שו״ת אבני נזר – יורה דעה – קטע 128

אני מורה מעולם שלא כדברי הנוב"י. גם א"א ז"ל התיר בזה. ובספק גם הנוב"י מודה: ב) אך הטעמים שכתב כבודו אינם ברורים. מ"ש דאף דהב"י בחד תירוץ מחלק בנקב באות שאינו מוקף גויל בין הי' מתחילתה או אח"כ. מ"מ בדבוק פסול אפי' נדבק אח"כ. דזה אינו מטעם מוקף גויל אלא דאין שם אות עליו. ליתא. דא"כ גם בגט יפסול. והרי מכשירין בגט במקום עיגון בדבוק. וכ"ש מה שהביא ראי' לזה מרלב"ח שהביא הב"י סימן ל"ב שכתב שאין הכרח מרמב"ם שפוסל נקב באות רק דבוק. והנה דלא בעי מוקף גויל שהרי בנקב כשר. וע"כ מה שפסול בדבוק הוא מטעם שאין שם אות עליו עכת"ד הרי הגמ' אמר כל שאין גויל מקיף פסול. ולדברי רלב"ח היינו בנדבק. וע"כ דבוק משום היקף גויל פוסל, ולא משום שאין שם אות עליו רק כך י"ל דמ"מ דבוק חמור שאפי' אח"כ פוסל כמ"ש הב"י דלא כתשו' הרשב"א דמכשיר נדבק אח"כ. ומ"מ הא חזינן דבנדבק אח"כ סומכין על רשב"א שאין מוציאין ס"ת אחרת. מ"מ י"ל דרוב פוסקין שפסול רק לענין להוציא ס"ת אחרת בשעת הדחק סומכין בדרבנן על יחיד כנגד רבים וצ"ע: ג) ומ"ש בסוף דבריו בשם הפרמ"ג דמותר לגוררו שאם יהי' אסור לגוררו לא יהי' ראוי לגרירה ואזיל ההיתר של תשובת הרשב"א. אינו מוכרח די"ל להיפוך שאם תתיר לגרור יוכשר בלא גרירה ולא יהי' לצורך תיקון ויאסור ע"כ אין להתיר. דוגמת דברי תוס' פסחים (כ"ו) גבי עלה עלי' זכר פסולה שא"א להכשיר שאם תכשיר יהי' ניחא לי' ויפסול ואף שמצינו בתוס' פסחים (נ"ט) גבי אתי עשה דפסח ודחי עשה דהשלמה דהפי' ששוחטין וזורקין תחילה הפסח ואח"כ מקריב כפרתו שאם לא יהי' מותר להקריב נמצא שלא הי' ראוי לאכילה בשעת הקרבה ליפסול. ואף שלפי האמת שמותר שוב אף אם לא יקריב כפרתו הפסח כשר דבשעה שעשה הפסח הי' ראוי להקריב כפרתו.

ונמצא שהבאת כפרתו שלא לצורך ועובר על עשה דהשלמה בחנם. מ"מ מותר להקריב. חילוק יש דהתם משום דחוי על כן מותר להקריב ולעבור על עשה דהשלמה שלא לצורך. שמדחין איסור זה בשביל הפסח שאם יאסור יפסול הפסח. אבל היתר מחיקה לצורך תיקון אינו משום דיחוי רק שאין איסור. דלאו השחתה היא רק תיקון. וע"כ א"א להתיר שאם תתיר לא יהי' תיקון במחיקה ויאסור. וכיון שאיסור יש אין מתירין האיסור בשביל תיקון: ד) אך יש לקיים דברי הפרמ"ג. דבאמת צ"ע על הנוב"י ולמה החמיר לחוש לתירוץ א' של הב"י. הלא כתב בעצמו דפשיטא דאין איסור מה"ת דכתיב ואבדתם את שמם לא תעשון ואין איסור אלא באיבוד שם אבל לא בגרירא קצת עובי האות דנשאר השם. רק שכתב דמ"מ לא גרע מנטפל לשם דאסור מדרבנן. ובדרבנן למה נחוש לספק. ונראה שדומה להא דחולין (פ"ה) דלר"י הא דטומטום מותר לתקוע ביו"ט להוציא א"ע משום דאשה וודאי נמי תקעה. אבל אם אשה היתה אסורה גם טומטום הי' אסור לתקוע מחמת שבות דתקיעה [לפי תי' הב' שבתוס' (פ"ד:) בסוף העמוד] ולא אמרי' סד"ר להקל. ע"כ הטעם משום שגם באיש איכא שבות דתקיעה ביו"ט אלא שמצות שופר עדיפא ודוחה ומתיר אותו, וספק אינו דוחה ומתיר ונשאר וודאי דרבנן כן ס"ל לנוב"י דהלא מחיקה היא וודאי איסור יש כאן רק שבמקום תיקון התיקון עדיף. וספק תיקון אינו דוחה ונשאר איסור וודאי. מעתה דברי פרמ"ג נכונים כיון דתיקון שמתיר משום דיחוי אתינן עלה. שוב דומה לתוס' פסחים גבי עשה דהשלמה שדוחה אף שלפי האמת שדוחה הוה הבאת כפרתו שלא לצורך. מ"מ דוחה. וממנ"פ אם תאמר דבמקום תיקון אין כאן התחלת איסור דלא הוה דרך השחתה. הוי סד"ר שמא אין הלכה כרשב"א. ואם תאמר דבמקום תיקון שמותר משום דיחוי. גם לדעת רשב"א מותר כדברי הפרמ"ג.

ועי' באבני נזר חאו"ח בהלכות תפילין סימן ח' מה שכתבתי שם: ה) טעם הב' שכתב כ"ת דאף אם לפי האמת כשר מ"מ כיון שמספיקא יהי' אסור לקרות בציבור חשוב תיקון. לא כן אנכי עמדי. שאין קדושת ס"ת תלוי במה שיקראו בו בציבור. דקדושת ס"ת מה"ת ומחויבת בעשה דועתה כתבו לכם וגו'. וקריאה בציבור תקנת מרע"ה ותקנת עזרא כמבואר בב"ק (פ"ב). רק איסור לקרות בו מחמת פסול הוא גרעון בקדושת ס"ת. אך אם באמת כשר רק שלא יקראו בציבור מחמת חסרון ידיעה. לא נגרע בשביל זה קדושת ס"ת ואין המחיקה תיקון בגוף הספר תורה. ועוד חזון למועד בזה: ו) טעם ג' משום דבנ"ד דספק אם הי' הדבק בשעת כתיבה הוי ס"ס להחמיר וחשוב תיקון ודאי. גם בזה יש לעיין מקושית הש"ס שבת (קל"ה:) בסתם ולדות בשבת מימהל היכי מהלינן. ולכאורה הקושיא דאזלינן בתר רוב ומנ"ל דחכמים יחמירו לבטל מילה בזמנה. אלא ע"כ לומר דמ"מ כיון דאיסור שבת וודאי והמצוה רק משום רוב. אין המצוה דמשום רוב דוחה איסור שבת הוודאי. ה"נ אין התיקון דמשום ס"ס דוחה איסור מחיקה וודאית. מ"מ יש לומר כיון דתיקון ס"ת דאורייתא ואיסור המחיקה דרבנן כמו נטפלין שפיר דוחה אותו. גם הא דמימהל היכי מהלינן יש לדחות. ויש בזה ענין ארוך ואכ"מ: מ"ש שלשון הש"ע נדבקה משמע אפי' אח"כ זה נכון ולמעשה ודאי לפסוק בזה שלא כנוב"י אפי' בודאי פ"ש בספק: ידידו דו"ז הדו"ש הק' אברהם. סימן שסח ב"ה יום ה' וארא תרס"ד לפ"ק פה סאכאטשאכ יע"א. שוי"ר לכבוד מחו' ידידי הרב הגדול חריף ובקי חסיד ועניו כקש"ת מוהר"ר משה פנחס שליט"א אבד"ק קוטנא. א יקרתו הגיעני. דבר ס"ת שנמצא דיבוק באותיות השם. אך הדבק לא הי' שחור הרבה כמו גופי אותיות. וכשהי' משגיחין היטב הי' רואין ההבדל. והסופר בלי שאלת חכם גרר מעצמו הדבק ולא ניסה בתחילה בתינוק אם יוכל לקרותו.

ועתה השאלה אם מותר לקרות בס"ת ההוא לכתחילה. וכבוד תורתו כתב להתיר משלשה טעמים א' מחמת שיטת הסמ"ק בדיו שנפל לתוך אות מהני גרירה אף אם לא הי' נקרא קודם הגרירה. ב' דעת רמב"ם דאין בקריאה בס"ת פסול רק משום כבוד הציבור. ג' הביא דברי הנוב"י חלק אהע"ז סימן פ"ה שאם גוף הכתב יותר שחור מהדבק לא הוי דבק: ב) והנה דברי הסמ"ק קשה לצרף לס"ס שהיא דיעה שלא הובא בש"ע. גם דעת הרמב"ם כתב עלי' מהרי"ט סימן ל"ג שאין לצרפו לספק שכל ראשונים ואחרונים אסרו לברך עלי'. והתורה אמרה אחרי רבים להטות. [אך ראיתי להסידור מהרב ז"ל מליסא סימן פ"ב סעיף כ"ו דלדידן לא קי"ל כמהרי"ט בזה]. ומ"ש מהנוב"י אין ענין לכאן. שהנוב"י אמר להכשיר אף בעוד שלא נגרר הדבק. וזה בודאי אם השינוי מה שיותר שחור ניכר לתינוק. ואם לא כן אינו אות כלל שכל האות הוא השינוי שבין מראה דיו למראה הקלף. ואם אין השינוי ניכר לתינוק אינו אות. וה"ה באותיות הנדבקים והדבק שבין אות לאות אינו שחור כל כך כמו גופי האותיות ואין השינוי ניכר לתינוק נקרא אינו מוקף גויל. וכ"ש כשאין התינוק קורא האותיות כהלכתן שאין חשובים אותיות כלל ואין מועיל בהם תיקון ג) אך מה שכתב מחמת שקריאת התורה חיוב מתקנת עזרא דרבנן וספק דרבנן לקולא זה יש לו מקום אך דוקא באין ס"ת אחר כשר לקרות בו. שהרי בדבר שיש לו מתירין לא אמרינן בי' סד"ר לקולא כיון שבידו לאכול בהיתר גמור. וה"נ באפשר לקרות בס"ת כשר גמור. ואינו דומה כלל לספק איסור שמקילין אפי' ביש לו מאכל אחר באין לו מתירין משום הפסד ממונו. דשאני התם שבעצם בלא מצותו של מקום יש לו ממון ואתה בא לאוסרו בשביל האיסור ספיקא דרבנן. בזה מקילין כדי שלא להפסיד ממונו בשביל חשש קל ספק דרבנן. משא"כ בנ"ד שכל שיווי ס"ת בשביל המצוה.

וכשאין נכון לקרות בו לכתתילה אין הס"ת שוה כל כך. ויבא זה להרויח מחמת שניקל במצוה אינו בדין. ואין היתר רק בשעת הדחק כשאין לציבור ס"ת אחרת: ד וגם בענין הברכה יש מקום עיון וחכ"צ בתשובה סימן ק"ל שמותר להניח ע"ת בכבושים ומלוחים בשעת הדחק לסמוך על הפוסקים המתירין. אך בלא ברכה כיון דברכות אין מעכבות. ומינה דייק בספר נודע בשערים במניח ע"ת בה"ש שלא יברך. אך הפרמ"ג באו"ח סי' ק"ס במשבצות סק"ט במים שספק כשרים לנט"י כתב דמברך על נט"י כיון שמכשרים מספק שוב מברך. וה"נ בנ"ד: ה) אך מה שיש לצדד להיתר מחמת שכתב כת"ר שנראה שנעשה זאת לאחר כתיבת שם הקודש. והרי תחילה בחזקת כשרות הי' עומד ואתה בא לפוסלו מספק שמא לאחר שנדבק לא הי' יכול התינוק לקרותו לא תפסלנו מספק. וא"ל הא מ"מ קודם התיקון עכ"פ הי' פסול ואתה בא להכשירו לאחר התיקון מספק לא תכשירנו מספק. דליתא שאם הי' התינוק יכול לקרותו מחמת שהדבק לא הי' שחור כל כך אף קודם תיקון הי' כשר. לפי דברי הנוב"י שכתב כת"ר. אך אפשר שזה ברור שמיעוט השחרות לא הי' נרגש לתינוק. וא"כ לא הי' כשר בלא תיקון. וא"כ כבר יצא מחזקת היתר בשעה שנדבק: ו) מ"מ נראה להתיר מהא דיבמות (ל"א:) וכולן [ט"ו עריות] שהי' בהן קידושין או גירושין בספק הרי אלו הצרות חולצות ולא מתייבמות. כיצד ספק קידושין זרק לה קידושין ספק קרוב לו ספק קרוב לה. ספק גירושין כתב בכת"י ואין עליו עדים וכו'. ובגמ' ואלו ספק גירושין ספק קרוב לו ספק קרוב לה לא קתני אמר רבה אשה זו בחזקת היתר לשוק עומדת ומספק אתה בא לאוסרה אל תאסרנה מספק. א"ל אביי אי הכי בקידושין נמי נימא הכי אשה זו בחזקת היתר ליבם עומדת ומספק אתה בא לאוסרה אל תאסרנה מספק. ומשני התם לחומרא.

והקשו תוס' ורשב"א דהאיך אמרינן אשה בחזקת היתר לשוק עומדת הא בעוד שבעלה חי היתה בחזקת אשת איש ונימא מחזיקין מאיסור לאיסור כמו בחולין. ובתוס' חילקו בין הא לדחולין: ז) אך עדיין תמוה בהא דאשה זו בחזקת היתר ליבם עומדת הא בעוד שבעלה הי' חי היתה אסורה ליבם מחמת איסור אשת אח ג"כ וספק שמא לא נפלה לפנינו ליבום ונשארת באיסורה. וא"כ אדרבא בחזקת איסור קיימא. וצריכין אנו לדברי הרשב"א בסוף דבריו וז"ל כיון שזו מתחילתה צרה לערוה הוות ואילו מת בעל ממילא הותרה לשוק והרי מת וקברו מוכיח עליו כשאתה בא לאוסרה ולומר שנעשה בה מעשה האוסרה עליך הראי'. וכן הדין בקידושין כהאי גוונא עכ"ל. (ובתוס' נמי צ"ל דאית להו הא דרשב"א דאל"כ יקשה בקידושין כנ"ל. רק שהקשו מספק דרוסה שג"כ ספק במעשה האוסר. וע"ז תירצו משום דדרוסה שכיח] עייש"ה: ח) וה"נ בנ"ד שבשעת הדבק הי' פסול משום שאינו מוקף גויל. ועכשיו לאחר התיקון הרי הוא מוקף גויל ואזל לי' פסול זה. ואתה בא לפוסלו מחמת שמא בשעת הדבק לא הי' ניכר לתינוק ונתבטל ממנו שם אות אל תפסלנו מספק. ומה"ט אין לפקפק שהרי נולד הספק קודם שנגמר הס"ת בהכשר. דליתא דמ"מ כיון שעכשיו נגמר הס"ת ואתה בא לפוסלו שמא נתבטל מתורת אות אל תפסלנו מספק. ועיין יור"ד סימן ל"ט סעיף ט"ז דמתירין משום חזקת היתר ולא כדעת קצת אחרונים דמדרבנן מחמירין שלא להתיר משום חזקה. וכן פסק הפרמ"ג בפתיחה להלכות טריפות בד"ה אמנם כן. וכשהיסוד דרבנן כמו בנ"ד קריאת התורה דרבנן אף האחרונים יודו: ט האמנם כי עדיין יש לעיין לדעת הראב"ד פ"ו מהלכות ברכות הלכה ט"ו במה שמקילין בספק נט"י. דמ"מ אם יש לו מים אומרים לו רחוץ להוציא עצמך מבית הספק. ה"נ נימא ביש לציבור ס"ת אחר שיקראו בס"ת האחר להוציא עצמם מספק.

ואף דהכא איכא חזקת טהרה הלא מקור דברי ראב"ד עי' בכ"מ] מהא דע"ז (ל"ז.) כי אתא לקמי' דר' ינאי [מי שאירע בו ספק טומאה ברה"ר] אמר להו האיכא מיא בנהרא זילי טבילו. ואף שהי' חזקת טהרה. וכיון דס"ל לראב"ד אפי' בדרבנן אמרינן הוצא עצמך מספק. ממילא גם באיכא חזקה נחמיר כן: מ"מ י"ל באיכא תרתי ספק דרבנן וחזקה לא נחמיר והרי דעת הרמב"ם דבספק דרבנן לא אמרינן הוצא עצמך מספק ועי' כ"מ. מהיכי תיתי שנפליג מחלוקתם בחזקה ודרבנן ג"כ. וכן דעת הרב ז"ל מלאדי בש"ע סי' ק"ס סעיף י"ג יע"ש. ע"כ נראה לי להסכים עם כ"ת להתיר: ידידו מחו' הדו"ש וש"ת הק' אברהם סימן שסט א) ביור"ד סימן רע"ו בש"ך סקי"ב דשם של קודש שלא נכתב לשם קדושה מותר למחקו לצורך תיקון מבואר דכשנכתב בקדושה אסור למחקו לצורך תיקון. והב"י בשם הר"י אכסנדרי הביא ראי' להתיר שכן מצינו בני חשמונאי שנתצו מזבח שבנה עזרא מפני שטמאוהו היונים. אלא דמסיים דהתם שאני דאי אפשר בלי מזבח ולבנות במקום אחר אי אפשר שמקומו מכוון ביותר עי"ש: ב) ולפענ"ד הדין עם הש"ך ז"ל. ואפילו אי אפשר בענין אחר נמי אסור ואין ראי' משם. דהנה במרדכי פרק בני העיר הובא באו"ח סימן קנ"א בט"ז סק"ג זה לשונו בית הכנסת נקרא מקדש מעט ואסור לנתוץ דבר מביהכנ"ס דתניא בספרי מנין לנותץ דבר מן ההיכל כו' ואם נתץ על מנת לבנות שרי דההיא נתיצה בנין מקרי עכ"ל. והנה בר"ן סוף פרק הבונה דחק תוכות חייב בשבת אף דפסול בסת"ם ומשום דשבת מלאכת מחשבת אסרה תורה וכמו מוחק על מנת לכתוב. והנה מבואר דמוחק על מנת לכתוב דחייב הוא משום דמלאכת מחשבת אסרה תורה ואזלינן בתר מחשבתו שהי' נתקן. ובתוס' פרק כלל גדול (ע"ג) בד"ה וצריך לעצים. נראה דאפי' לר"י דמחייב במלאכה שאינה צריכה לגופה בעינן צריך לעצים דלא מקרי קוצר בעצים אלא בענין זה.

מידי דהוה אקורע על מנת לתפור ומוחק על מנת לכתוב וכדאמר ר' יוחנן לקמן אחד כבשים ואחד שלקות שסחטן לגופן מותר למימיהן חייב חטאת. ואמאי שרי לגופן ליהוי כמלאכה שא"צ לגופה אלא טעמא לפי שאין דרך דישה בכך עכ"ל: והנה לכאורה נראה מדבריהם דקורע שלא על מנת לתפור לאו משום מקלקל לבד פטור. אלא דבעצמותו אינו מלאכה כשאינו על מנת לתפור. אך הרי מפורש במתני' דקורע מתו חייב ולא פטור קורע דעלמא רק משום מקלקל. ע"כ נראה דהנה מ"ש התוס' דלא מקרי קוצר בעצים אלא בענין זה. ביאר מהרש"א בסנהדרין (כ"ו:) דבשנת שביעית אין איסור בקצירת עצים דלא נקרא בעצים קצירה רק בשבת משום דמלאכת מחשבת אסרה תורה ואזלינן בתר מחשבתו שצריך להם ונקרא לפי מחשבתו קצירה אבל בשביעית דלא תליא במחשבה אף שצריך להם מותר דבעצמותם לאו קצירה נינהו עיי"ש. וזה שכתבו התוס' בשמעתין דלא מקרי קוצר בעצים כו' היינו דבעצמותם לאו קצירה נינהו רק כשצריך להם מחשבה משוי להו קצירה משום דמלאכת מחשבת כו': וזה שהי' קשה לתוס' דלכאורה לא מצינו כזה דמשום מלאכת מחשבת אסרה תורה וגרום חיוב. ואי בעצם לא הי' מקרי בעצים קצירה למה הי' מועיל מה שצריך להם לשוויי קצירה משום מלאכת מחשבת. אלא ודאי קצירה נינהו. וא"כ אפי' א"צ להם יתחייב לר' יהודה. וע"ז כתבו התוס' דמצינו כזה דע"י שמלאכת מחשבת אסרה תורה נעשה מלאכה כקורע על מנת לתפור. דבעצמותו מקלקל הוא. ולאו מלאכה הוא רק ע"י שמלאכת מחשבת אסרה תורה נעשה תיקון ריון שמחשבתו לתפור. וכן מבואר בר"ן הנ"ל במוחק על מנת לכתוב חיובו רק משום דמלאכת מחשבת אסרה ייה. וכן כבשים שסחטן בעצמותו לאו דישה נינהו דאין דרך דישה בכך. רק כשצריך למימיהן מחשבתו משוה לי' מלאכה:

ה) והנה מבואר מדברי התוס' הנ"ל ומפורש יותר בר"ן דהא דמוחק על מנת לכתוב הוי מתקן הוא משום דמלאכת מחשבת אסרה תורה. והנה בר"ן הנ"ל מבואר דבכתיבת סת"מ לא תליא במחשבה, שהרי כתב דבשבת חק תוכות מתחייב משום דמלאכת מחשבת כו'. ואם גם בסת"מ תלי במחשבתו יהי' כשר בו חק תוכות. אלא ודאי בסת"מ לאו במחשבה תלי. וא"כ המוחק בו על מנת לכתוב לאו מתקן מקרי אלא מקלקל וע"כ המוחק שם על מנת לתקן חייב. אבל הנותץ מן ההיכל ומן המזבח. הרי עיקר מה דבעינן בשבת מלאכת מחשבת ממשכן ילפינן לה דכתיב בי' לחשוב מחשבות כמ"ש רש"י ביצה (י"ב:) חגיגה (י':) דכל מה דבעינן בשבת מלאכת מחשבת ממשכן גמרינן עיי"ש. וה"ה במקדש דמשכן איקרי מקדש וכן להיפוך. וע"כ הנותץ על מנת לתקן תיקון מקרי ומותר. וכן בביהכנ"ס מקדש מעט לדידן. ודברי הש"ך ז"ל נכונים: סימן שע ב"ה ה' קרח סת"ר לפ"ק. שלום לכבוד הרב החריף הבקי מוהר"ר שמחה נ"י אבד"ק שעברשין א) בדבר בהכ"נ ישן שנכתב על הכותלים ברכות ובתוכם שמות שאינם נמחקין. ועתה בא פקודה מהממשלה לתקן הבהכ"נ ואם לאו יסגירו אותו. ויש מקומות אשר יצטרך עפ"י הממשלה לקלוף הסיד שבהם השמות מה נעשה באיסור מחיקת השם. וכבודו דעתו לקלוף הסיד עם השמות ואם ישבר יחשב גרם מחיקה דמותר. ומביא ראי' בשם הרה"ק מבעלזא לאסור מהא דסוכה (כ"ג:) דמספקא לדהמע"ה אי שרי למיכתב שם אחספא ומשדי אתהומא. ואייתי אחיתופל ראי' מהשקאת סוטה שאמרה תורה בשביל להטיל שלום בין איש לאשתו שם שנכתב בקדושה ימחה על המים. משמע דספיקו של דוד הי' משום איסור מחיקת השם אף דאינו אלא גרמא כמו טובל ושם כתוב על בשרו דחשיב גרמא עכ"ד. אולם הדבר ברור בסוגיא דשבת (ק"כ:) דמותר דהתם אמר מה גרם, כיבוי בשבת מותר כ"ש גרם מחיקה וקי"ל סימן של"ד סעיף כ"ב דגרם כיבוי מותר.

ושם בסוף הסוגיא אלא אמר רבה ה"ט דרבנן שאסור לעמוד בפני השם ערום ולאו משום איסור מחיקה. ואף דבתר הכי אמר אלא אי דאיכא גמי ה"נ. האי אלא לאו למדחי דכב"ש אתא. רק שאינו כדס"ד דאיכא גמי. וכ"כ תוס' ישנים יומא (ח'.) והריטב"א שם והשיגו על פרש"י שם שפי' טעמא דלא ירחץ משום איסור מחיקה. ואף שרש"י פי' שם משום איסור מחיקה. הנה בשבת פי' בעצמו למסקנא דהאיסור משום דמשתלי ומסלק ידו. והיינו שאז יעמוד בפני השם ערום) וכ"כ רמב"ם בה' יסה"ת פ"ו ה"ו דאין האיסור רק משום שלא יעמוד בפני השם ערום: ג ומה דק"ל מהא דסוכה. נ"ל ליישב דלכאורה צ"ע למה נקרא מה שנכנס במים והמים מוחקים השם גורם הלא הוא מעשה ממש. דע"כ ברור שימחק דאל"כ מותר משום דשא"מ. וכיון דברור שימחק הו"ל מעשה ממש כהא דמנחות (נ"ו:) הניח שאור ע"ג עיסה ונתחמצה מאלי' חייב עלי' כמעשה שבת [וא"ל דלעולם כשאינו ברור שימחק אלא דמחיקת השם דומה לנזיקין דחייב אף בלא מתכוין דמ"מ הניזק מגיע לו היזק. וחיובו לאו משום דאסורא דמזיק לבד. וה"נ הרי השם נמחק. ליתא דבזבחים גבי מכבה אש מזבח שרינן ג"כ דשא"מ אף שאש מזבח נכבה]: ד) אך ניחא לפרש"י יומא כורך גמי להגין משטף המים משמע דמחיקה ע"י זרם המים הבא עליו. ודמיא להא דחולין (ט"ז:) באשקיל עלי' בידקא דמיא בכח שני גרמא בעלמא הוא. ואף שדעת תוס' שם דאם הביאוהו שם במקום שסוף המים לבוא חייב כמו אשו משום חציו. י"ל דוקא ממון ומיתה שהאדם ניזק או מת ואפי' גרמא חייב ביד"ש עכ"פ בהא גילחא תורה כי תצא אש וגו' המבעיר וגו' אשו משום חציו. אבל לא בשאר איסורין. מיהו בתוס' סנהדרין (ע"ז) ד"ה סוף דלא מסתבר לחלק בשחיטה שלא נאמר אשו משום חציו כיון שאפי' מיתה גמרינן מממון. אך בחי' הר"ן חילק דבמיתה לא אמרינן אשו משום חציו.