ליקוטי מוהר״ן – תורה יד

״תקעו בחדש שופר בכסא וכו'״ (תהלים פא ד) לגירסה מנוקדת ראה http://breslev.eip.co.il/?key=43

א: שלום כבוד יראי ה'

וכל אחד לפי בחינתו יכול לידע העלאת הכבוד לשרש היראה; לפי הכבוד שמכבד את יראי השם, כן עלה הכבוד לשרשו, כי שם שרש הכבוד, בבחינת״ואת יראי ה' יכבד״ (תהלים טו). כי כל זמן שהכבוד הוא בגלות, כל אחד לפי בחינתו הוא מזלזל ביראי השם, וכל אחד לפי תקונו את הכבוד, כן הוא מכבד יראי השם.

ז: כבוד יראי ה' בלב שלם

ועיקר הדבר שיכבד יראי השם בלב שלם, כמו שאמרו חכמינו, זכרונם לברכה ״דבר המסור ללב, נאמר בו ויראת מאלקיך״ (קידושין לב ב), ושם עקר הכבוד, כמו שכתוב ״בשפתיו כבדוני ולבו רחק ממני״ (ישעיהו כט).

ח: יראת ה' -> שלום בעצמיו -> תפילה -> שלום כללי

כשמחזיר הכבוד לשרשו, הינו ליראה כנ"ל, ואז נשלם פגמי היראה, ואז זוכה לשלום. ויש שני מיני שלום: * יש שלום בעצמיו, כי תחלה צריך אדם לראות שיהיה שלום בעצמיו, כי לפעמים אין שלום, כמו שכתוב ״אין שלום בעצמי מפני חטאתי״ (תהלים לח). ועל ידי היראה, זוכה לשלום בעצמיו, כמו שכתוב בזהר ״באתרא דאית דחילא, תמן תשתכח שלמתא״ (זוהר יתרו עט א), כמו שכתוב ״כי אין מחסור ליראיו״ (תהלים לד י). * כשיש שלום בעצמיו, אז יכול להתפלל. כי עקר התפלה על ידי היראה, בבחינת ״אשה יראת ה' היא תתהלל״ (משלי לא ל), כי התפלה במקום קרבן (שולחן ערוך אורח חיים צח#ד), ובקרבן כתיב בה ״כל אשר בו מום לא יקרב״ (ויקרא כא); וכשאין בו מום, הינו באתרא דאית דחילא, אזי יקרב לעבוד עבודתו תמה. וזה שכתוב בחנה ״וחנה מדברת על לבה״ (שמואל א א), על ידי היראה זכתה לתפלה, כי עקר היראה הוא בלב כנ"ל. * ועל ידי תפלה זוכה לשלום הכללי, הינו שלמות העולמות, כי על שם זה תפלה נקרא קרבן, על שם קרוב העולמות לשלמותן.

ט: תפילה על תיקון הנשמה

וזה שאמר רבה בר בר חנה: ״אמר לי ההוא טיעא: תא ואחוי לך היכי דנשקי ארעא ורקיע בהדדי. אזלי וחזאי, דעביד כוי כוי. שקלית לסלתאי ואנחתיה בכותא דרקיעא. בהדי דמצלינא בעותא, ולא אשכחיתה. אמרי: איכא גנבי הכא?! אמר לי: גלגלא דרקיע הוא דהדר. נטר עד למחר כי השתא, ומשכח לה״ (בבא בתרא עד א). ״היכא דנשקי ארעא ורקיעא - מקום גבוה היה שם, שנושקים יחד זה לזה. ולאו היינו סוף העולם, דהא מהלך העולם ת"ק שנה הוי, וארץ ישראל אמצעיתו של העולם היא, דכתיב: ישבי על טבור הארץ, והיינו מקומו של רבה בר בר חנה. סלתאי - סל לחם שלי. דהדר - חוזר, כדאמרינן בפסחים: גלגל חוזר ומזלות קבועים״ (רשב"ם על בבא בתרא עד א). * דנשקי ארעא ורקיעא זה בחינת שלום בעצמיו. ארעא זה בחינת גוף, רקיעא זה בחינת נשמה, כמו שכתוב ״יקרא אל השמים מעל״ (תהלים נ) זה הנשמה, ״ואל הארץ - זה הגוף״ (סנהדרין צא ב). וכשיש ביניהם שלום, על ידי זה עבידי כוי - על ידי זה נעשה תפלה, כנ"ל, בבחינת ״וכוין פתיחן לה בעליתה״ (דניאל ו). * ושקלית לסלתאי ואנחתיה בכותא דרקיע - סלתא זה פרנסה, כמו ״מי שיש לו פת בסלו״ (יומא עד א), הינו שלא רצה לעסוק בשום עסק מעסקי עולם הזה, רק בשביל נשמתו. גם כל תפלותיו לא היו אלא בשביל לקשר נשמתו; אפלו אלו תפילות המפורשים בתפילה שהם לצרך הגוף, כגון "רפאינו" וברך עלינו ושאר צרכי הגוף, לא היה כונתו של רבה בר בר חנה בשביל גופו, אלא בשביל נשמתו, שהיה מכוון לפרנסת נשמתו ולרפואתה. וזה: ושקלית לסלתאי ואנחתיה בכותא דרקיע - ששקל לתפלה שהוא לצרך הגוף, ואנחה בתפלה, הכל לצרך נשמתו, כי ממילא כשנתקן שם ברוחניות, נתקן גם בגשמיות. * ועד דמצלינא בעותי, לא אשכחה - היינו אחר כך לא מצא כדי פרנסתו, אף על פי שתקן ברוחניות, אף על פי כן לא נמשך לו שפע בגשמיות. אמר: איכא גנבא הכא, שגונבים השפע שלי. השיב לו: גלגלא דרקיעא דהדרא הינו גלגולין דנשמתין, היא הגורמת שאין לצדיק כדי פרנסתו, כמו שכתוב גבי רבי פדת ״אי בעית דאחרוב עלמא, ואפשר דאיברית בשעתא דמזונא״ (תענית כה ב) (ד).

וזה ״קנים תעשה לתבה״ (בראשית א) - איתא במדרש ״מה קנים מטהרין את המצרע, אף תבתך מטהרתך״ (בראשית רבה לא). 'המצרע' זה ״נרגן מפריד אלוף״ (משלי טז), ״ומפריד בין איש ואשתו, ועל ידי זה: בדד ישב״ (ערכין טז א); וקנים מטהרים אותו, אף תבתך, הינו תבת התפלה, מתקנין את המחלקת ועושה שלום הכללי, שלום כל העולמות. וזה שמסימין התפלה בשלום.

י: שלום כללי כבוד ה' -> שלום -> רפואה

(שיך לעיל): לפי הכבוד שמכבד יראי השם, כן עלה הכבוד לשרשו. כי כל זמן שהכבוד הוא בגלות, כל אחד לפי בחינתו, כן הוא מזלזל ביראי השם, וכל אחד לפי תקונו את הכבוד, כן הוא מכבד יראי השם וכו'. ועל ידי זה, הינו על ידי הכבוד שמכבד יראי השם, שהוא בחינת החזרת הכבוד לשרשו, דהינו ליראה, על ידי זה זוכין לשלום, כמבאר לעיל היטב.

וזהו שאמרו רבותינו, זכרונם לברכה ״המבזה תלמיד חכם, אין רפואה למכתו״ (שבת קיט א), כי המבזה תלמיד חכם ומזלזל יראי השם, נמצא שפוגם בכבוד, ואינו מחזירו לשרש היראה, ואזי אין זוכה לשלום, ועל כן אין רפואה למכתו, כי כל החולאת באין על ידי בחינת מחלקת, כי כל החולאת הם בחינת מחלקת, שאין שלום בעצמיו, והיסודות מתגברין זה על זה ואין מתנהגים בשלום, במזג השוה, ועל ידי זה בא חולאת כידוע. ועל כן כשמבזה תלמיד חכם ופוגם בשלום, על כן אין רפואה למכתו כנ"ל, כי עקר הרפואה על ידי השלום כנ"ל, בבחינת: ״שלום שלום לרחוק ולקרוב אמר ה' ורפאתיו״ (ישעיהו נז).

גם בעת אמירת התורה הנ"ל הזכיר רבנו, זכרונו לברכה, מאמר רבותינו, זכרונם לברכה: ״אין מספידין בחנכה״ (שבת כא ב) (ראו גם שולחן ערוך אורח חיים תרע), ואיני זוכר מה שפרש בו. (והנראה לעניות דעתי, כי ההספד הוא בשביל לתקן הסתלקות הכבוד, שנפגם על ידי הסתלקות הצדיק הזה, שהיה מצדיק את הרבים, שעל ידי זה עקר הארת הכבוד כנ"ל, וכמו שאמרו רבותינו, זכרונם לברכה: ״הספדא יקרא דחיי או יקרא דשכבי״ (סנהדרין מו ב). ועל כן בחנכה אין מספידין בו, כי אז מאיר הכבוד על ידי נר חנכה כנ"ל).

יסוד הענין חמשה דברים: # להחזיר כבוד ליראה, # ויראה אל הלב, # ושלום הכללי, # ושלום הפרטי, # להחזיר בני אדם בתשובה, שזה בחינת אם תוציא יקר מזולל כנ"ל, הוא תקון קרי, אתון דדין כאתון דדין.

מקורות

* [http://www.breslov.com/international/likutei_mohoron/lm08.html סריקה באתר ברסלב] - איכות גרועה מאד, נראה כמו טקסט שיצא מהOCR, דורש עריכה רצינית.

[https://my.schooler.biz/s/32224/rabbi-nachman/eiZA%20Ig שיעור על ליקוטי מוהרן תורה יד]