שו״ת אבני נזר – אבן העזר – סימן קטו, קטע 26

כב) נשוב לענינינו דאי לאו שאמר אח"כ ראו כו' לא הי' בית מיחוש לקידושין, אך משום שאמר ראו כו' דיש לומר הוכיח סופו על תחילתו, ואף דבפרק ב' דחולין (ל"ט:) עלה בספק אם הוכיח סופו על תחילתו הא כתב התב"ש סי' ד' סק"ה דהיינו לאחר כדי דיבור עיי"ש, אבל כשתיכף ומיד אמר ודאי אמרינן הוכיח סופו שכוון לקידושין ואי משום שלא ידעו שהיא כיוונה לקידושין אפשר דלזה א"צ עדים ונדבר מזה לקמן בעז"ה] אך יש בו שתי ספיקות, הא' דאף שכוון לקידושין מ"מ כיון שאז לא הי' ידוע הוי דברים שבלב, הב' דמ"מ העדים לא ידעו אז, ואין לפשוט ספק ראשון מהא דחולין (ל"ט) דמסברא מחשבה דע"ז בעינן דיבור דווקא כמו בפיגול, דיש לחלק דפיגול המחשבה פוסלת והמחשב חשוב לאו שאין בו מעשה כדכתיב לא יחשב כדאיתא בזבחים (כ"ט:) ואילו השוחט לע"ז חיובו על המעשה וע"כ חייב חטאת אף שאין חיובו אלא במעשה, כדתנן ריש כריתות, וע"כ בפיגול שעיקרו אינו המעשה שחיטה רק המחשבה בעינן מחשבה של דיבור, משא"כ מחשבה דע"ז שהחיוב על המעשה יש לומר דסגי במחשבה גרידתא ועיין תב"ש שם ס"ק ב', ולי נראה כמ"ש, וא"כ אין ראי' משם: כג) אך יש לפשוט הספיקות מהא דגיטין (ס"ג.) הבריא שאמר כתבו גט לאשתי אין נותנין אבל המסוכן ויוצא ליהרג שאמר כתבו, כתבו ותנו קאמר, הבריא שאמר כתבו ועלה לראש הגג והפיל עצמו הוכיח סופו על תחילתו דכתבו ותנו קאמר,, ורמב"ם וטוש"ע כתבו שאם נתנו הגט ואח"כ עלה והפיל עצמו כשר, וקשה הא בשעת נתינה עדיין לא נודע דעתו דתנו קאמר והוי דברים שבלב ועוד דהוי מגרש בלא עדים דהעדים לא ידעו אז דתנו קאמר אלא אם כן דכיון דהוכיח סופו על תחילתו הוי כאילו הי' נתברר אז והעדים ידעו מזה:

כד) אך יש לדחות ראי' זו לפמ"ש הרא"ש פרק האומר התקבל דאשה יכולה למנות שליח לקבלה שלא בפניו משום דניחא לה זכות הוא לה וזכין לאדם שלא בפניו, ונראה שדין האיש והאשה שוין בדבר זה, והיינו שגם האיש יכול למנות שליח להולכה שלא בפניו דכיון דניחא לי' זכין לאדם שלא בפניו, והכא דהוכיח סופו על תחילתו שכוונתו ליתן ג"כ זכות היא לו הנתינה וא"צ אמירתו כלל, ואף דברים שבלבו א"צ כיון דזכות היא לו ולא שייך לומר בזה דברים שבלב אינם דברים:

כה) ואי משום דעידי מסירה לא הי' יודעים, הרמב"ם הרא"ש והטור לטעמייהו, שליחות א"צ עדים וה"ה זכי' וכן המחבר כתב דיעה ראשונה שהיא עיקר דא"צ עדים [ואף שכאן לא הביא דעת החולקין, מצינו כיוצא בזה ביור"ד סי' ק"ג סעיף ה' הביא דעת החולקין ובסי' קכ"ב סעיף ג' לא הביא דעת החולקין, ואין לומר משום דתחילה כתב יש אומרים, דליתא דידוע כל מקום שנזכר בש"ע י"א ולא הביא דעת החולקין הוא הלכה פסוקה, כ"ש בנידון דידן שדעת החולקין אינה מפורשת] ולדעת האומרים שליחות צריך עדים יפרש המשנה שנותנין אחר שנפל כל זמן שיש בו נשמה כמו שהוא בתוספתא, והיטב דיבר בספר טוב גיטין כי לפמ"ש תה"ד סי' קפ"ח דזכי' מהני בתרומה, והא דלא מהני בא בעה"ב ואמר לו כלך אצל יפות בתרומה, משום דבעינן [שיהי' נודע] בשעה שנעשה שליח שזכות היא לו ואי לא לא הוי דומיא דאתם, וא"כ מה יועיל מה שאחר נתינה עלה לגג ונפל, הא בשעת נתינה לא הי' ידוע שהוא שלוחו, ורמב"ם לטעמי' שפסק כלך אצל יפות מהני בתרומה, ולשאר פוסקים ע"כ הפירוש במשנה שאחר שנפל נותנין, וא"כ למ"ד בעינן עידי שליחות נוכל ג"כ לפרש המשנה כן ואין ראי' משם, ושפיר נוכל לומר דאף דהוכיח סופו, מ"מ אז הי' דברים שבלב, ואף שהרשב"א קידושין כתב דברים שבלב מהני לקיום, הכא גרע כיון שבאמת אמר ולא נתכוין לקדש במחשבה ועל האמירה ליכא עדים, ועוד שבשעת קידושין לא הי' עדים:

כו) מכל מקום יש לפקפק דאף דעדים שמופלגים מן הקידושין לא יועילו מ"מ הכא שתיכף ומיד אמר ראו שקדשתי כו' וכשאמר שתי תיבות אלו נתברר כוונתו לקדש, וכיון שתוך כדי דיבור הי' עדים כאלו הי' עדים בשעת מעשה, וכמ"ש התב"ש כיוצא בו סי' ד' ס"ק ה' ואין בזה משום דברים שבלב [ולא משום מקדש בלא עדים] כיון שתוך כדי דיבור נתברר כוונתו, ואי משום שנתכוין לקדשה בדיבור, הא קיי"ל בסי' רס"ח דכל שנתכוין לקנות אף שהכוונה הי' על קנין שאינו מועיל קונה בקנין המועיל, אך שדנו בזה רק מכח דברי רשב"א קידושין דברים שבלב מהני לקיום, אמרנו דהרי רשב"א ס"ל נתכוין לקדשה בדיבור לא חל המחשבה כנ"ל באריכות, אבל עכשיו שדנין מחמת שהי' עדים תוך כדי דיבור אין לנו להתיר משום שנתכוין על הדיבור: כז) ואף שלא ידעו העדים שנתרצית דומה להא דמבואר בר"ן ובש"ע בלשונות המסופקין דסתמא אמרינן דלא ידעה מאי קאמר לה ואם אמרה שידעה הוי קידושין ואף שהעדים לא ידעו שידעה, וכתב באבני מילואים דלריצוי דידה א"צ עדים, ולי נראה משום שבשעת קידושין הי' אפשר לבוא לידי בירור שיודעת אם תאמר תיכף פירוש הדברים טרם שהי' פנאי להתוודע מאחר חשוב עדים, ואף שאח"כ לא בא לידי בירור חשוב כהלכו עדים למדינת הים, ומקור הדברים עפ"י דברי הרמב"ן בטעם המקדש בלא עדים משום שאי אפשר להרוג עפ"י קידושין אלו, והוי כקידושין לחצאין, אבל קידושין אלו שאפשר להם לבוא לידי בירור חלים שפיר:

כח) מיהו לפמ"ש הרשב"א בתשובה סי' אלף קצ"ג דאינה מקודשת אא"כ יש עדים גמורים שאין יכולין להכחישן, והכא הא היתה יכולה להסתיר הדברים מה שהבינה ולא חשוב עדים, אך יש לומר דהבנתה מה שאמר לה זה אינו עצם הריצוי רק כשהבינה יש ראי' מדשחקה, וכיון שהבנתה אינו מעצם הקידושין אין זה צריך עדים, ודומה לשליחות קידושין שא"צ עדים לרשב"א ורוב הפוסקים. אך לדעת הר"ן שליחות קידושין צריך עדים אף שאינו מעצם הקידושין, וכן כתב הר"ן עוד באומרת לדידי שוה לי ואין העדים יודעין שדרכה להתייקר חשוב קידושין בלא עדים, צ"ל כפעם ראשון, ולית לי' הא דרשב"א בתשובה דלא חשוב עדים לקידושין אלא אם כן אין יכולין להכחישן: כט ואביא הוכחה לזה מדברי הר"ן פ"ב דכתובות (כ"ג) בהא דע"א אומר נתקדשה וע"א אומר לא נתקדשה תרווייהו בפנוי' מסהדי כו' וע"כ אם נשאת לא תצא, והקשה הרמב"ן הא אפי' בלא עד המכחישו אין דבר שבערוה פחות משנים, ותירץ הרמב"ן דר"פ לטעמי' המקדש בע"א חוששין לקידושין, וע"א נאמן כל שאין מכחישו עד או היא עצמה, והקשה הר"ן דהא קיי"ל אין חוששין לקידושין, ולתשו' רשב"א יש ליישב בפשיטות, כיון דמ"ד חוששין משום דע"א נאמן כל שאין הכחשה, ביסוד זה אין ראי', דמ"ד אין חוששין חולק עליו, אלא דכיון דיכולה להכחישו לא חשוב עד לקידושין, אלא ודאי דר"ן לא ס"ל הא דתשו' רשב"א: ל) והנה טעם האבני מלואים יש גם בנ"ד, וטעם האחרון שכתבתי נמי כיון שבאמת אמר הרי את מקודשת כו' וקיבלתה בשתיקה מורה שנתרצית וקבלה בשתיקה ראו העדים, רק שלא שמעו דיבורו שגורם שתהי' השתיקה ראוי', מ"מ זה אינו עצם ריצוי דידה וא"צ עדים:

לא) ולכאורה יש לומר כיון שלא אמר ראו שקדשתי' לי רק שקדשתי, א"כ אין הוכחה על תחילתו שקידשה לעצמו, ולא עדיף מאומר הרי את מקודשת ולא אמר לי דעיקר הלכה שאינה מקודשת, אך זה אינו דהרי כתב הריב"ש באומר הריני נותנו לך בתורת קידושין מקודשת, והב"ש הביאו בקיצור שהטעם משום שאומר שהוא הנותן נראה מלשונו שהוא המקדש עיי"ש כ"ש זה שאמר בפירוש שקדשתי, לכן אין מניעת שמיעת העד הרי את מקודשת לי מספיק להתירה בלא גט: לב) רק ההיתר משום שהאחד מהעדים הוא קרוב, ופשיטא שאין להחמיר בזה כדעת הפוסקים המקדש בעד אחד חוששין לקידושין שדי' להחמיר בקידושין גמורים לא בקידושין כאלה, ועוד דעת הר"ן דאף מה שאינו עצם הקידושין צריך עדים, וגם דבר זה שמה שיש עדים תיכף לאחר הקידושין חשוב עדים, ג"כ אינו מפורש, גם דעת רשב"א בתשובה באומר הריני נותנו לך לקידושין לא חשוב ידים מוכיחות וחולק על הריב"ש, ועוד דהוי מקום עיגון [וכבר כתבנו שלדעת הרשב"א כיון שבאמת דיבר דיבור שלם אינה מקודשת בהמחשבה שנתגלה בסופו] מ"מ אינני סומך על עצמי בהיתר הבתולה הזאת, רק אם יסכימו שני גדולי הוראה מדעת עצמם לא שיאמרו כדאי אני לסמוך עלי, ואז מטינא שיבא מכשורא: נאום הק' אברהם סימן קמ שנית להנ"ר.

א) ראיתי שפקפק באיזה דברים ואשיבהו על סדר מכתבו, הנה הבאתי ראי' דקרובי אם מה"ת מדלא מהני בדיני נפשות לזכות, ומעלתו דוחה כיון שאין מקבלין עדותן הויין כאלמים, והביא דברי המגיה בט"ז סי' ט"ו הוא הח"צ דהמקדש בפסולי עדות דרבנן אינה מקודשת מה"ת כיון שאין מקבלין עדותם הוי כמקדש בעדים אלמים שאין ראויין להגיד, אינו דמיון מכמה טעמים, הא' דמשמעות הש"ס דיליף מלא יומתו דאפי' בדיעבד שכבר העידו אינו מועיל, ועוד דוודאי מחוייב מדאורייתא לקבל גם עדות המזכים גם כן, ודיינים המקבלים עדים המחייבים ולא עדים המזכים וגומרים הדין האי גמ"ד כחירגא דיומא דלית בי' מששא, ואפי' לא חקרו עדים ואיימו כראוי אין קבלת עדותן כלום, כ"ש בזה שמעשה כזה לא יעשה בסדום בשלוותה לקבל עדים המחייבים ולא המזכים ואפי' עדים המחייבים מחוייב לשמוע כולם כמ"ש הרמב"ן בפירוש התורה דכשיש שלשה עדים מחוייב לשמוע כולם אף דסגי בשנים, כ"ש בזה שלא לקבל עדים המזכים שאין עוות הדין גדול מזה, והגומר דין זה והורג על פיו הוא רוצח גמור ואין ב"ד יכול להתנות בזה כיון שהיא עקירת דבר בקום ועשה, ואף דעדים המזכים כשאין מגידים חשוב קום ועשה כמ"ש התוס' שבועות (דף למד:) דכשרוצים להתיר אשה להנשא ות"ח יודע שבעלה חי מחוייב להפריז על כבודו ולילך דחשוב קום ועשה מה שיעשו איסור אם לא יעיד, והחכ"צ שכתב שלא יקבלו עדותן, היינו לפי שיטתו דכשאסורים להגיד לא יחולו הקידושין אין כאן עקירת דבר מה"ת במה שמתקנים שלא לקבל עדותן, אבל ודאי אם פסולים דרבנן ראו שנתקדשה בפני אחרים ודאי מחוייבין לקבל עדותן, ה"נ כשבאים לזכות בדיני נפשות מחוייבים ב"ד לקבל עדותם ולא ישפך דם נקי ואין ב"ד יכול להתנות בזה:

ב) ומה שהביא ראי' מבן סורר ומורה שאכל דבר שאסור מדרבנן שאינו נעשה בן סורר ומורה, ומסתמא ההורגו נהרג עליו אף דמדאורייתא מחוייב מיתה וההורגו פטור, זה שיבוש דכיון שהדין שאינו נעשה בן סורר ומורה ואין גומרים דינו למיתה, אף אם באמת מחוייב מיתה ההורגו חייב כיון שהוא קודם גמר דין כדאיתא במכות (ה') בעדים שאמרו בב' בשבת הרג פלוני נפש ובאו אחרים והזימום שבאותו יום עמנו הייתם אבל קודם לכן הרג נפש הניזומין נהרגין דבעידנא דמסהדי גברא לאו בר קטלא הוא כיון שלא נגמר דינו, ובודאי ההורגו נהרג עליו, שאם הי' ההורג פטור כ"ש שהעדים ה' פטורין כמ"ש הרמב"ם בטעם עדים שהעידו בטריפה והוזמו אין נהרגין כיון שאפי' הרגוהו בידים פטורין ה"נ בזה, אלא ודאי ההורגו נהרג עליו, וכן הוא בתוס' שם דלאחר גמר דין ההורגו פטור מכלל דקודם גמ"ד ההורגו חייב ופשוט: ג) ומה שהקשה מטורי אבן אינו ענין לכאן, ובסוף פ"ק דר"ה כתב להדיא כדבריי, שכתב דפסול דרבנן כמו משחק בקוביא נאמן לזכות בדיני נפשות, ואם זה בפסול מחמת עבירה שיש בזה סברא שמשקר, וכתבו תוס' ביבמות ( ) דבמקום שיש טעם יכולין לעקור אעפי"כ נאמן לזכות, מה נאמר בקרובים שאין חשודים למשקר אלא שגזירת מלך הוא ובקורבה שאינה פוסלת אין שום טעם לפוסלו והוא עד גמור ככל העדים והוא עקירת דבר מה"ת גמור וללא צורך מיגדר מילתא, וראייתי ברורה ואין מקום לנטות ממנה:

ד) מה שכתב דברמב"ן לא בא הדבר מבואר דקרובי אם ע"י אישות פסול מה"ת, מבואר היטב, שכתב שאין אשה כבעלה מה"ת כו' אבל בשני קידושין מתורת משה רבינו לא למדנו מדבריהם למדנו, מבואר דעד כאן מה"ת וקחשיב אחי אביו ואחי אמו יש להם נשים, הנה שגם באחי אמו אמרינן בעל כאשתו מה"ת, וכן כתב מחו' הגאון זצ"ל מקוטנא בספרו ישועת ישראל שברמב"ן מפורש דלא כנוב"י בזה:

ה) ומה שכתב עוד וז"ל ומ"ש מחינוך פרשת כי תצא דחורגו פסול מה"ת אף שהוא קרוב אם שע"י אישות, לא הבינותי דחורגו ערוה גמורה בעצם ולא משום בעל כאשתו או אשה כבעלה עכ"ל, למה ידבר דברים האלה, מה ענין ערוה אצל עדות, הנה בעל חורגו כשר כדתנן חורגו לבדו פירש"י אבל בן תורגו כשר אף דערוה גמורה, ומה דבגמרא מייתי להא דאשה כבעלה רק לאשת חורגו, דבגמ' מייתי לי' למפשט מיני' אשת חורגו דלא תנן אבל חורגו הא תנן במתני' ודברי בעה"מ אין ענין לכאן כמובן] ופשוט שאין בחורגו פסול יותר משאר קרובים שע"י אישות, ואם איתא דקרובי אם שע"י אישות דרבנן גם חורגו דרבנן, ובחינוך מפורש שהוא דאורייתא, וכן בתשו' [הרשב"א] שהעתיק בשה"ג פרק זה בורר [שהעתיק סוף התשובה ריב"ש סי"ד וכתב שהוא תשו' הרשב"א וכ"כ הש"ך סי' ל"ג] כתב שכל הקרובים השנויין במשנה פרק זה בורר דאורייתא הם ושם חשוב כמה קרובי אישות מן האם בעל אחות אמו וכו' ואין להקשות הא חשוב שם גיסו, וגיסו מפורש במלחמות ובחי' הר"ן שהוא דרבנן יען שהוא בתרי קידושין, לא קשיא שזה לר' יוסי דקי"ל כוותי' דמכשיר בחתן גיסו, בזה כתב הטעם משום דבתרי קידושי הוא דרבנן וחכמים לא תקנו בראשון בראשון, אבל לתנא דמתני' דבתר גיסו קאמר הן ובניהם וחתניהם, הנה דפוסל חתן גיסו, לדידי' שפיר הוא מה"ת, ובזה פליגי תנא דמתני' עם ר"י, תנא דמתני' סובר דתרי קידושין נמי אמרינן, בעל כאשתו מה"ת, על כן אין לחלק בין ראשון בראשון בין שאר קרובים, ור"י ס"ל דמדרבנן, ורבנן לא תקנו רק בראשון בראשון:

ו) מ"מ מפורש ברשב"א דקרובי אישות מן האם נמי מה"ת, וכן בריב"ש סי' י"ד שהיתה בת אחי אמו של הראשון אשת השני, וכתב הריב"ש שהוא פסול תורה, הנה כל ראשונים פה אחד דאין חילוק בקורבה שע"י אישות בין מן האב בין מן האם וכן כתב בדברי ריבות, וכן מסתבר דהא בטעמא תליא מילתא מדילפינן מעריות לעדות, ומה טעם לומר יותר אשה כבעלה בקרובי אב מקרובי אם, וא"ת גזירת מלך הוא, וטעם לא נדע איך ילפינן לעדות, וקושיית הנוב"י תרצתי בטוב טעם כמבואר בתשובתי הקודמת באריכות והלואי שיהי' כל שמעתתא ברורין כהדא דאין חילוק בקורבה שע"י אישות בין מן האב בין מן האם, וגם זה ברור דקורבה שע"י אם דאורייתא כמו שהוכחתי בתשובתי הקודמת, רק עיקר דין קורבה שע"י. שהוא דאורייתא זה אינו מפורש בגמ' רק שאנו סומכין על הרמב"ן והבאים אחריו שהוא דאורייתא: ז) ובאמת במלחמות כתב וז"ל בעל כאשתו ואשה כבעלה מסמך הכתוב והוא כלשון אסמכתא, אך מדכתב בתחילה שאין בעל כאשתו ואשה כבעלה מה"ת אלא בחד קידושין מפורש שהוא מה"ת וע"כ לשון מסמך אין לשון אסמכתא רק שסומכין על לשון הכתוב דודתך היא שאשה כבעלה, והנה כל הבאים אחריו ראו לשון רמב"ן מסמך ואפעי"כ כתבו שהיא דאורייתא, ע"כ ס"ל כן, ואנחנו הולכין בעקבותיהם, ומפני שאינו ברור כל כך:

הגהה ושוב ראיתי דמלשון מסמך אין ראי' שיהי' אסמכתא דכהאי גוונא ריש מגילה (ג:) משפחה ומשפחה להביא משפחת כהונה ולוי' שמבטלין עבודתם ובאין לשמוע מקרא מגילה מכאן סמכו של בית רבי שמבטלין ת"ת ובאין לשמוע מקרא מגילה קו"ח מעבודה מה עבודה שחמורה מבטלין ת"ת לא כ"ש, הנה דאף שקו"ח לדרוש מן התורה נקט לשון סמכו ואין הוכחה מלשון מסמך כלל, ועוד רמב"ן בפי' התורה פרשת בהר גורס בהא דפרק מקום שנהגו (נ"א:) אמר רע"ק מכאן סמכו לספיחין שאסורין בשביעית וחכ"א אין ספיחין אסורין מד"ת אלא מדברי סופרים א"כ למה נאמר כו' עיי"ש, הנה דלרע"ק אסורין מן התורה ומ"מ נקט לשון סמכו ע"כ הגהה: ח) וגם מה שתרצתי על הקושיא מקרובי ארוסה אינו ברור כל כך, כתבתי שישאל עוד גדולי הוראה ואם יסכימו מדעת עצמם לא שיסמכו עלי אצטרף עמהם:

ט) עתה אשיבהו במה שהשיג על חלק ב', מה שכתב על מה שכתבתי דכיון שאמר תיכף אח"כ ראו שקדשתי מוכח שלקידושין נתכוין, דמ"מ שמא אח"כ כששמעה דברים אלו לא נתרצית פעכ"ל, הלא בתחילה נתרצית ולמה נחוש שכמעט רגע חזרה בה, והא דציפתא דאסא דחשבינן לי' שתיקה דלאחר מתן מעות אף דמתחילה נתרצית להתקדש בציפתא מ"מ כשאמר תקדש בד' זוזי דאית בה זה קידושין חדשים ולאחר כדי דיבור, אבל הכא הם אותם קידושין עצמם ובתכ"ד, ועוד דכיון דהוכיח סופו על תחילתו הרי מעיקרא נתקדשה, אך משום שנסתפקתי שמא נחשב תחלה דברים שבלב ומקדש בלא עדים הוכחתי מהא דגיטין, וכשדחיתי הראי' מגיטין כתבתי מתב"ש דכשאמר בתוך כדי דיבור נחשב כשעת מעשה וזה לאו הוכיח סופו כו' רק שהוא כבשעת מעשה ממש, וכהא דנדרים (פ"ז) באמרו לו נדרה בתו והפר, ובאמת הי' אשתו, כשנודע לו תוך כדי דיבור שהיא אשתו מהני הפרה ראשונה, וא"צ הפרה חדשה, וכן לענין קריעה שקרע ואח"כ מת יצא ידי קריעה, וכתב הר"ן דכמאן דקרע השתא דמי, וכן לענין הפרה כמאן דהפר השתא דמי, שהוא רוצה גם בהפרת אשתו, ועי' נמק"י שם] וה"נ מהני ריצוי דידה מתחילה כאלו רצתה עכשיו, רק אם זרקה באותו רגע עצמו ששמעה דאז הוי חזרה, אבל לולי זה מהני ריצוי ראשונה, ואף שלא ידע זה העד מריצוי שמתחלה על זה כתבתי אח"כ טעם דלא חשיב מקדש בלא עדים, והא פשיטא דלא בעינן עדים שלא חזרה: י) ומה שכתב עוד בשם תב"ש באמר אח"כ ששחט לע"ז לא מהני, אנכי לא ראיתי כן בתב"ש, ותב"ש אמר רק אם אמר אחר כך ששחיטה ראשונה תהי' לע"ז לא מהני, ואף זה לא אמר באמר תוך כדי דיבור: יא) מה שכתב במה שהבאתי מהא דגיטין, הלא שאני התם דאמר כתבו.

אנכי הרואה שכד ניים ושכיב קרא תשובתי, כי אנכי לא כתבתי כלל להוכיח מהא דגיטין הוכיח סופו כו' רק מהא דחולין, ומפני דהא דחולין עלה בספק הבאתי דברי התב"ש דבתכ"ד הדבר פשוט שהוא כאלו אמר בשעת מעשה, והא דגיטין הבאתי רק להוכיח מזה אם חשוב כאלו דיבר מתחילה וידוע לעדים, ומזה מוכח דבכל מקום דאמרינן הוכיח סופו כו' חשיב כאלו ידוע לעדים, אך הראי' מהא דגיטין דחיתי, רק מסברא כיון דחשוב הכל בזמן אחד, ועיין תוס' כתובות למד:) ד"ה לא צריכא וריצב"א פירש כו' חשוב באין כאחת אעפ"י שאין באין כאחת ממש כדאשכחן פרק ד' אחין יעי"ש: יב) ומ"ש מדברי הריב"ש הובא בד"מ גבי שתיקה דלאחר מתן מעות אפי' אמר תיכף לאחר נתינה ושתקה לא מהני, אין ענין לכאן כלל, דהתם מ"מ לא עשתה שום מעשה אחר ששמעה דיבור הקידושין ואין ראי' משתיקתה. יג) באמת אם לא אמר הרי את מקודשת לי ואמר אחר הנתינה ראו שקדשתי כו' יש לומר לצחוק נתכוין כיון שלא נהג כדרך המקדשים, אבל זה שבאמת אמר, אין לומר שמ"מ העד שלא שמע אינו עד קידושין כיון שדן בדעתו מאחר שלא אמר לצחוק נתכוין, כיון שהודית שבאמת אמר, וע"כ מה שלא שמע משום שעמד במקום רחוק קצת או שהסיח דעתו לדברים אחרים, וא"כ אין ממה שלא שמע ראי' שלא אמר, ואם כן מה ששמע אחר כך אמירתו ראה עדות קידושין: הק' אברהם. סימן קמא לרב אחד. דבר לעז הקידושין שהעידו על אשת איש לאחר כניסתה לחופה שהיתה מקודשת מכבר כתשעה חדשים: