שו״ת בית הלוי – חלק ג – סימן נג

סימן נג

יבאר קצת ביושב בסוכה ושולחנו תוך הבית

במס' סוכה דף ג' מסיק דב"ש וב"ה פליגא בתרתי בסוכה קטנה שאינה מחזקת רק ראשו ורובו ולא שולחנו וגם פליגא בסוכה גדולה בשולחנו בתוך הבית ופסקינן שם הלכה דצריכה שתהא מחזקת גם שולחנו, וכתב האלפס בפרק הישן דגם בסוכה גדולה הלכה כב"ש דלא יצא דחד טעמא לתרווייהו שמא ימשוך אחר שולחנו ועיין ברא"ש שהביא דיש חולקים ע"ז דהם שני פלוגתות מחולקים דבקטנה פליגא בשיעור משך סוכה כמה היא מן התורה ובזה פסקינן כב"ש אבל בגדולה דס"ל לב"ש דגזרינן שמא ימשוך בזה לא איפסקא הלכה כוותייהן וכן הוא דעת המאור וכ"כ התוס' בדף ג':

והנה לדברי האלפס נתבאר דגם בסוכה קטנה שאינה מחזקת גם שולחנו אין הפסול רק מדרבנן ומשום שמא ימשוך ולהחולקים הוא פסול מדאורייתא דאין בה השיעור של סוכה, ולכאורה נראה עוד דלהאלפס אם הסוכה קטנה סמוכה לסוכה גדולה רק כותל מפסיק ביניהם ופתח פתוח מזו לזו ויושב בהקטנה שאינה מחזקת רק ראשו ורובו ולא שולחנו והשולחן הוא בגדולה דרך הפתח דלהאלפס דהשיעור בעצם רק ראשו ורובו לחודא ורק מדרבנן צריך שולחנו מחששה דשמא ימשוך וכיון דגם השולחן עומד בסוכה יצא גם לב"ש, ולהחולקים דכך הוא השיעור מן התורה גם בכה"ג פסולה גם עוד נראה לפי מה דקיי"ל דפסל היוצא מן הסוכה נידון כסוכה וא"כ גם שהסוכה אינה רק ששה טפחים רק שיש לה פסל היוצא ממנה דלהחולקים כיון דעצם הסוכה פסולה הרי אין לה פסל אבל להאלפס דמה"ת עצם השיעור הוא רק ששה טפחים מן התורה א"כ הסוכה מצד עצמה כשירה ושוב יש לה פסל וגם הוא כשר על ידה ושוב ליכא חששה דשמא ימשוך דיש לו מקום להשולחן בתוך הפסל וצ"ל כשירה לדידיה, ובזה יתבארו דברי הרא"ש שחלק על האלפס וכ' דשני טעמים להם ובקטנה הפסול מצד עצמה ולא משום שמא ימשוך וז"ל וכן משמע הלשון דאמרי' צריכה שתהא מחזקת ראשו ורובו ושולחנו ומיירי דהוא והשולחן בתוך הסוכה ולא שייך שמא ימשוך כו' ולפום רהיטא לא ידענו שום ביאור לדבריו מה שכ' דבאינה מחזקת שולחנו פסול אע"ג דגם השולחן בתוכה ובאיזו אופן משכחת לה שיהיה השולחן בסוכה והיא עצמה אינה מחזקת להשולחן. ועיי' בקרבן נתנאל שנדחק לפרש דכוונתו דהכניס השולחן בדוחק, ומלבד דדחוק לומר כן בכוונתו. עוד זאת דמזה לא קשה כלל להאלפס דודאי דגם האלפס מודה דבכה"ג פסול דכל שאינה מחזקת גם השולחן הא פסלי ב"ש אותה לגמרי גם לשינה וישיבה אע"ג דלא שייך בהו שמא ימשוך וכמו שכתב הרמב"ן במלחמות דכיון דאינה ראויה לאכילה כראוי וכהוגן גם אם אוכל ופתו בידו אינו יוצא בה כל שאינה ראויה לאכול בה כדרכן ומאי הקשה הרא"ש ממשמעות לשון הגמרא רק כוונת הרא"ש כמש"כ דהא משכחת לה דהסוכה בעצמה אינה מחזקת ומ"מ שולחנו בסוכה וכמו סוכה קטנה הסמוכה לגדולה או שיש לה פסל היוצא מן הסוכה דלא שייך שמא ימשוך ומדייק הרא"ש שפיר מלשון הגמרא דאמר צריכה שתהא מחזקת משמע דבלא"ה פסול בכל גווני וגם באופנים הנ"ל דליכא שמא ימשוך:

ועיין בדף ד' גבי היתה גבוה מכ' ובנה בה איצטבא על פני דופן האמצעי ובה הכשר סוכה כשירה ומן הצד אם יש ממנה ולכותל פחות מד' אמות כשירה ד"א פסולה וכתב רש"י ובה הכשר סוכה היינו ראשו ורובו ושולחנו כשירה אפי' להלן מן האצטבא דהוא פסל היוצא מן הסוכה וא"כ כיון דלהלן הוא פסל הרי לא צריך שיהיה האיצטבא רק ראשו ורובו לחוד דהוא שיעורא דאורייתא בעצם והרי ודאי דזה מוכרח מלשון הגמרא דהא דנקט ובה הכשר סוכה הכוונה ראשו ורובו וגם שולחנו דהרי מסיים בה ומן הצד אם יש ממנה ולכותל פחות מד"א כשרה והרי שם פסולה חוץ מן האיצטבא כיון דאמרינן בו דופן עקומא ופשיטא דאיירי ביש באיצטבא גם שולחנו ועכ"פ קשה כשהאיצטבא באמצע תסגי בששה טפחים לדעת רש"י אמנם אין זה קושיא דנאמר דהאלפס חולק על רש"י וס"ל באיצטבא בדופן אמצעי אינו כשר חוץ מהאיצטבא וכמבואר ברא"ש דיש חולקים בזה על רש"י ורק זה נתבאר דרש"י חולק על האלפס וס"ל דשולחנו צריך מן התורה, וא"כ צע"ק דהרמב"ם הא פסק כהאלפס דגם בסוכה גדולה הלכה כב"ש ומוכרח דס"ל דחד טעמא להו וגם בקטנה הטעם שמא ימשוך והרי בפרק ד' הי"ז כתב המ"מ דדעת הרמב"ם כרש"י דגם להלן מן האיצטבא כשרה משום פסל אמנם הא בלא"ה כתב שם הכ"מ דהרמב"ם לא ס"ל כרש"י בזה יעו"ש בדבריו:

ולכאורה יש לעיין הא דבדף י"ט אמרי' דאויר בסוכה קטנה פחות מג' טפחים מצטרף ואין ישנים תחתיו דאמאי מצטרף להשלים השיעור כיון דאין ישנים תחתיו והרי אם לא הי' הסוכה מחזקת רק ששה טפחים לחוד היה פסולה ומאי הרויח במה שיש בה עוד פחות מג' כיון שאין ישנים הא איכא הך חששה גופה שמא ימשוך ובשלמא להחולקים דבסוכה קטנה אין הטעם שמא ימשוך רק דחסר לו השיעור דאורייתא ושפיר מצטרף האויר להשלים השיעור ונ"מ דמותר לישן תחת הסכך וכדומה היכא דלא שייך חששה דשמא ימשוך אבל להאלפס דעיקר הפסול פחות מז' הוא רק שמא ימשוך א"כ מאי מרויח במה שיש בו עוד אויר כיון דאסור לאכול תחת האויר וצ"ע. והנראה לומר דגם האלפס ס"ל דיש שיעור לסוכה מן התורה והוא ששה טפחים כדי ראשו ורובו ומדרבנן השיעור ז' טפחים ופחות מששה טפחים פסול מה"ת גם באופן דליכא חששא דשמא ימשוך ועל זה הוא דאמר דאויר מצטרף להשלים השיעור ואין ישנים תחתיו והא דמצטרף להשלים השיעור היינו באופן דליכא חששא דימשוך וכמו שכתבנו כגון בסוכה קטנה הסמוכה לסוכה גדולה ופתח ביניהם דאי לאו צירוף של האויר היה הסוכה קטנה פסולה משום דאין בה השיעור, אמנם זה צ"ע דא"כ הא דאויר מצטרף בסוכה קטנה ואין ישנים תחתיו בע"כ לא איירי רק בזה האופן שהיא סמוכה לסוכה אחרת או כגון שיש לה פסל המוצא מן הסוכה אבל בלא"ה פסולה היא להאלפס, וכל זה הי' צריך לפרש בשולחן ערוך והדברים באים בסי' תרל"ב סתומים וצע"ק.

והנה יעויין בדף ו' גבי סוכה העשוי' כמבוי דקאמר ריב"ל עושה פס ארבעה ומשהו ומעמידו פחות מג' סמוך לדופן והטעם כתב שם רש"י כדי שיהי' בדופן שיעור משך סוכה והרי שם הסוכה בעצמה גדולה היא דיש לה שני דפנות ארוכות וגם רחבה הרבה ועל ידי זה הפס נכשרת כל הסוכה וא"כ למה מצריך שיהיה בפס משהו יותר מד' טפחים והלא בפס ארבעה טפחים מצומצם כל שמעמידו בפחות מג' סגי דבשלמא הא לא קשה לי דלהוי' סגי בפס ג' ומשהו וכשיעמידו בפחות מג' יהיה משך סוכה של ששה טפחים דהיא השיעור דאורייתא להאלפס וממילא נכשרה כל הסוכה שרחבה וארוכה הרבה וליכא חששה דימשוך ומוכרח ע"כ דשיעורה בעצם מן התורה הוא דוקא ז' טפחים זה לא קשה כלל דעיין בדף ט"ז דאמר פס ד' ומשהו מכשיר בסוכה משום דופן ומוקים לה בפחות מג' סמוך לדופן וכ' שם הר"ן דבעינן דוקא שיהיה הפס ד' דיהי' בהעומד שיעור הראוי אבל בטפח ומשהו לא סגי שיעמידו בפחות מג' סמוך לדופן ואפי' שהדופן השני יהיה ג"כ בפחות מג' לא מהני כיון דליכא בעומד שיעור הראוי בכל מקום שהוא ארבעה טפחים ועיין במג"א סי' תר"ל, רק הא קשה דלמה צריך המשהו היותר מארבעה טפחים והרי בארבעה טפחים מצומצם סגי דכבר יש בו שיעור המשך דאורייתא דהרי יש בהעומד שיעור הראוי וע"י לבוד יהיה משך הדופן ז' טפחים פחות משהו, ולכאורה ההכרח לומר להאלפס דס"ל דחכמים תקנו משום חשש דימשוך וע"כ תיקנו שיהי' משך סוכה דוקא ז' טפחים וכל שאינה ז"ט פסולה מדרבנן ואפי' באופן דליכא בה חששה דימשוך ג"כ פסולה, ומש"ה צריך שיהי' בפס ד' ומשהו כדי שיהי' ז"ט דוקא עם הלבוד כדי שיהי' בו שיעור משך סוכה גם מדרבנן, אמנם הרא"ש בודאי לא הבין כן בכוונת האלפס מדהקשה עליו מהא דאמר צריכה שתהא מחזקת ראשו ורובו ושולחנו דמשמע דבלא"ה פסולה אפילו אם הוא ושולחנו בתוך הסוכה ואם נאמר כן הא גם האלפס מודה בזה וצ"ע:

המרדכי כתב בפרק הישן דסוכה שנצטער בה בשינה גם באכילה אינו יוצא בה והובא כן בשו"ע סימן תר"מ ועיי' בשו"ת חכם צבי שחלק על זה וכתב דבאכילה שאינו מצטער יוצא בה, ולא הבנתי דהרי לדעת האלפס דגם בסוכה קטנה טעמם דב"ש הוא משום שמא ימשוך אחר שולחנו כמו בגדולה וטעם זה הא לא שייך רק באכילה ואפ"ה הא תני ב"ש פוסלין דפסול לדידהו לגמרי' וגם אסור לישן בה אם אין בה ז' טפחים וכן הוא הלכה רווחת בכל הגמרא דצריך שיהיה בה ז' טפחים ומוכרח לומר דכיון דאסרו רבנן לאכול בה משום שמא ימשוך ממילא אינו יוצא בה גם בשינה וכן הוא מבואר להדי' במלחמות שכתב דלהאלפס דהטעם הוא שמא ימשוך ואפילו לישן בה ולטייל או לאכול ופתו בידו פסולה דכל שאינה ראויה לאכילה כדרכו אינה סוכה לכל הדברים והרי להלכה פסק בשו"ע כהאלפס דהא פסק בשו"ע גם בסוכה גדולה כב"ש ומוכרח דפוסק גם בקטנה הטעם שמא ימשוך, ומוכרח דצריך שיהיה ראוי לכל התשמישין:

בסוכה דף ז' אמר אביי רבי ור' יאשי' כו' וב"ש כולהו ס"ל סוכה דירת קבע בעינן כו' ב"ש דתנן מי שהיה ראשו ורובו בסוכה ושולחנו בתוך הבית ב"ש פוסלין, וכתב האלפס ואע"ג דקיי"ל דכה"ג שיטה היא ולית הלכתא כחד מנייהו הלכתא כתרי מנייהו כו' ואידך מי שהיה ראשו ורובו בסוכה דהלכתא כב"ש ולאו טעמייהו משום דבעי דירת קבע אלא טעמייהו דגזרינן שמא ימשוך. ולכאורה נראה דזהו עיקר יסודו של האלפס וכן הוא מבואר כמעט להדי' במלחמות דכיון דאביי מוקים לה בשיטה דלית הלכתא כחד מנייהו והרי בדף ג' פסקינן כב"ש ומוכח מזה דטעמם דב"ש אינו משום דירת קבע רק משום שמא ימשוך וכטעמם בסוכה גדולה וממילא גם בסוכה גדולה הלכה כב"ש ולאביי דמפרש טעמם דב"ש דבעי דירת קבע בע"כ ס"ל דב"ש לא פסלי רק בסוכה קטנה לחודא ולדידיה אין הלכה כב"ש, ולא זכיתי להבין דברי הרמב"ן דמזה אין להוכיח דלא כאביי בעיקר טעמם דב"ש דהרי הא דקיי"ל דאין הלכה כשיטה הא אין הכוונה דכל מקום דכמה תנאי ס"ל כן שוב אין הלכה ככולם דלמה יגרע משום דהרבה ס"ל כן דמשו"ה לא יהיה הלכה כחד מנייהו, רק דכן קבלה ביד הגאונים דכל מקום דאמרה הגמרא פלוני ופלוני ס"ל כוונת הגמרא לאשמעינן בזה דאין הלכה כן וגם כאן כיון דאביי אמר כולה ס"ל דירת קבע משמיענו דאין הלכה כחד מנייהו ור"ה ברי' דר"י דפסק כב"ש מוכרח שפיר דחולק בזה על אביי אבל אין לנו הוכחה דחולק על אביי בזה דטעמם של ב"ש בסוכה קטנה משום דבעי דירת קבע ובודאי דע"פ הסברא צריך לומר כן דלמה נחדש פלוגתא ולומר דחולק על אביי בתרתי חדא בהא דס"ל דהלכה כב"ש ושנית בטעמם של ב"ש בזה ושפיר מצי סבר בהטעם כאביי ואע"ג דאנן קיי"ל בסוכה דדירת עראי ומטעם זה פסלינן בגבוה יותר מך' הרי על זה שפיר הסביר המאור דיש לקביעות סוכה כמה דרכים וכל חד מהני תנאי לא ס"ל דחברי' ואע"ג דפסלינן בגבוה מך' אמה מ"מ שפיר מצינן לפסוק דצריך מחזקת גם שולחנו, וא"כ בסוכה גדולה אין לנו ראיה לפסוק כב"ש בגזירה דשמא ימשוך:

ולכאורה נראה דעיקר טעמו של האלפס הוא משום דס"ל דהני שני דינים תנינהו במשנה כחדא בודאי דחד טעמא להו וכמו דבסוכה גדולה הטעם משום שמא ימשוך בודאי גם בקטנה זהו הטעם וכ"כ הר"ן בפרק הישן וז"ל אבל הרב אלפסי סבר כיון דתני גבי הדדי כי הדדי נינהו וכיון דבקטנה איפסקא כב"ש נקטינן כב"ש גם בסוכה גדולה עכ"ל ולאביי דמפרש הטעם משום דירת קבע בע"כ ס"ל דלא פליגא רק בקטנה לחודא אבל לפי מה דמסיק דגם בגדולה פליגא בע"כ גם בקטנה הוא משום שמא ימשוך, ובודאי דהמשך המשנה דתני מי שהיה ראשו ורובו ושולחנו ב"ש פוסלין ודייקינן מדתני פוסלין ולא קתני לא יצא דסיפא איירי בקטנה ורישא איירי בגדולה והרי רישא דוקא נקטה שולחנו בתוך הבית דאם הי' השולחן בסוכה אחרת כגון בשני סוכות הסמוכות זו לזו או דעמד השולחן בפסל היוצא מן הסוכה הרי יצא ובדוקא נקטה המשנה תוך הבית וא"כ כמו כן הא דדייקינן מדנקטה פוסלין דאיירי בסוכה קטנה דאינה מחזקת להשולחן מ"מ עכ"פ הא קאי על אותו אופן עצמו ממש של הרישא וכגון דאין מקום להשולחן להעמידו רק חוץ לסוכה אבל אם יש מקום להעמידו תוך סוכה אחרת או תוך פסל לא שמענו כלל דיפסלו ב"ש אפילו בקטנה כיון דהמשנה איירי רק כשהשולחן תוך הבית וגם דכמו דבגדולה הא דלא יצא הוא רק מדרבנן כמו כן בקטנה הפסול הוא רק מדרבנן, ומשמע כהאלפס דהטעם משום שמא ימשוך וזהו שכתב הרמב"ן כיון דבגדולה הטעם שמא ימשוך גם בקטנה כן ולאביי דאמר הטעם משום דירת קבע ע"כ ס"ל דלא פליגא רק בקטנה לחודא:

שם בתוס' ד"ה כולהו, אבל מ"מ אמת הוא דלמעלה מך' לא קיימא אלא א"כ עשאו קבע, דבריהם צריכים ביאור, חדא מה שהקשה מהרש"א דא"כ הא לא מוכרח רק דר' יהודה מכשיר גם קבע אבל אכתי דר"י מצריך דוקא קבע, עוד קשה דהא אביי הקשה לרבא אלא מעתה עשה מחיצות של ברזל הרי דס"ל לאביי דזה ודאי כשר לכו"ע גם למ"ד דצריך עראי ומזה הוכיח אביי דגם למעלה מך' אין לפוסלו גם למ"ד דבעי עראי וא"כ האיך כאן הוכיח אביי מדר' יהודה דמכשיר למעלה מך' דס"ל דירת קבע והוא סתירה ממש לדבריו דלעיל, ועיין בפני יהושע שהניח דברי התוס' בצ"ע, אמנם דברי התוס' מבוארים היטב דס"ל דלמ"ד דס"ל דירת עראי ולדידי' הא כשרה בעשאו עראי זהו רק אם הוא פחות מג' אבל למעלה מך' אם עשאו רק עראי פסול לכ"ע מלבד כל הני טעמא דאמרי' בריש המס' דכל למעלה מך' ועשאה עראי אינה יכולה לעמוד כלל ואינה ראוי' לשבעה ולא שם סוכה עלי' כלל וכל הטעמים דאמרינן בריש המס' לפסול למעלה מך' לא נצרכו רק לפוסלה גם בעשאה קבע ביתדות חזקות, וגם אביי דהקשה לעיל ממחיצות של ברזל וס"ל דגם למ"ד סוכה דירת עראי אין לפסול למעלה מך' קאי רק אם עשאו קבע דס"ל דלמעלה מך' לא גריעי ממחיצות של ברזל דיש בכלל קבע עראי אבל אם עשאה למעלה מך' עראי כו"ע מודים דפסול, ואין להקשות דא"כ מאי הקשה אביי לעיל נימא דהמשנה דתני פסולה איירי בעשאה עראי, ז"א דהמשנה הא נקטה סתמא דלמעלה מך' פסולה ואיירי בכל ענין וגם בעשאה קבע פסול וע"ז הקשה אביי. וכאן הוכיח אביי להיפוך מדמכשיר ר' יהודה למעלה מכ' ולא הטיל בו שום תנאי דדוקא בעשאה קבע מוכח דאין שום חילוק לר"י בין למטה ובין למעלה ובכל אופן דכשר למטה מכשיר גם למעלה ומוכרח דס"ל דכל סוכה צריך להיות קבע דוקא לר"י, ודוק בלשון התוס' ומבואר כמעט להדי' כוונתם כמש"כ ומיושב קושי' מהרש"א, אמנם לפי"ז דחוק קצת לשון הגמרא בריש המס' דאמר רבא למעלה מך' דאדם עושה דירתו דירת קבע כי עביד לי' עראי נמי פסול תיבת נמי צ"ע דבעראי הרי הוא פסול טפי מבקבע דפסול לכ"ע:

דף ד' אמר ר"ה מחלוקת על שפת הגג דר' יעקב סבר גוד אסיק, הנה בודאי נראה דלר"ה מכשיר ר' יעקב בקונדסין כל שהו וא"צ שיהיו רחבין טפח כיון דמשום גוד אסיק מכשיר ולא משום הקונדסין, וכן מורין דברי רש"י שכתב בדברי ר"נ דאמר דבאמצע פליגא וע"י הקונדסין מכשיר ר"י וכגון שהי' רחבין טפח, ומוכרח דלר"ה א"צ טפח, וכן מוכח מדברי הרמב"ם שכתב נעץ ד' קונדסין על ד' זויות הגג כשר ורואין המחיצות כאלו עולין למעלה עד הסיכוך דהוא גורס בר"נ אבל על שפת הגג ד"ה כשרה הרי דלא מצריך כלל שהיו רחבין טפח, והא דמסיק הגמרא בתיובתא על ר"ה מהברייתא דתני נעץ בארץ ר"י מכשיר ולא משני דשם איירי ברחב טפח ור"ה איירי באין בהם טפח צ"ל דכל הקושיא הוא רק בזה דאמר רב הונא אמר סתמא אבל באמצע ד"ה פסולה מוכח דס"ל דבאמצע ליכא שום פלוגתא כלל בין ר"י ורבנן דגם ביש בהם טפח פוסל גם ר"י, ולפ"ז צ"ל בהא דבסמוך מבעי להגמרא לר"נ באמצע פליגא אבל על שפת הגג ד"ה כשרה או דלמא בין בזו ובין בזו פליגא והרי לכאורה הם שני דינים מחולקים שאין להם שום שייכות זה לזה דבאמצע מכשיר ר"י ע"י הקונדסין וביש בהם טפח ועל שפת הגג מכשיר ע"י גוד אסיק וגם באין בהם טפח וא"כ הרי הי' יכול לומר להיפוך באמצע פליגא אבל על שפת הגג ובליכא טפח גם ר"י פוסל דגם ר"י לא ס"ל גוד אסיק וצ"ל דבאמת כן הוא הפשט בגמרא או דלמא בין בזו ובין בזו מחלוקת פי' דר"נ מפרש הברייתא דקאי על כל האופנים גם על שפת הגג וגם באמצע וע"כ איירי ביש בהם טפח מדמכשיר באמצע ומהאי טעמא קמכשיר לי' גם בשפת הגג ולא פליגא בסברא דגוד אסיק כלל וי"ל דגם ר"י לא ס"ל גוד אסיק באין בהם טפח, והרי לכאורה ע"כ צריכין אנו לפרש כן בהמסקנא דמשני לר"ה דפליגא באמצע וה"ה על שפת הגג והא דפליגא באמצע להודיעך כחו דר"י כו' והרי זה שייך בפלוגתא אחת ובסברא אחת ותפסה הברייתא רבותא יותר בסברא זו אבל כיון דהם שני סברות מפורדים שאין אחת תלוי' בחברתה כלל הרי אין שייך כלל לומר כן כיון דמאחד לא ידעינן השני וכיון דהברייתא תני דפליגא בארץ מהיכי תיתי נחדש בהם עוד פלוגתא חדשה שאין לה רמז כלל ועיין בתפארת שמואל על האשר"י שהקשה כן רק הכוונה כמש"כ דלהמסקנא ס"ל לר"ה דפליגא בכל האופנים ואיירי הברייתא ביש בהם טפח וגם בשפת הגג הכשירו דר"י הוא רק משום הטפח ולא משום גוד אסיק ומש"ה נקט באמצע להודיעך כחו דר"י: