שו״ת אבני נזר – אבן העזר – סימן לח, קטע 2

כב) קיצור הפסק לדינא, אם תוכלו לפעול אצל הבעל שיגרשה אפי' בע"כ בתנאי שישיג היתר על זה מהממשלה מה טוב ומצוה גדולה שיגרשה, אך אם יעמוד באחת שאין רצונו לגרשה לא תמחו בידו ולא תרחיקהו, ואם יגרשה תבצעו ביניהם לענין כתובה, ואם תשאר תחתיו הנה דעת הב"ש ס"ק י"ט שצריך לכתוב לה כתובה מחדש, ולי לא נראה כן כמ"ש בגליון גם זאת לדעת שאם ירצה לגרשה ואין לו כלל ליתן כתובה לא תוכל לעכב הגירושין בשביל הכתובה ועיין ב"ש סי' קי"ט סק"ו: נאום הק' אברהם סימן לט שלום לכבוד הרב הצדיק המפורסם. דבר האשה א"א שנשאת בפרהסיא לבליעל אחד ובקושי פעלו אצל בעלה האמתי שיגרשנה, ולא נודע אם דרה אח"כ עם הבליעל, ועתה השאלה אם צריכה גט מהבליעל, ודעת כת"ר דאפי' דרה אח"כ עמו א"צ גט, דלא שייך אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות, כי גם לאחר קידושין אסורה עליו, דכשם שנאסרה לבעל כך אסורה לבועל עכ"ד: תשובה א) הנה במל"מ פרק יוד מה' גירושין בשם רדב"ז שאם היתה נדה לא שייך אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות, דמאן דעבר אאיסור כרת לא חש לבעילת זנות, והוא לכאורה כעין דברי כת"ר, אך באבני מלואים סי' ל"ג חולק על רדב"ז, וראייתו מתשו' הרשב"א שהביא הב"י סי' י"ז באחד נשוי אשה ונודע לו שבשעה שנשאה היתה אשת איש ואח"כ גירשה בעלה ודר עמה אח"כ, ופסק הרשב"א דצריכה ממנו גט כמו קטנה שהגדילה, דאמרינן שלשם קידושין בעל, ואף שנאסרה עליו משום כשם שאסורה לבעל, מ"מ תופסין לו בה קידושין, הנה דאף שאסורה עליו מ"מ אמרינן שלשם קידושין בעל:

ב) ולדידי לא קשה דרשב"א לאו משום אין אדם עושה בעילתו בעילתו בעילת זנות אתי עלה, אלא משום שרוצה בה להיות אשתו, שדר עמה כבתחילה, ודאי מכוון לשם קידושין, ולא דמי למגרש ובעלה אח"כ דלולי אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות לא הי' אומרים שרוצה בה להיות אשתו, שהרי גירשה ולא רצה בה, אבל זו שלא גירשה ותחילה נשאה לאישות, אמרינן דוודאי כשיוודע שעדיין פנוי' מקדשה בהביאה, והיינו דמדמי לה לקטנה שהגדילה דהתם ליכא טעמא דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות כיון דקדושי דרבנן עלי' לא הוה בעילת זנות וכמ"ש תוספות יבמות (ק"י.) ד"ה בהאי, כתובות (ע"ג.), ומ"מ אמרינן שבעל לשם קידושין, והיינו משום שרוצה שתהי' אשתו, והכי נמי בנדון הרשב"א שנשאה לשם אישות, ומאז לא הרחיקה כלל, והכי נמי בנדון דידן שהוא נדון הרשב"א ממש: ג) ועוד דהרדב"ז גופי' חלק א' ח"ד בדפוס ווארשא] סי' רע"ז הוכיח מסוגיא דגיטין בצירוף הירושלמי דאף המגרש סוטתו ברואה שנבעלה אמרינן אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות: ד) אך בנ"ד שכתב כת"ר שלא נודע אם קדשה הבליעל, והנה מחלוקת הגאונים שדעתם כל פנוי הבא על הפנוי' לפני עדים צריכה ממנו גט, ורמב"ם חולק, והרא"ש פרק הזורק הסכים עם הרמב"ם, והרמ"א אף שבסי' ל"ג הביא דעת הגאונים, מ"מ בסי' קמ"ט משמע שהסכים עם המחבר, [שלא הגיה עליו כלום] דבפנוי' דעלמא א"צ ממנו גט, אך בבא על שפחתו דעת הרא"ש פרק כיצד דאמרינן ששחררה משום אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות ובודאי שחררה, והוא היפוך דעת הרמב"ם, שנדון השפחה מסתבר לי' יותר שלא נאמר בי' אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות, ובתשובה [והוא בסי'יי הארכתי הרבה לפרש מחלוקתם:

ה) ובתה"ד סי' כ"ט כתב טעם הרא"ש דשמא לא רצה לקחתה לאשה או היא לא רצתה בו, ודווקא במגרש שתחילה רצו זה בזה כשבעלה אחר גירושין אמרינן שנתפייסו וחזרו כבתחילה ואף דבשפחה ג"כ יש לומר שמא לא רצה לאבד ממונו, מ"מ כיון דבעילת השפחה איסורא דאורייתא לא חשיד, ובודאי שחררה, אבל פנוי' דרבנן, רק במגרש כיון שתחילה רצו זה בזה אין הפסד להם במה שתחזור להיות אשתו, ע"כ אף באיסור דרבנן אמרינן אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות, זה העולה מדבריו: ו) והנה בנ"ד שרצו זה בזה אף את"ל שלא קדשה, מ"מ שוב לא שייך סברת תה"ד הנ"ל ואמרינן דלשם קידושין בעל, ובתחילה לא הי' אפשר לקדשה שאין תופסין באשת איש ובמשודכת ג"כ משמעות רמ"א שאם בעל אמרינן שלשם קידושין, וכן כתב כנה"ג דבמשודכת יודה הרמב"ם, והוא ג"כ מטעם הנ"ל כיון שרוצים זה בזה: ז) אך בנדון דידן שלא הי' עידי יחוד מחלוקת הראשונים, דעת הרא"ה כיון שידוע שהם ביחד כאיש עם אשתו הוי כעידי יחוד, והריב"ש סי' ו' כתב שרוב ראשונים חולקים עליו, מ"מ בסוף סי' קצ"ג הביא סיוע מדברי הרא"ה, ובסי' ל"ג הביא הת"מ דברי הגהות מיימוני דבלא עידי יחוד הוי ספק: ח) אך בנ"ד שכתב כת"ר שלא נודע אם דרה עמו אח"כ, יוכל להיות שעתה נעשה ספק מתי פירשו זה מזה, בכהאי גוונא אוקמא אחזקה שעכשיו פירשו, ומתחילה הי' עמה כאיש עם אשתו, וחשוב אז כמו עידי יחוד, כיון שאז לא נודע והי' אצל כולם בחזקת שעדיין כמו בתחילה, ובזה לא אוכל לפסוק, וצריך לברר היטב איך הי': הק' אברהם. סימן מ ב"ה פה סאכטשאב. לכבוד הרב החריף אבדק"ק שפערב.

בדבר אשת איש שעד אחד מעיד שראה בה דברים מכוערים [כמו שפרט במכתבו] ובעלה האמין לדבריו כבי תרי ואומר שנקבע בלבו ודאי גמור שזינתה באותו פעם ורוצה ליתן לה גט, והאשה מכחשת, ולפי דברי' לא הי' נחשב כיעור ואף לא עוברת על דת כמו שיתבאר, ואינה רוצית לקבל גט: תשובה א) הנה עיני כת"ר שפיר חזו והביא דברי הצמח צדק ע"א בכיעור אפי' מהימן לי' כבי תרי אינה נאסרת, האמנם כי בתשו' מיי' נראה סתירה מתחילת התשובה לסופה, העלה הצ"צ דתחילת התשובה עיקר וסוף התשובה שכתב לאסור הוא ט"ס, ומ"מ באחרונים מחלוקת חלקת מחוקק עם הב"ש, שהח"מ כתב אי מהימן לי' כבי תרי גם בכיעור נאסר, מ"מ נראה דמחלוקת זה שייך למאן דאוסר אם ראה הבעל לבד הכיעור, אך למה דקי"ל דאין אוסרים אלא בעדים דווקא לא עדיף מהימן לי' לבעל מראה בעצמו, וזה פשוט: ב) אך יש לעיין לענין שלא יהי' נקרא רשע אם אינה מגרשה, כי בהגהות מיי' פכ"ד מהלכות אישות אות ד' דאף דעוברת על דת צריכה התראה מ"מ מצוה עליו לגרשה. ואדרבה נקרא רשע אם אינה מגרשה, ועל כן מותר לגרשה בעל כרחה, וכן הוא בתה"ד סי' רמ"ב ובמהר"ם לובלין סי' פ', והוכחתם מהא דשלהי גיטין מדת אדם רשע בגירסתינו אדם רע] רואה אשתו יוצאה בשוק וראשה פרוע ומניחה, וכל שכן ראה בה דבר מכוער דהוי רשע אם אינה מגרשה, וא"כ תלוי במחלוקת הנ"ל אם מהימן לי' חשוב כרואה חשוב רשע אם אינה מגרשה ומותר לגרשה בע"כ ועוד יתבאר זה]:

ג) ונראה דדין זה אי מהימן לי' כבי תרי חשוב כרואה תלוי בהא דמבואר ברמב"ם וטוש"ע בהא דאי מהימן לך כבי תרי זיל אפקא שהוא לצאת ידי שמים דווקא, אך דעת הטו"ז דבאמת אי מהימן לי' כבי תרי חיוב גמור עליו כאלו עדים מעידים, אך מה שאין כופין, משום שיכול לומר אח"כ עכשיו לא מהימן לי, ולא שייך בזה שויא אנפשי' חתיכה דאיסורא, דזה דווקא באומר ברי מתחילה שאין לו דרך לחזור רק שיאמר מבודה הייתי, אבל זה אינו מכחיש דבריו הראשונים רק אומר באמת תחילה האמנתי ועכשיו אינני מאמין, אבל אם היינו יודעין שמאמין היינו כופי אותו: ד) וכן משמע בראב"ד פ"ד מהלכות קרבן פסח הלכה א' במ"ש הרמב"ם דאם אמר לו שלוחו שלא לשמו שחטתיו אם הי' נאמן לו סומך על דבריו ועושה פסח שני ואם לאו פטור ואם רצה לעשות פסח שני הרי זה משובח, והשיג הראב"ד שאין זה שבח שאם פטור אינו יכול להביא פסח על תנאי של שלמים עיי"ש, אבל אם הי' נאמן לו מודה הראב"ד שעושה פסח שני, הרי דמהימן לי' כבי תרי מועיל גם שמותר להביא פסח אף שלולי שנאמן לו הי' אסור להראב"ד] וכיון דמועיל נאמנותו אפי' להקל כ"ש שמועיל להחמיר מעיקר הדין לא לצאת ידי שמים לבד, וכן משמע עוד בראב"ד הובא בשלטי הגבורים פרק זה בורר שאלה לראב"ד שיכול להחרים סתם אם אין חבירו מאמין להעד, ואי אפי' מאמין באמת פטור בדיני אדם מה חרם שייך, אלא ודאי שאם באמת מהימן לי' גם בדיני אדם מחוייב לגרשה ואסורה לו כט"ז *):

( הגהה יש לעיין לפמ"ש הט"ז דמהימן לי' כבי תרי דין גמור דחשוב שברור בעיניו ואף להקל כנ"ל מראב"ד א"כ הא דכתובות (פ"ה.) השתא דאמרת קים לי' בגוי' מילתא כגון אבא מר ברי קרענא לשטרא אפומי' קרענא ס"ד, וכיון דחשוב כברי אל הדיין שהשטר פרוע למה לא יוכל לקרוע השטר, אך לפמ"ש הרשב"א פרק החובל ( ) דבדיין יחיד לא אמרינן לא תהא שמיעה גדולה מראי' כיון שאין לו נאמנות לא יוכל לפסוק עפ"י ידיעתו לבד, ה"נ לא יוכל לפסוק עפ"י מה דקים לי' לבד כיון שיחיד הוא ואין לו נאמנות, ובזה מצאנו טוב טעם בהא דמסיק שם דמרענא שטרא אפומי' ופירשו התוס' דחייב בעל השטר שבועה, ולפמ"ש מובן בטוב טעם, דמה דקים לי' לרבא יכול לפסוק, רק שתאמר שאינו נאמן שבאמת קים לי' בגוי', א"כ הוה לי' ע"א מעיד שהוא פרוע לא יפרע אלא בשבועה: ובזה יש ליישב לכאורה קושיית התוס' בר' פפא מה נ"מ אם קים לי' לרבא בגוי' או לא כיון דלא מהני קים לי' בגוי' רק לשבועה, ובלא"ה לא גרע ר"פ מע"א דעלמא, ולפמ"ש י"ל דבאמת בדר"פ אם הי' קים לי' לרבא בגוי' הי' בטל השטר לגמרי דאיכא תרי סהדי, ר"פ, ורבא דאמר דקים לי' בגוי' ודווקא אבא מר בר בנו של ר"פ לא יוכל ר"פ לפסול השטר לגמרי אפומי', ותאמר שבנו של ר"פ יהי' ע"א ור"פ שאומר דקים לי' בגוי' עד שני, שהרי אב ובנו אין מצטרפין לעדות אחת, אבל ר"פ ורבא שפיר הוי שני עדים, אך באמת הא ליתא דאי אפשר דר"פ ורבא יצטרפו שנים, כיון דעדות רבא מכח ר"פ, ואם תסלק עדות ר"פ לא ישאר כלום, א"כ דומה לנכי ריבעא דממונא אפומי' דחד סהדא וגרע מינה.

עד כאן הגהה, ועיין מ"ש במק"א [והוא בסי'] דשם נתבאר בארוכה עי"ש:( ה) והנה דין ע"א בכיעור מהימן לי' תלוי בהנ"ל שאם מהימן לי' מחוייב רק לצי"ש ובגמ' לא מצינו רק בזנות שאם הי' ידוע הי' כופין אותו, מנ"ל לחייבו בכיעור שאפי' הי' ידוע לו בבירור לא הי' כופין, אך למ"ד מהימן לי' הוי חיוב גמור גם בדיני אדם כנ"ל, ממילא מהימן לי' בכיעור חשוב כראה הכיעור ונקרא רשע אם אינה מגרשה, אך תשו' לרמב"ן סי' קל"ג וב"ש בשם מהרש"ל וכן דעת ח"מ דאין חיוב כלל רק לצאת ידי שמים: ו) אך כ"ז אם לא הי' חרגמ"ה, ובזמה"ז שיש חרגמ"ה, יש דיעות במרדכי אפי' אומר על אשתו שזינתה אינו נאמן דעיניו נתן באחרת וכופין אותו ומשמש עמה, וכ"ש בע"א ואומר שמאמינו, דיש אומרים בסי' קע"ח דכופין אותו ומשמש עמה, וא"כ איכא ספק ספיקא להתירא ספק כתשובה לרמב"ן סי' קל"ג וב"ש בשם מהרש"ל דאין איסור רק לצי"ש עיי"ש וכהח"מ דמה שאין כופין משום דאין דבר שבערוה פחות משנים ואין ב"ד מוציאין אלא בעדים, וא"כ אפי' מאמין עכשיו אין חיוב גמור בידי אדם ואת"ל כט"ז שמא עכשיו שיש חדר"ג אינו נאמן: ז) אך ראיתי ביש"ש פ"ב דיבמות הכריע דלגבי דידי' לא אמרינן עיניו נתן באחרת לכןף לעשות איסור במעשה והוא יודע האמת שאסורה היא לו, בשלמא לגבי דידה כיון שהוא אינו יודע מותרת היא לו, והיא משועבדת לו וקרקע עולם היא לפניו. משא"כ בדידי', וא"כ אין לדון זה לספק כיון שיש"ש גדול האחרונים הכריע שנאמן: ח) אך נראה דאף היש"ש לא אמר בעד כיעור כיון דקי"ל דאינה נאסרת בכיעור, אך דרשע הוא אם אינה מגרשה היינו דמ"מ כיון שאפשר לגרש הא מחויב לגרשה, אבל בשאין מאמינים לו ואי אפשר לגרש משום חדר"ג, שוב מחוייב בעונה ומותרת היא לו.

ושפיר אמרינן שאין מאמינים לו ולא נתיר לו חדר"ג, ושפיר הוי ספק ספיקא ודו"ק: ט) ועדיין יש לי לומר דכי אמרינן ע"א בכיעור אף דמהימן לי' לאו כלום הוא היינו כשמאמין לו על הכיעור לבד, אבל בנידון דידן שהבעל אמר שברי לו שזינתה שפיר נאסרת עליו אף שהעד אמר כיעור לבד מ"מ אצל הבעל נתאמת שזינתה, ודומה לנאמן אצלו כבי תרי שזינתה ה"ה בשנתאמת אצלו מתוך הכיעור שזינתה: י) אך המעיין בתשו' הרשב"א אלף רל"ז שכתב דבמכחשתו כיון דע"א בהכחשה לאו כלום אף מהימן לי' כבי תרי לא תאסר עליו, הרי דמה שמאמין שהמעשה אמת לא מהני כיון דהעד לאו כלום, ובחלק ד' סי' רנ"ז זה לשונו דילמא שאני התם דאיכא סהדי דנאמן בשאר איסורין ע"כ אסור במהימן לי', וא"כ בעד כיעור ומאמין על הזנות שאין שום עדות לא נאסר, האמנם כי דברי רשב"א ח"ד, הרשב"א עצמו כתב להיפוך בחלק א' סי' קי"ח דאפי' גוי מתכוין להעיד אי מהימן לי' אסור ופסק כן בש"ע יור"ד סי' ט"ז סעיף י"א אף דגוי מתכוין להעיד אין לו נאמנות בשום מקום, מ"מ לא מצינו רק במאמין לעד, לא במאמין מה שלא אמר העד, והכי לפוסקים דווקא במהימן לי' גם בשאר מילי, מפורש דאין הנאמנות רק לעד, לא שבלבו מאמין שנטמאת, ואף להפוסקים החולקים בזה לא פליגי, ע"כ נראה לי שלא נאסרה עליו ולא נקרא רשע שאינו מגרשה, וע"כ אסור לגרשה בע"כ משום חדר"ג: דברי הדו"ש הק' אברהם. סימן מא ב"ה יום ד' שמיני תרס"ה לפ"ק פה סאכטשאב יע"א. שוכט"ס לכבוד הרב החריף הבקי מו"ה מנחם מענדיל נ"י האבדק"ק יאדווע. דבר אחד שהתוודה ברבים בעת צרה שחיפשו בעבירות, ועמד זה והתוודה בבהכנ"ס שזינה עם א"א ושלחו אחרי' וגם היא הודית, והבעל אמר שהאמין לדברי', אם נאסרת עליו ואם יכול לגרשה בע"כ:

תשובה א) הנה עדות הנואף שהודה יחשב רגלים לדבר, ולכאורה משמע מח"מ וב"ש בסי' קט"ו ס"ק ב"ט אם הודית לפני אחד שנטמאת הנחשד מצטרף עמו לאוסרה, וכתבו ח"מ וב"ש דווקא ביש רגל"ד, ואם איתא דעדות הנחשד חשוב רגלים לדבר, א"כ מה צריך רגלים לדבר הלוא איכא עדות הנחשד: ב) אך בתשו' רעק"א סי' צ"ט, הביא כת"ר את דבריו, חולק על ח"מ וב"ש מלשון פסקי מהרא"י, אלא אפי' אין רגל"ד, אך במקום ע"א לא תלינן בעיני' נתנה באחר [גם הרב ז"ל מלאדי בתשו' חולק עליהם דלא תלינן בעיני' נתנה באחר רק במקום דליכא אלא חשש שויא אנפשי' חתיכה דאיסורא לבד לא במקום שני עדות, ושותא דמרן ז"ל לא ידענא, דהא ליכא שני עדים על זנות שאחד לא ראה רק שמע מפי' ואיכא עדים לענין שויא אנפשי', וסוף סוף משום שויא אנפשי' אתינן עלה] ולדידי הדין עם ב"ש וח"מ דבליכא רגלים לדבר ואי לאו הודאת הנחשד לא הי' גם ע"א דהא אמרינן עיני' נתנה באחר, א"כ כל העדות מכח הנחשד, ודומה לנכי ריבעא דממונא אפומא דחד סהדא, דהנחשד בלעדי העד ששמע הודאתה הוה ע"א ועד השומע לא הוי עד בלעדי הנחשד, ודקדוק רעק"א מפסקי מהרא"י אינו דקדוק, שהרי כל התשובה סובבת דעובדא ההוא חשוב רגלים לדבר, ומ"ש מהרא"י בלשון מאן לימא לן, משום דהא מילתא דהודאתה עם רגל"ד אוסר תולה לה מהרא"י שם במחלוקת תוס' יבמות עם תוס' כתובות: ג) אך שמ"מ אין ראי' מח"מ וב"ש דהודאת הנחשד לא יחשב כרגל"ד, דלעולם חשוב רגל"ד, אך דמ"מ לא הי' חשוב שני עדים דהוי נפיק נכי ריבעא דממונא כו', ועי' בח"מ סי' ל"ה סוף סק"ג כה"ג:

ד) אך בנ"ד א"צ לכ"ז כיון שאמר דרך ווידוי ותשובה, משמעות אחרונים דהוי ודאי רגלים לדבר ואף שלא אמר בגביית עדות, דאטו לעדותו אנו צריכין הלוא עפ"י הודאתה אנו אוסרין ואמירתו רק שיהא רגלים לדבר, והדין ברור דיכול ומחוייב לגרשה אפי' בע"כ, וגם משום דמהימן לי', ואף שיש דיעות בזה, מ"מ הוי צירוף להיתר לגרשה בע"כ: ה) ובאמת דעת זה דאפי' מהימן לי' אסור לגרשה בע"כ דגורם לבטל תקנת רגמ"ה נפלאת בעיני, ולפענ"ד הי' נראה דאפי' בסתם כשאמרה טמאה אני לך מותר לגרשה בע"כ, שהרי הר"ן הקשה באומרת טמאה אני לך איך תקנו שלא תהי' נאמנת הא שויא אנפשה חתיכה דאיסורא, ומסקנת הר"ן בשם אחרים דמשנה ראשונה שנאמנת לאו דינא הוא דמדינא אינה נאמנת להפקיע עצמה מבעלה שהיא משועבדת לו רק משום דהא מילתא דטמאה אני לך כסיפא לה מילתא, תקנו במשנה ראשונה להאמינה, דאי לאו דקושטא אמרה לא הוית מזלזלא בנפשה כולי האי ומכי חזו רבנן בתראי דאיכא למיחש לעיני' נתנה באחר אוקמוה אדינא עכ"ד: ו) ולכאורה בעל שאמר שראה שאשתו זינתה שפשוט בש"ס כתובות (ט':) ובכל הפוסקים שקודם תקנת רגמ"ה נאמן לאוסרה עליו משום שויא אנפשי' חד"א, הלוא משועבד לה ואיך יהי' נאמן להפקיע עצמו משיעבודה, ואף דגבי' לא שייך עיניו נתן באחרת שבלא"ה בידו לגרשה, הא לא צריך לטעמא דעיני' נתנה באחר אלא משום דלא מזלזלא בנפשה, דהא לא שייך בדידי' שאמר עלי' וכשהוא רוצה ליפטר אותה מה איכפת לי' בזלזולה, ועוד דבש"ס כתובות (הנ"ל) מבואר דהאיסור משום שויא אנפשה חד"א, ולמה, הא משועבד לה, וצ"ל שמחוייב לגרשה להפקיע עצמו משיעבודו, ודווקא בדידה שאין לה עצה לצאת ממנו שלא מדעתו ואנוסה היא בגזירת ב"ד שאין מאמינים לה, ומותרת לדור עמו, אבל הוא דלאו אנוס הוא שפיר נאסרת עליו:

ז) וממוצא הדבר נשמע שגם האומרת טמאה אני לך אין היתר רק אם אין הבעל רוצה לגרשה אף אם תרצה לקבל גט ממנו, אבל אם ירצה לגרשה מרצונה נאסרת בו, ממילא כשרצונו לגרשה אפי' רק מרצונה] נאסרת בו, ושוב מותר אפי' לגרשה בע"כ: ח) ובפוסקים מבואר במאמינה יש דיעות, ובאינו מאמינה משמע לכ"ע אסור לגרשה בע"כ, ומשמע דלא ס"ל כאחרים שבר"ן, וכן מבואר בתוס' יבמות (כ"ה.) דטעמא דלא אמרינן שויא אנפשה חד"א משום שראו חכמים שרוב נשים משקרות בזה ע"כ התירו חכמים זה, וזה שכתב בפסקי מהרא"י סי' רכ"ב דבמקום שיש רגלים לדבר לא שייך לומר משקרת ושוב אמרינן שויא אנפשה חד"א, וכל זה אינו לדעת הר"ן דטעם דלא אמרינן שויא אנפשה משום דמשועבדת ולדעת הר"ן נראה דאפי' איכא רגל"ד אינה נאסרת, אך לגרשה בע"כ מותר אפי' בלא רגלים לדבר, ועכ"פ הוי אחרים שבר"ן סיוע להתיר לגרשה בע"כ כשמאמינה, וכ"ש בנ"ד דחשיב רגלים לדבר ומותר ומחויב לגרשה בע"כ בלי פקפוק: הק' אברהם סימן מב ב"ה אור ליום ג' שמות עת"ר לפ"ק פה סאכטשאב, כבוד הרב המאה"ג חו"ב יר"א כו' מו"ה יצחק דוד נ"י הכהן אבד"ק זעליהוב.