שו״ת בית הלוי – חלק ג – סימן נ

סימן נ

ב"ב דף כ"ט אי נמי בהכי ניחא לי דעבדי טפי, הנה לטעם הראשון לא מהני רק אם עומדת בתוך שדות בורות וכמש"כ הרשב"ם, ולטעם השני דבהכי ניחא לי' גם אם כל הבאגא זרעו ורק הוא לבדו הוביר ג"כ מהני, וכ"כ הנמוק"י להדיא, וצ"ע למה אמר הגמרא לטעם הראשון כלל, ולכאורה נראה דבאמת לטעם הראשון ס"ל להלכה דאם כולם זרעו אינו חזקה, רק א"כ קשה דהא כל הראשונים הביאו להלכה רק לטעם השני ולמה פסקו כן בפשיטות כיון דהוא פלוגתא בגמרא ומוכרח דהראשונים ס"ל דלא פליגא כלל, אמנם ז"ל הטור בסי' קמ"א יכול לומר אני חפץ להובירה למען תוסיף כוחה בשנים הבאות ואפי' אם יודע שהיא טובה ואינה צריכה להוביר אם השדות שסביבותיה מבורים יש לו טענה דחדא ארעא בכולי באגא לא מינטרא, ולדבריו ניחא שפיר דאמרה הגמרא שני טעמים וצריכא דבשדה טובה אינו יכול לומר בהכי ניחא לי וצריך לטעם הראשון ולא פליגא כלל, ולהטור מוכרח דאם השדה טובה וגם כל הבאגא זרעו אינו חזקה. ועיי' באו"ת שהקשה על הטור דמדלא הביאו האלפס והרא"ש רק טעם דבהכי ניחא לי משמע דס"ל דליכא שום נ"מ בין הני שני הטעמים וגם בשדה טובה יכול לומר בהכי ניחא לי, ולא ידעתי דא"כ הא קשה על הגמרא למה אמרה כלל לטעם הראשון ודברי הטור הא מוכרחין מן הגמרא, ואם נאמר דלא כהטור וגם בשדה טובה שייך סברא דבהכי ניחא לי הרי ע"כ מוכרח דלשון ראשון פליג וס"ל דלא אמרי' כלל הסברא דבהכי ניחא וא"כ אם כולם זרעו גם בשדה שאינו טובה לא מהני לדידיה והנה יש להסתפק קצת אם נאמר דלא פליגא ועכ"פ בשדה טובה וכולם זרעו הרי ממ"נ מוכרח דלא מהני אם הובירה. ב' שנים זה אחר זה דבשנה שניה הוביר רק הוא ובג' הוביר ביחד עם כל בני באגא אם יכול לטעון ב' הטענות דבתחילה הוביר משום דבהכי עבדי טפי והייתי סבור דבשלישית זרעו כולם ובשלישית כשראיתי שכולם מבירים הוכרחתי ג"כ להוביר דחדא שדה לא מינטר ואם נאמר כן הא ניחא הא דאמר בגמרא גם טעם הראשון ושוב אין ראיה להטור:

והנה הרשב"ם כתב באתרא דמוברי באגא וז"ל ואי טעון אידך אני באתי ומצאתי שדה שלי ריקם ולכך לא מחיתי מצי א"ל מ"מ היה לך למחות שאע"פ שלא זרעתי מ"מ היתי עושה בה ניר אחר הקציר כו' הרי דדוקא אם בשנה שהובירה עשה בה ניר אבל בלא ניר אינו חזקה וכ"כ הנמוק"י וצ"ע דבשו"ע סי' קמ"א לא נזכר תנאי זה כלל רק כ' סתמא דבאתרא דמוברי באגא מהני ומוכרח גם בלא עשה ניר וצ"ע, ועיי' בתוס' ד"ה ומודה ר"ה בחנותא דביממא עבדי ובלילה לא עבדי והקשו התוס' פשיטא דמ"ש מאתרא דמוברי בני באגא, ולהרשב"ם הא לא דמי דבשדה איירי דעשה ניר בשנה שהובירה אבל בחנות הא בלילה לא עביד בה כלל ושפיר איצטריך דמ"מ מהני כיון דאין להחנווני מה לעשות בה בלילה מאומה אבל בשדה דגם בשנה שמוביר יכול לעשות בה ניר אינו חזקה עד שיעשה בה ניר, ועכ"פ מדברי התוס' משמע דלא כרשב"ם, שוב מצאתי בשיטה מקובצת שכ' בשם שיטה כו' דאם כל המוברים מנהגם שלא לעשות בה ניר וגם הוא לא עשה מהני כיון דלא שינה מהמנהג ומדברי הרשב"ם נראה דגם בכה"ג לא מהני אלא א"כ נירה עכ"ל:

והנה לכאורה קשה להרשב"ם דאיירי דוקא בעשה בה ניר ומוכרח דס"ל דבלא עשה בה כלום לתועלת הקרקע גם להחולק על ר"ה לא מהני וכו"ע מודים בזה דאל"כ מנ"ל לרשב"ם דר"ה חולק עליהם בזה וא"כ קשה הא דפריך הגמרא לר"ה מהא דחזקת הבתים דביממא ידעי ומאי תלוי הקושי' בדברי ר"ה הא לכ"ע קשה כן דהא אם לא דר בה בלילה הא לכ"ע לא מהני וגם למאן דס"ל דלא בעי רצופין כיון דבלילה לא עשה בהבית שום דבר, והנראה לומר דהרי הניר בעצמו שעשה לא מהני כלום דהא קיי"ל דניר אינו חזקה והא דמצריך לעשות ניר ע"כ הוא משום דבלא"ה הרי בעצמו סילק ידיו מן השדה בשנה שהובירה ואין לך מחאה גדולה מזו ומש"ה צריך לעשות בה ניר שיהי' הוכחה דגם בשנה זו אינו מסלק עצמו מן השדה ודעתו לזורעה לשנה האחרת והיה להמערער למחות. ור"ה ושארי אמוראי פליגא בזה דר"ה ס"ל דבלא רצופות לא מקרי חזקה ומש"ה לא מהני גם בעשה ניר אם לא באתרא דמוברי באגא ושארי אמוראי ס"ל דעצם החזקה הוא גם במפוזר ורק דבלא ניר א"צ למחות דהרי הוא בעצמו כמחאה אבל בעשה ניר מהני גם באתרי דלא מוברי, ומש"ה לא קשה מהא דחזקת הבתים לשארי אמוראי כיון דעצם החזקה הא מהני גם בלא רצופין ורק אם יצא הוא כמחאה והלא בכל חזקה על המערער להביא עדים שמיחה כמו כן צריך המערער להביא ראיה שלא דר בה בלילה וכל שלא הביא עדים הוי' חזקה טובה כשמביא עדים שדר בו ששה שנים אבל לר"ה דעצם החזקה בעי רצופין ובמפוזר אינו חזקה כלל א"כ על המחזיק להביא ראיה דעידי חזקה על המחזיק להביא ושפיר פריך דהאיך משכחת לה חזקה בבית:

אמר מר זוטרא ואי טעין ליתי לסהדי כו' וכ' הרשב"ם וז"ל אמר מר זוטרא מילתא באנפי נפשי' הוא כוונתו הוא דעד כאן איירי הסוגי' דצריך להביא עדים על דירת לילה ואם נפרש דמ"ז קאי אדלעיל א"כ עיקר חידושו של מ"ז הוא דאם לא טעין לא טענינן ליה אנן א"כ איפכא ה"ל לומר ואי לא טעין לא טענינן ליה וא"צ עדים על לילה ומש"ה כ' הרשב"ם דמ"ז לא קאי אדלעיל ואמר מילתא באנפי נפשי'] דאם טעין שיבא עדים על לילה צריך להביא וממילא ידעינן מדברי מ"ז דאם לא טען א"צ להביא עדים על לילה ומש"ה קאמר הגמרא ומודה מ"ז ברוכלין כו':

כתב הנמוק"י וז"ל אמר מר זוטרא כו' הא דאמר אביי דבעידות שיבבי סגי דכיון דלא שמעו דאפיק מני תשמישתא סגי היינו בדלא טעין איהו בבירור שלא דרשם בלילות אבל אם טען ואמר ידענא כו' טענתו טענה כו' מן הסתם הוא דסמכינן על שיבבי לומר מסתמא היו מרגישים השתא שטוען בברי אין סומכין על הסתם וצריך להביא עדים כו' וכן דעת הרשב"ם וריב"ם ורבינו יונה ורנב"ח. ולמדנו מדבריו דרק בעדות שובבי מצריך מ"ז שיטעון המערער בברי, אבל בשארי עדות גם בלא טען צריך להביא עדים גם על הלילה, אמנם מדברי הרשב"ם והתוס' נראה דגם בכל עדים מצריך מ"ז שיטעון בברי דוקא, וכן מבואר להדיא בדברי הרא"ש שכ' וז"ל אמר מ"ז כו' כלומר אם לא טען המערער והעידו העדים בסתם כו' אבל אם טען טענות ברי ראיתי שלא דר בה בלילות טענתו טענה וצריך להביא עדים על יום ולילה ע"פ עדות שיבבי כאביי או ע"פ שוכרים כרבא, הרי להדיא דבלא טען מהני סתם עדים וא"צ שיבבי כלל, ולכאורה קשה לדעתם מאי פריך לעיל על ר"ה מהא דחזקת הבתים והוצרך אביי לומר בעידי שיבבי נימא דהמשנה איירי בסתם דזה המערער אינו טוען ברי ומש"ה מהני גם אם העדים בעצמם אינם יודעים ומשמע לכאורה כהנמוק"י דבשארי עדים גם אם לא טען ברי אינו חזקה, והנראה לישב דבס"ד דהמקשה ס"ל דבבתים לעולם ליכא אופן שיהיה לו עדים על לילה א"כ הרי לעולם יכול המערער לטעון אני ראיתי שלא דר בו בלילה ולא יהי' מי שיכחישנו וממילא שוב א"צ למחות כלל כיון דלעולם יכולת בידו לטעון כן וסומך על טענתו זאת ושוב ממילא לא מהני חזקתו כלל גם אם המערער אינו טוען דהי' לו להמחזיק להיות נזהר בשטרו, ורק להמסקנא דמשני דגם בבתים משכחת לה אופן שיהיה עדים גם על לילה או שיבבי או השוכרים וא"כ שוב הדרינן לכללא דהיה לו להמערער למחות שמא יברר המחזיק ע"י שיבבי וכל שלא מיחה הפסיד אם לא היכא דטוען אני ראיתי שלא דרת בו בלילה וא"כ ידעתי שאין לך עדים על הלילה כיון דידוע לי שלא דרת ומש"ה לא הוצרכתי למחאה, אבל כל שאינו טוען בבירור והוא בעצמו אינו יודע הרי היה לו למחות שמא יברר ע"י שכנים ומש"ה מהני החזקה ותלינן דמסתמא דר בו גם בלילה. וברור דזהו כוונת התוס' שהקשו דלמה לא נחקור העדים כמו בכל מקום דצריך לחקור וזהו כוונתם בתירוצם דגם בודאי אינם יודעים על לילה הוא חזקה דמסתמא דר בו גם בלילה פי' והי' המערער צריך לעשות מחאה ורק אם טוען ברי וא"כ ידע שלא יהי' לו עדים על הלילה וא"צ למחאה:

בתוס' ד"ה ומודה ר"ה בחנותא כו' ומהאי טעמא א"ש דבעינן בהו שלש שנים שלמים דהיינו ששה שנים, עיין במהרש"א שהקשה מנ"ל דלא סגי בג' שנים וכמש"כ הרשב"ם, והברור דיצא להם מדאמר ומודה ר"ה והרי ר"ה לא חידש רק דמפוזר לא מהני ומוכרח דבחנותא מהני מפוזר דאי נימא דבחנותא סגי בג' שנים בלא לילות כלל א"כ הא לא שייך זה לדברי ר"ה, ועיין ברמב"ם פרק י"ב מה' טוען דדעתו דבחנותא סגי בג' שנים כרשב"ם וכתב הראב"ד וז"ל אין דרך הגמרא כן דלריבוי' פיזור קאמר ולא לריבוי מקוטעות, וכוונתו כמש"כ מדאמר ומודה ר"ה, שוב מצאתי כן בשיטה מקובצת שהוכיח מזה דלא כרשב"ם:

ב"ב דף י"א ד"ה משום ירושה מכח ירושת אביו שהי' מוחזק בה ביום מותו, הנה מלשונו מוכח להדיא דלא מהני אם דר בו אביו יום אחד אם לא הי' ביום מותו רק קודם לכן הרבה דלא מבעי אם אח"כ דר בו אחר דלא מהני אלא אפילו אם מאותו יום שדר בו אביו עד יום מותר לא דר בו שום אדם ג"כ לא מהני וטעמו דס"ל דהמחזיק לא נקרא בא משום ירושה רק אם אביו מת מתוך החזקת אותו שדה ואז נקרא הבן יורש אבל בשביל שדר בו יום א' מקודם לא נקרא הבן יורש בשדה זו אם לא שיש עדים שאכלה ג' שנים ועיין בב"י סי' קמ"ו מחודש כו' הביא תשובת הריטב"א וז"ל כל המחזיק בקרקע ובא הראשון וערער עליו כו' כי הראשון לעולם מוחזק עד שיבא אחר ויביא ראי' שהוא של אבותיו כגון שמתו אבותיו מתוכה או שיש עדים שהיה של אבותיו במכר כו' הרי להדיא דלא נקרא בא משום ירושה ומה שאכל איהו ג' שנים לא מהני לי' אם לא שמתו אבותיו מתוכה ובשו"ע באו בזה הדברים סתומים וצ"ע. והנה גם לענין המערער הדין כן דז"ל הב"י בסי' קמ"ו מחודש ב' שהביא שם דברי תשובת הרשב"א וז"ל כל מי שמוחזק בקרקע כו' אם בא הראשון ועירער עליו כו' אם הביא המערער שדר בו יום אחד קודם לזה או שמת אביו מתוכה צריך השני להביא עדים הרי דקדק וכ' דהמערער צריך ראי' שהוא דר בו יום אחד וזה מהני אפי' מימים הרבה או שדר בו אבותיו ביום מותו דוקא דדירת אבותיו יום א' מקודם לא מהני לי' להיות הוא נקרא יורש בה כיון דבשעת ירושה לא דרו בה ולא מקרי חזקת אבהתא, והנה כל זה מבואר להדיא בירושלמי הלכה ד' וז"ל כהדא ראובן אוכל שדה בחזקת שלו והביא שמעון עדים שמת אביו מתוכה מפקין לה מראובן ויהבין לשמעון אלא הלך ראובן והביא עדים שלא מת אביו מתוכה אר"נ בר"י אנא אפוקתי' ואנא מחזרנא לי' פי' דאם שמעון המערער מביא עדים שמת אביו מתוכה אז הוא דמקרי חזקת אבהתא אפילו לא דר בו אלא יום אחד אבל אם לא מת מתוכה אין להמערער חזקת אבהתא והמפרש בירושלמי הסיב דברי הירושלמי לכוונה אחרת ופירושו ברור כפשוטו אחרי שראינו שהרשב"א כותב כן בתשובה. וז"ל הירושלמי כתובות פ"ב על הא דתנן ומודה ר"י באומר שדה זו של אביך היתה ולקחתי ממנו שהוא נאמן ואם יש עדים שהי' של אביו אינו נאמן וקאמר ע"ז בירושלמי בשלא אכלה שני חזקה אבל אכלה שני חזקה נאמן בשלא מת אביו מתוכה אבל מת אביו מתוכה אפי' לא אכלה שני חזקה והקרבן עדה והפני משה נדחקו בפירושו והגיהו בו יע"ש והברור דצריך להגיה להיפוך כשמת אביו מתוכה אבל לא מת מתוכה אפי' לא אכלה שני חזקה נאמן וקאי על הסיפא בזמן שיש עדים שהיה של אביו א"נ דצריך שיהיה העדים מעידים שמת מתוכה אבל בלא"ה אע"ג שמעידים שדר בו אביו יום אחד לא מקרי יש עדים שהיה של אביו ושוב נאמן המערער לומר לקחתי מאביך במיגו שלא הי' של אביך ועכ"פ זהו להדי' בהירושלמי דהמערער ל"ל חזקת אבהתא אם לא שדר בו אביו ביום מותו ואם דר בו מקודם צריך שיהיה עדים שדר בו ג' שנים דוקא וכן ס"ל להרשב"ם וריטב"א לגבי המחזיק הבא משום ירושה דהוא גם כן רק בכה"ג: