שו״ת בית הלוי – חלק א – סימן ח

סימן ח

יחקור בזט"ה שנתנו בהכ"נ במתנה לא' אם נפקע הקדושה מינה ויכול להשתמש בה או לא:

במסכת מגילה דף כ"ו איתא מתנה פליגי בה ר"א ורבינא חד אסר וחד שרי מאן דאסר במה תפקע קדושתה ומאן דשרי אי לאו דהוי להו הנאה מיניה לא הוי יהיבי ליה הדר ה"ל מתנה כזבינא וכ' הטור אורח חיים סי' קנ"ג דיכולים ליתן לו מתנה וכתב על זה הב"י דהוי פלוגתא דר"א ורבינא וקיי"ל דכל היכא דפליגי הלכה כדברי המיקל וכן פסקו הרי"ף והרמב"ם ודלא כרבינו ירוחם שכתב ליתנה במתנה ספק אם יצאה לחולין בזט"ה הלכך אם נתנוה אסור להשתמש בה ולכאורה דברי רבינו ירוחם צע"ג דמה ספק יש כאן דכיון דהלכה פסוקה בגמרא בכמה דוכתי דכל היכא דפליגי ר"א ורבינא הוי ר"א לחומרא ורבינא לקולא והלכה כרבינא לקולא אמנם לדעתי לאו יחידאה הוא בזה וכן מוכח מדברי הרא"ש דהאלפס במגילה שם הביא הך פלוגתא דר"א ורבינא וסיים בה והלכתא כמאן דשרי והרא"ש בהעתיקו דברי האלפס לא כ' רק הפלוגתא ודלג הך והלכתא שסיים האלפס ומוכרח להדיא דלא פסיקא ליה הך והלכתא והניחה בלא הכרעה ומש"ה דילג לסוף דברי האלפס ורבינו ירוחם תלמידו ס"ל כוותיה אכן עכ"פ קשה לשניהם דמאי ספק יש כאן אחרי דבגמרא הוכרע ההלכה ולכאורה היה נראה לומר דדעתם דהנה בב"מ דף ט"ז אמרינן גבי גזלן שמכר שדה גזולה ואח"כ קנאה הגזלן מהנגזל דאינה טורפה מהלוקח דאמרינן דלאוקמה קמי לוקח קנאה משום דניחא ליה דלא נקרי' גזלנא או דניחא ליה דליקו בהמנותא ואמרינן שם דאם נפלה לפני הגזלן בירושה ירושה ממילא היא ולאו איהו קטרח אבתרה ומש"ה טורפה מהלוקח יהביה נהליה במתנה פליגי בה ר"א ורבינא חד אמר מתנה כירושה דהא ממילא וחד אמר מתנה כמכר דאי לאו דטרח וארצי קמיה לא הוי יהיב ליה מתנה להכי טרח וארצי כי היכי דליקו בהמנותא וכתב שם הנמוקי יוסף דההלכה דהוי כירושה דהגזלן הא נקרא מוחזק בקרקע כיון דקנאה מהבעלים הראשונים וקרקע לעולם בחזקת בעלים הראשונים עומדת וכבר ראיתי בטורי אבן במגילה שהקשה הני ב' מימרות אהדדי דכיון דקיי"ל דבכל מקום דפליגי הוי ר"א לחומרא ורבינא לקולא וא"כ בהך דב"מ ע"כ רבינא הוא דאמר דהוי כירושה דהוי לקולא להגזלן דהוי מוחזק ובהא דמגילה הא הוי קולא אי נאמר דהוי כזביני וס"ל לרבינא דהוי כזביני א"כ ר"א ורבינא סותרים את עצמם וא"כ הא י"ל דהרא"ש ורבינו ירוחם ס"ל משום הך קושיא דר"א ורבינא לא נחלקו כלל להדיא בהני ב' מקומות רק חדא מכלל חברתה איתמר ובעיקר הדבר דנחלקו בו באמת הוי ר"א לחומרא ורבינא לקולא וממילא בדין השני דדייקינן מפלוגתתם הוי להיפוך דהרי הך כללא דר"א לחומרא ורבינא לקולא הא לא נאמר בגמרא רק על עיקר מחלקותן אבל במקום אחר ודאי דיוכל להסתעף מחומרא של ר"א קולא וכן להיפוך לרבינא יסתעף חומרא דהא כמעט אין לך שום קולא בש"ס שלא יסתעף ממנו חומרא במקום אחר וכמו שדרה וגולגולת וא"כ הא לדידן לא ידעינן באיזה מקום נחלקו א' בב"מ וס"ל לרבינא דהוי כירושה והלכה כותי' לקולא או במגילה וס"ל דהוי כמכר ומש"ה גבי גזלן הא גם מספק אי אפשר להוציאה מחזקתה של בעלים הראשונים ומש"ה טורפה מהלוקח והכא גבי בית הכנסת ס"ל דהוי ספק איסורא ולחומרא ומש"ה כ' דאם נתנו לא ישתמש בו וגם מדברי הרמב"ם שפוסק כאן לקולא דיכולים ליתן במתנה וכמו שהביא הב"י אין סתירה לעיקר הדברים דאדרבה גם דברי הרמב"ם מיושבים לנו בזה דבפרק ט' מה' גזילה פסק הרמב"ם דיהביה נהליה במתנה הוי כמכר ואינו טורפה מהלוקח וכתב שם המ"מ דהר"ח פוסק לקולא דהוי כירושה והרמב"ם דפוסק דהוי כמכר משום דמסתבר טעמו ולכאורה דברים אלו צע"ג דזה היה שייך אם לא היה נקבע בגמרא הלכה כדברי מי ושייך לומר דס"ל להרמב"ם דמסתבר טעמו של זה אבל בפלוגתא של ר"א ורבינא דהגמרא נתן כלל דהלכה לקולא וצ"ל להקל על המוחזק היאך יכריע הרמב"ם מסברת עצמו דלא כהגמרא אבל לדברינו ניחא דכיון דאינו ידוע היכן הוי עיקר המחלוקת והיאך ס"ל לרבינא מש"ה פוסק הרמב"ם דהוי כמכר משום דמסתבר ליה טעמו ומש"ה לשיטתו פוסק כאן בביהכ"נ דיכולים ליתן במתנה וע"ש באלפס בב"מ שהביא פלוגתא דר"א ורבינא ולא כ' כלום דההל' דהוי כירושה ואפשר ס"ל כהרמב"ם ומש"ה פוסק כאן להקל והרא"ש שדילג כאן במגילה לסוף דברי האלפס ושם בב"מ אחרי שהביא דברי ר"א ורבינא סיים והלכה כרבינא דהוי להקל מה מאד מדוקדקים דברי האלפס והרא"ש בשני המקומות כל א' הולך לשיטתו וא"כ נתבאר לנו לכאורה דגם מדברי הר"ח שהביא המ"מ בה' גזילה ומדברי הרשב"א שהובא בנימוקי יוסף שם שפסקו שם דהגזלן מוציא דהוי כירושה לכאורה ס"ל כאן כהרא"ש דהוי ספק ומש"ה בב"מ מוציא השדה מהלוקח גם מספק והכא צ"ל לדידהו ספק איסורא ולחומרא:

ועוד יותר נראה בדעת הרמב"ם דמש"ה פוסק גבי גזלן דהוי כמכר לא משום דמסתבר ליה טעמו דזהו דוחק גדול לומר כן דהרמב"ם הכריע מסברת עצמו בדבר שנחלקו בו האמוראים בגמרא ובפרט דהוי להוציא מחזקת בעלים הראשונים רק טעמו נראה לומר דהנה התוס' בב"מ שם כתבו דהא דבלקחה הגזלן מהנגזל דאמרינן דלאוקמה קמי לוקח קבעי דאיירי רק בלא הכיר בה הלוקח שהיא גזולה וכן כתב המ"מ בפרק ט' מה' גזילה וכן כתב הנמוקי יוסף בשם הרנב"ר וכ' דבהכיר בה שהיא גזולה לא שייך הני סברא דניחא ליה דלא נקרי' גזלנא או דליקו בהמנותא וכ' דכן משמע מדברי האלפס וכוונתו דבגמרא איתא בעי מניה שמואל מרב חזר ולקחה מבעלים הראשונים מהו א"ל מה מכר ראשון לשני כל זכות שתבא לידו כו' והאלפס כתב וז"ל בעי מיניה שמואל מרב הלוקח שדה מחבירו ונמצאת שאינה שלו דמקחו בטל אם חזר ולקחו ולשון ונמצאת משמע דאיירי רק בלא הכיר בה אמנם הבעה"ת כתב דאפי' בהכיר בה שהיא גזולה מ"מ אין הגזלן טורף ממנו הביאו המל"מ שם ובלשון הרמב"ם אין הכרע בזה ועי' בשו"ת חות יאיר שהביא מה שהקשה הגאון מהר"ם גראטויל מהא דב"מ דף ע"ב דפריך הגמרא לרבא דס"ל דשטר שלא ניתן לכתוב אינו גובה ממשעבדי מהא דתניא דהגוזל שדה מחבירו ומכרה לאחר והשביחה וה"ה יוצאה מתחת ידו כשהוא גובה גובה את הקרן מנכסים משועבדים ושבח גובה מנכסים בני חורין ואמאי נימא לא ניתן לכתב ומשני אי למ"ד ניחא ליה דלא נקרייה גזלנא אי למ"ד ניחא ליה דליקו בהמנותא מפייס ליה למרי' ומקיים ליה לשטרא הרי דהא דגובה ממשועבדים הוי רק משום הך סברא דניחא ליה והרי הרמב"ם פסק בפרק ט' מה' גזלה הלכה ח' דגם בהכיר בה הלוקח שהיא גזולה גובה הקרן ממשועבדים וכן הוא בשו"ע חו"מ סי' שע"ג וא"כ הא מוכרח דגם בהכיר בה אמרינן הך סברא דניחא ליה דלא נקרי' גזלנא וכן מצאתי בביאורי הגר"א סי' שע"ג ס"ק ו' שהוכיח מזה דהרמב"ם ושו"ע ס"ל כהבעה"ת וא"כ להרמב"ם איירי הך סוגיא דב"מ גם בהכיר בה שהיא גזולה ולפי"ז שוב ליכא שום סתירה כלל מהך דב"מ למגילה דהא כתב הרמב"ם בפ"ח מה' גזלה ה"ח דבהכיר בה גובה הנגזל מהלוקח גם הפירות שכבר אכל משעה שלקחה עד שעת הטירפא והלוקח אינו חוזר וגובה אותם מהגזלן וא"כ אם נאמר דכשקנה הגזלן הקרקע מהבעלים עומד הוא במקום הבעלים הראשונים וטורף מהלוקח השדה והפירות שאכל ממנה וא"צ לשלם להלוקח עבור הפירות ואם נאמר דמתנה הוי כמכר ואינו טורף מהלוקח השדה הא פשיטא דא"צ הלוקח לשלם לו הפירות כיון דגם הקרקע הוי של הלוקח וא"כ בהך דב"מ לא שייך כלל הך כללא דמבואר בגמרא דכל היכא דפליגי ר"א ורבינא הוי רבינא לקולא ובממון צ"ל רבינא לקולא להמוחזק דהרי לכל צד הוי קולא וחומרא דבהפירות שאכל כבר הא הוי הלוקח מוחזק ובגוף השדה נקרא הגזלן מוחזק וא"כ להך מ"ד דמתנה הוי כמכר מוציאין הקרקע מחזקת בעלים הראשונים והפירות שאכל הלוקח מוקמינן ביד המוחזק בהם ונשאר הכל להלוקח ולמ"ד דמתנה הוי כירושה מוקמינן הקרקע בחזקת הבעלים ומוציאין מהלוקח גם מה שאכל כבר אע"ג דהוי מוחזק בהן וא"כ לא שייך הך כללא הכא ושפיר נוכל לומר דרבינא ס"ל דהוי כמכר כיון דמהך דב"מ אין הכרע כלל היאך ס"ל לרבינא ושוב הדרינן לכללא בהך פלוגתא דבמס' מגילה דרבינא לקולא והלכה לקולא דהוי כמכר ושוב א"צ לחדש כלל דחדא מחברתא איתמר כיון דאין סתירה בהסוגיות כלל ומש"ה פשיטא דלהלכה הוי כמכר לגבי גזלן וכן כאן גבי ביכה"נ ושפיר פסק הרמב"ם גבי גזלן דמתנה הויא כמכר אבל הרא"ש כתב בב"מ לשון האלפס ונמצאת שאינה שלו ומשמע דס"ל כהתוס' דאיירי רק בלא הכיר בה והרי בלא הכיר בה חוזר הלוקח וגובה מהגזלן הפירות שטורפין ממנו וא"כ הכא שהגזלן הוי הטורף הא אינו נוטל ממנו הפירות כלל וכל השקלא וטריא הוי רק על גוף הקרקע וא"כ לא נ"מ בפלוגתא דר"א ורבינא רק לגבי הקרקע דהוי הגזלן מוחזק ומוכרח לומר דחדא מכלל חברתא איתמר ועוד דגם אם נאמר כהבעה"ת דגם בהכיר בה אמרינן דלאוקמא קמי לוקח קבעי מ"מ לדעת רש"י בגיטין דף נ' הביאו המ"מ דס"ל דאין הנגזל טורף מהלוקח פירות רק אותן המחוברין לקרקע וא"כ הרי גם בזה הוי הגזלן מוחזק כיון דעדיין הם מחוברין לקרקע ובחזקת בעלים הראשונים הם וע"כ חדא מכלל חברתה איתמר ומש"ה ס"ל כאן דהוי ספק ואסור להשתמש בו אמנם הרא"ש בפ"א דב"מ כ' להדיא דאפי' הפירות שאכל טורף הנגזל ממנו וכהרמב"ם:

ובדעת הטור דפסק בחו"מ סי' שע"ג דהוי כירושה והכא פסק דהוי כמכר צ"ל דס"ל להטור דודאי דבעיקר הסברא דאי לאו דהוי ליה הנאה לא יהיב ליה מתנה לא פליגי כלל ר"א ורבינא דזהו דבר שהחוש יעיד עליו רק במגילה פליגי אם יוכל להיות נפקע קדושת ביהכ"נ בהך הנאה או לא ובב"מ פליגי אי ההיא טירחא דטרח קמי נגזל דיתנה לו במתנה אי הוי גילוי דעת דניחא ליה לאוקמא קמי לוקח או לא והם שני סברות דאינם שייכים זה לזה כלל ושפיר נוכל לומר דרבינא ס"ל בתרווייהו לקולא דס"ל דלא הוי גילוי דעת ומ"מ קדושת ביהכ"נ נפקע עי"ז ורבינו ירוחם ס"ל דהני ב' פלוגתות שייכי אהדדי וכבר נתבאר דגם הרמב"ם ס"ל בעיקר הסברא דהם חדא פלוגתא רק לדידי' הוי הכא לקולא כיון דגם שם פוסק דהוי כמכר ודע דעיקר מה שנתבאר לעיל דהרמב"ם דס"ל דגם בהכיר בה גובה הקרן ממשעבדי ומוכח דס"ל דגם בהכיר בה אמרינן הך סברא דניחא לי' דלא נקרי' גזלנא וכתבנו לעיל בשם הגר"א דמזה ראי' דהרמב"ם ס"ל כהבעה"ת דגם בהכיר בה אין הגזלן טורפה מהלוקח יש לפקפק בו קצת דודאי דלפי"ז צ"ע דברי המ"מ שכ' על הרמב"ם דדוקא בלא הכיר בה והנראה דס"ל להמ"מ לחלק ביניהם דהנה לכאורה קשה על הא דבב"מ דף ע"ב אמרינן דלהכי הוי שטר שניתן לכתוב משום דניחא לי' דלא נקרי' גזלנא מפייס לי' למרי ומקיים לשטר' והרי לעיל ד' טז אמרי' דאם נפלה לפני הגזלן בירושה ירושה ממילא הוא ולאו איהו קטרח אבתרה וטורפה מהלוקח וכ' רש"י וז"ל והכא ליכא למימר ניחא לי' דלא נקרי' גזלנא דהא לא טרח אבתרה דנימא גלי דעתא דניחא לי' וכן אמרינן שם דאי גבי' בחובו ול"ל לנגזל קרקע אחריתא לאו לאוקמי' קמי לוקח קבעי הרי דלא אמרינן הך סברא דניחא לי' רק היכא דטירחתו הוי הוכחה דניחא לי' אבל היכא דאתי ממילא או אפי' גבי בחובו כיון דליכא לנגזל ארעא אחריתא ויש לנו טעם על הא דנטל אותה קרקע שוב לא אמרינן הך סברא ועיי' בנימוקי יוסף שלמד מכאן דה"ה דכל היכא דאיכא טענה בלקיחתה של זו כגון שהיא עידית או סמוכה למיצר שלו לא קנה לוקח דלא אמרינן הך סברא דניחא לי' רק היכא דאיכא הוכחה מטרחתו דניחא לי' וא"כ הא ודאי קשה היאך קאמר בדף עב דמש"ה ניתן לכתוב משום דניחא לי' דלא נקריי' גזלנא מפייס למרי' והרי אז כשמוכר הגזלן ללוקח ליכא שום הוכחה דניחא לי' ואמאי ניתן לכתוב ובודאי דוחק גדול לומר דרבא דקאמר דשטר שלא ניתן לכתוב אינו גובה ממשעבדי ולדידי' הוא דמוכרח לתרץ משום דניחא לי' ניתן לכתוב חולק על הסוגייא דלעיל וס"ל דאמרינן הך סברא גם בלא גילוי דעתא ועוד דהרי התוס' כתבו בב"מ שם דגם אביי דחולק על רבא וס"ל דשטר שלא ניתן לכתוב גובה ממשעבדי מ"מ מודה דפרעתי יוכל לטעון על שטר כזה וכתבו התוס' דלפי"ז כשפריך על רבא מהך ברייתא ה"ה דגם לאביי הוי מצי להקשות כן דהיאך גובה ממשועבדים כיון דנאמן לומר פרעתי הרי דלכ"ע צריך לומר כתי' זה משום דניחא ליה ואע"ג דזה יש לדחות חדא דבלא"ה כמה מהראשונים חולקים על התוס' וס"ל דלאביי גם פרעתי אינו נאמן ושפיר גובה ממשעבדי ועוד דגם אם נאמר כהתוס' דבפרעתי כ"ע מודים מ"מ הא ניחא הך ברייתא דשפיר מצינן לאוקמא דאיירי באופן דליכא חשש פרעתי וכמו שכ' הנמוק"י בשם הרנב"ר בב"מ דף מ"א גבי הא דמוכר בעדים דגובה ממשעבדי יעו"ש ועוד דהא בב"מ דף י"ד איתא הך ברייתא גופה ומוקמי' לה בבע"ח הטורף מהלוקח וא"כ הא הוי שטר המכירה ניתן לכתוב וי"ל דלא פריך רק לרבא דס"ל שם להדי' דאיירי בגזלן ולדידי' הוא דצריך לומר דגם בעת המכירה איכא הך סברא דניחא לי' וחולק על הסוגי' דלעיל דמצריך גילוי דעת אמנם הא ודאי דוחק גדול לומר דסוגי' דלעיל הוי כרבא ועוד דא"כ דברי הרמב"ם קשה דאיהו הא פסק דנפלה לפניו בירושה לאו לאוקמי' קמי לוקח קבעי הרי דפוסק דלא אמרי' הך סברא רק היכא דאיכא הוכחה ואיהו פסק בפרק כ"ג מה' מלוה דשטר שלא ניתן לכתוב אינו גובה ממשעבדי ואפ"ה פסק בלוקח מגזלן דגובה הקרן ממשועבדים ותיקשה הא לא ניתן לכתוב ובע"כ ההכרח לחלק בינייהו דאע"ג דגם בלא גילוי דעת אמרינן דמסתמא ניחא לי' ומפייס למרי' ומש"ה יכולים העדים לכתוב השטר מ"מ אם נפלה לפניו בירושה או גבי' בחובו דכיון דהוא הוי מוחזק בקרקע דבחזקת בעלים הראשונים עומדת א"א להוציאה מחזקתה אם לא בידוע בודאי דניחא לי' וצריך דוקא שיהי' הוכחה גמורה לזה דבלא"ה אע"ג דסתם בני אדם ניחא להו מ"מ הא אין הולכין בממון אחר הרוב וכ"ש היכא דאפשר דלא הוי רוב ובודאי א"א להוציא מחזקת בעלים הראשונים ומש"ה צריך הוכחה גמורה לזה וא"כ הא י"ל דאע"ג דחזינן מדברי הרמב"ם דס"ל דאמרינן הך סברא דניחא לי' גם בהכיר בה מ"מ ז"א רק לענין דהוי ניתן לכתוב דהעדים מותרים לכתוב בשביל זה אבל לענין שלא יוכל להוציא הגזלן מן הלוקח י"ל כהמ"מ דהוי דוקא בלא הכיר בה אבל בהכיר ליכא בירור גמור דלאוקמא קמי לוקח קבעי אכן הא גם בלא ראי' נוכל לומר דהרמב"ם ס"ל כבעה"ת דהוי גם בהכיר בה וכמש"כ:

ואגב אכתוב כאן מה דאיתא ביו"ד סי' רנ"ב סעי' א' שאם קנו עצים ואבנים לצורך בנין בית הכנסת מותר למוכרם לצורך פדיון שבוים אבל אם בנאוהו כבר לא ימכרו אותו וכ' שם הש"ך דהדרישה הקשה על מה שכ' הב"י דמותר למכור ס"ת לצורך פדיון שבוים והרי קדושת ביהכ"נ קיל משל ס"ת ואפי' ביהכ"נ אסור למכור כ"ש ס"ת והש"ך השיג עליו דע"פ דין מותר למכור ביהכ"נ ואפי' בנו והא דכ' בשו"ע בנו לא ימכרו היינו אם יכולים לגבות לפדיון שבוים וראיות הש"ך הוא מהא דב"ב דף ג' דקאמר ר"ח לא נסתור בי כנשתא עד דבנו בי כנשתא אחריתא דלמא יתרחש פ"ש ופריך א"ה אפי' בנו נמי ומשני דירתיה דאינש לא מזבני הרי דע"פ דין שרי למכור רק דלא מזבני והנראה דמ"מ עדיין קושי' הדרישה במקומה ואדרבה מהך סוגי' דב"ב דפריך א"ה בנו נמי דבס"ד לא הוי ס"ל סברא דדירתי' דאינשי לא מזבני א"כ מאי פריך בנו נמי והרי אם יתרחש פ"ש גם ביהכ"נ הישנה מותר למכור והיאך ס"ד דבנו ג"כ יהי' אסור לסתור והרי ליכא שום חיסרון בהחדש מבישנה וההכרח לומר דס"ל דישנה שכבר התפללו בה בודאי אסור למכור גם לפ"ש ומש"ה פריך בנו נמי יהי' אסור לסתור עד שיתפללו בה דשוב לא ימכרו אותה וז"ל התוס' שם בד"ה א"ה אפי' בני נמי פי' עד שיתפללו בה וכוונתם נראה למש"כ והתרצן השיב דבנו ליכא למיחש דדירה דאינשי לא מזבני אבל בהתפללו הא מוכח דאסור וא"כ קשה קושי' הדרישה דהרי ודאי קדושת ביהכ"נ ואפי' בהתפללו בה קיל משל ס"ת וא"כ אמאי מותר למכור ס"ת וההכרח לתרץ כמש"כ הש"ך ביו"ד שם בשם אביו דשאני ס"ת דגם כשמוכרין אותה נשארת בקדושתה בכל מקום שהיא אבל ביהכ"נ אסור למוכרה להוציאה לחול אבל דברי הרמב"ם וטור שכתבו דבנו לא ימכרו ולא כ' דוקא כשהתפלל בה ע"כ מוכרח לפרש כהש"ך לכאורה דלא ע"פ דין קאמרי דהרי מסוגי' דב"ב מוכח דבנו מותר למכור שוב מצאתי בשיטה מקובצת בב"ב דף ג' שכ' בשם ר' יונה וז"ל א"ה בנו נמי לא לסתור עד שיתפללו כי אז ודאי אין דרכם למכור אפי' לפ"ש ואע"פ שמותר להם ולדידי' לא קשה כלל קושי' הדרישה: סימן

יחקור לדידן דקיי"ל דצריך לסמוך גאולה לתפלה גם במעריב אם במקום מצוה כגון לקבל שבת מקודם אם צריך גם כן לסמוך דוקא או לא:

בברכותדף כ"ז איתא רב צלי של שבת בע"ש וכתב הרא"ש ולאחר יציאת הכוכבים הי' קורא ק"ש בעונתה ואע"פ שלא היה סומך גאולה לתפלה כיון שהיה מכוין למצוה להוסיף מחול על הקודש לא חייש לסמיכה וכן כתבו בתר"י. הרי נתברר דמשום מצוה דהוספה מחול על הקודש לא חיישי' לסמיכת גאולה לתפלה בשל ערבית אמנם בדברי הרא"ש מצינו סתירה לזה לכאורה וכמו שהקשה עליו השאגת ארי' בסי' ג דבריש ברכות כ' הרא"ש דברי ר"ת שנתן טעם על מה שנהגו העם לקרות ק"ש קודם צה"כ משום דקיי"ל כר' יהודה דס"ל דזמן מנחה הוי עד פלג המנחה והוא שעה ורביע קודם צה"כ ומכאן ואילך הוי לילה לענין ערבית וה"ה לענין ק"ש ואמרי' שם דעבד כמר עבד ודעבד כמר עבד ואמרינן נמי רב צלי של שבת בערב שבת והרא"ש שם דחה ראיותיו דרק לענין תפלה דנגד תמידים תיקנו הוי שיעורא בפלג המנחה אבל ק"ש דתלוי בזמן שכיבה לא הוי עד יציאת הכוכבים והא דרב צלי של שבת בערב שבת דלמא ס"ל כריב"ל דאמר תפלות באמצע תיקנום ולא צריך לסמוך גאולה לתפלה של ערבית והיה קורא ק"ש אחר צה"כ עכ"ד הרי חזינן דלא תי' כאן דמשום מצוה דהוספה מחול על הקודש לא חייש לסמיכה ומוכח דס"ל דמאן דמצריך לסמוך גם במקום מצוה צריך לסמוך וכבר כ' הש"א דדבריו סותרין זה את זה ועוד יותר נראה דהרי ע"כ צריכין אנו לתי' של הרא"ש שכתב בריש המסכתא דלמא רב ס"ל כריב"ל דהרי בדף כ"ז ע"ב איתא דשאל ר' ירמיה לרב מי בדלת וא"ל אין בדילנא הרי דר' ירמיה נסתפק בעובדא דרב אם קיבל שבת בתפלתו ובדיל ממלאכה וכבר ראיתי מי שהקשה על מה שכ' הרא"ש דמשום מצוה לא חייש לסמיכה גאולה דא"כ היאך נסתפק ר' ירמיה אם בדיל הא ע"כ בדיל דאי לא בדיל אמאי לא חייש לסמיכה ושכחתי המקום שראיתי קושי' זו ובודאי מוכרח לומר כמש"כ הרא"ש בריש המסכת דלמא ס"ל לרב כריב"ל וא"כ גם לפי המסקנא דהשיב לו בדילנא אין ראיה לדין זה דבמקום מצוה לא חיישינן לסמיכה די"ל דס"ל כריב"ל והנראה לבאר דאין כאן שום סתירה בדברי הרא"ש והוצרך הרא"ש לומר ב' הסברות וגם לפמש"כ דרב ס"ל כריב"ל מ"מ מוכרח דמשום מצוה דהוספה לא חייש לסמיכה וכמו שנתבאר דהנה השאגת ארי' הקשה על תי' זה שכ' דרב ס"ל כריב"ל דאכתי קשה היאך אמרינן שם דעבד כמר עבד דהא אנן קיי"ל כר' יוחנן דגם בערבית צריך לסמוך והיאך אפשר להתפלל ערבית מיד אחד פלג המנחה ומוכרח כר"ת דלר' יהודה הוי גם זמן ק"ש אחר פלג המנחה ובאמת דזה אין קושי' על הרא"ש די"ל דהרא"ש מפרש הא דאמרינן דעבד כמר עבד אין הפי' דלכתחילה יכול להתפלל מעריב מיד אחר פלג המנחה רק בדיעבד קאמר דאי עבד והתפלל אז מעריב עבד וא"צ לחזור ולהתפלל מעריב אחר צה"כ דמשום הא דלא סמיך גאולה לתפלה הא א"צ לחזור להתפלל אבל אם הוי קיי"ל כרבנן דזמן מנחה עד הערב גם בדיעבד לא היה יוצא אם התפלל אז מעריב ושפיר י"ל דגם לר' יהודה לכתחילה אסור להתפלל מעריב משום הא דצריך לסמוך ורק בדיעבד יצא לר' יהודה ורק מהא דחזינן דרב צלי של שבת בערב שבת הא מוכח מהא דעשה לכתחילה כן דגם זמן ק"ש הוי מפה"מ ועל זה כ' הרא"ש דאין ראי' דלמא ס"ל לרב כריב"ל ולר' יוחנן באמת א"א להתפלל לכתחילה מעריב מפה"מ ורק בדיעבד יצא אמנם זה קשה על הרא"ש דריש ברכות דהא בדף כ"ז מבעי' לן אי הלכה כר' יהודה דאמר דזמן מנחה הוי רק עד פלג המנחה או לא ופשיט לי' מדרב צלי של שבת בערב שבת ש"מ הלכה כר"י ודחי אדרבא מדר"ה ורבנן לא מצלי עד אורתא ש"מ אין הלכה כר"י ומסיק והשתא דלא איתמר הלכתא לא כמר ולא כמר דעביד כמר עביד ודעביד כמר עביד ומאי מוכיח מר"ה דס"ל דלא כר"י דלמא ס"ל לר"ה כר' יוחנן דגם בערבית צריך לסמוך ומש"ה אע"ג דס"ל במנחה כר' יהודה דלא הוי רק עד פה"מ וא"כ מצד התפלה הי' יכול להתפלל מעריב מ"מ הי' מוכרח להמתין עד צה"כ שיגיע זמן ק"ש כדי לסומכה לגאולה וכיון דמרב מוכח דהלכה כר"י ומר"ה הא אין ראי' כלל דלא ס"ל כר"י בזמן התפלה הלא צריך להיות הלכה כר"י והיאך קאמר דעבד כמר עביד ויכול להתפלל מנחה אחר פלג ומוכרח ע"כ כר"ת דלר' יהודה גם זמן ק"ש מתחיל מפלג המנחה וצ"ע לכאורה דברי הרא"ש והנראה לישב דברי הרא"ש בטוב דהא ודאי דלכאורה קשה על הך סוגי' דמדקדק מדר"ה דלא מצלי עד אורתא ש"מ דס"ל דלא כר' יהודא דס"ל להגמר' דלר"י מכיון שנשלם זמן מנחה צריך להתחיל זמן מעריב והרי גם לפי' ר"ת דס"ל דלר"י מתחיל זמן ק"ש מפה"מ מ"מ קשה דהיאך תלוי זה בזה ודלמא בהא דס"ל לר"י דזמן מנחה הוי רק עד פה"מ ס"ל לר"ה כר"י ומה דס"ל דזמן ק"ש מתחיל מפה"מ לא ס"ל לר"ה כר"י ומש"ה הוצרך להמתין במעריב עד צה"כ אע"ג דזמן מנחה נשלם מקודם דאין לומר דס"ל להגמר' דזה תלוי בזה ומיד שמשלים מנחה מתחיל זמן ק"ש של מעריב דהא ודאי דזה אינו דהרי אחר צה"כ בודאי דכ"ע מודים דאי אפשר להתפלל מנחה דאפי' רבנן דפליגי על ר"י לא קאמרי דזמן מנחה רק עד הערב ולא יותר דאחר צה"כ הא אי אפשר להקריב שום קרבן דביום צותו כתיב וא"כ מנחה דהוי נגד תמיד של בין הערבים הא א"א להתפלל אחר צה"כ לכ"ע והרי אפ"ה קאמר ר' חנינא בריש ברכות דזמן ק"ש של ערב הוי משהעני נכנס לאכול פיתו במלח ור' אחא קאמר שם משעה שרוב בני אדם נכנסין להסב והוי יותר מאוחר משיעורא דעני וכמו שפרש"י שם להדי' ואמרינן שם בגמר' דשיעורא דעני הוי מאוחר משיעורא דכהנים נכנסין לאכול בתרומתן ושיעורא דכהן הא מבואר להדי' בגמר' שם דהוי צה"כ הרי חזינן להדי' דלר"ח ור"א אע"ג דודאי כלה זמן מנחה בצה"כ מ"מ לא מתחיל זמן ק"ש רק הרבה יותר אחרי כן ואינו מוכרח להיות תיכף משנשלם זמן מנחה להתחיל זמן ק"ש וכמו כן יש להוכיח דהא התוס' כתבו במס' זבחים דף נ"ו דהא דאמרינן שם דדם נפסל בשקיעת החמה היינו בהתחלת השקיעה דהוי שיעור ארבעה מילין קודם צה"כ ולדידהו הא ודאי דכ"ע מודים דלא הוי זמן מנחה רק עד התחלת שקיעה וכמו שהאריך בזה השאגת ארי' בסי' י"ז והרי לכל התנאים שמביא הגמר' בריש ברכות לא הוי אז זמן ק"ש דהא היותר מקדים שם הוי ר' אליעזר וקאמר משעה שקדש היום בערבי שבתות דהיינו התחלת בין השמשות דהוי לכל היותר רק תלתא רבעי מיל קודם צה"כ ור"מ קאמר שם דזמן ק"ש הוי משעה שהכהנים טובלין וא"ל ר"י והלא כהנים מבעו"י הם טובלין ופריך בגמר' שפיר קאמר לי' ר"י ומשני דר"מ קאי על בה"ש דר' יוסי דהוי כהרף עין קודם צה"כ וקודם לזה יכולין לטבול הרי דס"ל להגמר' דלכל הני תנאי אין סברא כלל להקדים זמן ק"ש קודם שיעור בה"ש הגדול דהיינו תלתא רבעי מיל והרי זמן מנחה כבר נשלם מהתחלת השקיעה דהוי שלשה מיל ורביע קודם בה"ש הרי דק"ש אינו מוכרח להיות תיכף אחר שנשלם זמן מנחה וא"כ מאי מוכיח מר"ה מדלא מצלי עד אורתא דלא ס"ל כר"י דלמא בעיקר זמן התפלה של מנחה ס"ל כר"י דהוי רק עד פה"מ ורק בהא דזמן ק"ש ס"ל לר"ה דלא הוי רק מצה"כ ומש"ה לא התפלל מעריב מקודם משום דס"ל כר' יוחנן דגם במעריב צריך לסמוך גאולה לתפלה ואפי' לר"ת קשה כל זה דאע"ג דר' יהודה ס"ל דזמן ק"ש הוי מפה"מ מ"מ הא טעמו משום דלא דריש ובשכבך וכמש"כ התוס' בריש ברכות בד"ה אלר"י ואין זה תלוי כלל במה דס"ל דמנחה נשלם אז וכמו דמוכח מכל הני תנאים שהבאנו וא"כ הא י"ל דבזמן ק"ש הוא דלא ס"ל לר"ה כר"י וע"כ הנראה מוכרח דהא דמדקדק הגמר' מדר"ה דלא כר"י אין הכוונה דאי כר"י א"כ מיד אחר שהשלים זמן מנחה צריך להתחיל זמן מעריב דזה אינו הוכחה כלל כיון דחזינן דכולהו תנאי הנ"ל ס"ל דאע"ג שנשלם מנחה מ"מ לא הגיע זמן ק"ש וממילא א"א להתפלל מעריב לר' יוחנן דמצריך להסמיך גם במעריב רק ההוכחה של הגמר' הוי להיפוך דכיון דלר"ה אי אפשר להתפלל מעריב בודאי יוכל להתפלל מנחה אפי' אחר פה"מ דס"ל להגמר' דכל טעמו של ר"י דקאמר עד פלג המנחה הוי רק משום דס"ל דמשם ואילך מתחיל זמן מעריב אבל אם לא הי' אז זמן מעריב לדידי' ודאי דיכול להתפלל מנחה אז דלא דמי להא דאמר ר' יהודה דזמן שחרית הוי רק עד ד' שעות ולא יותר דהא הוי משום דס"ל דתמיד של שחר לא קרב אחר ארבע שעות דגבי תמיד של שחר הא כתיב בבוקר ואחר ד שעו' ס"ל לר"י דלא נקרא בוקר בגמ' דף כ"ז אבל בהא דאחר פלג המנחה הא גם ר"י מודה דאם נאנסו ולא הקריבו התמיד קודם דיכול להקריבו עד הערב דכל זמן דהוי עדיין יום מקרי שפיר בין הערבים וא"כ אמאי לא יתפלל מנחה אם לא התפלל מקודם כיון שכשר להקריב התמיד עדיין וראיתי להש"א בסי' י"ז שחתר ליתן טעם דר"י ס"ל דאחר פה"מ אסור להקריב התמיד והוא דבר חדש והרי הרמב"ם כתב בפ"א מה' תמידין דזמנו כל היום אע"ג דפסק כאן דעבד כמר עבד הרי דגם לר"י כשר עד הלילה. שוב מצאתי שכ"כ להדיא הלח"מ בפ"ג מה' תפלה דגם ר' יהודה מודה דכשר עד הלילה יעו"ש וע"כ דטעמו של ר"י הוי משום דאחר פה"מ כבר הגיע זמן תקנה של תפלת מעריב כיון דלעולם היו מקדימי' להקריב התמיד והי' בפה"מ מתחיל זמן הקטרת איברים ופדרים ותיקנו אז תפלת מעריב נשלם זמן מנחה לר"י כן נרא' ביאור הגמ' ולא דהגמר' ס"ל דמעריב תלוי מיד שנשלם מנחה רק להיפוך דס"ל להגמר' דגם ר"י אינו אומר כן רק משום דס"ל דמעריב מתחיל אז אבל אם לא היה מתחיל אז זמן מעריב ודאי דיכול להתפלל מנחה ומש"ה מדקדק הגמר' שפיר מדר"ה דלא מצלי עד אורתא הא מוכרח דלא כר"י דאפי' אם נאמר דטעמו של ר"ה הוי משום דס"ל דלא הגיע זמן ק"ש וס"ל דצריך לסמוך מ"מ יהי' מאיזה טעם שיהי' כיון דעכ"פ לא הוי זמן מעריב עדיין ואי אפשר לו להתפלל אז מעריב ממילא צריך להיות זמן מנחה כיון דהוי עדיין יום וכשר להקריב בו התמיד אם לא הקריבו מקודם אבל היכא דאי אפשר להקריב התמיד כגון אחר צה"כ או מהתחלת שקיעה להתוס' דזבחים וא"כ הא שוב אי אפשר להיות עוד זמן מנחה מצד עצמו אין הכרח כלל שיתחיל זמן מעריב וכמו דחזינן דס"ל לר' חנינא דזמן ק"ש הוי משהעני נכנס לאכול דהוי מאוחר מצה"כ ממילא הא מוכרח להתאחר זמן מעריב למ"ד דצריך לסמוך וא"כ ניחא גם להרא"ש דשפיר מדקדק מדר"ה דלא כר"י אכן אם כן הרי שוב מוכרח כר"ת מדחזינן דהגמ' מוכיח מדר"ה דלא כר"י דאע"ג די"ל דטעם של ר"ה הוי מדמצריך לסמוך גאולה לתפלה מ"מ ממילא מוכח דלא כר"י א"כ הא לדידן דקיי"ל כר' יוחנן דצריך לסמוך גם בשל ערבית הא ע"כ א"א להתפלל מעריב מפה"מ ושוב מוכח דלא כר' יהודה וע"כ זמן מנחה נמשך גם אחר פה"מ והיאך קאמר דהשתא דלא איתמר הלכתא דעביד כמר עביד דהרי כיון דא"א להתפלל מעריב משום סמיכה הא הוי עדיין זמן מנחה וא"כ גם בדיעבד דהתפלל מעריב אז לא יצא דאע"ג דמשום סמיכת גאולה א"צ לחזור ולהתפלל מ"מ כיון שהוא עדיין זמן מנחה הא ודאי לא הוי זמן מעריב כלל והוי כהתפלל קודם זמנו ם בדיעבד לא יצא ושוב מוכרח כר"ת דגם זמן ק"ש מתחיל מפה"מ לר' יהודה זה אינו דאע"ג דצריך לסמוך מ"מ שפיר י"ל דמ"מ כבר הגיע זמן התקנה של תפלת מעריב ונ"מ דהא בערב שבת אם ירצה להוסיף מחול על הקודש כ' הרא"ש והר"י דלא חיישינן להא דסמיכת גאולה לתפלה וא"כ הא שפיר י"ל דכבר הגיע זמן מעריב וכגון היכא דליכא משום סמיכת גאולה וממילא נשלם זמן מנחה וליכא ראיה מהא דקיי"ל כר' יוחנן דהלכה דלא כר' יהודה ורק מהא דר"ה דלא הוי מצלי עד אורתא ואפי' בע"ש וס"ל דגם משום הוספה מחול על הקודש אי אפשר להקדים זמן מעריב או משום דס"ל דגם במקום מצוה צריך לסמוך או דס"ל דתוס' שבת לא הוי מצוה וא"כ הא לעולם לא הוי זמן מעריב אז מוכיח הגמרא שפיר דלא כר"י אבל לר' יוחנן אע"ג דס"ל דגם במעריב צריך לסמוך אין להוכיח דלא כר"י דס"ל דמשום הוספה א"צ לסמוך ושפיר נקרא דהגיע זמן שנתקן תפלת מעריב וכר"י ושפיר אמרי' דעביד כמר עביד ולפי"ז שוב אין אנו צריכין לדוחקו של הרא"ש שכ' על הא דרב דצלי של שבת בער"ש דלמא ס"ל כריב"ל דודאי דהוי דוחק דהא בדף ד' תניא כוותיה דר' יוחנן רק נאמר דרב משום הוספה מחול על הקודש לא חייש לסמיכה וכמו דמוכרח לומר כן מהא דמסיק דעביד כמר עביד אע"ג דקיי"ל כר' יוחנן ומש"ה כ' הרא"ש בפרק תפלת השחר הך סברא דאפי' לפמש"כ הרא"ש בריש ברכות דלמא ס"ל כריב"ל ג"כ מוכרח הך סברא מהא דאמרי' דעביד כמר עביד. והא דלא כ' הרא"ש בריש ברכות תי' זה דמשום הוספה לא חשש לסמיכה הוא משום דא"כ עדיין הוי מוכח כר"ת מהא דשאל ר' ירמיה לרב מי בדלת הרי דנסתפק דלמא לא קיבל שבת וא"כ תיקשה היאך ס"ד דלא קיבל א"כ הא צריך לסמוך ובע"כ מוכרח כר"ת דגם זמן ק"ש מתחיל מפה"מ ורב קרא גם ק"ש ומש"ה כ' הרא"ש דלמא ס"ל כריב"ל ובזה מדוקדק ג"כ היטב הא דכ' הרא"ש דלמא דלכאורה ק' למה כ' בלשון ספק דלמא דהא לדידיה ע"כ ס"ל כן ולפי"ז ניחא דהא י"ל דמשום הוספה הוא דלא סמך רק דתיקשה דא"כ מאי נסתפק ר' ירמיה ולזה כתב דלמא ס"ל כריב"ל פי' דר' ירמיה נסתפק דלמא ס"ל לרב כריב"ל דבמעריב א"צ לסמוך כלל ודברי הרא"ש מיושבים בלי שום סתירה כלל: