שו״ת אבני נזר – אבן העזר – סימן מג

סימן מג שאלה אשת איש שהעידו עלי' שהיתה נסתרת עם איש אחד שהי' בין אנשי חיל וכעת הוא בביתו, ועדותם הי' שאחד העיד שראה אותם דרך חלון שנכנסה לשטאל והדלת הגיפו אחריהם, והכניסה הי' זאח"ז תיכף ומיד והי' שם בערך שלשה רבעי שעה והעד השני העיד שעד הראשון קרא אותו ואמר לו שילך אל השטאל לראות מה שם והלך ורצה לפתוח ולא יכול כי הי' קשור הדלת בחבל, ואחר כך ראה שניהם יוצאין משם האיש והאשה, והעד הראשון אמר ג"כ שקרא לעד השני לראות ובא אליו ואמר שהדלת קשור כו' והאשה מכחשת אותם. לגמרי כי אומרת שלא נסתרה עמו, והעדות הוגבה בפני הבעל והאשה בדרישה וחקירה, והבעל אומר שהיא בחזקת כשרות אצלי והאשה היא מעוברת: תשובה א) לכאורה הדבר ברור ופשוט שמותרת, שהרי פסק הרמ"א דאינה נאסרת אלא בעידי כיעור וקלא דלא פסיק וליכא בנים ונידון דידן אף אם נחשב זאת לעידי כיעור הרי ליכא קול שזינתה וגם היא מעוברת ויהי' לה בן: ב) ועוד דהא על מה שכתב המחבר נכנסו זה אח"ז והגיפו הדלתות הוי דבר מכוער כתב הרמ"א והגיפו הדלתות במנעול. והוא מתשו' הרשב"א, הרי דדווקא כשנסתרו באופן שלא יוכל שום אדם ליכנס אליהם הוא דהוי דבר מכוער, ובנידון דידן הרי לא ראה קשירת הדלת בחבל רק עד השני, ועד אחד בדבר מכוער לאו כלום אפי' בעל מאמינו, כ"ש הכא שהבעל אומר שהיא בחזקת כשרות אצלו:

ג) אך כד מעיינינן איכא חששא, דהנה זה לשון הרא"ש פ"ב דיבמות ונראה דבסתירה לחודי' בלא קינוי אע"ג דאדעתא דניאוף אסתתר כי הנהו עובדי דשילהי נדרים שריא לבעלה אפי' ליכא טעמא כי התם למשרי דהא קי"ל קידושין פרק ד' אין אוסרין על היחוד וסתירה נמי לא אשכחן בה דאיתסר בלא קינוי אפי' בעדים, והא דאצטריך התם למימר טעמא דאיתתא שריא אם איתא דעביד איסורא אירכוסי הוי מירכס ואם איתא דעביד איסורא ניחא לי' דליכול ולימות משום דהתם מיירי דאומרת טמאה אני כמתני' דהתם דעלה קאי או בשותקת ומודה מש"ה איצטריך למימר טעמא דאיתתא שריא אבל באומרת טהורה אני שריא אפי' בלא הנך טעמא דהתם עכ"ל, ובתשו' מהרי"ק הביא לשון זה מתוס' משאנץ וכתב וז"ל ומשמע בהדיא דיש לחלק בין נסתרה אדעתא דניאוף לסתירה דממילא וכן בין לישנא דיחוד בין לישנא דסתירה מדהביא האי דאין אוסרין על היחוד וכו' והדר קאמר וסתירה נמי לא אשכחן דמיתסרא כו' והיינו כדכתבתי לעיל עכ"ל, ולעיל כתב דיחוד הוי משתמע אפי' לא דיברה עמו קודם ואפי' קדם אחד ליכנס בבית מעצמו ונכנס אחריו גם השני ואפשר שלא נכנס על דעת חבירו, וכהאי גוונא לא הוי פליג ר' יהושע כדפרישית, אלא דווקא בנסתרת עמו דמתכוונים להסתיר יחד וכדפרישית עכ"ל: ד) והנה יש לעיין בדברי הרא"ש הנ"ל שכתב דהתם מיירי באומרת טמאה אני או שותקת ומודה אבל אומרת טהורה אני שריא, ויש לספק אם טמאה אני דווקא אבל סתמא קודם ששאלוה שריא או דילמא סתמא אסורה כיון דאדעתא דניאוף איסתתרא מסתמא זינתה וסתירתה אוסרתה, וכהאי גוונא מצינו במילתא דלא שכיח לא טענינן ליתמי והיכי דטעין הוה טענה, והכא נמי כיון דאסתתר על דעת ניאוף בעידן יצה"ר לית דדכיר ליצה"ט ולא שכיח שיחזרו בהם ומ"מ היכי דטוענת מותרת:

ה) והנה יש להביא ראי' מתוס' שכתבו ג"כ כלשון הרא"ש החילוק בין אומרת טמאה אני או אומרת טהורה אני, ובכתובות (ס"ג:) כתבו ג"כ דהא דנדרים ע"כ כשאומרת טמאה אני דהא אין אשה נאסרת על בעלה אלא על עסקי קינוי וסתירה, ובסוף כתבו ועוי"ל דתחילה כששאלוה שתקה ולאחר שעה אמרה שאינה טמאה ונותנת טעם על שתיקתה עכ"ל, וקשה דאי נותנת טעם ואמתלא על שתיקתה הרי בטלו דברי' הראשונים, ואכתי קשה דבלא האי טעמא מותרת, אך אם נאמר דבסתמא אסורה רק אמירתה טהורה אני מתירתה אתי שפיר, דכיון שאמרה תחילה להיפוך שוב אין לה נאמנות כמבואר בתוס' יבמות (קי"ח) בד"ה הא מימת מיית דכשאמרה לא מת ושוב חזרה ומודה לדברי חברתה שאמרה מת ונתנה אמתלא לדברי' הראשונים אסורה ולא משתריא בדברי' של עכשיו שאמרה מת כיון שאמרה תחילה לא מת, ואף שנתנה אמתלא מ"מ אינה נאמנת בדברי' האחרונים ג"כ רק שנתבטלו דברי' הראשונים יעיי"ש במהרש"א, וכן בנידון דידן אינה נאמנת באמירתה טהורה אני כיון שאמרה תחילה להיפוך [היינו משום דסתמא אסורה חשוב כמו שאמרה להדיא להיפוך] ולא מהני אמתלא שתהי' עוד נאמנת בדבר ושוב אסורה מחמת הכיעור: ו) ועוד ראי' קצת מדאמרינן שתיקה כהודאה ואנן קי"ל באשתך זנתה בעד אחד לא אמרינן שתיקה כהודאה רק באיסורין דילפינן מאו הודע, וכן הוא בתשו' מהרי"ט חלק א' סי' קל"ח דלא אמרינן שתיקה כהודאה בשום מקום, אך לפמ"ש דבכיעור לבד נאסרת רק באמירתה טהורה אני ניתרת, א"כ הי' לה לומר טהורה אני ולא דמי לע"א אומר אשתך זינתה דאין לעד נאמנות כלל ולמה יצווח בשביל דברי':

ז) והנה מבואר לפי זה דבסתמא אסור ומה שכתב הרא"ש אבל באומרת טהורה אני, טהורה אני דווקא, ולפמ"ש מהרי"ק כשנכנסו יחד חשוב על דעת ניאוף נסתרה וצריך לאמירתה טהורה אני, ובנ"ד שהיא מכחשת העדים ודאי שקר אומרת ושוב אין לסמוך עלי': ח) ועוד כיון שהגיפו הדלתות, ובירושלמי תרעא תריק סוטה מיגף צריכה, והנה בהגפה לבד ג"כ ספק סוטה, אלא דפסק ברמ"א לקולא יען מה שנאסרת בעידי כיעור הוא רק מדרבנן, שאם הי' מדאורייתא גם אם הבעל הי' רואה הכיעור היתה נאסרת, אלא ודאי רק מדרבנן משום שע"י עדים יצא הקול, וע"כ פסק בספק לקולא, וכל זה באומרת טהורה אני אבל בסתמא דנאסרת משום אומדנא כמו גמל האוחר בין הגמלים, ואף דקי"ל כרבנן משמעתא דב"ב (נ') דרק משום חזקת ממון [וכ"ה ברדב"ז ח"ב סי' תקצ"ח וצ"ע ממהרי"ק שורש קכ"ע] דתלי לה בפלוגתא דרב ושמואל בהולכין בממון אחר הרוב, וא"כ בנידון דידן דבסתמא נאסרת דבר תורה הו"ל ספיקא דאורייתא. ט) עוד חקרתי ונודעתי שהשטאל שנסתרו בו אין בו חלונות וכתב הרמב"ם והש"ע דיוצאין ממקום אפל הוי כיעור בפרט בימות החורף מה עסק הי' להם שם והוי כיעור גדול ובסתמא אסורה כנ"ל: י) אך יש לומר פירוש אחר בתוס' כתובות הנ"ל דבתתולה ששתקה נאסרת משום שתיקה כהודאה ויצאתה מחזקת כשרות שהיתה בתחילה, ושוב אף שאמרה אמתלא ונסתלק דיבורא דידה מ"מ אסורה מחמת הכיעור, דמה שאינה נאסרת בכיעור הוא מכח חזקת כשרות, ובנ"ד שאזיל חזקת כשרות במה ששתקה תחילה והוי כהודאה:

יא) וראי' לזה מהא דהוחזקה נדה בשכנותי' לוקה עלי' משום נדה וכתב הרמב"ן והרשב"א דלא מהני אמתלא, וביאר התב"ש בסי' ב' דבריהם דאף דמהני אמתלא על לבשתה בגדי נדות מ"מ החזקה שהוחזקה מתוך (דתבעה) [שלבשה[ לא נתבטל, ודווקא בדיבור לבד לא נתחזקה בין הנשים שבעצמן הי' הנשים מסופקין שמא אמתלא יש בדבר, אבל אם עשתה מעשה דלא שכיח אמתלא והוחזקה אף שנסתלק האמירה החזקה לא נסתלק, עיי"ש, וצריך לחלק בין הא דאנן אחתינן לי' ואנן אסקינן לי' דהתם תחילה הי' העדים מכחישין רק שלא באו לב"ד, משא"כ בלבשה בגדי נדות דתחילה היתה אומרת [או עשחה מעשה המורה על נדות] טמאה אני והשתא אומרת אמתלא מהני חזקה דמתחילה, וה"נ בנ"ד כיון שתחילה שתקה והודית שפיר חשוב אזיל חזקת היתר: יב) גם קושיא הראשונה דבאשתך זינתה בע"א לא אמרינן שתיקה כהודאה, יש לומר דדמי לממזר צווח וחלל שותק דאיתא שם כל פסול דקרי לי' ושתיק פסול, ומבואר דווקא במשפחה שנתערבו בה פסול דאיכא ריעותא אמרינן שתיקה כהודאה, וה"נ י"ל בנ"ד דכיעור משוי ריעותא ואמרינן שתיקה כהודאה: יג) אך הנה בנמק"י פ"ב דיבמות משמע דחולק על התוס' בזה שכתב דכיעור לא עדיף מע"א, והרי ע"א אין לו נאמנות בדבר שבערוה כלל ואפי' בלא חזקת כשרות, ודעת הסוברת דדבר שבערוה בלא אתחזיק נאמן הוא דעת יחידית, וסוגיא דע"א ביבמה דמבעיא לי' מת בנך ואח"כ מת בעליך הוי חיובתי', דהתם בחזקת כשרות לשוק עומדת ואפי' הכי פשיטא לי' להש"ס דמדאורייתא אינה נאמנות ומבעיא לי' אם האמינוהו חכמים ופירושו של בעה"מ ז"ל הנה כל הראשונים ז"ל חולקים על פירושו ואין ע"א נאמן בדבר שבערוה אפי' בלא הכחשת הבעל דין דיליף דבר דבר מממון, וכיון שלדעת הנמק"י היא מותרת ולדעת התוס' יש לספק בפירושם יש להורות כהנמק"י.

יד) גם יש לומר דאף שאמרה שקר במה שהכחישה העדים מה שבכלל דברי' שלא זינתה שפיר הוי ברי כמו כל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי: טו) ולכאורה יש לומר להיפוך דאדרבה חשוב כאומרת טמאה אני, כהא דסנהדרין דאמר לא עברתי בצד עמוד פלוני הוחזק כפרן אי לאו דכל מילתא דלא רמיא עלי' דאינש לאו אדעתי', ופירשו התוס' דמשמעות דבריו אם הייתי עובר הייתי חייב: טז) אך יש לחלק דהתם אם איתא דלא לוה מה הי' לו לשקר שלא עבר בצד העמוד, אלא ודאי לוה ורוצה לכפור וכיון שמשקר שוב אומר שלא עבר בצד העמוד להחזיק שקרו כיון שבין כך ובין כך משקר, אבל אם איתא שלא לוה והי' יכול לפטור עצמו בקושטא לא הי' אומר שלא עבר בצד העמוד, וכעין זה כתב הנמק"י בטעם כל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי דאם איתא דפרע הי' פוטר עצמו באמת ולא הי' טוען שקר לא לויתי, ובנידון דידן אין לומר כן דהיחוד לבד הי' לה בושת, גם חושבת שאם תודה ביחוד לא יאמינו לה שלא זינתה ויאמרו הן הן עידי יחוד כו', מ"מ לשון התוס' שם לא משמע כן, ואולי יש לחלק בין התם שהעדים הכחישוהו אח"כ שעבר בצד העמוד בין נידון דידן שהיא הכחישה העדים ודו"ק: [החשובה זאת נמצאת בכתבי אחד מהתלמידים שהלך לעולמו בחזקת שהיא מועתקת מתשובת כ"ק א"א אדמו"ר זצללה"ה ואנכי לא ידעתי, המגיה]: סימן מד ב"ה פה סאכטשאב, לרב גדול אחד ולמשנהו המו"צ דשם.

שאלה באיש אחד שעבד בצבא כשש שנים ובא לביתו קודם הפסח ובחוה"מ פסח הגידו לו האם וקרוביו שחושדין את אשתו בזנות, וכל העדות שהוגבו עלי' אין בהם ממש, אך שהאם הגידה ביום ה' שיצא ממנה חתיכה גדולה מרחמה והי' מין ריקום של עיבור, אח"כ הגידה ביום א' שיצא ממנה חתיכה כרוחב ב' אצבעות כמראה ריאה של עוף, ואמרה שלפי דעתה הגרישה ממנה העובר ע"י פעולה, והדרך אחר ההפלה לצאת חתיכות כאלה, והבעל אומר שמאמין לדברי אמו ובתחלה אמר שמסופק אך אח"כ אמר שמאמינה: תשובה א) אני מסופק אם החתיכה שאמרה אח"כ ביום א' הוא החתיכה שביום ה' שיש בה מין ריקום, וא"כ היא מכחשת את עצמה, שלפי מאמרה תחילה היא עצמו היא הפלה ולפי מאמרה אח"כ הפילה קודם, ופשיטא שאין בזה משום חוזר ומגיד כיון שאין בדברי' תורת עדות ולא שייך לומר שמאמין לדיבור ראשון כיון שענין נאמנות כבי תרי שהאדם בעצמו נאמן אצלו לא משום שהענין בעצמו נראה לי שהוא אמת כמ"ש רמ"א סי' קט"ו [ואף שכתב כן בשם יש אומרים מ"מ לא כתב בזה חולק ומדברי המחבר ג"כ לא נשמע מחלוקת בזה וא"כ הלכה כן כנודע], וכיון שהאם מוחזקת לו באמת מה חזית דציית לדיבורא קמא, ואדרבא י"ל שהוא ביאור דברי' הראשונים ודיבורא בתרא עיקר, או אפשר שני מעשיות היו, ובאמת חתיכה שבחחלה הי' הפלה וחחיכה שני' אח"כ וא"כ לפי דברי' הי' הפלה גמורה ועדות ברור על זנות:

ב) אך מדברי כבודו בפלפולו נראה דפשיטא לי' שמעשה אחת הי', בודאי כן הכיר מתוך דברי', והנה לפי זה יש לכאורה להתיר משום ספק ספיקא, אף אם מפי האם אנו חיים, שמא מה שמחוזקת שחתיכות כאלה יוצאים אחר לידה טעתה בדמיונה, ועוד שמא באונס נבעלה ונתעברה ג) אך לאחר העיון ספק אונס בנתעברה יש לפקפק אם לחושבו לספק, דלכאורה קשה על הש"ס כתובות דמחשיב ספק אונס לספק, והא בש"ס ב"ק (צ"ט:) דטבח אומן שקלקל פטור וצריך להביא ראי' שהוא אומן, והטעם בזה נראה פשוט משום דפטור אומן דאנוס הוא, ולשון הש"ס אונס רחמנא פטרי', והרי החיוב ודאי שהזיק והפטור ספק חייב, וכיון שמוציאין ממון ע"כ דכודאי שאינו אונס משוינן לי', וא"כ למה נצרף זה לספק, אך התירוץ פשוט דהיתר סוטה באונס מוהיא לא נתפשה וכשהיא נתפשה היינו נאנסה אין התחלת איסור, והטעם דאיסור סוטה לבעלה מפורש בפ"ק דסוטה (ט') היא נתנה עיני' במה שאינו שלה, וכשהיא באונס לא נתנה עיני' כלל, וא"צ לפטור מולנערה לא תעשה דבר רק שאין כאן התחלת חיוב:

ד) אך בנתעברה הלוא עיבור האשה ע"י מיין נוקבין וע"י תשוקתה נפתח פי המקור לקלוט הזרע כנודע, ואם היתה אנוסה מתחילה ועד סוף ולא רצתה בו כלל אי אפשר שתתעבר, רק שיש חשש שמא תחילה באונס וסופו ברצון דמותרת לבעלה והטעם כמ"ש הרמב"ם שיצר שהלבישה סופה לרצות, וכיון שבאמת נתרצית ונתנה עיני' בו רק שהיתה מוכרחת לרצון זה אין היתרה רק מלנערה לא תעשה דבר, וכן משמע בכתובות (נ"א:) והיא לא נתפשה הא נתפשה מותרת ויש לך אחרת שאעפ"י שלא נתפשה מותרת ואיזו זו שתחלתה באונס וסופה ברצון, הנה דנקראת לא נתפשה ואעפי"כ מותרת, ע"כ מולנערה לא תעשה דבר ילפינן שאינה נענשית ליקח ממנה את שלה בשביל שנתנה עיני' באחר וכשספק דיינינן לה כודאי רצון ואין לצרפה לספק ספיקא:

ה) ובלמדי כתובות ישבתי בזה קושיית התוס' (שם ט'.) דנימא ספק ספיקא אפי' קיבל בה אבי' קידושין פחותה מבת ג' שמא באונס ואת"ל ברצון שמא כשהי' קטנה ופיתוי קטנה אונס הוא, ותרצתי בזה כיון שמ"מ נתרצתה אך שע"י הפיתוי היתה אנוסה והרצון גופי' אונס הוא שמוכרחת לרצות וכו' כנ"ל, וכשהוא ספק חשוב כודאי רצון כמו ספק אומן כנ"ל ואין לצרף ספק זה לספק ספיקא, ומ"מ כיון שלהתוס' אונס דקטנה מצרפינן לספק ספיקא, ה"ה דיש לצרף ספק תחלתו באונס וסופו ברצון, דסברא חדא הוא כנ"ל, והנה הרב המגיד פ"ג מהלכות איסורי ביאה הל"ב שהרמב"ם הוכיח מכח סוגיא דפתח פתוח דקטנה יש לה רצון ליאסר על בעלה, דאל"כ הי' ספק ספיקא גם בקיבל בה אבי' קידושין בפחותה מבת ג' שמא בקטנות:, והנה גם מהה"מ נוכל להביא ראי' שגם בנתעברה נוכל לצרף הספק שמא תחלתה באונס וכו' לספק ספיקא ו) ואמנם יש להביא ראי' דבנתעברה אין לספק באונס, ממה שדנוה לתמר בשריפה אף שלא ראו גוף המעשה רק ממה שהרתה לזנונים וניחוש שמא אונס הי' ומספיקא היכי קטלינן לה, אלא ודאי כמ"ש משום דבאונס מתחלה, ועד סוף אי אפשר שתתעבר, וכיון דודאי עכ"פ סופה ברצון לא חיישינן שמא תחלתה באונס:

ז) ויש לדחות מדלא טענה שאונס היתה אין להסתפק בכך, כעין שכתבו תוס' יבמות (קט"ז) בד"ה הכא חיישינן שמא בגמלא פרחא אזיל דלא חיישינן גבי עדים זוממים דאם הי' כך ודאי הי' טוענים, הנה שהורגין נפש בסברת מדלא טעין, וה"נ גבי תמר כיון שנתברר שזינתה, עכ"פ הי' לה לטעון שאונס היתה אם האמת כן, ע"כ דנוה בשריפה בסברת מדלא טענה, אבל בנ"ד שלא נתברר הזנות, יש לומר שזילא לה מילתא להודות שזינתה וכמ"ש תוס' כתובות (ט'.) סוף ד"ה ואי יעיי"ש, ולעולם חיישינן לשמא תחילתה באונס, וההיא דאייתי ראי' דמומחה לרבים את, צ"ל דבלא עדים אמרינן שבודאי הדיוט הי' שאלו הי' אומן לא הי' מקלקל: ח) עוד יש לעיין בנ"ד מחמת שבגמ' לא מצינו נאמן כבי תרי רק בעד אומר ודאי זינתה לא כמו בנ"ד שאף כדברי האם שמא טעתה בדמיונה ועכ"פ הוי ספק אונס וכיון דבודאי לא מהני נאמן כבי תרי רק לאוסרה בבא לצאת ידי שמים שוב בספק אף לצי"ש לא יחחייב: ט) אך ראיתי לרמב"ם פרק א' מהלכות סוטה העיד לו ע"א שנסתרה אחר הקינוי אי מהימן לי' כבי תרי יוציא, הנה דאף שהעד לא העיד דבר ברור, ובגמ' קרי לסוטה שנסתרה אחר הקינוי סוטה ספק ואם מת בלא בנים צריכה חליצה מ"מ מהימן כבי תרי לאוסרה, ואת"ל דהתם הטעם משום דסוטה אחר הקינוי הוי ספק טומאה ברה"י דחשיב כודאי, גם בנ"ד בספק אונס הוי ספק ברשות היחיד דסתם זנות במקום סתר דהוי רשות היחיד: י) ולכאורה יש לדחות עפ"י דברי תוס' סוטה (כ"ח) דסוטה קודם שתי' אסורה לבעלה בודאי, ואפי' אם טהורה הי' נענש עלי' בעלה אם בא עלי' כשאר חייבי עשה ולא כשאר ספיקות ספק חלב ספק שומן ואכלו ונודע שהוא שומן דאע"ג דצריך כפרה מיהו לא חמיר כחייבי עשה עכ"ל, וא"כ אם כדברי העד היא ודאי איסור ואין מזה ראי' לנ"ד:

יא) ומכל מקום נראה לי דיש לקיים הראי' מהרמב"ם, ונאמר דלכאורה דברי תוס' מקישוי הבנה למה תיאסר אף אם באמת לא זנתה, ואף דגזירת הכחוב היא מ"מ אינה מכלל החוקים, אך טעם הענין מפורש בספרי פסקא י"ט וז"ל מגיד הכתוב כיון שיצא עלי' שם רע אסורה לבעלה עד כאן, והיינו דהשם רע עושה בה פגם, והתינח בעידי סתירה שנאמנים לכל העולם, אבל בעד אחד אף שהוא מאמינו, אצל העולם אינו נאמן ולא יצא עלי' שם רע, ואם טהורה היא אף אם האמת כדברי העד שנסתרה לא נאסרה לבעלה, ואינו אלא איסור ספק, ואעפי"כ מהני נאמן כבי תרי, וה"ה בנ"ד: יב) מיהו אם נחשוב לספק שמא טעתה ולא הי' עובר כלל, יהי' חילוק בין סוטה אחר קינוי וסתירה דספק טומאה ברה"י הוא, אבל בנ"ד אף דזנות מקום סתר ואם זינתה ודאי ברה"י וחשיב ספק טומאה ברה"י, גם הפלה בבית הי' שהוא רשות היחיד, הא בטומאה דלמפרע לא ילפינן מסוטה לטמא ברשות היחיד כמ"ש תוס' ריש נדה, והכא ספק טומאה דלמפרע הוא דעל ידי ההפלה מספקינן שמא זינתה קודם כהא דריש נדה דע"י שמצאה עכשיו מספקינן שמא ראתה קודם ולא גמרינן מסוטה לטומאה ברשות היחיד, ובודאי אם נחלוט על ידי ההפלה שודאי עובר הי' וזינתה בודאי ומספקינן על שעת הזנות שמא ברצון, הרי הספק על שעת הזנות והוא ספק טומאה של עכשיו, אבל אם ההפלה ספק עובר וזנות וניחוש ע"י ההפלה שמא זינתה למפרע, הא זה ספק טומאה דלמפרע ועיין היטב, ואינו דומה לקינוי וסתירה דספק טומאה ברשות היחיד והיא כודאי משא"כ נ"ד דטומאת ספק הוא: