שו״ת בית הלוי – חלק א – סימן מ, קטע 2

[ט] אמנםאכתי אין תי' זה דהנה הצל"ח הקשה על הא דאמר ר"ע דבעינן שיהי' שהות לאכול ממנה כזית חי ומשמע דקאי על אכילת אדם ולמה צריך לזה הרי ר"ע ס"ל בדף כ"א דאפי' נפש בהמה במשמע ויהיה מותר לשחוט כשיכול להאכיל ממנה לכלבים וא"כ אפי' אינה ראוי' רק לכלב כגון טרפה ודאי יהיה מותר לשוחטה ובמשנה משמע דבעינן דוקא שתהיה ראויה לאדם ותירץ דאם תהיה טרפה תהיה אסורה לכלבים משום מוקצה דהוי כנבלה שנתנבלה בשבת וא"כ הא מוכרח דס"ל לר"ע כר' יהודה ע"כ וא"כ הדר קשה על ר' ירמיה דמדמתיר ר"ע לשחוט ולא חשש שמא לא תפרכס הא מוכח דלא מחזקינן ריעותא דבשלמא על ת"ק כתבנו לתרץ דר' ירמי' ס"ל דהת"ק ס"ל כר"ש דל"ל מוקצה אבל ר"ע הא ע"כ ס"ל כר"י קשה ומוכרח לומר כתי' הצל"ח שם דליכא לדקדק מר"ע כיון דמותר לכלבים מה"ת ורק דאסור להאכיל לכלבים משום מוקצה וא"כ אם לא תפרכס הא הוי רק איסורא דרבנן ומש"ה לא מחזקינן ריעותא אבל באיסור דאורייתא שפיר נסתפק ר' ירמיה לדידן דלכלבים אסור מדאורייתא כריה"ג וא"כ הא גם לר"נ ליכא להוכיח מהך משנה דלא מחזקינן ריעותא כיון דנאמר דבאיסור מוקצה דרבנן לכ"ע לא מחזקינן ריעותא והדרא קושי' הש"א אמנם זה יש לדחות דעיקר קושי' הצל"ח יש לדחותה דהרי ר"ע דאמר דסגי בכזית חי הא י"ל דלהאכיל לכלבים לא הוי שיעורא זוטא מדר"ע ותפס לי' ר"ע ביש שהות לאכילת אדם דאיירי בו ת"ק כיון דליכא נ"מ בשיעורא ואי דתיקשה דא"כ אפילו ודאי טרפה דאינה ראויה לאדם גם כן יהיה מותר לשחוט זו אינה קושי' דהרי כבר כתבנו לעיל באות ז' דהא דמותר לשחוט ביש שהות ביום לאכול כזית הוי רק משום הפסד ממון אבל בבריאה אסור וא"כ אם היא ודאי טרפה הא ליכא הפסד ממון כלל דהא גם אם תמות תהיה ראוי' לכלבים ושוב הוי כמו בריאה דאסור לשחוט ולעולם לא נחלק בין איסור דרבנן לדאורייתא ומשום הכי שפיר מוכח לר"נ דלא מחזקינן ריעותא כלל אבל לשיטתו של הרמב"ם דסבירא ליה דגם בשר חי בעי מליחה וא"כ הא דאמר ר"ע ביש שהות לאכול ממנה חי ע"כ הוי ע"י מליחה דהא מסקינן בגמרא מבית טביחתה ממש ולא ממקום שטובחת אכילתה דהיינו בני מעיים רק טביחתה ממש ובעי מליחה וא"כ הא שפיר קשה דלמה צריך לר"ע שיהיה שהות גם לשיעור מליחה והרי סגי גם כשיהיה יכול להאכיל ממנה לכלבים דהוי שיעור זוטא דירויח שיעור מליחה דהרי לר"ע אי אפשר לומר כמש"כ באות ד' דהא דמתיר לעשות מלאכה עבור כלבים לא הוי משום דהוי בכלל נפש הכתוב בקרא רק דכיון דדרש לכם ולא לעו"ג ליכא איסורא לכלבים בתורה ומש"ה מותר משום מתוך ומש"ה בעינן שיהיה שהות להתירה לאכילת אדם דזה אינו דהא בפסחים דף ה' אמרינן דר"ע לא ס"ל מתוך שהותרה הבערה לצורך הותרה נמי שלא לצורך וע"כ הא דמתיר לכלבים הוי משום דהוי בכלל נפש דכתיבא בקרא ומותר מעצמו וא"כ קשה למה צריך שיעור שהיה של מליחה וההכרח לומר דהרי המג"א כתב בסי' ש"ח ס"ק נ"ו דבשר חי דלא חזי לאומצא אסור לטלטלו אפי' לר"ש דהא אינו עומד לכלבים רק לאוכלו למוצאי שבת ע"י בישול יעו"ש מש"ה להרמב"ם דגם חי בעי מליחה א"כ סמוך ללילה כשאין שהות למולחו הא לא חזיא אז גם לאומצא ושוב הוי מוקצה ואסור גם לכלבים ומש"ה מצריך ר"ע שיהיה שהות גם למולחה:

[י] אמנם עיין בדרוש וחידוש במערכותיו למס' ביצה שכתב דהא דכתב המג' א דבלא חזי לאומצא אסורה בטלטול גם לר"ש זהו רק לטלטל גרידא דשפיר אסור דהא לאדם לא חזיא ולכלבים אינה עומדת אבל ברוצה ליתנה לכלבים הא עתה מיחדה לכלבים ואין החסרון רק שמקודם לא היה עומדת לכלבים והדר ה"ל כנבלה שנתנבלה בשבת דלר"ש מותרת לכלבים ולר' יהודה אסור והוא סברא נכונה וברורה וא"כ הא מוכרח מדמצריך ר"ע שהות למולחה ולא סגי שיהיה יכול להאכיל לכלבים דס"ל דאסור להאכיל ממנה לכלבים כשתהיה כשרה וע"כ ס"ל כר' יהודה וא"כ הדר קשה דאמאי מותר לשוחטה ניחוש דלמא לא תפרכס ותהיה נבלה שנתנבלה ביו"ט דאסור לדידיה גם לכלבים ומוכרח דלא מחזקינן ריעותא ביו"ט ומאי מבעי ליה לר' ירמיה ומוכרח לומר דכיון דגם אם לא תפרכס יהיה רק איסור דרבנן לר"ע דס"ל דגם נפש בהמה במשמע גם ר' ירמיה מודה שלא מחזקינן ריעותא וכמש"כ הצל"ח וא"כ גם לרב נחמן ליכא להוכיח מהמשנה דלא מחזקינן ריעותא ושפיר מוכח דסתמא דגמרא ס"ל דלא מחזקינן ריעותא ומש"ה להרמב"ם לשיטתו דס"ל דחי בעי מליחה מוכרח דנפשט הך איבעיא ומש"ה פסק בה לקולא אבל הר"ן לשיטתו דכתב בפ"א דחולין בסוגיא דהשוחט בשבת דחי לא בעי מליחה כלל ולדידיה אין ראיה כלל מהך דחולין ומש"ה כתב דלא נפשטה ואזלינן לחומרא ודו"ק: