חידושי רבי חיים הלוי על הרמב״ם – קטע 36

אכן נראה, עפי"מ שפסק הרמב"ם בפ"ז מהל' ביכורים שם ה"ט ז"ל אבל שני ישראלים שעשו כך וחזר כל אחד אחר שחלקו והוסיף על חלקו עד שהשלימו לשיעור ה"ז פטורה שכבר היתה לה שעת חובה והן היו פטורין באותה שעה מפני שעשאוה לחלק עכ"ל, ובהשגות ז"ל ומה בין זה לעושה עיסתו קבין והשיכן או שצרפן בסל שהן חייבין וכו' עכ"ל, הרי דפליגי הרמב"ם והראב"ד באם עשה עיסה ע"מ לחלקה אם שייך בזה הך דבשעת חובתה היתה פטורה שתפטר לעולם אם לא, ולפ"ז הרי מבואר היטב פלוגתת הרמב"ם והראב"ד הכא, דלשיטת הרמב"ם דכל שבשעת חובתה הי' דעתו לחלקה ה"ז מיפטרא לעולם, א"כ ממילא הרי לא שייך הכא למיגזר כלל שמא תמלך לעשותה אח"כ כשיעור, דהרי גם אם תעשנה אח"כ כשיעור ג"כ תהיה פטורה מחלה, כיון דמתחלה הי' דעתה לחלקה א"כ הרי היא פטורה לעולם עי"ז מחלה, ולא דמי לאטרינא, דהתם היינו שחשבה לעשותה סופגנין, וא"כ אם תמלך לעשותה פת תחזור ותתחייב, וכדתנן דתחלתה סופגנין וסופה עיסה חייבת, וע"כ שפיר שייך למיגזר התם שמא תמלך. אכן הראב"ד דס"ל, דאף דהי' דעתו מתחלה לחלקה, מ"מ לא חייל בה עי"ז הך דינא דבשעת חובתה היתה פטורה, ומתחייבת אח"כ בחלה ביש בה אז כשיעור, וע"כ ס"ל גם הכא דחייבת משום דגזרינן שמא תמלך לעשותה כשיעור דחייבת אז מד"ת בחלה, ודמי ממש לאטרינא דגזרינן שמא תמלך.

ובעיקר פלוגתת הרמב"ם והראב"ד אם היכא שעשאה מתחילה ע"מ לחלקה שייך בזה הדין דבשעת חובתה היתה פטורה אם לא, נראה לומר בטעם פלוגתתן, דהנה צ"ע בעיקר הך דינא דעושה עיסה ע"מ לחלקה דפטורה מן החלה, אם יסוד דין זה הוא בדין עיסה, דמחשבת חלוקה משוי לה כחלוקה מהשתא, וכל שדעתו לחלקה בטל מינה השתא צירופא דשיעור עיסה, ומשו"ה פטורה מן החלה, כיון דהיא כשתי עיסות נפרדות שכל אחת מהן פחותה מכשיעור, או דנימא דבאמת אין במחשבת חלוקה דין חלוקה כלל מהשתא, וכ"ז שלא נתחלקה עדיין הרי היא בצירופה ובדין שיעור עיסה שלה, ואך דהוא זה דין מסויים בחיובא דחלה, דזה שסופה להיות פחותה מכשיעור ולהיות פטורה מחיוב חלה בשעת אפי', שאז הוא שעת חלות הדין לחם, זהו גופא פוטרתה השתא מחיוב חלה, ומשום דדין לחם הוא יסוד דין המחייב בחלה, וכדכתיב בקרא מלחם הארץ, וע"כ חיוב חלה שמשעת עיסה מיתלא תלוי בדין לחם העתיד להיות בה אח"כ, וע"כ כל שעומדת מעיקרא בשעת עיסה להיות פטורה מחיוב חלה בשעת חלות הדין לחם הוי זה דבר הפוטרה מחיוב חלה, וכדתנן דעיסה שתחלתה סופגנין וסופה סופגנין פטורה מן החלה, דהיינו שעשה את העיסה מתחלה ע"מ לעשותה סופגנין, ופטורה מן החלה משום דאינה עיסה העומדת להיות לחם, וזהו ג"כ הך דינא דעושה עיסה ע"מ לחלקה דפטורה משום זה שלא יהא בה שיעור חיוב דלחם.

ונראה דזהו פלוגתת הרמב"ם והראב"ד שהבאנו, דהראב"ד הרי הקשה דמה בין זה שעשה לחלק לעושה עיסתו קבין וכו', הרי דס"ל דגם מחשבת חלוקה משוי לה כחלוקה וע"כ אין זה שעת חובתה כלל וחוזרת ומתחייבת כשהשלימה לשיעורא, ובדעת הרמב"ם נראה דס"ל דמחשבת חלוקה לא משוי לה כחלוקה, והויא עיסה שלמה בשיעורה, ופטורא דע"מ לחלק הוא רק פטור מחשבה, מה שחשב עליה שלא יהא בה שיעור חיוב בשעת לחם, וע"כ שפיר מיקריא השתא בעודה בשיעורה שעת חובתה דמיפטרא לעולם. אלא דבאמת הרי לא נוכל לומר כן, דמחשבת חלוקה משוי דין חלוקה מהשתא, דהרי בירושלמי מבואר דהעושה עיסה ע"מ לחלקה בצק פטורה, הרי דאם עשה לחלקה לאחר אפי' חייבת, ואם נימא דכל שחשב עליה לחלקה חשיבא מהשתא כחלוקה, א"כ גם בחשב לחלקה לאחר אפי' ג"כ תפטר מחיוב חלה, כיון דהיא כחלוקה, ולית בה שיעורא דעיסה, ובזה דמחשבת חלוקה עושה חלוקה הרי לא שייך כלל לחלק בין אם מחשבתו היא על לאחר אפי' או על קודם אפי', אלא ודאי דאין במחשבת חלוקה דין חלוקה מהשתא כלל, ורק דהוא דין בחיוב חלה, דזה שסופה להיות מחולקת ופטורה מחיוב חלה בשעה שתהא לחם, זהו הפוטרה עכשיו מחיוב חלה, וע"כ שפיר מחלקינן, דכ"ז הוא בחשב לחלקה בצק, אבל בחשב לחלקה לאחר אפי', שכבר נגמר חובתה וכל דין לחם שבה, ע"כ לא איכפת לן עוד במה שיעשה בה אח"כ, ואין מחשבה כזאת פוטרה מחיוב חלה.

ועוד דמדברי הראב"ד בעצמו שכתב דהיכא דעשה ע"מ לחלקה צריך להפריש מדרבנן, משום גזרה דשמא תמלך, נראה מוכרח מזה דגם קודם שנמלכה אם קרא שם הקריאת שם חייל מד"ת, דאל"כ איך מחייבינן להפריש ממנה עתה משום גזירה דשמא תמלך לעשותה כשיעור, והרי אם תמלך ותעשנה אח"כ כשיעור תתחייב אז בחלה מד"ת, וא"כ הרי לא תהני אז כלל ההפרשה שמקודם שהיתה רק מדרבנן, ומאי מהניא ההפרשה עתה להחששא דשמא תמלך, כיון דסוף סוף אם תמלך ותעשנה כשיעור תהא צריכה הפרשה אחרת, אלא ודאי דגם קודם שנמלכה הקריאת שם חל מד"ת, ומועילה שגם אם תעשנה אח"כ כשיעור תהא נפטרת בהפרשה זו, כיון דהויא קריאת שם גמור מד"ת. ואם נימא דלדעת הראב"ד מחשבת חלוקה משוי לה כחלוקה ממש מהשתא, א"כ איך חיילא בה הפרשה מד"ת, והרי בעיסה פחותה מכשיעור תנן בחלה פ"ד מ"ד דלא חיילא הפרשה כלל, אלא ודאי דאין מחשבת חלוקה עושה אותה כחלוקה, ורק דמחשבתו לחלקה הוא זה דבר הפוטרה, וע"כ לא מהניא זאת רק לפטרה מחיובה, אבל לא שתהא מופקעת גם מחלות קריאת שם דחלה. אשר לפ"ז צ"ע דברי הראב"ד שהקשה מעושה עיסתו קבין, כיון דהכא בעושה ע"מ לחלק היא עיסה גמורה כשיעור, ורק פטורא בעלמא הוא דרמי עלה, ושפיר צריך להיות דינא דנפטרת לעולם, מטעמא דבשעת חובתה היתה פטורה. וע"כ נראה מוכרח מזה, דגם לדעת הראב"ד ע"מ לחלק לא מיחשב כחלוק, וכל הפטור של עושה עיסה ע"מ לחלק הוא כמש"כ לדעת הרמב"ם, משום דכיון דחשב עליה שלא יהא בה כשיעור בשעת חלות שם לחם שהוא עיקר המחייב בחלה ע"כ מיפטרא בהכי.

והא דמדמה לה הראב"ד לעושה עיסתו קבין, הוא משום דהראב"ד ס"ל, דיסוד דין פטור זה של ע"מ לחלק הוא, דשיעור חלה שבעיסה בלא לחם אינו מועיל להתחייב בחלה, ונמצא דעיסה זו דינה חלוק, דהעיסה עצמה בגופה הרי היא עיסה שלמה כשיעור, ואך דהמחשבת חילוק גורם לחול בה פטורא דחסרון שיעור, אשר ע"כ שפיר חלוק דין החיוב של חלה מדין חלות הקריאת שם של חלה, דלענין חלות קריאת שם, כיון דדינה דאינו מועיל לה מחשבת חילוק שאח"כ, ע"כ ממילא דלית בה לענין זה שום דין חסרון שיעור כלל, משא"כ לענין החיוב של חלה, שמועיל לה המחשבת חילוק לפטרה, והפטור שלה הוא מדין שיעורין, א"כ ממילא היא שוה בזה לחסרון שיעור ממש, דלא חשיבא שעת חובתה כלל, וחוזרת ומתחייבת בהשלמת שיעורה, כדין עיסה פחות מכשיעור. ונראה דדעת הראב"ד, דגם אם נימא דחשיבא שעת חובתה ג"כ חוזרת ומתחייבת בהשלימה לשיעור, ומשום דלא נאמר הך דינא דפטור של שעת חובתה פוטרה לעולם, אלא במידי דיש בו דין פטור בהחפצא, כמו נכרי והקדש וכדומה, משא"כ בחסרון שיעורים, דעצם החפצא לית בי' שום צד פטור, ורק חסרון שיעור בלבד, בזה לא חייל בה שום דין הפקעה מחובת חלה, כיון דגם בשעתה ובעת חסרון שיעורה לא הי' בה שום חלות שם של פטור, ושפיר חוזרת ומתחייבת בהשלמת שיעורה, וגם בעושה עיסתו קבין דחוזרת ומתחייבת בהשלמת שיעורא, דזה לכו"ע, וכדתנן בפ"ב דחלה, ג"כ הוא משני טעמים, חדא משום דלא הי' לה שעת חובה, ושנית משום דלא חל עלי' שם פטור, ולא נפטרה כלל, דאין בחסרון שיעורים שום שם פטור.

ובהכי מתבארים דברי הראב"ד שכתב וז"ל ועוד דקי"ל אין דיחוי אצל מצות ואחד זה ואחד זה כיון שהשלים עליו חייב עכ"ל, אשר לכאורה אינו מובן, מאי שייטי' הכא בחלה הדין דאין דיחוי אצל מצות, והלא בחלה תנן דאם היתה פטורה בשעת חובתה פטורה עולמית, וצ"ע. אכן לפ"ז הרי ניחא, דחלוק דין בשעת חובתה היתה פטורה מדין דיחוי, דלדין בשעת חובתה היתה פטורה צריכינן דוקא שיחול בה אז דבר הפוטרה, ולא בחסרון שיעורא בעלמא, דלית בזה שום חלות דין של פטור, משא"כ בדין דיחוי, כל שלא חל בה עכ"פ החיוב של חלה, יהי' מאיזה טעם שיהי', חל בה דין דיחוי, אשר ע"כ זהו שהקשה הראב"ד מהא דאין דיחוי אצל מצות, ר"ל דהדין דבשעת חובתה היתה פטורה בלא"ה לא שייך בפטורא דחסרון שיעור, כיון דלית בזה שום חלות דין של פטור והפקעה בעצם החפצא, וכל מה שיש לדון בזה הוא רק מטעם דיחוי, וכיון דקי"ל אין דיחוי אצל מצות ע"כ אחד זה ואחד זה כיון שהשלים עליו חייב.

ונמצא דדברי הראב"ד שתי השגות הם, חדא דמה בין זה לעושה עיסתו קבין, ר"ל דלא חשיבא שעת חובתה כלל, וכמבואר ברמב"ם שם דכל פחות מכשיעור ל"ח שעת חובה כלל לפטרה לעולם, ועוד דקי"ל אין דיחוי אצל מצות, ר"ל דאף אם היתה חשובה שעת חובתה עכ"פ לית בזה רק דין דיחוי בלבד, דקי"ל דאין דיחוי אצל מצות, ולדעת הרמב"ם נראה, דס"ל דהפטור בעושה עיסה ע"מ לחלקה אין יסוד דינו מחמת מחשבתו שלא יהא בה שיעור בשעת לחם, דאי משום הא לא איכפת לן, דכיון דעכ"פ איכא שיעור חלה בעודה עיסה שהוא שעת טיבולה שפיר מועיל זאת להתחייב בחלה, ופטורא דע"מ לחלקה הוא משום, דאע"ג דשעת עיסתה גורמת לה להתחייב בחלה, אבל כיון דחשב עלי' שבשעת חלות דין לחם שבה תהא פטורה ממילא מיפטרא גם מהשתא, ולהכי הוא דאהני הא דעיקר חיוב חלה תלוי בשם לחם, דכל דחשב עלי' להיות נפטרת בעת לחם מיפטרא גם מהשתא, ונמצא דמחשבת לחלקה הוא רק גורם למיחל בה דין פטור ע"י מחשבת פטור של שעת לחם, אבל לא דחסר בה מהשתא דין שיעורין המחייב בחלה, אשר ע"כ שפיר מיקריא שעת חובתה ומחשבת פטור הפוטרה לעולם, כיון דבאמת חל בה עתה דין שיעור המחייב בחלה, ורק דנפטרה משום מחשבת פטור של שעת לחם, משא"כ הראב"ד ס"ל דעצם מחשבת חילוק שבשעת לחם מיקרי חסרון והפקעת חובת שיעור גם עתה, ומשום דשיעור חלה שבעיסה בלא לחם אינו מועיל להתחייב בחלה, וע"כ שפיר ס"ל דלא מיקריא שעת חובתה וגם לא מחשבת פטור, כיון דכל הפקעת חובתה גם עתה הוא מדין חסרון שיעור המחייב בחלה.

והנה תנן דעיסה שתחלתה סופגנין וסופה עיסה חייבת בחלה, ועיין ברמב"ם שפי' דהיינו שלשה תחלה ע"מ לאפותה בחמה והשלימה לעשותה מעשה פת, הרי דכשנפטרה מחמת מחשבה של שעת לחם חוזרת ומתחייבת, משום דלא חשיבא שעת חובתה, אשר לכאורה צ"ע מ"ש מע"מ לחלקה לדעת הרמב"ם דנפטרת לעולם, אכן לפי המבואר ניחא, דשאני התם דבלא שם לחם אין מעשה עיסה גורם שום צד חיוב של חלה, ונמצא דחסר בה מהשתא עיקר מעשה עיסה המחייבה בחלה, וע"כ אין זה שעת חובתה, וחוזרת ומתחייבת בהשלימה לעשות מעשה פת, משא"כ בע"מ לחלקה דשם לחם לא פקע מינה, ושיעור של שעת עיסתה ראוי לחייבה בחלה, ורק דנפטרת משום מחשבת פטור של שעת לחם שבה, ע"כ שפיר מיקריא שעת חובתה ונפטרת לעולם. פ"ח ה"ו וכן המקדיש עיסתו או המפקיר אותה קודם שנתגלגלה ופדאה או זכה בה ואח"כ גלגלה, או הקדישה או הפקיר אותה אחר שנתגלגלה ופדאה או זכה בה ה"ז חייבת בחלה, הקדישה קודם שתתגלגל ונתגלגלה ביד ההקדש ואח"כ פדאה פטורה שבשעת חובתה היתה פטורה עכ"ל, והנה מהא דהזכיר הרמב"ם ברישא גם הפקר הרי מבואר דאם היתה הפקר בשעת גלגול פטורה, ורק בהפקר שלא בשעת גלגול הוא דחייבת בחלה, וכ"ה להדיא בשו"ע יו"ד סי' ש"ל שאם היתה הפקר בשעת גלגול פטורה מן החלה, וא"כ צ"ע מ"ש דבסיפא דבשעת חובתה היתה פטורה נקט הרמב"ם רק הקדש והשמיט דין הפקר, והלא תרווייהו חד דינא להו, וצ"ע. ונראה לומר, דהנה עיקר דין זה דהפקר פטור מחלה לא נתבאר מהיכן יליף, דהרי מקרא דעריסותיכם לא ממעטינן רק עיסת הקדש ועיסת נכרי, אבל עיסת הפקר לא מצינו שתהא ממועטת מקרא דעריסותיכם, וצ"ל דילפא בזה חלה מתרו"מ דהפקר פטור בהו מקרא דובא הלוי כי אין לו חלק ונחלה עמך יצא הפקר שיש לו חלק ונחלה עמך, וה"נ ילפינן חלה דיש בה ג"כ הך פטורא.

והן חלוקין בתרו"מ הקדש מהפקר ביסוד דין פטורם, דבדין הקדש העיקר תלוי בהקדש של שעת חובתן, דאם היו הקדש בשעת חובתן דהיינו שעת הבאת שליש ומירוח נפטרין מתרו"מ, משא"כ בדין הפקר כל שחל בהפירות שם הפקר שעה אחת, לעולם אית בהו פטורא דהפקר, ואין דינו תלוי כלל בשעת חובה, וכדתנן בפ"ק דפאה לעולם הוא נותן משום פאה ופטור מן המעשרות עד שימרח ונותן משום הפקר ופטור מן המעשרות עד שימרח וכו' המקדיש ופודה חייב במעשרות עד שימרח הגזבר, הרי דבהקדש בעינן דוקא שיהא המירוח ברשות הקדש וזהו הפוטרן מתרו"מ, משא"כ בהפקר לעולם כל שהיו הפקר שעה אחת הרי הן פטורין לעולם מתרו"מ, ובלבד שיהא קודם מירוח דלאחר מירוח כיון שכבר נגמר חיוב הפירות בתרו"מ שוב לא חייל בהו שום פטורא, אבל עיקר פטורו לא תלי במירוח ושעת חובה. ולפ"ז נראה, דגם בחלה כיון דפטור הפקר שבה נלמד מתרו"מ ומקרא דובא הלוי וגו', א"כ הוא שוה בדינו לפטור הפקר של תרו"מ דאינו תלוי כלל בשעת חובה, וכל שחל בה שם הפקר שעה אחת הרי היא לעולם בפטור הפקר שבה. אלא דבאמת הך דינא לא יוכל להתקיים כלל גבי חלה, דאם בהפקיר אותה קודם שנעשית עיסה, הרי אינה עוד מענינא דדין חלה כלל, והרי היא כמו תבואה קודם הגידול, ואינה שייכה עוד לשום דין חיוב ופטור של חלה, ואם הפקיר אותה לאחר שנעשית עיסה דהיינו לאחר גלגול, הרי כבר נתחייבה בחלה, ושוב לא מיפטרא, והרי היא כתבואה לאחר מירוח דתנן דאין ההפקר פוטר בה, ונמצא דלא משכחת לה פטורא דהפקר מחלה רק בהיתה הפקר בשעת גלגול, דהוא שעת התחלת הדין עיסה, דאז הוא דהויא בת הכי של חלות דין פטור של חלה, והעיסה עוד לא נתחייבה מעולם בחלה,. ואז הוא דמשכחת לה שפיר גבה הדין פטור של הפקר.

ולפ"ז נמצא דאע"ג דבחלה הפקר שוה להקדש דלא חייל פטורו כי אם בשעת גלגול, מ"מ חלוקין הן בעיקר דינן וטעמן, דבהקדש הוא זה מעיקר הדין דאין ההקדש פוטר רק בשעת חובתה, משא"כ בהפקר באמת הוי דינא דפוטר לעולם בין בשעת חובתה, משא"כ בהפקר באמת הוי דינא דפוטר לעולם בין בשעת חובתה ובין שלא בשעת חובתה, ורק דכיון דהפטור לא מצי לחול כי אם בשעה שראוי' לנהוג בה דין חלה, ע"כ ממילא דחלות פטורו הוא רק בשעת גלגול, וכש"נ. ולפ"ז מדויק היטב לשון הרמב"ם, דלפי המבואר הרי פטור הפקר של חלה, נהי דהוא רק בשעת גלגול, אבל אין זה משום דינא דשעת חובתה, אשר ע"כ בסיפא דהקדישה קודם גלגול ומשגלגלה פדאה פטורה השמיט הדין הפקר, דשם הא נקט עיקר הדין דבשעת חובתה היתה פטורה, ובזה הא נשתנה הפקר דהדין פטור שלו הוא גם שלא בשעת חובתה, משא"כ ברישא בפדאה קודם גלגול או הקדישה לאחר גלגול דחייבת שפיר כלל גם הפקר, כיון דעכ"פ הרי שוה מיהא הפקר להקדש בזה דכל פטורו הוא רק בשעת גלגול ובלא"ה חייבת.

אלא דצ"ע על דברינו, דהנה בפ"ג דחלה תנן אוכלין עראי מן העיסה עד שתתגלגל וכו', גלגלה וכו' האוכל ממנה חייב מיתה, כיון שהיא נותנת את המים מגבהת חלתה, ולכאורה מבואר מזה דמשעת נתינת המים הויא בכלל עיסה הראוי' לדין חלה, וכדחזינן דחייל בה קריאת שם של חלה, ורק דלא נגמר חובתה רק בגלגול, והויא דוגמת תבואה שהביאה שליש ולא נתמרחה, דחל בה קריאת שם של תרו"מ, אלא דחיובא דתרו"מ אכתי לית בה, והיינו משום דכבר נגמר בה שם תבואה הראוי' לדין תרו"מ, וכל דין המירוח הוא רק לאשוויי חיובא, וא"כ ה"נ בחלה דכוותה, כל דין גלגול הוא רק לאשוויי חיובא דחלה, אבל דין עיסה הראוי' לדין חלה כבר יש בה משעת נתינת המים, וזהו דתנן דמגבהת חלתה ולפ"ז גם לענין דין פטור הפקר, דנתבאר דאין עיקר חלות פטורו תלוי בהשעת חובה, ורק אם העיסה הויא בת הכי של חלות דין פטור של חלה, א"כ הלא צריך להיות דינו, דמשעת נתינת המים ואילך, דכבר הויא עיסה השייכה לדין חלה, א"כ ממילא דשייך בה גם חלות הדין פטור של הפקר, וצריכה היא גם להפטר לעולם עי"ז, וכמו דקי"ל גבי תרו"מ דמשעת הבאת שליש חייל בהתבואה פטורא דהפקר ונפטרת לעולם מתרו"מ, וא"כ ה"נ גבי חלה משעת נתינת המים, כיון דתרווייהו חד דינא להו, דהויין בכלל דין תרו"מ וחלה, ורק דמיחסר בהו חיובא. ולפ"ז צ"ע דברי הרמב"ם שכתב דאם הפקיר עיסתו עד שלא גלגלה וזכה בה ואח"כ גלגלה חייבת, דמבואר מזה דהכל תלוי רק בגלגול, וגם אם הפקירה לאחר נתינת המים אם אך זכה בה קודם גלגול חייבת, וצ"ע דמ"ש מתבואה שלפני מירוח דהפקר פוטר בה.

ולכאורה מוכרח מדברי הרמב"ם אלה, דפטורא דהפקר מחלה אין זה כלל מקרא דובא הלוי וגו' הנאמר בתרו"מ, אלא דהוא פטור מסויים לענין דין חלה מקרא דעריסותיכם, והוי ככל פטורי דחלה דאזלינן רק בתר השעת חובה, וע"כ ממילא דתלוי רק בגלגול דהוא שעת חובה דחלה. ואפילו אם נימא דהפטור מחלה יליף מתרו"מ, ג"כ יוכל להיות דפטורא דהפקר מחלה תלוי רק בשעת חובתה, עפי"מ דאיתא בירושלמי פ"ק דמעשרות א"ר אילא מה נן קיימין אם בשנתמרח הכרי ברשות ההבקר וברשות ההקדש אמרה תורה ראשית דגנך ולא של הבקר ראשית דגנך ולא של הקדש אלא כי נן קיימין בשהבקיר שיבלין וחזר וזכה בהן בהפקר פטור בהקדש חייב בהבקר פטור מן ההיא דאר"י בשם ר"י ובא הלוי כי אין לו חלק ונחלה עמך וכו' יצא הבקר שידך וידו שוין בו, הרי דבתרו"מ גופא איכא תרי גווני פטורי דהפקר, חדא דילפינן מקרא דדגנך ולא של הפקר, דבזה הפקר שוה להקדש, דכל פטורו הוא רק בשעת חובתן, ועוד איכא בהפקר פטור נוסף מקרא דובא הלוי וגו', דמיני' ילפינן דהפקר פוטר לעולם, גם אם הפקיר שבלים וחזר וזכה בהן, ולא תלי כלל בדין שעת חובתן, ולפ"ז הרי י"ל דהא דחלה ילפא מתרו"מ לענין הפטור של הפקר, הוא רק לענין הפטור דדגנך ולא דגן הפקר, אבל הפטור השני שיש בהפקר מקרא דובא הלוי וגו', בזה לא ילפא כלל חלה מתרו"מ, וא"כ ממילא דהדר דינא דהפטור של הפקר שבחלה הוא רק בשעת חובתה, כיון דעיקרו הוא מקרא דדגנך, וניחא היטב הא דפסק הרמב"ם דהפקיר קודם שתתגלגל וחזר וזכה בה חייבת בחלה, ולא חלק בין קודם נתינת מים לאחר נתינת מים, כיון דשאני פטור הפקר שבחלה דהוי רק בשעת חובתה דהוא זה שעת גלגול.