שו״ת אבני נזר – אבן העזר – סימן יח, קטע 14

טו) אשר ע"כ נראה עפ"י מה דאמרינן ריש פרק ואלו נדרים דברים שבינו לבינה לעצמו מיפר לאחרים אינו מיפר, וכתבו הרא"ש והר"ן דכל זמן שלא נשאת חשוב לעצמו כיון שראוי' לשוב אליו, אך אם נשאת דשוב אסורה לחזור לו חל הנדר, ולפי"ז י"ל דאף הרי"ף והרמב"ם מודים דכל שלא נאסרת לבעל אף לנטען מותרת, אך משום דאחר שגירשה בעלה נאסרת אף לבעלה, ואף אם ישאנה שנית, יהי' קלא דמקמי נשואין שניים, וכי היכי דאמרינן בגיטין (פ"א) ביצא קול על אשת כהן שהיא גרושה ומת הכהן ונשאה כהן אחר תצא מן השני משום דהוי קלא דמקמי נשואין שניים, וה"ה דיש לומר כן באותו בעל שנשאה שנית, ובירושלמי גירש מהו שיחזיר, אם לא כן אתה מוציא לעז על בניו, עד כאן, מבואר דאם אין לה בנים לא יחזיר, ואף דמודינא דאם כנס לא יוציא, היינו משום דאמרינן קם בקלא דליתי', ועיין בנמק"י ובב"ש, מ"מ כל כמה דלא כנסה אסורה לו אף לענין דיעבד ודו"ק, וכיון שאחר הגירושין נאסרה לבעל מחמתו נאסרה אף לנטען: טז) וכל זה באשה דעלמא דלולי זה הנטען היתה מותרת לחזור לו לאחר גירושין, נקרא מה שנאסרה מכח זה שנאסרה לבעלה, דכהאי גוונא לענין דברים שבינו לבינה כשראוי' לחזור חשוב דברים שבינו לבינה כנ"ל, אבל בנידון הרא"ש שבלא"ה נאסרת לראשון מחמת שנשאת תחילה לאחר ואסורה לחזור לו, אף שנאסרה עליו אחר הגירושין מחמת הזנות ג"כ, לא חשוב שנאסרה לבעלה כיון שאסורה לחזור לו, כי היכי שאינו חשוב דברים שבינו לבינה כשנשאת לאחר וכנ"ל ודו"ק היטב:

יז) ובזה מיושב קושיית הנוב"י על הרי"ף והרמב"ם, דבכיעור לרבי אסורה לבועל ולא לבעל, מה מקשה בסנהדרין (מ"א) יאמרו לאוסרה על בעלה השני באנו, אימא דר' חנן כרבי ס"ל דבכיעור לבד נאסרת לבועל, ולמה אמרו שראו כמנאפים, די שיאמרו שראו עניני כיעור, ובשלמא לשאילתות דלרבו בכיעור נאסרת גם לבעל, א"כ אם כרבי גם לאוסרה על בעלה אינו טענה, דהי' להם לומר שראו כיעור, אלא ודאי לאו כרבי, וא"כ יכולין לומר ג"כ לאוסרה על בעלה שני, אך לרי"ף ורמב"ם קשה, ומכח זה הכריע הלכה כשאלתות, אך לפמ"ש ניחא, דכיון שכבר נאסרה לבעל, שוב אינה ראוי' לחזור אליו אחר גירושין, ולא נקרא שנאסרה לבעל ומותרת לבועל, ולפי זה בנידון דידן שכבר נאסרה לבעל, שוב לא מתסרא לבועל בכיעור: יח) גם יש לומר כיון דבכיעור לבד בלא קלא דלא פסיק, אינה אסורה בדיעבד רק לכתחילה, וא"כ בנידון דידן שנכשלים באיסור נדה י"ל דמיקרי דיעבד, ואף דלגבי דידי' לכתחילה, דאי בעי לא יעברו איסור נדה, מ"מ יחשב דיעבד לגבי דידן שלא נמחה בידם: יט) אחר זה מצאתי בתשו' נוב"י מהד"ת נידון קינוי ב"ד ע"י שליח שכתב דלא מהני דהוה מילי, ודומה לקידושי כסף ע"י שליח עושה שליח, ואח"כ כתב שלא נעלם ממנו שיש פלוגתא, ולא ידענא מזה באמת בשליח בקידושי כסף אם יכול לעשות שליח יש פלוגתא, אולי חשב שדומה לאומר אמרו, אך אין זה משמעות דבריו, שוב ראיתי בפ"ת הביא דברי נוב"י הנ"ל, ותמיהני על מעלתו שלא הביאו: כ) סוף הדבר לפענ"ד שלא נמחה בידם הנשואין, אך באופן שעכ"פ יאמרו בב"ד אחר האיום שלא הי' דבר רע ביניהם קודם הגט, אז אני מסכים שלא למחות בידם, היינו להיות שב ואל תעשה, ויען שהוא איסור עולם טוב שיסכים עוד אחד מרבנים מובהקים: הק' אברהם. סימן לד ב"ה יום א' חקת תרנ"ד לפ"ק פה סאכטשאב.

שלום להרבנים המופלגים האבד"ק ראווע והאבד"ק ביאלא. והדיינים הנלוים אליהם, יהי שלום בחילם א) מכתבכם על דבר האשה אשר יצא עלי' קול שם רע ראיתי, והנה אין בכל העדיות כדי לאוסרה, או אפי' להחשב כיעור, כי היותר מכל הוא דבר ההאטעל, והנהו נגד גוי מסל"ת, הביאה עד אשר ראה אותה שעה שלישי בבוקר ומזה מוכח שלא לנה בהאטעל, ואשר העידה אשה שראתה אותם בשפייכליר, אף לפי דברי' אינו רק יחוד לבד, ויחוד לבד בלא סגירה במנעל לא חשיב כיעור, והקול שיצא בעיר כפי הנראה ממכתבכם הוא מן ההאטעל שאין בו ממש כנ"ל: כ) אך עיקר החשש מחמת המכתב שנמצא אצל יאקלי ממנה והמכתב נמצא בו כמה דברים מכוערים מ"מ הואיל ולא נכתב בו בפירוש שזנתה לא נחשב יותר מן כיעור, וזה אם יתברר שהוא כתב ידה, אך מה שהכתב דומה אל הקוויטעל שמודית שהוא שלה, איננו ראי' מכמה טעמים, הא' כיון שהקוויטעל הי' אצלו י"ל שמא זיופי זייף, ואת"ל שא"א לזייף אות אות לב רק חתימה לחתימה כמ"ש הרא"ש פ"ב דכתובות, א"ן אי אפשר להכיר נמי, ואת"ל שאפשר להכיר בדמויי אות לאות כמו כן אפשר לזייף, ואף אם המכתב הי' קודם הקוויטעל מי יימר שהקוויטעל הוא כתיבת ידה, אף שהיא אומרת שנתנה לו פיתקא, מ"מ אין נזכר בדברי' שזה הקוויטעל נתנה לו, ועוד דברי הרא"ש הנ"ל שאי אפשר לקיים רק חתימה מחתימה כמו שהוכיח שם מהא דלכתוב חת"י אחספא ולא קאמר לכתוב אלפא ביתא אפי' אמגילתא:

ב) ועוד דקיום ע"י דמויי נ"ל דלא יועיל לאסור על בעלה, שהרי כתב המרדכי פ"ב דכתובות שאינו אלא תק"ח בקיום שטרות משום פסידא דלקוחות, ומה שאינו כשר בדיני ממונות רק משום תק"ח לא יועיל לאסור אשה על בעלה כמו לענין דרישה וחקירה דצריך דו"ח לאסור אשה על בעלה, וביאר בתשו' הרמ"א סי' י"ב החילוק שבין דו"ח דצריך בין ראי' ביחד דלא צריך וכשר בעדות מיוחדת, וביאר הרמ"א שם משום דדו"ח מה"ת צריך אף בדיני ממונות, ותק"ח להכשיר בלא דרו"ח, לענין לאסור על בעלה דינו כדיני נפשות דלא תקנו, והכי נמי לענין דמויי, ולא יועיל רק אם יכירו אפשר אפי' אחד יכיר כמו שיבואר לקמן] בטביעת עין שהוא כת"י, אך אין מחוייבים לחקור על זה, שאם יחקרו ויתקיים ע"כ לא יהי' רק כיעור, והא אין מוציאין רק בעידי כיעור בצירוף קלא דלא פסיק] אבל לא אם הבעל עצמו ראה הכיעור, והטעם מבואר בהרא"ש משום דע"י עדים יתפרסם הדבר ויצא הקול, וכיון דטעם עידי כיעור משום הקול, וא"כ כשלא יתקיים אף אם הדבר אמת כל זמן שלא יתקיים לא יצא הקול ומותרת היא: ד) ואין לפקפק בכל זה ולומר כיון דמה"ת לא בעי קיום לא תקנו חכמים בזה להקל באיסורין, ליתא דאפי' בכת"י כתב הש"ך חו"מ סי' ס"ט ס"ק י"ב דבעי קיום מה"ת, כ"ש בזה אגרת בעלמא, ואף שהקצוה"ח חולק בכת"י, מ"מ באגרת טפי עדיף, ויש לצרף ג"כ דעת האומרים דבטוען מזוייף אפי' בעדים בעינן קיום מה"ת: ה) אך אם הבעל ירצה לברר הדבר לצאת ידי שמים אם יבואו עדים ויקיימו מכתבה שמכירים בטבע שהוא כת"י, נראה ודאי דחשוב כיעור, ואם ירצה יוכל לגרשה בע"כ, ולדעת הרמב"ם אפי' בלא כתובה, ואפי' רק אחד יכיר שהוא כת"י אפשר שיצטרף עם עדות הנחשד שזינה עמה משום פלגינן דיבורי', ועדות מיוחדת מהני לאסור אשה על בעלה:

ו) מיהו בתשו' צ"צ החדש מהגאון זצ"ל מליבאווויטש פסק בעדות מיוחדת בכיעור לא מהני, וגם לומר פלגינן דיבורי' צריכין לידע לשון הנחשד, שהרי כתב הרשב"א, הובא ברמ"א סי' קט"ו, שאם אמר אני זניתי עם אשתך לא אמרינן פלגינן דיבורי', ובדין עדות מיוחדת לאסור אשה על בעלה כבר כתבתי תשובה ארוכה והיא בסי' כ"ט] וכן בנדון הרשב"א הנ"ל: הק' אברהם. סימן לה ב"ה אור ליום ב' נח תרנ"ו לפ"ק פה סאכטשאב. שוכ"ט לכבוד אהובי ידיד ישראל וידי"נ הרב הגדול המפורסם צדיק וחסיד מו"ה פינחס אלי' נ"י האבד"ק פילטץ. בדבר האשה שיש עלי' עידי כיעור וקלא דלא פסיק ואין לה בנים, אך שיש אויבים, וכבוד מעלתו מסופק דאין אדם שאין לו אויבים בפרט בעתים הללו ונפל פיתא בבירא: תשובה א) הנה לשון הנמק"י אבל איכא אויבים שהוציאו הקול, וביש"ש זה לשונו נראה לפרש דלאו דוקא בוודאי הוציאוהו אויבים איירי דא"כ פשיטא אלא באיכא אויבים בעיר ויש קצת רגלים לדבר שהם הוציאו הקול עכ"ל: ב) מ"מ בעיקר הדין מאחר שהמחבר פסק בעידי כיעור וקלא דלא פסיק נידון להוציאה מבעלה לקולא, ורמ"א כתב יש אומרים ולא סיים וכן עיקר, ופרמ"ג יו"ד בכללי הוראה הביא בשם מהר"מ זיסקינד דנקטינן כמחבר והוא סיים בדאורייתא צריך עיון, וא"כ בנ"ד למהר"ם זיסקינד מותר לקיימה, ולפרמ"ג אפשר מותר לקיימה כפסק המחבר , או אפשר הואיל ודאורייתא היא מחוייב לגרשה מספק:

ג) הגם כי לכאורה גם לי"א ברמ"א הואיל ומתירין בשיש לה בנים על כורחין גם באין לה בנים הוא רק איסור דרבנן וא"כ ניזל לקולא, וכמו בספק מים שאין להם סוף דפסק הטו"ז דאזלינן לקולא, יש לומר שאני משאל"ס שאם נשאת לא תצא על כן אף שאסור לכתחילה הוא רק חשש דרבנן, משא"כ כיעור ואין בנים שתצא ע"כ חכמים עשאוהו כשל תורה, ודומה לספק גבינות של גוים דכתב הש"ך סי' ק"י בכללי ספיקות אות י"ח בשם או"ה דספק דאורייתא חשבינן לה, הואיל ואסרוהו מחשש איסור תורה, ודווקא ספק מים שאין להם סוף דומה לספק בשר שנתעלם מן העין הוי ספק דרבנן הואיל וחומרא בעלמא הוא, ה"נ משאל"ס כיון שאם נשאת לא תצא, הא דלא תנשא הוא חומרא בעלמא: ד) נשוב לנ"ד דחשוב פלוגתא בדאורייתא, מיהו בנ"ד שהבעל אומר שאינו מאמין על אשתו שום דבר ושקר ענו בה אפשר לדמותו לספק תרי ותרי, שאם הוא והיא אומרים ברי לא תצא ופירש"י שאף ברי מחמת אומדנא חשוב ברי ולא תצא, והח"מ וב"ש כתבו מחלוקת רש"י והר"ן ולא הכריעו:

ה) אך יש לומר באיסור סוטה דהוי טומאה ברשות היחיד אף בספיקא דפלוגתא היא טמאה ודאי, כמו לענין חזקה דהסכמת רוב ראשונים ר"ן פ"ק דקידושין, רא"ש פ"ד דכתובות סי' ה', ספר האשכול טריפות סי' י"ז דאזלינן בתר חזקה, דלא כתוס' חולין (פ"ו.) בד"ה מאי טעמא, וכן דעת נקה"כ יור"ד סי' ט"ו סק"ב דבספק דפלוגתא אזלינן בתר חזקה, ה"נ יש לומר כן בספק טומאה ברשות היחיד, ואף לדעת התוס' חולין הנ"ל יש לומר שאני חזקה שמברר ואין החזקה מברר הדין, משא"כ טומאה ברשות היחיד שאין סברא לומר שמשום שהי' ברשות היחיד נחשוב שהמעשה הי' כך, רק שגזה"כ ברשות היחיד אף אם אמת שלא נטמא הואיל ומסופקינן יהי' טמא ודאי וכמ"ש תוס' סוטה (כ"ח) ד"ה מה דאפי' טהורה היא נענש עלי' בב"ד של מעלה כאילו בא על חייבי עשה, א"כ גם בספיקא דפלוגתא כן: ו) אך לפי זה יש לומר דאפי' בספק טומאה ברשות היחיד מהני ברי, ולא דמי לברי נגד חזקה משום דחזקה מברר ואנו תופסין שעדיין הוא כבתחילה ולא מהני ברי, אבל ספק טומאה ברשות היחיד כיון שעדיין ספק הוא כנ"ל מהני ברי דידי' שאומר שודאי טהורה בעיניו, ולא עשתה תורה כודאי כיון דלדידי' ליכא ספק טומאה כלל, אך הר"ן בתרא נגד רש"י ולא מהני ברי שעל ידי אומדנא וגם לדעת רש"י יש לדחות וק"ל: ז) מ"מ לדעת מהר"ם זיסקינד דהלכה כמחבר אינה אסורה לו כלל, והפרמ"ג ג"כ סיים בצ"ע ועל כן נראה לי ברור שאף שמב"ש מבואר דמסקנא בעידי כיעור וקלא דלא פסיק תצא, עכ"פ אין כופין, שוב ראיתי להב"מ בתשו' רעק"א סי' ק' כתב כן שאין כופין, כ"ש בנ"ד שהבעל אומר שאינו מאמין עלי' שום דבר והיא כשירה בעיניו דלא גמר ומגרש:

ח) ואף הרחקה דר"ת המבואר ברמ"א סי' קנ"ד סעיף כ"א אין לעשות כמבואר בכנה"ג שם בהגהת ב"י סעיף ל"ד, אך נראה לי מסברא שיכולין לכופו שלא יתייחד עמה ואם ע"י זה יגרשנה לא יחשב גט מעושה רק גט ברצון אף לדעת הפוסקים שמותרת לו דמ"מ כיון שאין יכול לדור עמה מחמת כפיית ב"ד ואין לו תועלת ממנה מגרשה מרצונו, ואפי' אם באמת מותרת סוף סוף אינו יכול לדור עמה מחמת הכפי', ואפשר יותר עדיף מאיסור גרידא דבאיסור גרידא יש לומר לדעת הפוסקים שמותרת הוי גט מוטעה שאילו ידע שמותרת לא הי' מגרשה, אבל אם כופין אותו על הפרישה לא הוי מוטעה דמ"מ אינו יכול לדור עמה, ומעושה לא הוי כיון שאינו אנוס על הגט: ט) שוב ראיתי להכנה"ג שם בהגהת הטור סעיף ס"ד כרות שפכה ע"י חולי אין כופין אותו לגרש אבל כופין אותו לפרוש ממנה (והיינו כיון דאיכא פלוגתא דרבוותא אין כופין לגרש מחשש גט מעושה שלא כדין אבל כופין לפרוש, ואם ע"י זה יגרשה מאליו אין זה מעושה] וכתב כן בשם ספר תומת ישרים בשם מהר"י אבוהב ומשמי' דנפשי' כתב בסי' ח"י שגם הא לא עבדינן יעיי"ש, ולדעתי ברור דאין זה קרוי מעושה: י) עוד יש לי לומר בעיקר הדין דאין כופין מחשש גט מעושה שלא כדין דזה אינו אלא בכופין אותו מחמת האשה שרוצית בגירושין דבזה נחשב כאילו היא כפאתו ודומה לתלוה ויהיב, אבל בכופין אותו מחמת האיסור שאין האונס מחמתה, בזה אמרינן גמר ומגרש. וכזה ראיתי למחו' הגאון מקוטנא זללה"ה בספרו סי' כ"ה, אלא שראייתו אינה מחוורת בעיני, שהוא מדמה אונס אחרים שלא מחמת המקבל מתנה לאונסא דנפשי', וזה אינו דמיון, שהחילוק בין אונסא דנפשי' לאונסא דאחריני דאונסא דאחריני לולי השדה לא הי' האנס מכריחו.

ולא הי' עושה לו דבר רע, רק מחמת שאינו רוצה ליתן נמצא שבנתינה אינו מציל עצמו כלום רק במה שאנו מסרב שלא ליתן, ואילו הי' אנוס שלא הי' יכול ליתן לו לא הי' עושה לו דבר, הנה שאינו מציל עצמו כלום בנתינה רק בשלילה שאינו מסרב, ע"כ לא גמר ומקני, אבל אונסא דנפשי' שדחוק למעות הוא מציל עצמו מדוחק בהמכירה ורוצה בהמכירה, וזה פשוט, וגדולה מזה כתב הב"י סוף סי' ר"ה דכשאנס רוצה להורגו והוא אומר טול קרקע זו ותניחני גמר ומקני אף שבא מחמת האנס, רק משום שמציל עצמו בנתינה שבלא השדה הי' רוצה להורגו, ואין ראי' משם, מ"מ יש סברא לומר כן: יא) שוב ראיתי שזה אינו, שהרי כתב במישרים נתיב כ"ג חלק ת', הובא ב"י סי' קנ"ד, בשהה עשר שנים ולא ילדה יש פלוגתא דרבוותא אם כופין בשוטים ויש להחמיר שלא לכוף בשוטים דלא ליהוי גט מעושה, והא בשהה עשר שנים אפי' רוצית לדור עמו לא שבקינן ואין האונס בא מחמתה, ואעפי"כ יחשב גט מעושה, וזה ברור: יב) רק זאת נראה לי דלכוף שלא לדור עמה אין בו חשש גט מעושה, מ"מ הואיל בכנה"ג יש בו מחלוקת אין רצוני לסמוך עלי בדבר חמור כזה, זולת אם יסכים עוד גדול אחד: יג) סיומא דפסקא שאם יש קצת רגלים לדבר שאויבים אפקוהו לקלא אין לאוסרה עליו, רק מצוה עליו לגרשה ואף בע"כ, ואי אין רגלים לדבר אוסרין אותה עליו, אבל אין כופין על הגירושין רק שלא לדור עמה, וזה אם יסכים גדול אחד: ידידו דו"ש וש"ת הק' אברהם סימן לו לרב אחד.

א) בדבר הנחשדת, הנה לא ראיתי בזה יותר מע"א בכיעור, ואפי' אם הבעל מאמינו כבי תרי, ובתשו' מיי' סי' כ"ה דע"א בכיעור ומאמינו כבי תרי חייב להוציאה, זה לפי שיטתו שאפי' הבעל ראה הכיעור נאסרת עליו כמ"ש הרא"ש בשם רבינו מאיר בעל התשובה ההוא, אבל לדידן שהאוסרים בכיעור לבד הוא הט"ז וסייעתו משום שהרא"ש הסכים לאסור בכיעור לבד אפי' יש לה בנים, והרי הרא"ש כתב דווקא בעידי כיעור ולא בראה הבעל הכיעור, ומה שמאמינו להעד לא עדיף מראה בעצמו, וזה פשוט: ב) אך יש לעיין אם מ"מ מצוה לגרשה [ואין בו משום חדר"ג] שהרי פשוט בפוסקים שאפי' עוברת על דת בלא התראה אף שאם רצה לקיימה מקיימה, מ"מ מצוה לגרשה ואין בו משום חדר"ג, וה"ה ראה בעצמו דמצוה לגרשה, דלא תהא שמיעה גדולה מראי', מ"מ י"ל במאמין כבי תרי דאפי' בזנות ממש אינו חייב רק לצאת ידי שמים, בכיעור אינו חייב כלל לגרשה: ג) מיהו לדעת הט"ז סי' קט"ו במאמין כבי תרי מה שאין כופין אותו משום שיכול לומר עכשיו אינני מאמין, אבל אם באמת מאמין אסורה עליו כמו בעדים ממש, וכן משמעות ראב"ד סנהדרין פרק זה בורר, הובא בשלטי גבורים שם שאלה לראב"ד עיי"ש, וכן בהשגת ראב"ד פ"ד מהלכות קרבן פסח הלכה א' שלא השיג על הרמב"ם רק באינו מאמינו יע"ש, א"כ ה"ה במאמין לכיעור דחייב לגרשה: ד) מיהו יש חולקין על הט"ז בפרט בזמה"ז שיש חדר"ג ואינו נאמן לומר שמאמין, הגם שהרמ"א סי' קע"ח כתב דיעות בזה, הנה הדעת שנאמן ציין מהרי"ק, ובמהרי"ק לא כתב רק באמרה טמאה אני לך דשוב אינו משועבד לה, ומה שציין רמב"ם תמוה, שהרי הרמב"ם לא הזכיר כלל דין חדר"ג וכיוצא בזה השיג הח"מ על הרמ"א סק"ג, ע"כ נראה שאין לשואלו כלל אם מאמין לו רק לפסוק סתם שמותרת לו והדברים ברורים ופשוטים:

ה) אך מחמת שהבעל אומר שבעצמו ראה שיש לה קירוב הדעת גדול עם בחורים וביותר עם הנחשד דומה למשחקת עם בחורים שאם הי' עדים ע"ז הי' מותר לגרשה בע"כ, רק משום שאינו נאמן איכא חדר"ג, ע"כ אם הבעל ירצה לגרשה יודיעני ואתיישב שנית בדבר: הק' אברחם. סימן לז ב"ה יום ועש"ק ויקהל תרנ"ז לפ"ק פה סאכטשאב. החוה"ש לכבוד אהובי הרב הגדול המפורסם חו"ב מו"ה יחיאל משה נ"י האבד"ק מלאווי. יקרתו הגיעני ואתמול פניתי לעיין בדבר אשה שישבה כעשר שנים בחזקת פנוי' ולפני ג' שנים נשתדכה לאלמן אחד ועשו חופת נדה בביתה ולמחרת האיש הלך לביתו, וכאשר שמע כת"ר מנשואי' שלח לדרוש ולחקור אחרי' ונמצאו עוררים על גירושי' אשר לא נתגרשה כד"ת מבעלה הראשון הדר סמוך ללונטשיץ ושלח מעלתו מכתב להרב מלונטשיץ באשר גם היא אמרה שנתגרשה בע"כ ולא הי' אצל הגט רק הבעל ושני עדים והבעל כבר נשא אשה ולו בנים ממנה, והרב מלונשטיץ לא קרא היטב במכתבו שכבר נשאת וסידר לה גט אחר כד"ת: והנה כבודו מסופק אם נאסרה לשני כדין המבואר בש"ע בנשאת בטעות שנמצאת אשת איש אפי' לא נבעלה תצא מזה ומזה, אך יען שהי' חופת נדה בלא יחוד והיתה גרושה דאינו קונה רק ביחוד הראוי לביאה כמבואר בש"ע סי' ס"ד סעיף ה', והנה נתקדשה לבד ומותרת לחזור לו וה"ה שמותרת לשני ע"י גירושי ראשון עכ"ד, ורוצה לעמוד על דעתי:

תשובה א) הנה גוף הדבר מחלוקת האחרונים, ודעת המקנה דלדידן שעושין חופה בכלונסות ואוכלין אח"כ יחד בחדר אין חילוק בין בתולה לאלמנה, אך אף אם באלמנה אין קונה רק יחוד או אף גם לאומרים רק ביאה ממש אין זה ענין לענין שלא תאסר, דמה שנאסרת בחופה לבד לאו משום קנין הוא, דמה קנין חופה יש לו באשת איש אף מדרבנן הלוא אינו זוכה בה בשום דבר, אינו יורשה ולא מטמא לה ולא מיפר נדרי' כדמפורש במשנה רק שצריכה גט ממנו וזה אינו קנין חופה, ועוד דאי אפשר לומר דנאסרת וחשבינן לה עבדא איסורא משום הקנין, ואדרבא הקנין משום דעבדא איסורא ובנתקדשה א"צ גט ואיך התחיל הקנין הא כל זמן שלא התחיל בהקנין לא עבדא איסורא וכיון דלא עבדא איסורא האיך קונה: ב) אך ענין החופה דחשבינן לה עבדא איסורא משום דקרובה לביאה, חשבינן לה כנבעלה, וכענין זה יש ביבמות (נ"ז) יש חופה לפסולות ופירש רשב"א אף אי לא נתקדשה וחופה אינו קונה מ"מ נפלה מתרומה משום דקרובה לביאה עיי"ש וברמב"ם פ"ז מתרומות וכן כתב ביש"ש ריש פרק האשה רבה וז"ל לא חלקו חכמים בנשואין מאחר שקרובה לביאה חשבינן לה כעבדא איסורא, וע"כ אפי' באלמנה שאין חופה קונה בה מ"מ כיון שקרובה לביאה נאסרת ואפי' אין קונה בה מ"מ חופה מקריא, ולשון הש"ע סי' ס"ד ואלמנה אין חופה קונה, הנה שחופה מקריא אלא שאין קונה בה, וכיון שחופה היא הרי קרובה לביאה וכסברת רשב"א הנ"ל וכ"ש בנ"ד דלא תליא מילתא בקנין כנ"ל: