חידושי רבי חיים הלוי על הרמב״ם – קטע 39

והנה ז"ל הראב"ד שם הגאונים שאמרו שאין מונין משנת החורבן אלא שבע אולי ג"כ קודם החורבן כי יש מפרשים דס"ל כר"י וכו' כי אמרו אלו המפרשים לא יתכן לחשוב אחר החורבן זכר לבנין חשבון אחר וכו', וקשה דלדעת הראב"ד הלא תרומות ומעשרות בזה"ז מד"ת, וא"כ איך תלי זאת בזכר לחורבן, כיון שנוגע לחשבון של מעשר שני ומעשר עני שהם מד"ת, וגם בשביעית הארץ משמע דס"ל להראב"ד דהויא ד"ת, ואיך תלי כ"ז בזכר לבנין, אלא ודאי דס"ל דטעמא דהגאונים הוא משום חסרון ספירה וקידוש, וע"כ תלי לה בזכר לבנין, אע"ג דהוי ד"ת, כיון דהכא דיינינן לענין אם יעשו ספירה וקידוש אם לא, ובזה שפיר תלוי מנין השנים גם בד"ת, וזהו להדיא כמש"כ בדעת הגאונים, אלא דלבסוף חלק עליהם וכבר נתבאר טעמו. פי"ב הט"ז וכן לעתיד לבוא בביאה שלישית בעת שיכנסו לארץ יתחילו למנות שמיטין ויובלות ויקדשו בתי ערי חומה ויתחייב כל מקום שיכבשוהו במעשרות וכו' עכ"ל, ובהשגות ז"ל א"א הא דלא כר' יוסי אלא במקומות שלא קידש עזרא עכ"ל, וההשגה מבוארת, דבאמת הרי קי"ל דקדושה שני' קדשה לשעתה וקדשה לעתיד לבא, וא"כ הא נמצא דהבתי ערי חומה כבר מקודשים הם עוד מימות עזרא שקידש הארץ, ובע"כ דהא דלעתיד לבוא יקדשו בתי ערי חומה היינו במקומות שלא קידש עזרא, וקשה על הרמב"ם דמשמע מסתימת דבריו דלע"ל יקדשו כל בע"ח. אלא די"ל דגם כוונת הרמב"ם היא על מקומות שיתוספו, ודברי הראב"ד הם הוספת ביאור ולא השגה. ולכאורה היה נראה לומר בדעת הרמב"ם, עפי"מ דקי"ל דאין בע"ח נוהג אלא בזמן שהיובל נוהג, והנה הא מבואר בערכין דף ל"ב דבירושה שני' לא נהגו יובלות מד"ת, וא"כ הא נמצא דלא נהגו אז גם בע"ח, ולפ"ז הרי ניחא שפיר הא דלע"ל יקדשו בע"ח, כיון דבירושה שני' הי' חסר זאת לגמרי ע"כ שפיר צריך לקדשם ע"ז: לע"ל.

אלא דעדיין צ"ע, דהנה ביסוד הקידוש של בע"ח אינו מבואר כלל בגמ' האיך הם מתקדשים, ועיין ברש"י בערכין דף ל"ב שכתב דהקידוש של בע"ח הוא בשתי תודות, ומבואר מזה דס"ל דבע"ח הם בדין קידוש בפ"ע מלבד קידוש הארץ, אכן מסתימת דברי הרמב"ם בפי"ב שם נראה דבע"ח אין להם כלל דין קידוש בפ"ע, ורק דע"י קידוש הארץ הם מתקדשים ממילא בקדושת בע"ח, דכן הוא הגזה"כ דהמוקפות חומה בשעת קידוש הארץ יחול עליהן קדושת בע"ח, ואפילו לדעת רש"י דסובר דיש להן דין קידוש בפ"ע, מ"מ הלא הא ודאי דהקידוש שלהם צריך להיות יחד עם קידוש הארץ, וכמבואר בערכין דף ל"ב דאין סומכין אלא על חומה שהיתה בשעת קידוש הארץ, וא"כ אם נימא דכל בע"ח צריכין קידוש מחדש לעתיד לבא, הרי צ"ע דבמה יתקדשו אז אחרי דקדושה שני' קדשה לשעתה וקדשה לע"ל, וליתא אז לע"ל לקידוש הארץ כלל, א"כ איך יתקדשו הבע"ח אז.

אלא ודאי מוכרח דלא בעינן כלל קידוש בע"ח לע"ל, ומשום דאע"ג דבירושה שני' לא נהגו יובלות מד"ת, מ"מ הלא זהו רק משום דלא היו כל יושביה עליה, דהוי זה דין מסויים בנהיגת דין יובל דצריך דוקא שיהיו כל יושבי' עלי', אבל בעיקר קדושת הארץ לענין יובל לא חסר בה ולא מידי בירושה שני', וכן מבואר להדיא בערכין דף ל"ב שם דמשגלו שבט ראובן ושבט גד וחצי שבט מנשה בטלו היובלות וכשחזרו חזרו היובלות, הרי להדיא דהך דכל יושבי' אינו תלוי כלל בשעת קידוש הארץ אם היו אז כל יושביה עלי' אם לא, ורק דכל יובל בשעתו הדבר תלוי, וא"כ ממילא דלע"ל כיון שיתישבו אז כל יושבי' ממילא יחזור אז להיות היובל נוהג, ולא חסר תו שום קידוש, כיון דעצם קדושת הארץ לענין יובל קיימת גם באין כל יושביה עליה, וממילא דיחזור אז לנהוג גם דין בע"ח ממילא, וא"כ הרי הדרא הקושיא לדוכתה דאמאי פסק הרמב"ם בסתמא דיקדשו בע"ח לע"ל, והלא כבר מקודשים הם עוד מימות עזרא שקידש הארץ. והנראה לומר בזה, עפי"מ שפסק הרמב"ם בפ"א מה' תרומות הכ"ו ז"ל התרומה בזמן הזה,. ואפילו במקום שהחזיקו עולי בבל ואפילו בימי עזרא אינה מן התורה אלא מדבריהם שאין לך תרומה של תורה אלא בא"י בלבד ובזמן שכל ישראל שם שנאמר כי תבאו ביאת כולכם וכו' עכ"ל, והנה הרי באמת בתרומה לא כתיב כלל כי תבאו, וצ"ל דילפא מכי תבאו האמור בשמיטה ויובל, ומשום דתרומות ומעשרות תליין בשנות השמיטה, וכמבואר ברש"י כתובות דף כ"ה עיי"ש, ולפי"ז נראה ודאי דשמיטה ויובל ג"כ צריך ביאת כולכם לדעת הרמב"ם, כמו תרומה ומעשר, כיון דעלייהו הוא דכתיב הך קרא דכי תבאו דילפינן מיני' דצריך דוקא ביאת כולכם.

והנה הך דינא דביאת כולכם לא דמי להך דינא דכל יושבי' עליה דמבואר בהסוגיא דערכין דף ל"ב שהבאנו למעלה דתלי רק בשנת היובל עצמו בשעתו אם היו אז כל יושביה עליה אם לא, אבל לא כן הך דינא דביאת כולכם, עיקרו הוא על שעת ביאה וירושה, דאז הוא דצריך שיהא ביאת כולכם, והכי מבואר בכתובות דף כ"ה דקאמר דלהכי חלה בזה"ז דרבנן משום דכי אסקינהו עזרא לאו כולהו סלוק, ולא קאמר בפשיטות משום דעתה אין עליה כל ישראל, הרי להדיא דהעיקר תלוי רק בשעת ביאה וירושה, וכן מוכיח לשון הרמב"ם בפ"א מהל' תרומות שם שכתב ז"ל שנאמר כי תבאו ביאת כולכם כשהיו בירושה ראשונה וכמו שהם עתידים לחזור בירושה שלישית לא כשהיו בירושה שניה שהיתה בימי עזרא שהיתה ביאת מקצתן ולפיכך לא חייבה אותן מן התורה עכ"ל, הרי מבואר בדבריו דתלוי רק בביאת כולכם של שעת ירושה. ונראה עוד מזה, דבאמת הך דינא דביאת כולכם הוא זה דין שחייל בעיקר הירושה והקידוש, דרק בירושה כי האי שיש בה ביאת כולם הוא דמתחייבים בתרו"מ ושמיטה ויובל, ובחסר ביאת כולם מיקרי עוד לא נגמר עצם הירושה והקידוש לענין חיובא דתרו"מ ושמו"י, והוי זה חסרון בעצם הארץ דלית בה עוד חיובא דתרו"מ ושמו"י. ונמצא דבירושה שניה דלא נהגו יובלות הוא מתרי טעמי, חדא משום דלא היו כל יושביה עליה, וזה הוי רק חסרון בנהיגת וקיום היובל, ועוד משום דלא היתה ביאת כולם, דזה הוי חסרון בעצם הארץ בעיקר דין ירושתה וקדושתה, דמיחסר בה עוד חיובא דיובלות. ולפ"ז נראה, דמשום הך דינא דביאת כולכם, כיון דהוי זאת חסרון בעיקר הירושה לענין שמו"י, א"כ ממילא דבירושה שלישית שיבאו אז כל ישראל ויהי' נשלם אז חיוב הארץ בתרו"מ ושמו"י יהי' אז גם גמר הירושה לענין זה, וא"כ י"ל שזה הגמר יהיה צריך גם ב"ד כמו עצם ירושת הארץ.

ולפ"ז מיושב היטב דברי הרמב"ם דלע"ל יקדשו בתי ערי חומה, אף אם נפרש דקאי גם על מקומות שקידש עזרא, דכיון דהדין דביאת כולכם הוא שייך לעצם ירושת הארץ לענין שמו"י ותרו"מ, וא"כ הא נמצא דירושת הארץ לענין שו"י ותרו"מ נשלמת ע"י שני הירושות יחד דירושה שני' אהניא לעצם קדושת הארץ, וירושה שלישית תהני להשלים קדושתה ודין ירושה שלה בביאת כל ישראל שהוא זה ביאת כולכם האמור בתורה, וא"כ י"ל דה"ה לענין קידוש בע"ח, כיון דהם תלויין ביובל, ועצם דינה של קדושת בע"ח הוא ע"י קדושת הארץ, והוא זה מדברים התלויין בארץ, א"כ ממילא דנוהג בהם דין ביאת כולכם בעצם קדושתם כמו קדושת הארץ לענין יובל, ונשלמת קדושת הבע"ח ג"כ ע"י שתי הירושות יחד בקדושת הארץ המועילה ליובלות, אשר ע"כ שפיר מיירי הרמב"ם גם במקומות שקדש עזרא בירושה שני', ומ"מ שפיר פסק דלע"ל יקדשו את הארץ ויתחייבו בתרו"מ ויתחילו למנות שו"י ויקדשו בע"ח, ואע"ג דבהלכה דלעיל מינה פסק שכבר עשו כן בימי עזרא שקדשה לע"ל, כיון דכל הני דקחשיב נעשה חיובן ע"י שתי הירושות ביחד, דמשניהם ביחד נשלמה ירושת הארץ וקדושתה בביאת כולם, וכש"נ.

והנה הראב"ד בפ"א מה' תרומות שם חולק על הרמב"ם וס"ל דאין צריך ביאת כולכם אלא בחלה לבד ולא בתרו"מ, ולדידי' הא ודאי דגם שו"י א"צ ביאת כולכם, ותלויין רק בקדושת הארץ לחוד, וא"כ הרי ממילא דהא דלא נהגו יובלות בירושה שני', הוא רק משום טעמא דכל יושביה לחוד, דאין זה שייך כלל לעצם ירושת וקדושת הארץ, וקדושת הארץ נגמרה עוד בימי עזרא גם לענין תרו"מ וגם לענין שמו"י ובע"ח, וע"כ לטעמי' שפיר השיג הכא וכתב דהא דיקדשו בע"ח לע"ל היינו דוקא במקומות שלא קידש עזרא, דבמקומות שקידש עזרא הרי כבר נגמר קדושת הבע"ח לגמרי, ולא חסר בהו תו שום קידוש כלל, כיון דקדושה שניה קדשה לשעתה וקדשה לע"ל, ולא שייך עוד קידוש בע"ח כיון דכבר נגמרה קדושת הארץ, ומיושב היטב וכש"נ. והנה בערכין דף ל"ב מקיש ביאתם בימי עזרא לביאתם בימי יהושע מה ביאתם בימי יהושע מנו שמו"י וכו' אף ביאתם בימי עזרא מנו שמו"י וכו' ומי מנו שמו"י השתא משגלו שבט ראובן ושבט גד וחצי שבט מנשה בטלו יובלות עזרא דכתיב בי' כל הקהל כאחד ארבע ריבוא אלפים שלש מאות וששים הוה מני וכו' א"ר נחמן בר יצחק מנו יובלות לקדש שמיטין. ויש להסתפק אם הא דמנו יובלות לקדש שמיטין הוא מד"ת או רק מדבריהם, ולכאורה לפ"מ דאיתא לרבנן דפליגי עלי' דרבי בריש מו"ק וס"ל דשביעית נוהגת גם באין כל יושביה מד"ת, א"כ הרי יש מהמנין נ"מ לענין ד"ת, ובע"כ דזה המנין של יובלות לקדש שמיטין הוא מד"ת, ואפילו לרבי דס"ל דשביעית בעיא ג"כ כל יושביה מד"ת, מ"מ הרי יש נ"מ מזה לתרו"מ דתלויין בשנות השמיטה, שזהו יסוד דינא דמעשר שני ומעשר עני, ונוהגין לכו"ע גם בזמן דליכא כל יושביה עלי', וא"כ הא נהגו בירושה שני' מד"ת, ובע"כ דהמנין הוא ד"ת.

ולפי מה שנתבאר, דהא דלא נהגו יובלות בירושה שני' הוא מתרי טעמי, חדא משום דלא היו כל יושביה עליה, ועוד משום דלא היתה ביאת כולם, א"כ נראה דנהי דמשום הך דינא דכל יושביה הרי ודאי דאין זה שייך אלא לדין נהוג שנת היובל עצמו, אבל הך דינא דמנין השנים דהוא בשנים הקודמות א"כ ממילא דקיים גם באין כל יושביה עלי' מד"ת, מ"מ כל זה הוא בהך דינא דכל יושבי' עלי', משא"כ משום הך דינא דביאת כולכם, דנתבאר דהוי זה דין בעצם הארץ לענין עיקר חיובה בשמו"י, דבלא ביאת כולכם ליתא לכל עיקר מילתא דשמו"י כלל, א"כ נראה דממילא ליתא גם למנין השנים של יובל, דלענין עיקר דין תלייתן בארץ הרי פשיטא דנהיגת שנת היובל עצמו ודין מנין השנים תרווייהו חד דינא הויין, דכולהו מדיני יובל נינהו, ומאחר דחסר בהארץ עיקר הך מילתא דשמו"י, א"כ פשיטא דליתא גם למנין השנים של יובל. אלא דאי משום דינא דביאת כולכם א"כ הא הויין גם תרו"מ ושביעית דרבנן, וא"כ שוב לא איכפת לן גם אם הא דמנו יובלות לקדש שמיטין הוא רק מדרבנן לחוד, כיון דאין מזה נ"מ לשום ד"ת.

אשר לפ"ז נמצא, דהא דמנו יובלות לקדש שמיטין בבית שני, אם היה זה מד"ת או מדבריהם, פליגי בזה הרמב"ם והראב"ד, דלדעת הראב"ד דבשמו"י ותרו"מ לא בעינן ביאת כולכם, ונהגו תרו"מ בירושה שני' מד"ת, א"כ בע"כ דהא דמנו יובלות הוא ג"כ מד"ת, וכדחזינן דמשנינן עי"ז חשבון המעשרות של מעשר שני ומעשר עני, וטעמא דהוי מד"ת הוא, מכיון דנגמרה קדושת הארץ, ורק דחסר דינא דכל יושביה עלי', א"כ אין זה שייך רק לענין קיום דיני יובל, אבל מ"מ לא נפקע שם יובל מהשנה, וחייל בה דינא דשנת החמשים, דאינה עולה למנין השביעית, משא"כ לדעת הרמב"ם דסובר דבעינן בשמו"י ביאת כולכם, ועדיין לא נשלמה דין ירושת הארץ לענין שו"י, וא"כ ממילא דלית בה כל דין מנינא דיובלות כלל, וכדילפינן מקרא דמקיש ירושה שניה לירושה ראשונה דהיא בחידוש כל הדברים האלו, דש"מ דבלא ירושה ליכא מנינא דשו"י כלל, והא דמנו יובלות לקדש שמיטין בע"כ דהוא רק מדרבנן. והנה לעיל בפ"ו פסק הרמב"ם כרבנן דשנת החמשים אינה עולה למנין השמיטין, ומונין יובלות לקדש שמיטין בין בבית שני ובין לאחר החורבן, ושוב כתב בשם הגאונים שמסורת בידם דלאחר החורבן אין מונין אלא שמיטות בלבד, וכתב שעליהם יש לסמוך, והראב"ד חולק שם וס"ל דלעולם מונין יובלות לקדש שמיטין, ולפי המבואר נראה דלטעמייהו אזלי, דהראב"ד דס"ל דקדושה שניה נגמרה קדושתה גם לענין שמו"י, ומנינא דיובלות נוהג מד"ת גם בירושה שני', ע"כ ס"ל דלעולם מונין יובלות לקדש שמיטין, כיון דקודם החורבן ואחר החורבן שוין הם בדין ירושת הארץ, והרמב"ם לטעמי' דס"ל דבעינן ביאת כולכם, ומנינא דיובלות הוא רק מדבריהם, ע"כ שפיר י"ל מסברא דלאחר החורבן לא תקנו מנינא דיובלות.

ולפמש"נ נמצא, דהא דפסק הרמב"ם הכא דבביאה שלישית יתחילו למנות שמו"י, מקרא דמקיש ביאה זו לביאה ראשונה, הוא להרמב"ם לטעמי' דס"ל דהשלמת הירושה שני' היא בירושה שלישית לענין מנינא דשו"י, וע"כ הוי אז זמן ביאה והתחלת מנין של יובלות, אבל לדעת הראב"ד דכבר נשלמה הביאה בירושה שני', והמנין קיים לעולם מד"ת, א"כ הרי צריך להיות קיים גם בירושה שלישית המנין שהותחל מביאה שני', וצ"ע למה לא השיג גם ע"ז שכתב הרמב"ם דבביאה שלישית יתחילו למנות שמו"י. אשר מזה נראה מוכרח, דהא פשיטא לכו"ע, דמד"ת דלאחר החורבן וישראל גולין מעל אדמתן אין המנין מועיל ליובלות, והא דחולק הראב"ד על הגאונים וס"ל דמונין יובלות לעולם, היינו רק דהמנין קיים לענין דינא דמונין יובלות לקדש שמיטין, אבל לא לענין קיומא דיובלות, וע"כ לעתיד לבוא כשיחול דין קיום היובלות יתחילו למנות מחדש. ולפ"ז הרי י"ל, דהגאונים דס"ל דלאחר החורבן אין מונין יובלות כלל, הוא גם אם קדשה לע"ל, והמניין קיים מד"ת, ורק דטעמא דידהו הוא משום דס"ל דהואיל ואין המנין עולה ליובלות ע"כ אין מונין אותו גם לקידוש שמיטין, ודלא כמש"כ דטעם הגאונים הוא משום דכל המנין הוא רק מדבריהם. אכן לדעת הרמב"ם שפיר י"ל כמש"כ, דבעיקר הד"ת ס"ל כהראב"ד דמונין יובלות לקדש שמיטין גם היכא דאין המנין עולה לקיומא דיובלות, וכמו שפסק כן מתחלה, והא דהסכים לדעת הגאונים הוא משום טעמא דחסר ביאת כולכם וכש"נ. וגם די"ל, דהראב"ד ס"ל דכיון דיתוספו בביאה שלישית השלש ארצות של קיני קנזי וקדמוני ומקומות שלא קדש עזרא, ועי"ז ישתנה גם ירושת שאר הארץ בחילוק יושביה, ע"כ שפיר הוי אז דין ירושה מחדש, דחיילא גם לענין זה דיתחילו למנות שמו"י.

ועיין מש"כ לעיל די"ל דספירה וקידוש ב"ד מעכבין ביובל, אשר גם משום זה יצטרכו להתחיל למנות השו"י מחדש, וא"כ בלא"ה ניחא דעת הראב"ד, וכש"נ שם. הלכות בית הבחירה פ"א ה"י ואם נעקרה אבן אע"פ שהיא עומדת במקומה הואיל ונתקלקלה פסולה ואסור לכהן העובד לעמוד עליה בשעת העבודה עד שתקבע בארץ עכ"ל, ובהשגות ז"ל עוד אמרו שאם נעקרה האבן ועמד הכהן ועבד במקומה בגומא] אין דרך שירות בכך עכ"ל, ביאור הדברים, דהנה בזבחים דף כ"ד איבעיא נעקרה האבן ועמד במקומה מהו, מאי קמיבעיא לי' כי קדיש דוד רצפה עליונה קדיש או דילמא עד לארעית דתהומא קדיש, והך טעמא אי קדיש עד ארעית תהומא או רצפה עליונה לבד הלא לא שייך רק אם ליתא לאבן ועמד הכהן בארץ שתחת הרצפה, משא"כ אם נפרש שהאבן עמדה במקומה והכהן עמד עלי', וא"כ עיקר האיבעיא הא הויא אם האבן חשיב רצפה או דנפסל, א"כ הא ליכא בזה שום נ"מ אם עד ארעית תהומא קדיש או רצפה העליונה לבד הוא דקדיש, ובע"כ צ"ל דהרמב"ם כתב הכא האיבעיא הראשונה דנידלדלה האבן ועמד עלי' מהו, וזהו שהוסיף בהשגות דבגמ' שם עוד איבעיא בנעקרה האבן ועמד במקומה ר"ל שהכהן עמד במקום האבן מהו, וכן פירש"י כדעת הראב"ד. ודעת הרמב"ם צ"ע דהאיבעיא דנידלדלה האבן כבר הביאה בפ"ה מביאת מקדש, ובע"כ הכא היא האיבעיא דנעקרה האבן ועמד במקומה, והרמב"ם מפרש להך ועמד במקומה שבסוגיא דקאי על האבן, ור"ל שהאבן עמדה במקומה, ומיבעיא אם האבן חשוב רצפה או לא, וא"כ קשה דמאי שייכות הכא טעמא דרצפה עליונה קדיש או עד ארעית תהומא קדיש, וצ"ע.

ונראה לומר, דהרמב"ם מפרש להסוגיא, דזה ודאי דלא חיילא קדושת מקדש רק במחובר לארץ, ומשום דקדושת מקדש היא קדושת מקום, וכדכתיב המקום אשר יבחר, שאינו רק בארץ ולא במטולטל, וע"כ אם לא קדיש רק רצפה עליונה, א"כ ממילא דליתא לקדושת מקדש כי אם כשהרצפה מחוברת, דחייל בה דין מקום, משא"כ אם נימא דעד ארעית תהומא קדיש, וא"כ הרי קדושת מקדש לא פקעה, ורק דבעינן שיחול בה דין רצפת הבית כי היכי דלא תהוי חציצה, בזה שפיר מועיל במה שהיא מסודרת בארץ אע"פ שאינה מחוברת, וזהו דתלי לה הגמ' לדין כשרות האבן בטעמא דעד ארעית תהומא קדיש, כיון דזה בזה תלוי, דכיון דעד ארעית תהומא קדיש ואית בה קדושת מקדש, א"כ ממילא דמתכשרה האבן להיות רצפת עזרה אעפ"י שהיא תלושה, ולא חייצא. והנה שם פריך הגמ' ותיבעי לי' כל העזרה כולה, ומשני לעולם פשיטא לי' דעד ארעית תהומא קדיש והכי קמיבעיא לי' דרך שירות בכך או אין דרך שירות בכך, ר"ל ולהכי לא איבעי בכל העזרה, דאז ודאי דהוי דרך שירות, כיון דכולה בשוה, ורק בניטלה אבן אתת הוא דקמיבעיא לי' אי הוי דרך שירות או לא, ולפ"ז קשה לדעת הרמב"ם דאיירי בהוחזרה האבן למקומה, והאיבעיא הויא אם תלוש חשוב רצפה, א"כ הרי אכתי כל העזרה ואבן אחת שוין, וצ"ע. ונראה דהרמב"ם ס"ל, דאם נימא דרצפה עליונה לבד הוא דקדיש, א"כ בנעקרה האבן נפסלה כל העזרה, דכיון דאותו מקום שנעקרה האבן חסר בי' קדושת מקדש, א"כ ממילא חסר בה מדת המקדש, והכל בכתב נאמר במקדש, דכולו כמו שהוא נתקדש, וכן צריך להיות כולו בקדושתו, ואלא"ה מיפסיל.

וע"כ מפרש הרמב"ם, דהא דפריך הגמ' ותיבעי לי' כל העזרה כולה, אין ביאורו בנעקרה כל העזרה, דזה ודאי דעקירת כל הרצפה ועקירת מקצתה באבן אחת הכל אחד, ודין אחד להם, ורק דפרכת הגמ' היא, דאם נימא דרק רצפה העליונה הוא דקדיש, א"כ בנעקרה אבן אחת, כיון דחסר שם קדושת מקדש, א"כ מיפסלא בזה כל העזרה, ואמאי לא מיפסיל רק מקום האבן לבד, וע"ז הוא דמסיק אלא דכו"ע דעד ארעית תהומא קדיש, והאיבעיא היא רק אם דרך שירות בכך אם לא, דבזה שפיר לא מיפסיל רק מקום העקירה, ושאר העזרה בהכשרה קיימא, דבזה דחד מקום לא הוי דרך שירות לא מיפסלא יתר העזרה, ומיושבת הסוגיא שפיר גם לדעת הרמב"ם. ונראה דדברינו מוכרחים, דהרי מסתימת לשון הרמב"ם דנעקרה האבן פסולה, הרי משמע דה"ה בנעקרה כל הרצפה, אשר הוא זה נגד הסוגיא דמחלקת בין כל העזרה לאבן אחת, ולמה לא חלק דבנעקרה רצפת כל העזרה כולה כשרה וכמבואר בסוגיין, וכן הראב"ד שהביא השמטת הדין דנעקרה האבן ועמד הכהן במקומה, והיינו משום דס"ל כדעת רש"י בפירושא דנעקרה האבן וכו', ומ"מ לא הביא הך דכל העזרה שאני, אלא ודאי דמפרשי כמש"כ, דפרכת הגמ' ותיבעי לי' כל העזרה כולה, היינו דגם בנעקרה אבן אחת תפסל כל העזרה כולה, ולפ"מ דמסקינן דעד ארעית תהומא קדיש באמת לא מיפסיל רק מקום האבן בלבד, והא ודאי דליכא שום חילוקא בין נעקרה אבן אחת לכל העזרה כולה, ולהכי הוא שסתמו הדברים.