שו״ת אבני נזר – אבן העזר – סימן רעט

סימן רעט א) בא"ד בסה"ד ולפי זה צ"ל שהכפרה תלוי' בהפרשה, וק"ל דא"כ למה האוכל תרומת חמץ בשוגג משלם קרן וחומש יפרוש לבד ועל התשלומין נאמר קילב"מ, ועוד קשה מה שכתבו שהכפרה תלוי' בהפרשה, דהר"ש בתרומות פרק ו' משנה א' מייתי פלוגתא דרבי ור"א בר"ש, דראב"ש אומר הפרשתו מקדשתו ורבי אומר נתינתו מקדשתו, וקי"ל הלכה ברבי מחבירו, וכיון דלא נתקדש בהפרשה איך נתכפר: ב) ונראה דהנה בספ"ק דבכורות לר"א המפריש פדיון פטר חמור חייב באחריותו עד שיבא ליד כהן, ומודה ר"א בספק פדיון פטר חמור דמפריש לאפוקי איסורו והוא לעצמו, ואף דבוודאי לא נפדה ונפקע איסורו עד שיבא ליד כהן, מ"מ בספק דאינו מחוייב בנתינה אין הנתינה מעכב, ה"נ אף דאין הפרשה מקדש הוא משום דמחוייב בנתינה הנתינה מעכב. אבל בספק דאינו מחוייב בנתינה הפרשה לבד מקדש. והתינח בספק, אבל בוודאי דקילב"מ אף דאין ב"ד כופין אותו בנתינה, מ"מ הוא עצמו לצאת ידי שמים מחוייב, ומה"ט אתנן אסרה תורה אפי' בא על אמו, ע"כ שפיר חשוב מחוסר נתינה דנתינה מעכב הקדושה והכפרה: ג) אך לפי זה קשה קצת סוף דברי התוס' דלאחר שהפריש הכהן יכול למחול דכיון דבשעת הפרשה עדיין לא מחל הכהן והי' מחוסר נתינה ולא קדשתו הפרשה אף שמחל כהן אח"כ במה נתקדש, וצ"ל דמ"מ הועיל הפרשה שחל עלי' חיוב לתתה לכהן, ושוב בשנסתלק חיוב נתינה ממילא נתקדש, כן נ"ל לפרש שיטת התוס':

ד) ולולי דבריהם הי' נ"ל ליישב קושיית התוס' מספק בן ט' לראשון דאם אכלו אין משלם קרן וחומש, דהנה בכריתות (כ"ג.) בשתי חתיכות אחת קודש ואחת חולין אחד אכל ראשונה ושני שני' ואינו יודע איזה קודש ואיזה חולין ר"ש ס"ל שניהם מביאים אשם מעילות אחד, ר' יוסי אומר אין שניהם מביאים אשם אחד, וכתב הר"ן בחי' שבת פרק כלל גדול דטעמא דר' יוסי דס"ל אשם ודאי בעי ידיעה בתחילה [וכן משמע פירש"י בכריתות שם] ובלא ידיעה לא מתכפר, הרי דאף דבאשם לא כתיב או הודע מ"מ ילפינן מחטאת דאין כפרה בלא ידיעה, וה"נ בחומש דתרומה דבמקום קרבן קאי כדאיתא בשבת (וס"ט:) לא מתכפר בלא ידיעה, ע"כ אם אכל אינו משלם קרן וחומש לכפרה, דאי אפשר להתכפר בלא ידיעה שחטא, וזה אליבא דהילכתא דקי"ל כר' יוסי דאין שנים מביאים אשם אחד: ה) ונראה לי עוד דאפי' לרע"ק ור"ט דס"ל התם אשם ודאי לא בעי ידיעה בתחילה היינו טעמייהו משום דאשם תלוי בא בכסף שקלים, ולכאורה לפלא דוודאי חטאת בת דנקא וספק בכסף שקלים, וכבר ביאר זה הרבינו יונה משום דבחטאת דידיעה ודאי מתחרט ביותר, משא"כ באשם תלוי דספק וליכא חרטה ותשובה כל כך ע"כ בעי בכסף שקלים, וע"כ ס"ל לרע"ק ור"ט דאשם דבכסף שקלים אין העיקר התשובה, דעיקרו הקרבן דבכסף שקלים, ור' יוסי ס"ל כיון דאף בידיעה בעי כסף שקלים ע"כ בלא ידיעה גם בכסף שקלים אינו מתכפר, וא"כ בתרומה דלא בעי כסף שקלים ע"כ בעי ידיעה לכולי עלמא: ו) (ושיטת התוס' והרא"ש דלא בעי ידיעה בתחילה, וע"כ צריך להפריש מספק, ונסתפקתי אם דווקא בשלא ידע שהוא תרומה, או דילמא אפילו ידע כיון דספק כהן הוא חשוב שוגג דלא ידע שהוא ודאי איסור וצריך להפריש מספק שמא אינו כהן ואיסור ודאי הוא באמת והוא לא ידע רק מספק ושוגג הוא לגבי איסור ודאי:

ז) והנה אם נאמר דבמזיד פטור הי' מקום ליישב קושיית התוס' בפשיטות, דלשון המשנה אין אוכלין בתרומה ואם אכלו אין משלמים קרן וחומש, ומשמע דארישא קאי, דאינו אוכל, דהיינו במזיד, דאם אינו יודע שהוא תרומה לא שייך להזהירו שלא יאכל, וע"כ כיון שהוא מזיד אינו מביא קרן וחומש לכפרה, וכ"ת פשיטא טובא קמ"ל, דהנה בשטמ"ק כתובות (כ"ב:) גבי הבא עלי' באשם תלוי קאי, בשם תלמידי ר' יונה דאפי' אכל ספק חלב במזיד מביא אשם תלוי, והיינו משום שלא ידע שהוא ודאי חלב חשוב שוגג, ובאמת רש"י כתב בכמה מקומות להיפוך, וכ"כ השטמ"ק שם בשם השיטה, וכן משמע בתוס' שהקשו שם הבא עלי' בחטאת קאי עיי"ש, ואם הי' מפרשים הגמ' במזיד הי' להם לומר בכרת קאי, אלא ודאי ס"ל במזיד לא שייך אשם תלוי, וע"כ בשוגג קאי ובחטאת: ח) ומ"מ גם לשיטת רש"י ותוס' נראה דאם ידע שהוא ספק חלב ואח"כ נודע לו שהוא חלב ודאי מביא חטאת, וראי' לזה מהא דאיתא בכריתות (י"ח:) פלוגתא דאמוראי דריש לקיש סובר אליבא דרבי דפסק הרמב"ם כוותי' ידיעת ספק מחלקות לחטאות ור' יוחנן ס"ל לאשמות תלויין מחלקות לחטאות אין מחלקין, וקי"ל כר' יוחנן:

ט) והנה הא דידיעה שבין מעשה למעשה מחלקת כתב רש"י ז"ל בשבת (ע"ב.) משום דחיובא אשגגות הוא וכיון שנודע לו בינתיים שתי שגגות הם, ואי אמרת דאם ידוע לו שספק חלב הוא לא חשוב שוגג א"כ כשנודע לו ידיעת ספק בינתיים שתי שגגות הם, אלא ודאי כיון שאינו יודע ידיעת ודאי שוגג הוא, ובוודאי לר"ל דס"ל מחלקים לחטאות, ע"כ דס"ל דכשיודע שספק איסור לא חשוב עוד שוגג (דאי אפשר לומר משום דידיעת ספק גורמת כפרה ג"כ כמו ידיעת ודאי ומחלק, כדקי"ל דאפי' ידיעת ודאי שלאחר כל המעשים מחלקת בנודע לו וחזר ונודע לו, דשתי תשובות בדבר, חדא דריש לקיש ס"ל פרק כלל גדול דידיעה שלאחר כל המעשים אינה מחלקת, ועוד דידיעת ספק ודאי לא הוי ידיעה לכפרת קרבן ודאי, ותדע דר' יוסי דאמר בכריתות אין שנים מביאים אשם אחד על תנאי משום דס"ל אשם ודאי בעי ידיעה בתחילה, הרי דידיעת ספק לא חשוב ידיעה שעי"ז יוכל להביא קרבן שצריך ידיעה] אבל לר' יוחנן דקי"ל כוותי' מוכח דשוגג חשוב י) ובזה מצאנו טוב טעם לדברי תר"י, דכיון שאם יוודע לו שוודאי הוא יצטרך להביא חטאת השתא נמי שאינו יודע מביא אשם תלוי, ואין להקשות א"כ למה ידיעת ספק מחלקת לאשמות כיון דאף אם יוודע לו שהוא ספק איסור חשוב שוגג גם לענין אשם תלוי א"כ חד שגגה הוא, דלא קשיא דהא אפי' ידיעה שלאחר כל המעשים מחלק בנודע לו וחזר ונודע לו, ואפי' באשם שפחה חרופה שמביא גם על המזיד.

מ"מ מחלק משום דבעי ידיעה בתחילה עיי"ש פרק כלל גדול, א"כ באשם תלוי אף שבא על מזיד בספק איסור מ"מ לא מתכפר בלא ידיעת ספק וע"כ מחלק ואפילו לאחר כל המעשים בנודע לו וחזר ונודע לו, וכ"כ הרמב"ם להדיא דאפילו ידיעה שלאחר כל המעשים מחלק באשמות תלויין ג"כ וע"כ אף דחד שגגה גם לענין אשם תלוי, מ"מ מחלק הידיעה משום שגורמת כפרה כמו ידיעה של אחר כל המעשים כנ"ל, מ"מ לדינא דעת תר"י הוא כנ"ל, וכן משמע במתני' דכריתות דתנן חלב ושומן לפניו ושגג באחת מהם ואינו יודע באיזה מהם, הרי דדווקא בשוגג: יא) וראי' לזה נראה מהא דכריתות (י"ח.) הי' לפניו שתי חתיכות אחת חלב ואחת שומן אכל ראשונה במזיד שני' בשוגג פטור, משום דשני' כשאכלה לא הי' איקבע איסורא, וקשה לפי מה שביארנו דהזיד בספק ונמצא ודאי חייב חטאת, ה"נ יתחייב חטאת דממנ"פ אחת חלב הי' והוא לא הי' מזיד רק על ספק איסור, וממנ"פ אם שני' חלב הי' הרי שגג בה ומביא חטאת, ואם ראשונה חלב הי' הא לא ידע רק מספק, ובאמת הי' ודאי חלב וחייב חטאת ממנ"פ:

יב) וצ"ל משום דאמרינן בחולין (ה:) ר"ש אומר אשר לא תעשינה בשגגה ואשם השב מידיעתו מביא קרבן על שגגתו, פירש"י אשר לא תעשינה בשגגה וסמיך לי' או הודע אליו דמשמע אשר לא תעשינה אם הי' יודע שהוא אסור עיי"ש, והנה בקרא דאו הודע הא דרשינן דבעינן שיתוודע לו חטאו, וע"כ בעינן שיהי' שב מחמת אותה ידיעה, שאם הי' יודע אז אותה ידיעה שהוא יודע עכשיו לא הי' עושה [דהא האי שב מידיעתו מאו הודע נפקא ואו הודע הא קאי על ידיעה של עכשיו] והרי על חתיכה ראשונה לא נתחדשה לו ידיעה יותר ממה שהי' לו בשעת אכילה, ואין כאן ממנ"פ דשמא ראשונה חלב הי' ומ"מ פטור עלי' כיון דלאו שב מידיעתו של עכשיו עלי' דעכשיו אינו יודע ממנה רק מספק וגם תחילה ספק הי', ודווקא שגג בזה ובזה חייב חטאת ממנ"פ דעל כל אחת הוא שב מחמת ידיעתו של עכשיו שיודע על כל אחת בספק, שאם הי' יודע שספק איסור הוא לא הי' אוכל, וע"כ באשם תלוי נמי דכתב הרמב"ם ז"ל דידיעה של אחר כל המעשים מחלקת להביא שני אשם תלוי על כרחין דאשם תלוי בעי ידיעת ספק תחילה, דאל"כ לא הי' מחלק כדאיתא פרק כלל גדול למ"ד אשם ודאי לא בעי ידיעה בתחילה אין ידיעה של אח"כ מחלק ביניהם, וכיון דבעי ידיעה ממילא בעינן שיהי' שב מחמת אותה ידיעה כנ"ל, וכשהזיד בספק פטור, וזה ברור: יג) נשוב לענינינו דבשוגג דתרומה לשיטת התוס' והרא"ש דלא בעי ידיעה שפיר יש לחייבו אפי' הזיד בספק דהא תר"י מחייבי בספק אשם תלוי אפילו הזיד כיון דמ"מ על ודאי שוגג הוא, ואף שדעת הפוסקים להיפוך כתבנו הטעם משום דלאו שב מידיעתו, ושב מידיעתו הא נפקא מאו הודע ובתרומה הא לא בעי ידיעה, ע"כ נראה דבאמת חייב גם על המזיד להפריש מספק לשיטת התוס' והרא"ש:

יד) ומ"מ נראה דדין זה תלוי בפלוגתא דאביי ורבא, דלאביי הזיד בספק בתרומה ונמצא ודאי אינו מביא חומש, וטעמא דידי, דהנה כבר כתבנו דדין זה דהזיד בספק ונמצא ודאי תלוי בפלוגתא דר' יוחנן ור"ל, דלריש לקיש דאמר ידיעת ספק מחלקת לחטאת ס"ל דידיעת ספק מזיד מקרי ע"כ מחלקת, ולר' יוחנן דאמר אינה מחלקת ס"ל דאכתי שוגג מקרי לגבי חטאת: טו) ונראה לי דר' יוחנן לטעמי' דהנה בתוס' יבמות והם ד"ה ונעשה דהזיד בספק לאו ונמצא שהי' ודאי איסור חייב מלקות ולא חשוב התראת ספק עיי"ש, ובספ"ק דכתובות בזרק אבן לגוי דקאמר אי נמי פלגא ופלגא ספק נפשות להקלי, הרי דכיון דנתכוין לספק אף שנמצא שהרג ישראל פטור, וקשיין אהדדי, אך רש"י ז"ל יישב זה במה שפירש ספק נפשות להקל דכתיב והצילו העדה, והיינו דווקא במיתה אבל במלקות דלא כתיב והצילו העדה, ותדע דלא בעינן במלקות ב"ד של כ"ג שיהי' עדה שופטת ועדה מצלת, ע"כ כיון שנמצא אח"כ ודאי איסור חייב מלקות:

טז) העולה מזה דמזיד לספק איסור חשוב מזיד למלקות ולא למיתה, ונראה דה"ה לכרת דלא הוי מזיד ואם הזיד בספק כרת ובאמת הי' ודאי אין עונשין אותו כרת מן השמים, ותדע דהא דיני שמים הם יותר לפנים משורת הדין מדין ב"ד של מטה כמ"ש רש"י בע"ז אד:) ד"ה דין לא כתיב בי' אמת עיי"ש, וע"כ בהזיד לספק חלב הרי הזיד בלאו, דלענין עונש לאו דהיינו מלקות חשוב מזיד ושוגג בכרת דלענין כרת לא חשוב מזיד כנ"ל, וע"כ ר' יוחנן דאמר בפרק כלל גדול שגג בכרת אעפ"י שהזיד בלאו חייב חטאת ה"נ הזיד בספק חלב כיון דלא הוי מזיד רק ללאו חייב חטאת, ור"ל לטעמי' בפרק כלל גדול הזיד בלאו אעפ"י ששגג בכרת פטור ע"כ מזיד בספק נמי פטור מחטאת, וע"כ ידיעת ספק מחלקת לחטאת, ולפי זה לאביי דאמר בפרק כלל גדול הכל מודים בתרומה דבעינן עד שישגוג בלאו ממילא הזיד בספק תרומה פטור מחטאת: יז) ודעת התוס' והרא"ש דחומש דתרומה לא בעי ידיעה בתחילה, ונסתפקתי אם אכל ספק תרומה במזיד אם חייב להפריש קרן וחומש מספק שמא תרומה אכל ושוגג הי' שהרי לא ידע מוודאי איסור, ודעת תוס' והרא"ש דס"ל דחייב, דאל"כ היו יכולין ליישב בפשיטות דארישא דאינו אוכל קאי דמיירי במזיד שיודע שהוא ספק זר, ע"ז קאמר דאם אכל אינו משלם קרן וחומש וקמ"ל דלא נאמר כנ"ל דשמא תרומה ושוגג הי' על תרומה ודאי, אלא ודאי דס"ל להתוס' דבאמת חייב בזה מטעם הנ"ל:

יח) ולכאורה נראה דדומה לאשם תלוי שאם ידע שספק חלב אכל אינו מביא אשם תלוי אח"כ מספק שמא חלב הי' ושוגג הי' על איסור ודאי שכן כתב רש"י בפירוש החומש ובגמ' בכמה מקומות דחיוב אשם תלוי רק אם בשעה שאכל סבר שהוא ודאי היתר, אך בשטמ"ק כתובות (כ"ב:) בקושיית הש"ס שם הבא עלי' באשם תלוי קאי בשם תר"י דאפילו ידוע לו שספק אשת איש היא מביא אשם תלוי על כל ביאה וביאה, וכן אפי' אכל ספק חלב במזיד מביא אשם תלוי: יט) ולכאורה נראה שנידון דידן תלוי באשלי רברבי, שלדעת רש"י הנ"ל שאינו מביא אשם תלוי בהזיד בספק גם חומש אינו מביא בהזיד בספק תרומה, ולדעת תלמידי רבינו יונה שמביא אשם תלוי בהזיד בספק גם חומש מביא: כ) אולם לאחר העיון נראה דבנ"ד כולי עלמא מודים דמביא חומש על המזיד בספק, ותחילה נבאר אם אכל ספק חלב במזיד בספק ואח"כ נודע לו שחלב ודאי הי' אם מביא חטאת, ולכאורה נראה דהוא גמ' מפורשת כריתות (י"ח. שתי חתיכות אחת חלב ואחת שומן אכל ראשונה במזיד ושני' בשוגג פטור ומשום דבעידנא דאכל בשוגג לא הי' איקבע איסורא דכבר נאכל ראשונה, ואי אמרת דמזיד בספק ואח"כ נודע לו שהוא ודאי שוגג הוא וחייב חטאת, ה"נ יביא חטאת דממנ"פ חלב אכל והוא לא הי' מזיד רק על ספק חלב, וממנ"פ אם שני' חלב הי' הרי אכל חלב בשוגג ואם ראשונה חלב הרי הוא לא ידע רק מספק, ובאמת חלב ודאי הי' והרי אכל חלב בשוגג, אלא ודאי כיון שהזיד בספק לא חשוב עוד שוגג, עוד הביא איש אחד מדברי הריטב"א שבועות ריש פרק ב' וז"ל דא"כ פשיטא שפטור מקרבן שזה שוגג קרוב למזיד דכיון שיודע בשעת כניסה למקדש שנגע בצב הזה והוא מסופק אם הצב שנגע טמא לא הי' לו ליכנוס עד שישאל על ספיקו עכ"ל, הרי מפורש דהזיד בספק חלב פטור מקרבן:

כא) אך לאחר העיון אין אלו ראיות, ועיקר הדין תלוי בפלוגתא דר' יוחנן וריש לקיש אליבא דרבי דפסק הרמב"ם כמותו, דר' יוחנן סובר ידיעות ספק מחלקות לאשמות ואין מחלקות לחטאות, וריש לקיש סובר אף מחלקות לחטאות, והנה העולה משמעתא דמס' שבת (ע"א:, ע"ב.) בענין ידיעות מחלקות דידיעה שבין מעשה למעשה מחלק בקרבן שאינו בא רק על שוגג אפי' לא בעי ידיעה בתחילה קודם הבאת קרבן] משום דכשנודע לו בינתיים שתי שגגות הן, ואם אכל שני זיתי חלב בהעלם אחד ונודע לו וחזר ונודע לו פלוגתא דר' יוחנן ור"ל, דר"י סובר כיון שהידיעה גורמת כפרה דאין חטאת בלא ידיעה בתחילה מחלקת אף לאחר המעשים ואפי' בקרבן שבא גם על מזיד כשוגג, ור"ל חולק דידיעה שלאחר המעשים אין מחלק, וידיעה שבין מעשה למעשה בקרבן שבא גם על המזיד וצריך ידיעה בתחילה קודם הבאת קרבן תלוי ג"כ בפלוגתא הנ"ל דר"י ור"ל, דכיון שבא גם על המזיד ואין מחלק משום דשני שגגות הם דהא אפי' במזיד מביא, אינו מחלק רק לר"י כמו ידיעה שלאחר המעשים ולר"ל אינו מחלק, ובקרבן שבא על המזיד כשוגג וא"צ ידיעה בתחילה לכ' אפי' ידיעה שבין המעשים אינו מחלק, זהו העולה בסוגיא דשבת הנ"ל: כב) מעתה לריש לקיש דסובר ידיעת ספק מחלקת לחטאות, והיינו שבין מעשה למעשה משום דשני שגגות הם דלאחר המעשים אינו מחלק כלל לריש לקיש וה"ה שבין המעשים בלאו טעמא דשתי שגגות כנ"ל דידיעה שבין מעשה למעשה בקרבן שבא גם על המזיד לר"ל אינו מחלק כנ"ל] על כרחין לומר דכשיודע שספק איסור חשוב מזיד, וע"כ הידיעת ספק שבאמצע מחלקת השגגות ולר' יוחנן דסבר אינו מחלקת לחטאות ע"כ סובר ידיעת ספק עדיין שוגג ולכשיוודע לו אח"כ שוודאי איסור מביא חטאת, ע"כ אינה מחלקת לחטאות:

כג) ואין להקשות לדעת תר"י דמביא אשם תלוי כשאוכל ספק איסור במזיד דחשוב שוגג לענין אשם תלוי ג"כ א"כ גם לאשמות תלויין לא יחלק, דיש לומר דלר' יוחנן אפי' ידיעה שלאחר כל המעשים מחלק משום שגורמת כפרה כנ"ל, וע"כ ה"ה לענין אשם תלוי בעי ידיעת ספק תחילה קודם שמביא קרבן וע"כ מחלק אפי' לאחר המעשים, וכ"כ הרמב"ם להדיא, וע"כ מחלק בין המעשים כמו לאחר המעשים משום דידיעת ספק גורמת כפרת אשם תלוי ולאו משום דשתי שגגות הם, אבל לחטאת דידיעת ספק אינה גורמת כפרה (דצריך ידיעת ודאי לחטאת כנ"ל מתני' דכריתות דלמ"ד אשם ודאי בעי ידיעה בתחילה אי אפשר להביא אשם בספק על תנאי] ע"כ אינו מחלק גם בין המעשים: כד) העולה מזה דר' יוחנן סובר הזיד בספק חלב ונמצא חלב ודאי חייב חטאת, ור"ל פוטר, ונראה לי דאזלי בזה לטעמייהו דפליגו בפרק כלל גדול ר' יוחנן סובר שגג בכרת אעפ"י שהזיד בלאו חייב חטאת ור"ל סובר עד שישגוג בלאו עיי"ש, והנה בתוס' יבמות (פ') בד"ה נעשה דהזיד בספק לאו ונמצא ודאי איסור חייב מלקות ולא חשוב התראת ספק עיי"ש, ובסוף פרק קמא דכתובות בזרק אבן לגוי דקאמר א"נ פלגא ופלגא ספק נפשות להקל, הרי דכיון דנתכוין לספק אף שנמצא שהרג ישראל פטור, וקשיין אהדדי, אך רש"י ז"ל יישב זה במה שפירש ספק נפשות להקל דכתיב והצילו העדה, והיינו דווקא במיתה, אבל במלקות דלא כתיב והצילו העדה (ותדע דלא בעינן במלקות ב"ד של כ"ג שיהי' עדה שופטת ועדה מצלת] ע"כ כיון שנמצא אח"כ ודאי איסור חייב מלקות: כה) העולה מזה דמזיד לספק איסור חשוב מזיד למלקות ולא למיתה, ונראה דה"ה לכרת דלא הוי מזיד, ואם הזיד בספק כרת ובאמת הי' ודאי אין עונשים אותו כרת מן השמים וכ"כ התוי"ט בשיטת הרמב"ם והר"ש פ"ב דביכורים משנה יוד, דלא כהכ"מ פ"ט מהלכות..

הלכה י"ג דהא דיני שמים הם יותר לפנים משורת הדין מדין ב"ד של מטה כמ"ש רש"י בע"ז (ד':) בד"ה דין דלא כתיב בי' אמת עיי"ש. וא"כ בהזיד בספק חלב הרי הזיד בלאו, דלענין עונש לאו דהיינו מלקות חשוב מזיד ושגג בכרת דלענין כרת לא חשוב מזיד כנ"ל, וע"כ ר' יוחנן דאמר בפרק כלל גדול שגג בכרת אעפ"י שהזיד בלאו חייב חטאת, ה"נ הזיד בספק חלב כיון דלא הוי מזיד רק ללאו חייב חטאת, ור"ל לטעמי' בפרק כלל גדול דאמר הזיד בלאו אעפ"י ששגג בכרת פטור ע"כ הזיד בספק נמי פטור, וע"כ ידיעת ספק מחלקת לחטאות, וכיון דקי"ל כר' יוחנן, קם דינא דהזיד בספק איסור ונמצא ודאי חייב חטאת: כו) מעתה חובה עלינו ליישב הא דריטב"א שבועות והא דכריתות, ונראה דאדרבה מריטב"א מוכח כדברינו, דהריטב"א לא אמר דמזיד הוא אלא דקרוב למזיד והא ריש פ"ב דמכות אומר מותר קרוב למזיד ופטור מגלות, והקשו התוס' והריטב"א דהא בחטאת אומר מותר חייב, ותירץ הריטב"א דשאני גלות דכתיב בשגגה טובא וכתיב נמי בלא ראות בבלי דעת משמע שהי' שוגג גמור, והנה מבואר דבחטאת דלא כתיב בשגגה טובא קרוב למזיד חייב, וקשה על הריטב"א בשבועות שכתב דכיון דידע הי' לו לישאל וקרוב למזיד הוא הלא קרוב למזיד חייב: כז) אך ברורן של דברים דשניא דין טומאת מקדש וקדשיו משאר חייבי חטאות, דבכל חייבי חטאות החיוב הוא בשידע מה הוא עושה אלא שטעה בדין כגון ששגג שלא ידע שזה מלאכה ולא ידע שחלב כליות אסור, אבל בטעה במציאות מתעסק מקרי כמ"ש התוס' כריתות (י"ט בד"ה דהא, ובטומאת מקדש וקדשיו נהפוך הוא שהחיוב רק בשלא ידע שהוא טמא או שזה מקדש, אבל בשידע שהוא טמא וזה מקדש אלא שאומר מותר לא מצינו שחייב ונראה שפטור, דלא מצינו חיוב רק בהעלם טומאה והעלם מקדש דיליף מונעלם ונעלם תרי זימני.