מדרש שמואל על פרקי אבות – פרק שני, קטע 6

ואפשר לתרץ כי זאת הגולגולת היה מכיר אותה הלל כי היה רוצח ומלסטם את הבריות וכיון שהכירו שהיה רוצח שפט בודאי שעל שהוא רצח נרצח שאף אם אפשר שימצא נרצח והוא לא רצח עם כל זה אי אפשר שימצא מי שרצח ולא נרצח ואם לא עכשיו יהיה בסוד הגלגול נפש העברים וכמו שאמרנו ואם כן הוא היה מכיר את זה שרצח ועל כן אמר על דאטפת וכו' ועדיין צריך עיון: ועוד אפשר לתרץ כי מצינו שאז"ל טעם למה נהרג הבל ואמרו כי הציץ ולכן נהרג ובודאי כשהאדם מציץ בקדושה העליונה גורם שתסתלק אותה הקדושה ותתעלם העלם גמור מן העולם כדי שלא יוכל אדם עוד להציץ וכיון שהוא גורם לאותו ההעלם הרי זה דומה להורג את הנפש כי הקדושה היא חיי העולם ובהסתלק הקדושה הרחיק ממנו חיי העולם ונשאר העולם מת יען ההורג נפש הוא סבה על ידי ההריגה להתרחק זאת הנשמה של זה האיש מן הגוף ויצא מן הגוף ומתעלמת ממנו ולא תשוב אליו עוד ולכן ההורג נהרג וכיון שחטא הבל הוא דומה להורג ע"כ נפגע ונהרג וכיון שזאת הגולגולת בודאי שלא שייך ביה הציץ ונפגע ואם כן אי אפשר שבאה עליה זאת הגזירה שתהרג רק על שהרג אחר ולכן אמר על דאטפת אטפוך וצדק הלל במשפט אשר שפט דרך שכל:

ואמר וסוף מטיפיך יטופון כי נראה שהוא מיותר שכיון שאמר על דאטפת אטפוך בשביל שהרג נהרג מינה שמעינן שההורג יהרג והיינו מ"ש אחר כך וסוף מטיפיך יטופון. ועוד צריך להבין למה אמר מטיפים בלשון נוכח כנגד הגולגולת והיה ראוי לומר לשון כולל על הגולגולת ועל כל העולם ולימא הכי וסוף המטיפין יטופון והוא מאמר כולל ולא פרטי: ואפשר לומר כי ממה שאמר על דאטפת אטפוך הייתי מבין כי ההורג יהרג וזה יהיה כשהוא לבדו הרג את הנפש מבלי סיוע מאחרים ועל כן מודדין לו מדה כנגד מדה נפש תחת נפש אמנם אם רבים הרגו נפש אחת היה נראה כי אלו לא יהרגו לפי שכל אחד לא הרג נפש שלמה כדי שיותן נפשו תחת נפשו ואין ראוי להרוג עשר נפשות תחת נפש אחת לזה השמיענו ואמר וסוף מטיפיך יטופון כלומר כי אפינו שנמצאו בהריגתך הורגים הרבה ואעפ"כ כלם יטופון בשביל שהרגו אותך ואם היה אומר וסוף המטיפין יטופון הייתי מבין המטיפין וההורגים שבעולם יטופון והוא כשהטיף א' את א' אמנם לא רבים לאחד ע"ז דבר לנוכח עם הגולגולת להשמיענו זה החדוש וגם זה החדוש לא היה מובן ממ"ש על דאטפת אטפוך. וגם ידוייק דיוק אחר למה נקט לשון רבים והכי היל"ל וסוף מטיפיך יטוף אמנם כוונת הלל להשמיענו שאפילו הרבים שהרגו את היחיד כלם יהרגו על אותה הנפש שהרגו. ועם מ"ש המפרשים יתורץ למה נקט לשונו לנוכח והכוונה לומר לו שאע"פ שהנהרג חייב מיתה הרי ההורגו גם כן חייב מיתה כי אין דמו של זה הנהרג מסור ביד ההורג רק ביד ב"ד ולכן סוף מטיפיך אע"פ שאתה היית מחוייב מיתה עם כל זה יטופון לפי שלא היה דמך מסור בידם כי אם ביד ב"ד, ולזה הסכים הרמ"ה והרב רבינו יונה ורבינו עובדיהו ז"ל, וה"ר ישראל ז"ל הוסיף עוד דברים ואמר ובזה יש תשובה לשואל אחר שזה הנהרג הגיע יומו ליהרג שאם לא כן לא היה זה הורגו וכן מי שנגנב ממונו היה לו להפסיד ממונו שאם לא כן לא היה גונבו א"כ למה יענש הרוצח או הגונב, יש להשיבו מיתת הנהרג והפסד הממון היה מאת ה' והרציחה והגנבה מאת הרשע ואם לא היה רשע זה ההורג לזה או גונב ממונו היה מת בענין אחר או מפסיד ממונו ולכן נענש זה הרשע: ועד"ה כתב אחד מתלמידי הריטב"א על דאטפת אטפוך מדה כנגד מדה וכמו שהבורא ית' מודד מדה לגוף כן מודד לנפש בעולמה שהוא עולם שכולו טוב וכולו ארוך וזה הענין נרמז במ"ש אם יום תעזבני יומים אעזבך והלא אין הקב"ה מודד לאדם אלא מדה כנגד מדה והוא לא חטא אלא יום א' ולמה יעזבנו שני ימים אלא אחד לגוף ואחד לנפש כיוצא בו כי לקחה מיד ה' כפלים בכל חטאתיה עונש הגוף ועונש הנפש והנחמה כפולה לגוף ולנפש שנאמר נחמו נחמו עמי וכמו שאם חטא אדם עונש לגוף ולנפש כן השכר שהיא מדה טובה ומרובה ממדת פורענות יבא לגוף ולנפש ושכר הגוף הוא בעולם הזה ושכר הנפש הוא בעולם הבא ועליו נאמר עין לא ראתה וגו'. וכתב הרשב"ץ כי הלל היה בבלי ולכן דבר בלשון ארמי כי לשון בבל הוא: ויש מי שפירש ותירץ הקושיא שהקשינו שאם זה היה רשע וחייב מיתה לפי שהיה רוצח אם כן איך אמר וסוף מטיפיך יטופון כיון שזה חייב מיתה ופירש שוא"ו וסוף הוא כמו או וכן ומקלל אביו ואמו פירוש או אמו. וכן ביבמות חלץ ועשה בה מאמר פירוש או עשה בה מאמר. וכן פירושו בכאן על דאטפת אטפוך או סוף מטיפיך וכו' כלומר אם לא הרגת לשום אדם והרגו אותך על לא חמס בכפך מטיפיך יטופון לפי שהרגו אותך על לא חמס בכפך. ובזה נתרצה ג"כ הקושיא שהקשינו מהבל שנהרג והוא לא הרג שהרי הלל גם כן מודה בזה שיש נהרג על לא חמס בכפיו ומ"ש על דאטפת אטפוך הוא שעשה חלקי הסותר כלומר או על דאטפת אטפוך או סוף מטיפיך יטופון: והריא"ב פירש לתרץ מנין היה יודע שסוף מטיפיו יטופון כיון שזו הגולגולת היתה מאיש רשע ומחויב מיתה לפי שהוא הטיף את אחרים וכמו שאמר על דאטפת אטפוך אם כן נמצא שמי שהרגו אינו חייב מיתה אם כן מנין היה יודע זה שאמר וסוף מטיפיך וכו' אפשר עם מה שאמרו ז"ל שבגולגולת האדם חקוק כל מה שעתיד לבא עליו בחייו ואחר מיתה אם טוב ואם רע ואפשר שזה החכם הכיר באותה הגולגולת שהיה רשום בה וסוף מטיפיך יטופון עכ"ל: ועם מ"ש ז"ל עלה לנו תירוץ אחר לקושיא שהקשינו מהבל שהרגו קין והוא לא הרג ואם כן איך אמר על דאטפת אטפוך אפשר שהיה גם זה חקוק במצחו:

ח הר"י ן' שושן ז"ל פירש כי אחר שסיפר שזה מת בנפש מרה וגם קבורה לא היתה לו אלא צף על פני המים חזר והעיר כי הכל למיתה עומדים ואפילו הבא אל אבותיו בשלום ונקבר בשיבה טובה ירום תולעים ויבאש ולזה סמך מרבה בשר מרבה רמה ואמר כי כל התענוגים הם בדרך דמיון ועליהם אמר שלמה המלך ע"ה ומה יתרון לבעליה כי אם ראות עיניו ותענוג הגוף הוא תענוג מורגש דבק בעצם האיש המתענג ובבשרו. וע"כ בא זה החכם ואמר כי אפי' התענוג המורגש שמעדן את הגוף ומיפה אותו הוא מרבה צער וכן אמרו ז"ל קשה רמה למת כמחט בבשר החי לא שדעתם שהמת מרגיש אלא שכל מי שדעתו נקיה יש לו להצטער בחייו על ניוולו במותו ושישתדל למעט אותו ניוול ויחשוב וירגיש הרמה שתנשכו במותו כמו שהרגיש המחט בבשר החי וימעט בנוולו ולא ירבה בשר כי מרבה בשר מרבה רמה: ואמר מרבה נכסים מרבה דאגה. פי' כי התנא לא דבר עם שלמי הדעת כי אין ראוי למנוע רגלינו מלרדוף אחר ההבל מדאגה ופחד שמא יאבד ממנו כי השלמים אף אם יצברו כעפר כסף והיה עולה על הדעת כי הוא נמנע שיקרה בו שום חסרון אינם חושבים אותו לכלום ומהבל ימעט בעיניהם וככובד אבן ונטל החול עליהם רק אשר יוציאו ממנו בהתנאותם לפני קונם במצות והתנא לא דבר רק עם הנהבלים להון כפי חלישות דעתם ואמר להם כי השמחה וההוללות בעושר ונכסים אינם אחד מני אלף מן הדאגות הנמשכים מן הנכסים ולכן אמר להוללים אל תהולו כי מרבה נכסים מרבה דאגה: מרבה שפחות מרבה זמה. בשפחות הכנעניות התנא מדבר שסתמן זונות וכ"ש שפחות שכבר יצאו מכבוד משפחתם ואין אימת בעל עליהן והאדון רוצה בכך כדי שיולידו לו עבדים. מרבה גזל כי העבדים בחזקת פסולים ואם הם בעלי אומניות יודעים הם כי שכרן לרבן ועל כן ישתדלו לגזול לבעל הבית ויקחו אותו לעצמם וכן בכל עסק שיעסקו בו יגזלו את רבן. עוד כתב כי על דרך צחות השיר הוא אומר כי רבם עצמו הוא גוזל לעניי ישראל שאינם משתכרים עמו ועובר על מה ששנינו ויהיו עניים בני ביתך וכן פירש הרשב"ץ: מרבה ישיבה רבה חכמה כמ"ש הרבה למדתי מרבותי ומתלמידי יותר מכולם: מרבה עצה שאינו סומך על עצמו במעשיו והוא תמיד נועץ ונמלך קודם מעשה מרבה תבונה שהוא מוציא דבר מתוך דבר העצה שייעצוהו תן לחכם ויחכם עוד. קנה לו דברי תורה כלומר אחר שהשתדל ועסק בתורה ובפרטיה הנזכרים אם חשקה נפשו בה אז היא שלו וקנויה לו. כטעם מה שאז"ל בפסוק כי אם בתורת ה' חפצו ובתורתו יהגה בתחלה היא תורת ה' ומששם האדם חפצו בה היא תורתו של עצמו. קנה לו חיי העוה"ב יען וביען דבקה נפשו בחיים האמתיים אין מות של גוף יכול להפריד בינה ובין החיים אשרי העם שככה לו:

והרב רבינו עובדיה ז"ל פירש שקמ"ל האי תנא שכל רבויים קשים חוץ מרבוי תורה וחכמה וצדקה. מרבה דאגה שמא יגזלוהו או שמא יבואו עליו ליסטים ויהרגוהו וחסיד אחד היה מתפלל המקום יצילני מפיזור הנפש ושאלו ממנו מהו פיזור הנפש אמר להם שלא יהיו לו נכסים מרובים מפוזרים במקומות הרבה וצריך לפזר נפשו לחשוב לכאן ולכאן: מרבה נשים מרבה כשפים סדרא נקט ואזיל בתחלה אדם מקשט עצמו ואוכל ושותה ומרבה בשר ואח"כ מבקש להרבות נכסים ולאחר שהרבה נכסים ורואה שיש בידו ספוק לפרנס נשים רבות הוא מרבה לו נשים ולאחר שהרבה נשים כל אחת צריכה שפחה שתשמשנה הרי מרבה שפחות וכיון שיש לו בני בית מרובים צריך לשדות וכרמים לספק יין ומזון לבני ביתו ומרבה עבדים לעבוד השדות והכרמים לכך הם שנויים כסדר הזה עכ"ל. וזה הסדר כתבו הרשב"ץ ג"כ:

ולי נראה כי לפי שהאדם רודף בעניני העוה"ז אחר ד' דברים יש מי שרודף אחר המאכל והמשתה ותענוגי העולם והוא יתברך ענש לאנשי ירושלים על זאת וכמש"ה כל עמה נאנחים מבקשים לחם נתנו מחמדיהם באוכל להשיב נפש וכו' וראוי לדייק למה נקט מבקשים לשון בינוני ואח"כ אמר נתנו מחמדיהם לשון עבר. אמנם הכוונה להודיענו איך מדד להם מדה כנגד מדה כל עמה היו נאנחים מבקשים לחם ואין וזה בא עליהם על חי בזמן העבר נתנו מחמדיהם באוכל כלומר במאכל ובמשתה וכל חמדת ישראל היה באוכל לאכול ולשתות. ואמר להשיב נפש לפי שהאדם יש לו נפש ורוח ונשמה והרוח והנשמה חיותם הם המצות אשר יעשה אותם האדם וחי בהם והמאכל והמשתה הוא להחיות ולהשיב נפש הבהמית והחיונית, וז"ש נתנו מחמדיהם באוכל שאו זו האוכל הוא להשיב נפש ולא רוח ונשמה. ועל המין הזה אמר התנא כי מרבה בשר מרבה רמה ואומרו מרבה בשר כלומר שמטבעו הוא חלוש וע"י תענוגים רוצה להרבות בשר זה בוודאי הוא מרבה רמה אמנם כבר מצינו לרבי אלעזר ב"ר שמעון שהיה מוציא כמה דיקולי דתרבא לשמשא ולא הבאיש ורמה לא היתה בו וקרי אנפשיה אף בשרי ישכון לבטח זה לא היה מרבה בשר רק מטבעו היה שמן ולזה לא הבאיש ורמה לא היתה בו ואמר מרבה רמה כי הבשר עצמו שמרבה הוא נעשה רמה וכאלו עתה הוא מרבה רמה כי כל העומד ליעשות כעשוי דמי. ולכן צריך האדם שיתרחק הרבה מן המאכלים ולא יתגבר יצרו עליו כאשר עשו בני איוב כמש"ה והלכו בניו ועשו משתה בית איש יומו שהכוונה להשמיענו איך היו זוללים וזה כי הם היו ז' וימי השבוע ז' וכל א' יומו קבוע לו וחוזרים חלילה ואלו היו מבטלים יום אחד מעשות משתה הרי משתנה הסדר מיומו הקבוע לכל א' אמנם הם היו כל כך זריזין במלאכת השתיה שמעולם לא בטלו אפי' יום א' עד שנשאר לכל א' יומו הקבוע לו וז"ש בית אים יומו. ויש מין אחר שרודף בעוה"ז אחר הממון כי גם בלילה לא שכב לבו לאסוף חיל והון ועליהם אמר שלמה המלך ע"ה אל תיגע להעשיר מבינתך חדל ושמעתי בו שלא אמר אל תיגע להתעשר שהוא התפעל אלא להעשיר שהוא פועל יוצא והכוונה שהאדם אשר הוא מרבה נכסים אינו להתעשר לעצמו לפי שמחר ימות ויעזוב לאחרים חילו נמצא שהוא יגע להעשיר את אחרים וכיון שהיגיעה היא להעשיר את אחרים אין צורך להזהירך על זה אלא מבינתך ומעצמך תחדל מלהעשיר את אחרים. ואפשר כי אמר מרבה דאגה כי הוא דואג עליו שלא יפסידנו וגם שלא יהיו מעותיו בטלות אצלו ומבקש מיד לרכוב אניות לילך מעיר לעיר להרויח יותר ועוד כשרואה שום סחורה שהוקרה הוא דואג על אשר לא קנה ממנה וכן אם היתה עמו שום סהחרה והוזלה הרי הוא דואג על כל זה וכאלה רבות ועל זה אמר מרבה נכסים מרבה דאגה. ואפשר לי לומר כי נקראו נכסים לפי שהם נכסים ונעלמים כי נראים לעין דברים נחמדים ותחתיה תעמד הבהרת כי רבים מקבצים ממון לבעלי נשותיהם ולכן מרבה נכסים מרבה דאגה. ויש אחרים רודפים אחר תאות המשגל ועל מין זה אמר מרבה נשים מרבה כשפים שעושים לו כשפים. ושמעתי שזו כוונת בעל המסרה שאמר שיש שני ולו במקרא ולו שתי נשים ולו הכין כלי מות. ויש מי שרודף אחר הכבוד להיות לו עבדים ושפחות להרבות כבודו ועל מין זה אמר מרבה עבדים מרבה גזל מרבה שפחות מרבה זמה הרי ארבעה דברים רעים וכנגדם אמר התנא כי ראוי לאדם לרדוף אחר ד' דברים אחרים טובים בעניני העוה"ב והם אלו כנגד אלו ממש כנגד המרבה בשר אמר כי טוב יותר להיות מרבה תורה שהיא מתשת כחו של אדם ומשמן בשרו ירזה כי בזה יהיה מרבה חיים חילוף המרבה בשר שהוא מרבה רמה כי מי שמרבה תורה שנקראת תושיה מרבה חיים כי עץ חיים היא למחזיקים בה והתורה היתה סבה ראשונה מד' דברים שבשבילם ניצולו ישראל בימי המן הרשע וכמו שארז"ל ליהודים היתה אורה זו תורה שנאמר ותורה אור ושמחה אלו שבתות ויו"ט וששון זו מילה שנא' שש אנכי וגו' שנאמר על המילה ויקר אלו תפילין שהם יקר כענין וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך. ואפשר לי לומר שהודיענו כאן הזכות שעמדה להם לישראל להנצל מן הצרה הזאת לפי שהחזיקו בד' דברים הללו תורה ושבתות וכו' היא שעמדה להם להנצל ולא בלבד שניצולו אלא ויכו היהודים בכל אויביהם וגו' השונא גדול מן האויב כי האויב אינו אלא בלב והשונא עושה מעשה בפועל ולכן באויבים לא עשו אלא מכת חרב שהרגו אותם בסייף אבל בשונאים עשו משפטי נקמות כרצונם להנקם מהם. אי נמי כרצונם דקאמר קאי על האויבים והשונאים והנרצה לומר שלא נתאכזרו ישראל עליהם יותר מדאי אלא כפי מה שרצונם היה לעשות בהם בישראל עשו ישראל בהם. וכנגד הרודף אחר הממון שהוא מרבה נכסים אמר כי מי שהוא מרבה ישיבות ותלמידיו מנכסיו והוא מפזר ממונו חלוף המרבה נכסים זהו ירבה חכמה כי בצל החכמה בצל הכסף וכאלו החכמה היא שלו וחלוף הדאגה למרבה נכסים יהיה לזה חכמה לשמחו כי פקודי ה' ישרים משמחי לב. וכנגד הרודף אחר הנשים אמר מרבה עצה מרבה תבונה כי הנשים כל אחת מתקנאת בירך חברתה ועושה לו כשפים כדי שיאהב אותה יותר מחברתה ובכשפים שעושים לו הם מטמטמים את לבו ומטפשים אותו וכשהוא מרבה עצה מרבה תבונה כלומר לא די שאינו מתטפש אלא שהוא מרבה תבונה. וכנגד הרודף אחר הכבוד להרבות לו עבדים ושפחות אמר כי טוב לו ליקח עניים ועניות מבני ישראל ומבנות ישראל העניים והאביונים והם ישרתוהו על דרך מה שפירש הרמב"ם ז"ל במשנת ויהיו עניים בני ביתך כי בזה הוא מרבה לעשות צדקה וגם מרבה שלום בין העניים להקב"ה דכיון שאין להם מזון הם מטיחים דברים כלפי מעלה וכמו שמצינו שהשי"ת כדי להסיר מעליו את תלונת העני צוה להעשיר כשרוצה למשכנו ואמר לו אם חבל תחבל וגו' עד בא השמש תשיבנו לו ונתן טעם ואמר כי היא כסותו לבדה ואין לו עוד אחרת ואמר היא שמלתו לעורו שלא תאמר הרי הוא לבוש חלוק חשוב על בשרו ששוה מאתים ודי לו בחלוק פחות ששוה עשרה ויתן לי זו החלוק החשוב אשר עליו לזה אמר היא שמלתו לעורו כלומר לפי עורו שהוא אדם חשוב ומעונג ואינו יכול ללבוש על עור בשרו הדק והמעונג חלוק פחות מזו ואמר במה ישכב שלא תאמר אקח ממנו הכר והכסת שאינם צריכים אליו ויכול לישן על גבי קרקע לזה אמר במה ישכב הרי הוא רגיל בכך ולא יכול לשכב אלא על הכר והכסת ואמר והיה כי יצעק אלי כלומר ויתקוטט עמי ויאמר למה לא נתת לי עושר אז אהיה מוכרח לשמוע אותו לפי שחנון אני, ועל כן המכניס עניים לתוך ביתו וזן אותם הוא נותן שלום בין העניים לאביהם שבשמים, ואפשר שיהיה זה פי' פסוק והיה מעשה הצדקה שלום, וז"ש מרבה צדקה מרבה שלום כי גדולה מצות הצדקה עד שהיה מתפאר בה איוב כמ"ש אם אמנע מחפץ דלים הכוונה לפעמים שהיה העני בא לפני שאתן לו ללחם ביתו והיה שואל ממני דינר ואני ידעתי שאין דינר מספיק לו ללחם ביתו ואף שהיה שואל ממני דינר בחפצו היה לשאול ד' או ה' ומפני הבושה לא שאל אלא א' ואני הייתי נותן לו חפצו שהוא מה שבלבו והייתי נותן לו ה' דינרין על דרך תאות לבו נתת לו וארשת שפתיו שהוא מה ששואל בפיו פשיטא שלא מנעת וכן אמר אם מנעתי עצמי מליתן לו החפץ שבלבו כי הכל נתתי לו ואם עיני אלמנה אכלה אם עזבתי אותה שיתאוו עיניה איזה דבר שלא שלחתי לה כל מאויה, ובענין זה יובן מ"ש התנא מרבה צדקה כי נותן לעני יותר ממה שהוא שואל. ואמר לכל א' מאלו הארבעה הטוב הנמשך אליו ופתח במאי דסליק מינה ואמר קנה שם טוב כנגד המרבה צדקה כי לעולם מי שהוא נדיב ובעל צדקה שמעו הולך בכל המדינות ושמו הטוב יוצא בעולם וז"ש קנה שם טוב, וכנגד המרבה עצה שהוא מרבה תבונה אמר קנה לעצמו כי המרבה נשים הוא מאבד עצמו לדעת שהן בכשופיהן מטמאין את לבו ושכלו ועל כיוצא בזה אמר הכתוב ולא ירבה לו נשים ולא יסור לבבו כלומר שאלו הוא מרבה נשים הרי הוא בזה מסיר את לבבו והוא כנוי אל השכל כי בכשופיהן מטמטמין את שכלו נמצא שמי שלא הרבה נשים רק הרבה עצה והרבה תבונה בודאי שקנה את עצמו ממש. וכנגד המרבה לפזר ממונו להעמיד ישיבת התלמידים אמר שקנה לו דברי תורה כי התורה שלומדים התלמידים מעלה עליו כאלו הוא הלומד אותה הרי שבממונו קונה דברי תורה. וכנגד המרבה תורה שהיא מרבה חיים אמר כי החיים הללו הם חיי העוה"ב עולם שכולו טוב עולם שכולו ארוך וז"ש קנה לו חיי העוה"ב והחיים הנזכרים למעלה מרבה תורה מרבה חיים אין הכוונה על חיי העוה"ז רק קנה לו חיי העוה"ב: