שו״ת דברי חיים – חלק ב – קטע 21

סימן סח

להרב וכו' מו"ה חיים קרייסטנער נ"י בק' זבאריז חתן הרב הקדוש המנוח מהרי"צ זלה"ה מסטרעטין יע"א:

שאלה אשה פשטה כתונת ולא בדקה ובבוקר בדקה עצמה והיא טהורה רק על כתונת שפשטה אתמול נמצא עליו ספק כגריס ורצתה לשלוח לחכם לשאול עליו וב"כ פירסה נדה ולא שאלו כלום ונסתפק הבעל אם צריכים כפרה דלמא ח"ו היתה נדה מחמת הכתם הנמצא בחלוק הנ"ל זה תורף השאלה:

תשובה מעכ"ת מביא דברי (הגמ') [המשנה] פסחים ע"א דבלא ידע שנמשכו הבעלים מפסח פטור מקרבן משמע דזה הטעם שאינו מחויב לבדוק הוי כאונס או שפטור משום שעשה מצוה והנה בדבר מצוה אם זה נחשב עשה מצוה התוס' ז"ל בפסחים [דע"ב ד"ה באשתו] כתבו דזה לא מיקרי עשה מצוה ואולם מצינו כ"פ שפטור אפי' לא עשה מצוה כמ"ש הרמב"ם פ"ב משגגות ה"ח] גבי מל שלאחר השבת בשבת דלא עשה מצוה ואפ"ה פטור וכבר הק' עליו בלח"מ ז"ל אולם בדברי רש"י ז"ל פסחים משמע דזה דלא הו"ל לידע הוי כאונס כי כן פירש בהדי' במשנה שם אך התו' ז"ל [בדע"ג א' ד"ה שחטו] כתבו דזה לא הוי אונס דמש"ה לר"א חייב ואינו פטור רק משום דעשה מצוה לרבנן ובאמת ק' מאוד דמה מצוה עשה באם שחט פסח שלא למנוייו והנה באמת מצינו ביבמות בהאשה רבה דס"ל לר' ששת דמותרת לבעלה הניסת עפ"י עדים דמאי הו"ל למיעבד אלמא דכאנוסה חשיב' דמאי הי' לה למיעבד ואפ"ה מפורש במשנה [שם] דחייבים קרבן וגם מצינו בעשה עפ"י ב"ד בגווני דב"ד פטורים כמבואר ברמב"ם ז"ל [פי"ג משגגות] אפ"ה חייב העושה קרבן יחיד אלמא הגם דאונס הי' שעשה עפ"י ב"ד מ"מ חייב והרבה פעמים מצינו שחייב על ביאת מקדש והעלם שרץ או תינוק שנשבה דחייב עכ"פ אחת ול"א מה הו"ל למיעבד והנה נ"ל הכלל בזה דאם עשה איזה עבירה יהי' הסיבה מה שיהי' הואיל ויכול הי' להתברר ה"ז חייב דזה לא מיקרי אונס מה שלא הי' בידה בקל לברר עכ"פ הי' הדבר יכול להתברר כמו באשה אם היתה ממתנת וע"י החקירה הי' יכול להתברר שבעלה חי ואפי' הי' באופן שלא הי' בשום אופן אפשר להתברר מ"מ לא חילקה התורה וכל שוגג חייב ורק באונס פטרה רחמנא והנה מצינו בדברי ר"א ור"י שפליגי אי עשה מצוה חייב או פטור ולמדוהו מקרא כדאמרינן בשבת פ' ר"א אבל ר"י ס"ל (בסוכות) בסוכה דמ"א ע"ב] המוציא לולב בש"ר של חג פטור מפני שהוציא ברשות ולכאורה תמי' לי מאי רשות הוא זה וכי נתנה לו תורה [רשות] לדחות שבת מפני לולב להוציא לולב כדי לצאת בו זה ודאי אינו כפשוט לכל וא"כ מאי מפני שהוציא ברשות שייך הכא וגם דברי הרמב"ם סתרי אהדדי דבתינוק הנימול שלא בזמנו פוטר [בפ"ב משגגות הנ"ל] מפני שעשה ברשות אעפ"י שלא עשה מצוה ובנותר מחייב [שם הט"ז] מפני שלא עשה מצוה ובאמורי צבור נמי מחייב [שם הי"ג] הואיל ויש לו קצבה ובגמ' (בשבת) בפסחים ע"ב א'] משוה להו אהדדי יעו"ש והלח"מ ז"ל הניח בצ"ע ולכן נלענ"ד הסברא כך דהעושה מצוה שנבהל לעשות בזמן וטרוד פטור משום דהוי אונס דלא ידע מה שעושה וכדאמרי' בפסחים בסוף הסוגי' להקשות אר"י דבכל הפטורים משום דטרוד וגם גבי יבמה כיון דבזיז לשאלה הוי כטרוד כאשר כ' המפורשים על הרמב"ם ז"ל והנה הסברא דטרדא חשוב כאונס אך אם טרוד טרדא דלאו מצוה אמרי' הו"ל לישובי דעתי' ולא להיות טרוד כדאמרי' בברכות [ט"ז ב'] לענין טרוד שאני טרדא דמצוה מטירדא דרשות והנה כיון שנתנה התורה המצוה ליטול לולב ביוט"ר אפי' בשבת הוי טרוד טרדא דמצוה וברשות דהתורה צותה עליו להיות טרוד לכן מצוה מה] שהוציא ברשות ואין הפטור משום שעשה מצוה דהא בהגבהה זו אינה מצוה רק משום שטרוד במצות נטילה עפ"י התורה שנתנה לו רשות להיות טריד מש"ה פטור ולכן הרמב"ם ז"ל שפסק כר"י עיקר טעמא דפוטר הוא משום שטרוד ולכן כתב גבי שבת מפני שעשה ברשות שניתנה שבת לדחות אצלו ולכן באם טרוד במצות מילה שיש לו תינוק אחד למול שניתנה שבת לדחות אצלו אפי' שמל שני גופין כיון שטרוד ובהיל אינו מדקדק כמ"ש הרמב"ם ז"ל בהדי' ואי למה טרוד הא התורה ניתנה שבת לדחות אצלו וגוף השבת נדחה לענין מצוה מילה הוא באין קצבה דכל מה שצריך למול נימול בשבת ואין קצבה לדבר לכן מקרי שעשה ברשות כיון שהוא טרוד עפ"י רשות התורה בדחיי' בלי קצבה הגם דלהאי גברא אינו ניתנה לדחות רק לתינוק אחד מ"מ הוא טרוד ואינו מדקדק כיון שיודע ששבת נדחה באין קצבה והואיל עכ"פ ניתנה שבת לדחות אצלו אינו מדקדק שוב אבל באימורי צבור כיון שיש קצבה ולא ניתן לדחות בלא קצבה אם כבר נעשה המצוה נהי דהוא טרוד הוי כטירדא דרשות דלא הו"ל להיות טרוד כיון שכבר נעשה המצוה ונהי שהוא הי' שוגג וסבר שלא הקריבו עדיין אימורי צבור הוי רק כשוגג בדברי חול דמאי הי' לו למיעבד לא פטר לי' מקרבן כן ה"נ כיון דהקריבו הקצבה שוב לא ניתן שבת לדחות והוי כשאר שוגג אבל במילה דניתן לדחות באין קצוב אם הוא טרוד במצוה זו כל מה שעושה הכל טרוד בטירדא דמצוה והוי עושה ברשות דשבת נדחת אצלו באין קצבה אך כ"ז לר"י דס"ל דטעמא משום טירדא ועושה ברשות וכ"נ ממסקנת הסוגי' אליבא דכ"ע הוא רק משום טרדא אבל בתחילת הסוגי' דאזלי' רק אם עשה מצוה וחילק בין אם ניתן שבת לדחות לדבר הקצוב או לא שפיר אין חילוק בין תינוקת לאברים דסברא זאת דטרדא במצוה שניתנה לדחות השבת הוא רק לבסוף מסקי' כן ולכן פריך שפיר וכן לר"א גבי מאי הו"ל למיעבד פריך הגמ' שפיר מאי הו"ל למיעבד אינו רק שוגג ולר"א חייב אפי' עשה מצוה משא"כ להרמב"ם ז"ל שפסק כר"י אם הוא טרוד ולכן אפי' לא עשה מצוה פטור שטרוד ואנוס הוא מחמת טרדא של מצוה שניתן לדחות שבת בלא קצבה ומש"ה פטור והנה לפמ"ש עיקר הטעם דפטור בדבר מצוה משום שבהול הוי אונס וטרדא זו של מצוה א"כ הוי טרוד ברשות התורה הקדושה שצונו להיות טרוד במצוה אך בדבר שיוכל להתברר תיכף אפי' אינו מחויב לבדוק מ"מ לא הוי טריד בדבר מצוה דהי' לו להשים על לבו אם זה מצוה כלל ולכן בתינוק אפי' לא עשה מצוה בזה פטור משום שהוא עשה וטרוד ברשות התוה"ק שצוה לדחות השבת באין קצבה ומש"ה הטרדא אנסוהו למול עוד גוף אחד כמ"ש הרמב"ם ז"ל דאינו מדקדק מחמת טרדתו במצוה משא"כ בנותר אם הי' בודק היה רואה שאינו מצוה כלל הגם שבגמ' אמרו שלא הו"ל לשיולי מ"מ כבר כתבתי כיון שאפשר הי' לברר חייב גבי דבר רשות אפי' אינו יכול להתברר עתה ורק בשבת משום שבודאי ניתן שבת לדחות גבי תינוק שזמנו למולו שוב טרוד וסבר שמצוה למול באין שיעור ולא מדקדק בדבר ובזה יוסרו כל הקו' של הלח"מ על הרמב"ם ז"ל אח"ז ראיתי בס' קרית ספר להמבי"ט ז"ל מפרש כן דברי הרמב"ם ז"ל יעו"ש עכ"פ יוצא לנו מזה שבדבר הרשות אפי' שאינו חייב לבדוק חייב כיון שהי' יכול להתברר הגם שבדברי התו' ז"ל בפסחים [שם ד"ה באשה] משמע דאם לא היתה מחויבת בדיקה פטור יש ליישב דבריהם לדברי הרמב"ם ז"ל להלכה דכן קיי"ל בכמה מקומות דמאי הו"ל למיעבד לא פטור מחטאת והא דמבואר בש"ע [סי' קפ"ה] דאם נמצא דם אפי' על עד שלו אינם צריכים כפרה הוא משום דאסורה לבדוק קודם התשמיש שלא יהי' לבו נוקפו והוי טרוד כמו יבמתו דבזיז מינה אבל מה שלא בדקה החלוק נהי דאינה חייבת לבדוק מ"מ כיון שאם הי' בדקה הי' מבורר האיסור צריכה כפרה ומה שתמה מעכ"ת דלמה היא פטורה כמבואר ברמ"א ז"ל (שם] יעוין בס' הפלאה [כתובות נ"א] דבר נחמד מאוד רק שצ"ע קצת דבריו שם דהא חלבים ועריות חייב אפי' בא"מ יעו"ש במה שפי' באבוה דשמואל ולכן האשה והאיש צריכים כפרה אך כיון דלא הי' רק ס' כגריס וכתמים דרבנן בפרט בזמנינו ששכיחי דמים בהבתים א"צ כפרה ודברי הרשב"א שהביא הנה אין בידי פנאי לעיין ולפי השעה אין הס' תח"י ולי נראה דכוונתו דכיון דהיא ס' מעוברת א"כ הי' לו לפרוש אך לאח"כ כשידוע כשהוכר העובר א"כ לא קבעת וסת שוב הוי עכ"פ לחלוח מצוה לשמח אשתו כמו שמדייק רש"י בפסחים שם ד"ה דמחייב] לחלוח מצוה כנלענ"ד. [וע' בח"א סס"י כ"ח וצ"ע]:

ובנידון אם שכח לומר הבדלה בראשונה בודאי לא יאמר בשני' שהוא בא לתשלומין ואסור להפסיק בה וגם אם שכח להבדיל וטעם מתפלל תפלת יומא עם הבדלה והשתים ראשונים עלו לו עכ"פ לתשלומין דלא הקדים כלל לתפלה בזמנו דאז התפלל כראוי רק ששכח בשניהם הבדלה אבל תפלה ראשונה הי' בזמנו והשני' לתשלומין ומה שמצרכי לי' לצלויי פעם ב' משום שטעה בהבדלה זה מעלמא בא לי' משום קנס וגם אם אין פנאי להתפלל שתי תפילות מתפלל של חובה וכ"נ מגמ' ברכות [כ"ח א'] מפני שמוסף זמנו עבר ומנחה עדיין פנאי משמע הא לא הי' פנאי מנחה קודם וידחה מוסף [ע' בדג"מ ס"ס רפ"ו]:

סימן סט

בדין אשה ששמשה בעלה נדה הנה בודאי אין להאמינה כי נחשדת לא"ד אך תוך ימי עונתה מותר לבוא עלי' ודינה כנשתטית שמבואר בש"ע [יו"ד קצ"ו ס"ח] שחברותי' בודקות אותה בעת וסתה ולאח"כ. ומה שרצה הח"ס [אה"ע ח"ב סי' צ"ז] לפקפק בזה מחמת דברי הרמב"ן בגיטין לא ידעתי למה נחמיר יותר מגבי נשתטית שפוסק בש"ע כן להלכה פסוקה שאשה אחרת נאמנת כמ"כ הכא תבדק ע"י נשים בשעת וסת ולאחר הוסת תיכף ויום שפוסקת בו ויום הראשון מימי הנקיים ויותר אין לחוש ואפי' אין לה וסת מותרת בין עונה בינונית מל' לל' אך שצריכה לחוש גם לפעם ראשון מראי' שראתה בו כמו לוסת שאינו קבוע הן וסת הפלגה הן וסת לימי החודש ויותר אין לחוש. [וע' בח"א חאה"ע סי' מ"ט]:

סימן ע

לבני הרב המאה"ג החריף ובקי חו"פ המפורסם כו' מו"ה דוד נ"י אבד"ק קרשאנוב יע"א.

תשובה ע"ד מוכ"ז שהכשילתו אשתו כ"פ ומשמשתו נדה וביקש ממני לסדר דרכי התשובה והנה עפ"י ש"ע מבואר [בס"ס קפ"ה] דאפי' בשוגג צריך להתענות מ' יום מכ"ש במזידה ובמהרי"ו כ' בשם הרמב"ן ז"ל הבא על הנדה צריך להתענות שס"ה יום רצופין וגם שארי יסורים כמבואר שם והאר"י ז"ל כ' להתענות נ"ט יום וגלגול שלג ז' פעמים ושארי יסורים המבוארים בשער יחודים וכן צריך עכ"פ כמבואר שם ובנ"ב במ"ק [א"ח סי' ל"ה] וגם כ' מהרי"ו ז"ל להתוודות ברבים חטאה כיון שכבר הוא מפורסם ולכן תשובתם כמעט קשה מאוד בפרט בדורות הללו חלשים בגו"נ אך עכ"ז לא ידח ממנו נדח ויש תשובה להתענות מה שיוכל ותתודה חטאה ברבים בבהכ"נ דנשים ובעד כל תענית תתן לצדקה כפי ערך המבואר בש"ע [א"ח של"ד] וגם תנהג בכל החומרות עכ"פ מה שמבואר בשער היחודים על עון נדה וכן תתן בעד כל תענית וגם י"ח פשיטים בעד קרבן על כל פעם שעברה וגם הבעל מחויב לעשות כן רק שהוא א"צ להתוודות כיון שהי' בשוגג הגם שמרש"י לא משמע כן בחולין ומביאו המ"א ז"ל [ר"ס תר"ז] הרבה יש לפלפל בזה אך לדידי' לא הוי כ"כ מפורסם ואם ירצה להתוודות ברבים מה טוב והנה ידידי בני תחשוב מחשבת מצוה כמה מגיע למטבע שלנו וגם תשער העשיר כמבואר במ"א [סי' תקס"ח סקי"ב] אך מזה לא יפחתו כמבואר בש"ע [הנ"ל] וה' הטוב יכפר והי' שלום כנפש אביך הדבש"ת:

סימן עא

חתני הרב הגדול החריף ובקי בו"ק חו"פ כו' כקש"ת מו"ה מרדכי דוב נ"י:

שאלה אשה שמצאה על בדיקתה כמין נקודות אדומות ושחורות ונלקטין במחט וקצת נימוחו בפושרין ואין לאשה שום מכה מה דינה:

תשובה הנה הרבה האריכו בזה האחרונים ורבו מאוד המתירין מכמה טעמים א' משום די"ל דמן הצדדים בא הדם דבזה אין שייך רוב דמים ממקור דהיא אינה מצוי במקור וקצת אומרים משם רופאים דא"א שהמקור יוליד דם כזה ועכ"פ אינו מצוי במקור דהלא רואה בזמן וסתה דם ממש כדרך כל הנשים וא"כ ל"ש בזה רוב דם מהמקור וגם אין לומר בזה חזקת דם בהרגשה בהנך נקודות ולכן תולין בכליות וגם מבואר בתשו' בית יעקב דיש לצרף לזה דאין אנו בקיאים במראות ושמא היא מדמים טהורים וגם אפי' אם הרגישו אמרי' דההרגשה בא ממראות טהורות בנמצאים אז הנקודות והנה בימי נעורי כתבתי הרבה בפלפול אך עתה אבוא בקצרה הנה בגמ' (נדה י"ז ע"ב) אמרי' משל משלו חכמים באשה החדר והפרוזדור והעליי' דם החדר טמא דם העליי' טהור נמצא בפרוזדר ספקו טמא לפי שחזקתו מן המקור ושם בגמ' והא אנן שחזקתו מן המקור תנן א"ל אנא הכי קאמינא מן הלול ולפנים ודאי טמא מן הלול ולחוץ ס"ט כו' אר"י בג' מקומות הלכו בו חכמים אחר הרוב ועשאום כודאי מקור הא דאמרן עכ"ל יעו"ש והנה ידוע מרמב"ם ורש"י ז"ל שאין הדמים הרבים קבועים במקור ורק שרוב פעמים נמצאו בהפרוזדר מהלול ולפנים דם מהמקור דז"ל הרמב"ם ז"ל בפיה"מ שם משל משלו כו' חדר הוא חלל הרחם איזה שיהי' מן החללים כי לרחם שני חללים ופרוזדר צואר הרחם ועלי' שתי תוס' דומות לשני קרנים אשר על צואר הרחם ואמנם מה הם זה הביצים וזאת הצורה נתבאר בספר הניתוח ויחובר בקערורות הרחם והוא הנקרא חדר עורק בו ילך דם הנדות ויזול ברחם ויצא על צואר הרחם הנקרא פרוזדר ותתחבר באלה התוספת והביצים והוא הנקרא עליי' עורק אחר וזינה כשאר עורקי הגוף ואינו מעבר למותרים ואם ישופע מזה העורק מעט יזול ג"כ ממנו על צואר הרחם והוא דם טהור לפי שהיא כדם רעיפת הנחירים או דם הטחורים ונתאמת מזה שדם החדר טמא ודם העליי' טהור ואם נמצא דם בצואר הרחם והוא הפרוזדר אם יהי' בין המקום אשר בו אלה התוספת ובין חלל הרחם הנה הוא טמא ולא נאמר לך אולי מן העלי' ירד לשם זה אמר פה ספקו טמא שחזקתו מן המקור לפי שברוב הענינים לא ימצא שם זולת דם הנדות ולהיות זה ברוב שמוהו חזקה וכן אמרו בג' מקומות הלכו חכמים אחר הרוב ועשאום כודאי א' מהם שזכרנוהו ואם נמצא דם בפרוזדר והוא צואר הרחם בין המקום אשר בו אלה התוס' ובין פה הרחם אשר יטה לחיצוני הגוף הנה יש בזה הבדל גדול וזה שאם נמצא בעליונות ר"ל ממה שמטה אל הראש אם תהי' עומדת והוא הנקרא אצלם גג פרוזדר הנה הוא דם טהור לפי שהוא מעורק ששסע וחזקתו מן העלי' ואם נמצא הדם בתחתיתו ר"ל ממה שיטה אל הרגלים והוא קרקע פרוזדר הנה היא טמא מס' לפי שלפעמים יהי' מן החדר ולפעמים מן העלי' והתוס' אשר זכרתי לך המבדילות לצואר הרחם אשר הושם מהם נוטה לתוך הגוף בחזקת טמא ומה שיטה לחוץ עליונו בחזקת טהרה ותחתיתו טמא מס' ואינם תוספת בכללם כי יש להם רוחב ואמנם נרצה מהם קצותי' הם החדרים לפי שראש כל תוס' מהם דומה לפטמת השד ויבוא מחבור אלה הקצוות יחברם הביצים דומה לנקב בעליון הפרוזדר והוא אשר יקראוהו לול שבעלי' וממנו אמר מן הלול ולפנים ודאי טמא מן הלול ולחוץ ס' טמא כמ"ש לך אמתתו ומי שהורגל מעט בחכמת הנתוח יתבאר לו כל מה שזכרנו עכ"ל וכן רש"י ז"ל מדקדק כמה פעמים דשכיחי ומצוי שם דם ולכן אין מקום לדון שם דין קבוע כאשר כ' בס' ש"ש לקצה"ח ז"ל ש"ד פ"א] כי אינם קבועים שניהם לא דם במקור ורק הדם נובע מותרת מהעורק להחדר ומשם לגוף הרחם ודם העלי' ג"כ אין בו דם ורק אם נשסע העורק אשר נוזל משם דם כמו מי שנגף באצבע והנה כשנמצא דם בצואר הרחם הנקרא פרוזדר ויש לספק אם בא מהעורק הדבוק לחדר שהוא מעביר למותרת דם הגוף שהוא דם נדה או שבא מחמת שניגוף העורק של העלי' אבל אין קבוע שם דם כי אם בא מעורק מעבר הדם אין נשסע כלל העורק של העליי' ואין שם דם כלל ואם הוא משסיע העליי' אין בחדר דם כלל ואין העורק המחובר בחדר מוציא מותרת מגוף ורק אנו אומרים מסברא כיון שברוב פעמים נמצא שם דם נדות ברוב הענינים אזלי' ב"ר שבא הדם עכשיו כמו שבא רוב פעמים ואעפ"י שדם העליי' קרובה קרוב ורוב אזלי' ב"ר ומעיקרא הוי סבר רבא למימר דהוי רוב ומצוי ופרש"י ז"ל שמצוי לזוב משם דם ולכאורה שלא בשעת וסתה אין מצוי לזוב ובברייתא אינו מחלק בדם הנמצא מלול ולפנים בין שעת וסת או לא ומצאתי בש"מ ב"ב כ"ד א'] שמפורש מצוי היינו משום שהדם שבעליי' נבלע בתוכו וצ"ל שנשסע העליי' ודם המקור הולך מהגוף דרך העורק וזה הוי מצוי שזב בלא נבלע באבר רק מדם שבגוף אשה מוציאה המותרת ולפענ"ד שזה כוונת רש"י ז"ל לזה שמצוי לזוב תדיר היינו שדם שבגוף האשה הוא זב והמותרת נדחים להעורק הנ"ל וזה מקרי מצוי והנה לזה הרוב אחז"ל שהלכו בו אחר הרוב ועשאוהו כודאי עיין בפיה"מ להרמב"ם ז"ל הנ"ל וכ' התו' בנדה י"ח ב'] דעשאוהו כוודאי ולא נלך בתר חזקת טהרה וטעמא משום דרוב גמור הוא או משום דרוב איהו בגוף האשה וז"ל התוס' שם בד"ה למעוטי רובא דאיכא חזקה בהדי' פי' כנגד הרוב וא"ת הלא גם בהני שלשה דברים איכא חזקה דטהרה ושורפין משום רוב וי"ל דרוב תינוקות מטפחין אינו רוב גמור כמו שאפרש ובהני ג' דברים הוי רוב גמור א"נ בהני ג' נמי לא הוי רוב גמור ואשמעי' ר"י דאפ"ה שורפין כיון דהרעותא בא מגופה עכ"ל ולפי"ז לא יקשה מה שהקשה הנ"ב (קמא סי' נ"ה] מה יועיל הרוב מחזקת דם בהרגשה הלא יש לאשה חזקה חזקת טהרה ולפמ"ש לק"מ דחכמים עשאוהו לרוב זה וחזקה כודאי כמבואר בפה"מ הנ"ל אך לכאורה ק' א"כ מה מהני מכה מוציא דם נהי שיש מכה מוציא דם מ"מ רוב פעמים מוצאים באותו המקום בין הלול ולפנים דם מקור ורובא עדיף מקרוב וכענין זה הק' זקני הח"ץ ז"ל בתשו' להגאון ב' מעיל צדקה הנדפסה במע"צ סי' ס"ז ע"ש] אך דזה ליתא דידוע דהיכא דלא הוחזקו שני יב"ש לא אזלי' ב"ר כיון דהוחזק יב"ש זה לא חיישי' בלא הוחזקו דלא אזלי' ב"ר יעוין באה"ע ודברי הב"ח שם ובפרט בכאן נמצא והנה לפי"ז במכה המוציא דם לפנינו אין חוששין שבא מהגוף מותרת לחדר ורק שאמרי' כאן נמצא במקום החדר דם מכה ל"ח שבא ממעבר המותר הגוף כמו שלא חיישי' לחוש בתר רובא אפי' שיירות מצויות ולכן במכה המוציא דם ודאי אין לחוש לרוב דמי המקור ואפי' אם רק דרך המכה להוציא דם יש מקום לדברי הי"מ כיון שיש מקום שבא ממכה אין לחוש לעלמא ובאמת כעין זה כ' המעיל צדקה ז"ל אך אם אין כאן מכה ורק לומר כיון שמשונה הדם כעין עפר לומר שבא מצדדים זה אין לו מקום הלא חכמים עשאוהו כוודאי ואפי' במשונה כמבואר בתוס' שבא מהרוב והנה בר"ן ז"ל [בתשו' סי' מ"ט הובא בב"י סי' קצ"א] מבואר שתלוי בכאב הכליות דהוי מכה ידוע להוציא דם הגם שמשמעות התשו' [הנ"ל[ שיש מקום להתיר בלא כאב ואפי' ר"מ מטהר מ"מ לפי הנראה שלא סמך ע"ז לחוד להתיר וכמ"ש הש"ך ז"ל בח"מ שכן דרך בעלי תשובות לחבר היתרים אבל לא נסמוך להלכה ועל הרופאים אין לסמוך כלל דהנה אמרו בגמ' כ"ב ע"א וז"ל בעא מיני' ריב"ח מר"א דם יבש מהו כי יזוב זוב דמה א"ר עד דמידב דייב לי' לח אין יבש לא א"ד אורחא דמלתא הוא כו' הא נמי תניתוהו המפלת כמין קליפה כמין שערה כמין עפר כמין יבחושין אדומים תטיל למים אם נימוחו טמאין כו' ומי איכא כה"ג אין והתני' כו' מעשה באשה שהיתה מפלת כמין קליפות אדומות ובאו ושאלו את אבא ואבא שאל לחכמים וחכמים לרופאים ואמרו להם אשה זו מכה יש לה בתוך מעי' שממנה מפלת כמין קליפות תטיל למים כו' ושוב מעשה כו' ושאלו לרופאים ואמרו אשה זו יש לה שומא בתוך מעי' שממנה מפלת כמין שערות אדומות תטיל למים כו' אם נימוחו טמאה עכ"ל והרבה נבוכו בו רבים אך לפענ"ד הפשוט דחז"ל לא סמכו אהרופאים ורק משום שאין דרך האשה להפיל כזה וכאשר מתמה בגמ' מי איכא כה"ג ולכן גם לחכמים הי' זה לפלא דידעו שאין דרך לדם להיות בצורה כזו וכמבואר בתה"ה וגם למין ברי' לא יכלו לדונו דאין דרך האשה להפיל כזה ולכן שאלו לרופאים להגיד להם טובו של החתיכות וצורות הללו ואמרו הרופאים שמצוי' מכה באשה שתוכל לצאת ממנה צורות הללו ולא הימנוה חז"ל רק לזה מה שהי' רחוק בעיני החכמים לצאת מהאשה צורות כאלה וע"ז הודיעו הרופאים שיש מקום לצאת צורות כאלו ולזה בחנו חז"ל אם נימוחו הוא דם דברי' או חתיכות מכה לא ימח לעולם ולכן אם נימוח ע"כ דם הוא ואם לא נימוח ע"כ הוא ממכה וכלל שהרופאים לא נאמנו לחז"ל רק מה שהודיעו לגלות ספק חז"ל מאין בא כזה הודיעו הרופאים אבל בעיקר הדין לא הימנוהו כלל ולכן בודאי אין שומעין לרופאי זמנינו כלל והר"ן ז"ל בתשו' הנ"ל] שתלה ברופאים היינו שהי' הדבר מפורסם בפועל שיש לה מכה אבל לא בקרטין הללו שידוע בתשו' האחרונים שהרב' מהרופאים תלוהו בחריפות המראות וכדומה ולכן בודאי אין לתלות רק ברוב שבא מהמקור וגם בהרגשה וכלל אמרו חז"ל דם הנמצא ל"ש לח ל"ש יבש מביא חטאת דעשאוהו חז"ל כרוב ומכח סברא בעלמא לא נתיר דם נדה ח"ו וגם מה שרצו להקל משום שאין אנו בקיאין במראות זה ודאי ליתא דאם נימא ח"ו כן א"כ נתיר כתמים וכקו' הכ"מ [רפ"ט מהא"ב] דהק' כל כתם הוי ס"ס ס' מעלמא וס' מצדדין ומה שתי' דכיון דלא עברה במקום דם ודאי מגופה ולא נשאר רק ס' אחד ואם נצרף דלמא דם טהור הוא הוי שוב ס"ס א"ו דאין דנין בזה הס' להקל ח"ו ואדרבא לחומרא אמרי' וכמו שהק' התוי"ט בנדה פ"ח מ"ג בד"ה דם ולא כתם וז"ל וק"ק לי דאכתי להוי סדא"ו ולחומרא עכ"ל וראיתי מתמיהין שדברי התוי"ט המה להיפך מהכ"מ ובאמת לא ידעתי ריח קו'. הכ"מ הק' אכתם הנמצא בבגדים דהוי ס"ס להקל והתוי"ט ז"ל הק' אכתם הנמצא בגופה להחמיר. והנה זה הס' דדלמא ממראה טהורה אזלי' לחומרא ודו"ק. ומ"ש ג"כ דלא הוי הרגשה די"ל דהרגשה היא ממראות טהורות ק' מאוד דא"כ מאי מסופק הגמ' גבי ראתה במ"ר אם מטהר ר"מ בס"ס וז"ל הש"ס (נ"ט ע"ב) האשה שהיא עושה צרכי' וראתה דם רמ"א אם עומדת טמאה ואם יושבת טהורה רי"א ב"כ וב"כ טהורה איש ואשה שעשו צרכיהן לתוך הספל ונמצא דם על המים ר"י מטהר ור"ש מטמא שאין דרך האיש להוציא דם אלא שחזקת דמים מן האשה ושם בגמ' איש ואשה איבעי' להו איש ואשה עומדין מה לי אר"מ כי אר"מ בחד ס' אבל בס"ס לא מטמא א"ד ל"ש אר"ל היא היא עכ"ל יעו"ש ואם נימא דכה"ג דאם יוצא דבר עם הדם י"ל דלא הוי הרגשה בדם א"כ גם באשה לחודא איכא ס"ס דהא המ"ר מוציאין מן המקור וא"כ איכא שוב ס' דלמא הי' בלא הרגשה ור"מ מטמא משום נדה כמבואר שם א"ו דזה ליתא כלל ולכן נראה הדבר לאיסור אולם מה אני נגד רבותי המתירין ועלינו לקבל דבריהם דברי הגאונים קדושי עליון אפי' אומר על ימין שמאל כיון דרבים וגדולים המה והנה לפענ"ד נ"ל קצת ראי' להתיר דהנה מבואר דבמכה תולין עכ"פ בידוע דהמכה מוציאה דם לכ"ע תולין אפי' המכה הוא במקור ולכאורה ק' מהיכן הוציאו חז"ל זה הא ידוע דברחם גופא אין דם כלל ורק שיש עורק גדול ששופך דם המותרת לתוך הרחם [ע' בפיהמ"ש להרמב"ם בנדה פ"ב] והנה בתורה לא כתיב כלל רק זוב דמה ואי' בת"כ מביאו רש"י ז"ל בחומש יכול מכל אברי' ת"ל ממקור דמי' שיהי' הדם יוצא מהמקור והנה הרחם נקרא מקור והבא משם טמא והנה לפי שהקדמנו דהרחם אינו מוציא דם מעצמו רק מה שנשפך לתוכה ממותרי הדמים בגופה והתורה גזרה שדם היוצא דרך הרחם טמאה א"כ גם דם המכה כיון שנשפך לתוך המקור הוא הרחם נמי יהי' טמא דהא ה"א שמכל האברים תהי' טמאה אם נשפך ורק התורה גילה לן דאין נשפך משום אברים טמא רק בעבור דרך המקור אם נשפך הדם שנתקבץ בתוכו וא"כ גם דם המכה שנתקבץ בתוכו המקור ונשפך לחוץ טמאה ולא ידענו שום חילוק בין דם שבתוך גוף האשה הנשפך לחוץ דרך המקור שהוא טמא ומ"ש דם המכה שבא ג"כ למקור ונשפך לחוץ ג"כ הוי לן לטמא דהתורה לא חילקה בין בא מהגוף ובין בא ממכה ורק כתוב בתורה מקור דמי' ומקור נקרא הרחם וא"כ דם הבא מן הרחם יהי' טמא כיון שהיא ברחם דמאי נ"מ לן שבא לרחם מגוף או מהמכה וצ"ל דהתורה גילתה דוקא דם נדה שבא מהמותרת שכן מצינו בגמ' פ' יוצא דופן (מ"א ע"ב) וז"ל דאר"י משום רשב"י מנין שאין האשה טמאה עד שיצא מדוה דרך ערותה שנאמר ואיש אשר ישכב את אשה דוה וגלה את ערותה את מקורה הערה מלמד שאין אשה טמאה עד שיצא מדוה דרך ערותה עכ"ל משמע להו מלשון אשה דוה היינו שמדוה יוצא דרך ערותה אבל אם יוצא דם מכה זה לא נקרא אשה דוה ומש"ה דם מכה טהור ולפי"ז אם ידוע שאברי' בגופה נתקלקלו ועי"ז יוצא ממנה עיקר הדם תוך הרחם לא המותרת טהור ולכן דם מכה טהור ולפי"ז באם שיש ראי' מוכחת כיון שאין דרך המקור להוציא כזה רק בא מחמת איזה סיבה שיש במעי' בפנים שנתקלקל ובא הדם שלא בטבע הנדות באמת טהור ומש"ה בטיפות קטנות הוכיחו רבותינו עפ"י רופאים וע"י בחינתם נתוודע דעתם שאלו הנקודות לא מסיגי המותרת מש"ה התירו רבותינו ודרך כלל שהתור' לא אסרה רק את הערת המקור כמו שדרשו חז"ל את מקורה הערה שיוצא הדם דרך הרחם שהוא המקור להנביע שנובע מהגוף ע"י עורק שנוזל מהגוף למקור המחובר בהרחם ועי"ז נקרא הרחם מקור כמו שנקרא מקור תחלת נביעת נהר מקור מוצא מים שנובע בתוך איזה מקום גידים נפתחים מוצא מים מקרי זה מקור הנחל אבל מה שנוזל לתוכו המקור מים שאובים או מי גשמים אינם נקראים מי מעין כידוע הדין בהל' מקואות כן נמי הרחם נקרא מקור לדם הנובע בטבעו ממותרת הגוף אבל אם בא לתוכו דם ממכה לזה לא נקרא מקור כי אינו בטבעו רק במקרה בא דם מהמכה וזה לא נקרא דרך מקור ולכן דם מכה טהור וכן נמי באם ידעינן שאיזה אבר בפנים נקרה לו כאב פתאומי חיצוני לא כדרך הסידור התמידי זה נקרא ג"כ מכה ותולה בו לטהר וכמבואר בתשו' עבודת] הגרשוני [סי' כ"ב] ולכן עפי"ז התירו רוב האחרוני' בקרטין האלו כי נתברר להם שבא מכח איזה מכה באברים פנימים כנ"ל לישב דעת רבותינו גדולי הדור שהתירו ומה שכתבת אהו' חתני פלפול בדין אפשר לפתיחת קבר בלא דם ידידי חתני אינני מבין מה ענין הרגשה לפה"ק הלא רש"י ז"ל [בנדה כ"א א'] כתב קבר רחם והרגשה היא דוקא מבין השיניים ולחוץ בשעה שיורד מבין השינים שבין השינים עצמן שדינן כפנים טהור ולא איכפת לן בהך הרגשה ורק בהרגשה שבין השינים עד לחוץ אבל פתיחת הקבר היינו החדר ורחוקים זה מן זה ובפירוש כ' התה"ד שהרגשה שנפתח מקורה להוציא דם לחוץ והיינו מבין השיניים וכוונתו ודאי כן דאם כוונתו שנפתח הקבר הו"ל לחוש לדידן דקיי"ל דאין פה"ק בלא דם א"ו דלא מיירי רק מהרגשה ולא אמר רק שסברא דאו' גבי מצא דם עכשיו ממילא אפי' בלא מציאת דם היא חששא דאורייתא ול"ק קו' האחרונים עליו ובנעורי כתבתי הרבה בזה והוא אתי בכתובים גם ק' אם נימא דהרגשה מקרי פה"ק א"כ מראות טהורות למה מתירין הלא לרז"ה ז"ל [בהשגות על ס' בעה"נ אות יו"ד] אין פה"ק בלא מראות טמאות כאשר כתב בפירוש א"כ כשנפתח הקבר למראות טהורות יצאו גם טמאות עמהם דא"א לפה"ק בלא דם וא"ת (דרבה) (דרז"ה] לשיטתו (שם אות ב' ע"ש] גבי שלי' פחות ממ' יום מ"מ המעיין באמת יראה דכ"ע מודים בדם או מים ל"ש פה"ק רק גבי נפל קודם מ' יום יעו"ש גם קשה אם נימא כן האיך ס"ד בגמ' לומר דר"י מודה לר"מ לכתחילה לחוש להדור מ"ר למקור בשותת א"כ הו"ל לאסור לכל הנשים לשותת מ"ר ולאסור לכתחילה דהא חוששין להדר מ"ר למקור והוי פה"ק שאינו בלא דם לדידי' ועוד כמה מקומות עצמו מספר שאין בדם חשש פה"ק ודברי הרא"ש נכונים ולכן קצרתי בפלפול כי אין ענין זה לנ"ד כלל וביותר אני תמה עליך איך בסברות בדויות רצית להתיר דבר שנאמר בגמ' בפי' לאסור גבי המפלת כמין וכו' ודי לנו בזה בסברות אשר חדשו רבותינו ז"ל: