נעלם זולת עת השחר. ושתיית הצהרים יפסיד מוחו שאפי' בשעה רצויה לא יוכל לעיין ויין של צהרים משל לרודף אחר המותרות שאין בהם הכרח כלל שידוע כי מסעודת הצהרים עד סעודת הערב יוכל לעמוד בלתי אותה השתיה. ושיחת הילדים תפסיד מדותיו כי הנער אינו תלמיד הגון למדות, וישיבת בתי כנסיות של עמי הארץ תפסיד שלימות המעשה כי אינם חסידים ואדרבה ילעיגו עליו ומפחדם יסתיר חסידותו, והכלל עולה מן המשנה הזאת שצריך אדם להשתדל שלא יאבד שעה אחת מזמנו בעוד נשמת אלוה באפו ודוד המלך ע"ה היה מתפאר בארבעתם כפי סדר המשנה מה אהבתי תורתך יאמר שלא היה יושב ובטל אפי' שעה אחת מן היום וכ"ש שלא יבטל השעות הרצויות כמ"ש אעירה שחר. מאויבי תחכמני מצותיך האנשים הטרודים בעסקי הזמן יקרה להם פעמים רבות היותם מנוצחים מהחולק עליהם יען הסיחו דעתם מעיונם ומעשים בכל יום אמר דוד המע"ה לא נצחני אדם כי לא הסחתי דעתי ממנה אפי' שעה אחת. מכל מלמדי השכלתי אמר שבשעה שהיה פוסק מעמל העיון בקש לו מנוח אשר ייטב לו והוא העדות שהיה עוסק בכללות דברים לא יצטרכו לעיון ולזה השכיל מכל מלמדיו, או על דרך אילת אהבים ויעלת חן דדיה ירווך והנה חוזר ההלכה ובזה היה מרויח נפשו, ולזה השכיל מכל מלמדיו. מזקנים אתבונן כי בהם היה מתעסק והם זקני התורה הפך עמי הארץ והביא ראיה כי פקודיך נצרתי שהם הרהיבוני ועוררוני אל המעשה. וראה אתה המעיין סדר דברי התנא שנוססה בו רוח קדשו של דוד ולא הפיל דבר מכל דבריו ארצה, ולפי שהדברים אלו שאמר התנא מוציאין את האדם מן העולם האמיתי סמך ר' אלעזר אומר וכו', עכ"ל:

והר"י בר שלמה כתב כי כל אלו הם דברים מזיקים לנפש ולגוף וקל להבינם ואין להאריך בהם אע"פ שהוא ז"ל האריך בזה וכתב שינה של שחרית המתעורר בשחר וחוזר לישן כדי למלאות תאותו ויין של צהרים השותה יין אחר שקם משולחנו בלא עת מאכלו כמנהג השכורים ע"כ: ואפשר לי לפרש עוד ממ"ש ששיחת הילדים מוציאין את האדם מן העולם הכוונה לפי שהאדם מחוייב לחנך את הילד במצות ולהדריכו בדרכי ה' כי כן כתיב חנוך לנער על פי דרכו ולהסירו משיחה בטלה ומנבלות הפה אשר הם הילדים מתפקרים בעבירה זו יותר מכל עבירות שבעולם ולכן עבירה זו שביד הילדים שהיא השיחה היא מוציאה את האדם אביו של הילדים מן העולם על אשר לא ייסר את ילדיו במקל וברצועה:

טו יש ספרים שכתוב בהם אע"פ שיש בידו תשובה ומע"ט אין לו חלק לעוה"ב ונ"ל שהוא טעות כי אין לך דבר עומד בפני התשובה כמאמרם ז"ל במקומות רבים. ועוד דלמה נקט כל אלו הדברים בלשון הוה המחלל המבזה המלבין וכו' הל"ל מי שחילל את הקדשים וכו' מי שביזה את המועדות שהרי אחר שחילל או ביזה שוב אינו מועיל לו התשובה אע"פ שחזר בו ומדקאמר בלשון הוה המחלל והמבזה וכו' נראה שמה שאין לו חלק לעוה"ב הוא מפני שעודנו מחזיק ברשעתו ועדיין הוא מחלל ומבזה אמנם אם היה עושה תשובה אין לך דבר שעומד בפני התשובה: והרב ר' אפרים כתב והמאדים פני חבירו וכו' אע"פ שיש בידו מעשים טובים ותורה ל"ג עכ"ל. ורבינו עובדיה ז"ל כתב המפר בריתו שלא מל או שמל ומשך ערלתו לכסות המילה כדי שלא יראה מהול המלבין פני חבירו ברבים המתבייש פניו מאדימות תחלה ואח"כ מתלבנות שהנפש יש לה שתי תנועות אחת לחוץ ואחת לפנים וכשמביישים את האדם בתחלה הרוח מתנועע לצד חוץ כמו שמתמלא חמה ופניו מאדימות וכשאינו מוצא טענה כיצד יסיר הבושת ההוא מעל פניו הוא דואג בקרבו ונכנס הרוח לצד פנים מפני הצער ופניו מתכרכמים ומתלבנים, וזהו שאמרו בענין ההלבנה דאזיל סומקא ואתי חוורא, והמגלה פנים בתורה דורש דרשות של דופי. פ"א מגלה פנים שמעיז פניו לעבור על דברי תורה בפרהסיא ביד רמה ואין לו בושת פנים עכ"ל: ורשב"ם כתב המבזה את המועדות חול המועד בדבר שאינו אבד. והמפר בריתו שאינו רוצה למולו. והמאדים פני חבירו גרסינן שמביישו ברבים ונעשה כשופך דמים דאזיל סומקא ואתי חוורא אע"פ שיש בידו מע"ט גרסינן ולא גרסינן תורה ואין לו חלק לעולם הבא אם לא יעשה תשובה: והרב רבי יצחק בר שלמה ז"ל כתב ז"ל רשב"ם גורס והמאדים פני חבירו ברבים וכן מצאתי בשיתא סידרא שלי שכתוב מחוץ והמאדים, ומ"מ דאזיל סומקא ואתי חיורא אינו מתיישב לפי גרסא זו. והמגלה פנים בתורה י"א זה המבזה את חבירו בפני תלמיד חכם שאינו נושא פנים לתורה. וי"א זה העובר על דברי תורה כיהויקים בן יאשיהו עכ"ל: והחסיד ז"ל כתב שלמד מפי הר"י ן' שושן ז"ל המחלל שאומר חולין היו קודם לכן ולא ידע כי חל ש"ש עליהם ומטעם זה אר"ל אין נביא בעירו לפי שהורגל ביניהם ובהיותו כאחד מהם לא יוכלו לצייר בשלימות מעלתו עליהם. והמועדות כי נמסרו לב"ד ולא ידע כי אין לשית מועדות אלא אלו והבריות כי נרשם בו בעת קטנותו ולא ידע כי חל עליו דבר אלהים, והמלבין כי לא הזיקו היזק מוחש מורגש ולא ידע כי חלל צלם אלהים. והמגלה וכו' כי יטעון וכי נגעתי בה על פנקסי כתבתי דעתי ואינו יוד כי התורה נתנה למפרשיה ואז"ל כמה טפשאי הני בבלאי דקיימי מקמי ס"ת ולא קיימי מקמי רבנן כי בתורה כתיב ארבעים יכנו והם אמרו ארבעים חסר אחת עכ"ל. והרב רבינו יונה ז"ל כתב המחלל את הקדשים וכו' סמך המועדות אל הקדשים כי גם הם נקראו קדש מקראי קדש ואמר מבזה ולא מחלל שאינו מדבר ביו"ט עצמו אלא בחולו של מועד שהוא קל בעיניו ולכן מבזה, והמפר בריתו וכו' מושך ערלתו. והמגלה פנים וכו' המעיז פניו בפני התורה לעשות עבירות בפרהסיא והוא הדין מעיז פניו כנגד לומדי התורה וה"מ שלא עשה תשובה כי אין לך דבר עומד בפני התשובה והכי מוקי לה בגמרא עכ"ל: והרב רבי מנחם לבית מאיר ז"ל כתב המגלה פנים בתורה שמכחיש הנגלה מן המצוה ואומר שלא היתה כונת השם ע"ז אלא הוא משל לענין אחר והנגלה אינו כלל כגון שיאמר שאין כוונת התורה שלא יאכל חזיר כי אין באכילתו איסור ומה שאסר בתורה חזיר הוא משל שלא יהיו מדותיו מגונות ומלוכלכות, אבל אם יודה שיש איסור באכילתו וטעם איסורו כדי שיהיה כל הדומה לו נמאס בעיניו וכיוצא אין בזה איסור עכ"ל: ואפשר לי לומר שטעם המחלל את הקדשים אין לו חלק לעוה"ב הוא שמודדין לו מדה כנגד מדה לפי שהוא חילל את הקדשים והביא קדשי מזבח לידי פגול ונותר וטמא ונמצא שנתן חלק הקדושה לקליפות ועירב קודש בחול הפך מה שעשה הקב"ה בשכר העוה"ב שהוא האור הצפון לצדיקים כמו שאמר הכתוב וירא אלהים את האור כי טוב וגו' כלומר שראה כי כולו הוא טוב ואין ראוי להניחו בזה העולם שהוא מעורב בו רע וטוב ורשעים וצדיקים יוצאים ממנו ואין ראוי לאור הקדוש הזה לערבו עם החול רק הבדיל אותו לצדיקים לעתיד לבא ראוי הוא שלא יזכה לאותו האור הצפון לצדיקים. והמבזה את המועדות שאין לו חלק לעוה"ב אפשר שהוא ג"כ מן הטעם האמור שהרי ג"כ המועדות הם קודש והם מובדלים מימי החול בקדושה ובטהרה במלאכה ובאכילה ושתיה ומלבושיו והמבזה את המועדות ומשוה אותם לימות החול בכל הדברים האמורים הרי מערב קודש בחול וע"כ אין לו חלק לעוה"ב מן הטעם האמור, ומה שחילק התנא זאת החלוקה מחלוקת המחלל את הקדשים כי לכאורה היא היא וידוייק ג"כ למה אמר המבזה את המועדות ולא נקט המחלל את המועדות אפשר שהוא לדייק מה שפירשו המפרשים ז"ל שכוונת המבזה את המועדות הוא אפי' ימים של חוה"מ ולכך עושה אותם חלוקה אחרת כי זה לא היה כלול בהמחלל את הקדשים לפי שאלו היתה כוונתו לחלל את הקדשים היה מחלל שבתות וימים טובים אמנם זה אינו רק שכיון שרואה שבצד מה הם שוים לימי החול כי יש מלאכות שמותרים לעשותם וע"כ מבזה אותם ואפי' הדברים האסורים עושה אותם אפילו איש כזה אין לו חלק לעוה"ב וזו אף זו קתני אמנם שתי החלוקות הם מטעם אחד. והמלבין פני חבירו ברבים ענין ההלבנה הוא כמו שארז"ל דאזיל סומקא ואחי חיורא והענין הוא כי ידוע הוא שהמתבייש פניו מאדימות תחלה ואח"כ מתלבנות שמרוב הבושה פרחה נשמתו כאלו רצתה לצאת מתוך הגוף ולכן יצא כל הדם שבתוך גופו אל נגד פניו וע"כ פניו מאדימות תחלה ופרחה קצת מן הנשמה שבו וע"כ אחר שהדם חוזר למקומו נתלבנו פניו כאדם שמת שבצאת נפשו כי מת תיכף פניו מתלבנות לפי שהאודם שבפני האדם הוא מהנפש כי הדם הוא הנפש ובצאת נפשו פניו מתלבנות וע"כ המלבין פני חבירו ברבים הרי הוא כאלו שפך את דמו ועליו אמר הכתוב שופך דם האדם באדם וגו' כלומר מי שמלבין פני חבירו ברבים ושופך דם האדם באדם עצמו עד שבא הדם נגד פניו ופניו מאדימות וזהו מלת באדם דקאמר דמו ישפך על ידו יתב' והוא העונש שאמר התנא שאין לו חלק לעוה"ב והוא מדה כנגד מדה שכמו שהדם הוא הנפש לגוף להחיותו כן ג"כ החיות של הנשמה לעוה"ב השכר הצפון לצדיקים שהיא נשמה לנשמה ובה היא חיה ומבלתי השכר היא מתה. והמפר בריתו של אברהם אבינו לפי שידוע הוא מה שאז"ל שנשבע הקב"ה לאברהם שכל מי שהוא מהול שלא ירד לגיהנם ואברהם ישב על פתחו של גיהנם כדי שלא להניח לשום אדם מהול שירד לגיהנם והשמיענו התנא שידיעת ההפכים אחת וכשם שהמהול לא יכנס לגיהנם כן הנשאר ערל ומפר בריתו של אאע"ה בודאי שאין לו חלק לעוה"ב ולא יכנס לג"ע אע"פ שיש בידו תורה ומעשים טובים ועליו נאמר רדה והשכבה את ערלים דקדק באומרו המפר בריתו וכו' להשמיענו שלא כל ערל אין לו חלק לעוה"ב שהרי מי שמתו אחיו מחמת מילה אינו נימול ואם יהיה בידו תורה ומעשים טובים פשיטא שיזכה לחיי העוה"ב לכן אמר המפר בריתו כלומר שלהכעיס הוא מפר בריתו של אברהם אבינו ונשאר ערל זה הוא שאין לו חלק לעוה"ב. והמגלה פנים בתורה שלא כהלכה הכוונה שמראה פירושים בתורה שיצא הדין כפי פירושו שלא כהלכה שפסקו חכמי המשנה וחכמי הגמרא. ואם יקשה לך איך פליג רבי אלעזר המודעי אמתניתין דפרק חלק דקא חשיב אותם שאין להם חלק לעוה"ב ולא קא חשיב חדא מהני אפשר דלא פליג דכולם כלולות במ"ש במשנה שם והאפיקורוס וכל אלו הם בכלל אפיקורוס ומפיק ליה מקרא דכתיב כי דבר ה' בזה וכמו שמביא בברייתא שם והנה האפיקורוס הוא המבזה ת"ח כמובא בגמרא ולכן מ"ש רבי אליעזר המחלל את הקדשים אפשר שהוא על המבזה כבודן של תלמידי חכמים שהם נקראים קדשים כי קדש הם וכן המבזה את המועדות הוא ג"כ ביזוי ת"ח ולסנהדרין אשר על פיהם היו נקבעים דכתיב אשר תקראו אותם אין לך מועדות אלא אלו והרי הוא מכלל אפיקורסים, ומפר בריתו של א"א נפקא ליה מואת מצותו הפר וכן דריש ליה בברייתא, והמגלה פנים בתורה הוא כמנשה בן חזקיהו שהיה לועג על מ"ש בתורה ותמנע היתה פילגש וכן על וילך ראובן בימי קציר חטים וימצא דודאים בשדה וגו' וכן דריש לה בגמרא וגם המלבין פני חבירו ברבים לביישו ולחרפו ברבים זה ג"כ הוא בכלל כי דבר ה' בזה ואין כונתו לתועלתו רק לבזות את חבירו ואין לך אפיקורוס גדול מזה: