שו״ת אבני נזר – יורה דעה – קטע 2

כן אני אומר בסירכות שאם לא יבדקו אחר סירכות יאכלו גם הבהמות שיש בהם סירכות והוא מיעוט המצוי. והם ספק טריפות ויאכלו גם הספקי טריפות: כח) ולפי זה י"ל עוד טעם שלא להצריך בדיקה בידוע שנגע במפרקת ונאמר דמה שהחמירו לבדוק לאחר שחיטה דלפעמים נפגם בעור והוא מיעוט המצוי ואם לא יבדקו הסכינים. גם אותם שנפגמו סכיניהם בעור יאכלו. אבל עכשיו שבודקין כל הסכינים. רק אותו שאירע מקרה שנגע במפרקת. נאמר שלא נזדמן כלל שאוחה שנגע במפרקת נפגמה בעור. אך הר"ן שדימה זה לבדיקת מאן דשחיט ואזיל לעלמא והוא דבר מקרה. ש"מ שגם בבא במקרה צריך לבדוק הסכין אחר שחיטה. וכבר כתבתי שלדברי הפוסקים והר"ן מכללם שדימה לבדיקה דחליצה גם טעם ראשון אינו. אבל דעת יתר פוסקים י"ל כן: כט) ולדינא נ"ל שאם לדעת השו"ב קרוב שימצא פגימת המפרקת לא יבדוק וישבר בו עצם שלא יבוא לידי ספק ופשיטא שלא תהי' הוראה מסורה לשו"ב לבד רק ישאל להרב והרב ההוא אם בר הכי הוא שגמיר וסביר ויודע להכריע בשכלו אם ייטבו בעיניו הדברים יפסוק כן ואי לא לא. אך אי לאו בר הכי לא יוכל לסמוך עליו מאחר שהמנהג להיפוך עד שיקובלו הדברים לחכמי הדור: נאום הק' אברהם. סימן ב שאלה. מהו לשחוט את העגל בתוך ח' ימים ללידתו למכור את הבשר לנכרי ולשחוט אחרת עמו ויפטרנו בברכה אחת: א) תשובה בתשו' נאות דשא (סימן כ"ה) הורה להיתר. ותחילת ספיקו הוא משום דכשישחט יהי' אסור לישראל. והוי כמכוין מלאכתו בדברים טמאים. והעלה להתיר ממה נפשך אם הוא נפל הוי כמזדמן. ואם הוא בן קיימא באמת היתר הוא. ובזה האריך יע"ש, אולם לפענ"ד לכאורה נראה לאסור, לפמ"ש החינוך מי שמצא חי' ולא בדק בסימנים.

ושחטה ואכלה אף שבאמת הי' מין טהור עבר בעשה דוהבדלתם יע"ש, וה"ה בספק בשחיטה אף אם באמת הי' שחיטה מעליא עבר על עשה דלהבדיל בין הטמא ובין הטהור דפי' בת"כ ורש"י בפי' החומש בין נשחט רובו של סימן בין נשחט חציו. (וכמו שהבאנו בסי' א']. וע"כ בספק נפל דאם הוא נפל אין שחיטתו כלום והוי ספק בשחיטה. ע"כ אף אם באמת אינו נפל אסור מקרא דלהבדיל. ואסור בסחורה: ב) ונראה להביא ראי' מהא דגרסינן בפ"ק דר"ה אתמר בכור מאימתי מונין לו שנה. חד אמר משעה שנראה להרצאה. וחד אמר משעה שנולד. ולא פליגי הא בתם והא בבעל מום. ופריך בע"מ מי מצי אכיל לי' תוך ח'. ומשני דקים לי' שכלו חדשיו. ומפורש יוצא מכאן דבלא קים לי' מונין מיום ח', ומשמע דאינו יכול לקיים מצות לפני ד' כו' תאכלנו בתוך ח', והנה בבכורות (דף כ"ז:) דבי רב תנא שנה בשנה יום אחד בשנה זו ויום אחד בשנה זו לימד על הבכור שנאכלין לשני ימים ולילה אחד. וצריך להבין א"כ אינו מקיים מצות אכילה בתוך שנה. וצ"ל דהעיקר הוא שיהא הזריקה שמתירו באכילה בתוך שנה. וכן בעל מום השחיטה שמתירו באכילה צריך להיות תוך שנתו, דהא כתב רש"י בזבחים (דף ק"ד.) דשחיטתו בגבולין כזריקתו במקדש יע"ש, ועוד ראי' מהא דאמר שם (דף כ"ח דנולד לו מום בתוך שנתו רשאי לקיימו כל שנים עשר חדש, לאחר שנתו רשאי לקיימו שלשים יום. משום השב אבידה לבעלים ופרש"י שאם לא ימצא כהן ושחיט לי' יסריח הבשר, ע"כ נותנין לו חכמים זמן שלשים יום ואי לא מצא כהן בתוך שלשים שוחטו ומולחו עד שימצא כהן. מזה מוכח דהמצוה הוא רק השחיטה דהא מולחו עד שימצא כהן ואינו אוכלו. וא"כ למה שוחטו כיון שאינו אוכלו. כשימצא כהן ישחטנו. אלא ודאי דמקיים מצות לפני ד' תאכלנו בשחיטה לבד כנ"ל:

ג והנה בתוס' זבחים (דף ע"א) הקשו בקדשים שנתערבו בטריפה דתנן ירעה עד שיסתאבו והא כיון שמעורבין בטריפה וא"א לאוכלו רק להאכילו לכלבים ואין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים. ותירצו דהיכא דשרי לישראל מותר להאכילן לכלבים והכא הקדשים בעצמם מותרין לישראל אי לאו טריפות חולין המעורב בהם יע"ש. וביאור דבריהם דיהא מותר לכלבים ממה נפשך דאי חולין הם הרי מותרין. ואי קדשים הרי באמת מותרין לישראל דהקדשים אינם טריפה. וא"כ הכא נמי למה אין מונין לו משנולד. דהא משנולד הי' יכול לשוחטו ולקיים מצות לפני ד' כו' תאכלנו אף שלא יאכלנו באמת. מכח ממ"נ זה. אם הוא נפל אינו מחויב במצוה. ואם הוא אינו נפל הרי באמת מותר לישראל. וכבר קיים המצוה במה שהתירו בשחיטה לישראל. אלא ודאי דאף אם באמת אינו נפל אינו מתירו באכילה ולא מתקיים תאכלנו שנה בשנה. והכי נמי בנידון דידן אסור משום סחורה: ד) מכל מקום נראה להתיר כיון דמדאורייתא אזלינן בחר רוב ולדות. רק מדרבנן אסרו דהוי מיעוט המצוי. וא"כ מדאורייתא מובדלת הוא רק מדרבנן דחשבו לה ספק נפל חשובה אינה מובדלת. והרי בדבר שאסורו מד"ס מותר לעשות בו סחורה. ואי לאו הממ"נ אם נפל הוי כמזדמנו ואי בן קיימא הוי היתר. הי' מקום לחשוש לדעת הפוסקים איסור סחורה בדברים אסורים הוא דאורייתא. ונחשוש מדרבנן שמא נפל. כשם שחששו לענין אכילה כך נחשוש לענין איסור סחורה. אך בזה שפיר נאמר ממ"נ אם באמת נפל הוי נזדמנו לו. ואם באמת בן קיימא ואסור משום שאינה מובדלת זה הוי רק דרבנן דמן התורה מובדלת הוא. ובאיסור מדברי סופרים הא מותר לעשות בו סחורה: ה) ולפ"ז בולד ספק נפל דאורייתא שהתיר ג"כ הנאות דשא [הנאות דשא כתב בבן ח'.

ולי נראה לצייר שנמצאת במעי אמו שנתנבלה בשחיטה] אסור לשוחטו בתוך ח' כדי למוכרו לנכרי דבזה מן התורה אינה מובדלת ואסור שמא בן קיימא. ומכל מקום אם ישחטנו בתוך ח' יאסור מן התורה מקרא דלהבדיל: ו) שוב ראיתי דזה אינו ואף ספק נפל דאורייתא מותר לשוחטו ולמוכרו לנכרי משום ממה נפשך. מה אמרת הא אפילו אינו נפל אסור משום עשה דהבדלה. הא חזינן לענין כסוי. ספק בשחיטה טעונה כסוי מספק. ולא אמרינן אפילו הי' שחיטה מעלייתא הא אסורה באכילה מעשה דהבדלה והוי שחיטה שאינה ראוי'. וכתבנו בסי' א' בהגה הטעם משום דהא דבעי לענין כסוי שחיטה ראוי' הוא מקרא דאשר יאכל וכשהבהמה עצמה נשחטה כראוי רק שהאדם אינו יודע ואינה מובדלת לו. מכל מקום הבהמה קרינא בה אשר יאכל. והנה איסור סחורה בטמאים נפקא לן משרצים דכתיב בהו לכם יהי' בהוויתן יהו. ובשרצים הא כתיב לא יאכל. והנה אין איסור סחורה רק הבהמה שבעצמותה אינה נאכלת דהכי משמע לא יאכל. אבל זו שבעצמותה נאכלת רק שאינה מובדלת לו. וע"כ קרינא אשר יאכל אינה באיסור סחורה: נאום הק' אברהם. סימן ג ב"ה יום ג' קדושים ב' אייר תדנ"ז לפ"ק. החוה"ש וכט"ס לכבוד אהובי מחו' הרב המאוה"ג החריף ובקי כש"ת מו"ה ראובן ישעי' נ"י דומ"ץ דק"ק ווייסליץ. א' מכתבו קבלתי. בדבר העגל שהגוי אמר קודם מכירתו שהוא נפל דהיינו שהוא בן ח' חדשים. והעגל חי ז' ימים כדין. ונפשו בשאלתו אם מותר לשוחטו. והביא דברי התב"ש שאוסר. והדמ"ר חולק עליו ב הנה באמת הדמ"ר אינו חולק עליו בדין דהיכא דידעינן בודאי שלא כלו לו חדשיו. רק בסי' י"ג גבי בן פקועה דאם אמו טריפה דניתר בשחיטת עצמו. דכתב הש"ך דאם חי ז' ימים לא חיישינן ללא כלו לו חדשיו. והחבו"ש חולק עליו. והדמ"ר הסכים להש"ך עיי"ש.

אך בענין אם יודה וידוע שלא כלו לו חדשיו אינו חונק עליו הדמ"ר כלל. דראיית התבו"ש ראי' חזקה. דהטעם דהדגמ"ר חולק על התבו"ש (בסי' י"ג) הוא משום דס"ל דקיי"ל כרשב"ג ולרשב"ג כל ששהה ח' בבהמה ודאי אינו נפל. ומבואר ביבמות (דף פ':) דלרשב"ג הטעם דאף דהוא בן ח' אמרינן בן ז' הוא ואשתהי עיי"ש. ובבהמה דלא איפשטא בגמ' אי יולדת לשבעה. וכיון דלא איפשטא הוא בדאורייתא לחומרא. ונקטינן דאין יולדת לשבעה. וליכא למימר אישתהי. וא"כ אף לרשב"ג לא מהני ח' ימים עיי"ש בתבו"ש: ג) ולי נראה עוד להוסיף על דבריו עפ"י דברי הירושלמי יבמות פרק החולץ. וב"ר (פרשה י"ד) דכתיב וייצר שתי יצירות אחת ליולדת לשבעה ואחת ליולדת לתשעה נמצא לפי דברי הירושלמי הא דאמרינן דבאדם יולדת לשבעה נשמע מקרא דוייצר והנה האי קרא דוייצר שתי יצירות הוא דוקא באדם כמו שדרשו בברכות (דף ס"א.) שתי יצירות אחת ליצ"ט ואחת ליצה"ר וזה לא קאי רק אאדם עיי"ש אלא מעתה בהמה דלא כתיב בה וייצר וכו' עיי"ש. כמו כן דרשא זו היא רק אאדם. ואין לומר דמאן דס"ל דוייצר קאי לדרשת ש"ס ברכות הנ"ל לא ס"ל להא דירושלמי כאן דאצטריך לי' האי וייצר לדרשא אחריתי. זה אינו דהא אמרינן בסנהדרין (דף ל"ד.) מקרא אחד יוצא לכמה טעמים. ושפיר נוכל למילף גם יולדת לשבעה מהא דוייצר. וזה דוקא באדם. ושפיר נפשוט האי בעיא מהא דירושלמי. דבהמה אינה יולדת לשבעה. וכל היכא דלא איפשטא בגמ' ואיפשטא בירושלמי נקטינן כירושלמי ד) והראי' דכהאי גוונא נקטינן כירושלמי מדברי הרמב"ם (פרק י"א מהלכות תרומות הלכה ז') שפסק דערלות שלא בזמנה לא הוי ערלות. ובגמ' דידן הוא בעיא דלא איפשטא. והגם דהכ"מ כתב דהוא בעיא דאיפשטא. מהא דאמר רבא ותסברא וכו' והאי לאו בר מהילא הוא.

אבל דבריו תמוהים אצלי דמשם מוכח רק דלא מעכב את אביו כיון דלאו בר מהילא הוא. אבל דהוא עצמו לא יחשב ערל זה לא נשמע כלל. אך דברי הרמב"ם נובעים מירושלמי פרק ר"א דמילה דמסיק שם דערלות שלא בזמנה לא הוי ערלות. וכיון דלא איפשטא בגמ' דידן ונפשט בירושלמי נקטינן כירושלמי ובזה ניחא דברי הרמב"ם שכתב שסכין את הקטן בשמן תרומה בתוך שבעה. נראה מתוך דבריו דליל ח' אסור. וקשה דהא בגמ' דידן מוכח דאי ערלות שלא בזמנה לא הוי ערלות גם בליל ח' לא הוי ערלות. מהא דפריך אלא זכריו דליתניהו בשעת עשיי' ואיתניהו בשעת אכילה היכי משכחת לה וכו'. ואי נאמר דבליל ח' אסור שפיר משכחת לה דנולד ז' ימים קודם פסח וע"פ הי' ביום ז' ולא עכבו. אבל בליל פסח בשעת אכילה הוא ליל ח' ואסור. אלא ע"כ דאי ערלות שלא בזמנה לא הוי ערלות גם בליל ח' מותר. וקשה על הרמב"ם אך להנ"ל ניחא דהרמב"ם הוציא דינו מירושלמי. ובירושלמי שם איתא דבליל ח' אסור]: ה) נחזור לענינינו דנקטינן דבהמה אין יולדת לשבעה דנפשט מהא דירושלמי) והוי דברי התבו"ש נכונים מאוד דלא מהני ח' ימים. (ובזה יופשט גם ספיקו של התבו"ש דאם אנו רואין דחי ז' ימים האם נוכל לומר דנפשט האיבעיא דיולדת לשבעה כיון דהיא איבעיא דלא איפשטא. ולפי מ"ש בשם הירושלמי דנפשט דאין יולדת לשבעה שוב לא יועיל מה שאנו רואין שחי ז' ימים נגד קבלת חז"ל]. וגם הדגמ"ר אין חולק עליו ו) ו) אך בגוף הדבר ליכא למיחש לאמירת הגוי דלא כלו לו חדשיו. כמו שכתב התבו"ש בעצמו דמשום הכי לא הביאו הפוסקים דין זה. דמשום שאין שכיח לידע זאת רק באדם דידעינן בבירור דלא בא עלי' קודם אבל בבהמה האם אמר הגוי שלא זזה ידו מתחת ידה שידע בבירור שלא עלה עלי' זכר מקודם. [אמר המגיה לא זכיתי להבין.

הלא באם אמר שראה שעלה עלי' זכר לפני ח' חדשים סגיא דבהמה מעוברת אינה מקבלת זכר כבש"ס בכורות (דף ח':) והא קמשמשי שמושי ובפירש"י שם ועי' ביצה (דף ז':) הוי עובדא ועברה אמצרא. ואף אם עכשיו יאמר הגוי שלא זזה ידו מתחת ידה אינו נאמן דהא אין עכשיו בידו: דברי מחו' אוהבו הדו"ש הק' אברהם. סימן ד ב"ה ועש"ק תצוה שלום לכבוד מחו' ש"ב הרב המאוה"ג שלשלת היוחסין מו"ה גוטמאן נ"י האבד"ק קיעלטץ. א) הגיעני מכתבו. בדבר איש אחד שמזמן כביר הי' שו"ב. ומאז לא עסק בעסקי שו"ב. ועתה הלך מחדש לעיר אחת ונטל קבלה מדיין אחד. וירד לאומנות שו"ב הקבוע בכפר אחד. מה דינו של שו"ב הזה. ואם מותר לאכול מזבחו. ב' הנה הדין פשוט שהשו"ב גרע מעני המהפך בחררה שנקרא רשע. וכ"ש שהוא גזלן ממש שגוזל זכות שו"ב האחר. וממילא אסור לאכול מזבחו. משום שלא להחזיק ידי עוברי עבירה. וזה לכל הפוסקים. ויותר מזה להרמב"ם מאחר שהוא מומר לגזילה צריך לבדוק לו סכין. ובש"ע שני דיעות. והתבו"ש והפרמ"ג פסקו כהרמב"ם לפסול שחיטתו גם בדיעבד בלא בדיקת סכין: ג) מלבד זה במומר אוכל נבילות לתיאבון פסק בש"ע דלא אמרינן בי' רוב מצוין אצל שחיטה מומחין. ולדעת הרמב"ם גם במומר לשאר עבירות כן. וגם בזה פוסק הפרמ"ג כוותי'. וזה שזמן כביר לא עסק בעסקי שו"ב יוכל להיות ששכח ואבד חזקתו ואף שזה לקח קבלה מדיין אחד. עיין בריטב"א ריש פ"ב דר"ה דאף דעד א' נאמן באיסורין מכל מקום להכשיר ואיש להחזיקו בחזקת כשרות צריך שני עדים. וכן כתבו הפר"ח והתפארת למשה סימן קי"ט וכוונו לדעת קדוש הריטב"א ז"ל ריש פ"ב דר"ה הנ"ל. וא"כ כתב קבלה מרב אחד אינו מועיל רק משום החזקה רוב מצוין אצל שחיטה מומחין וחומרא היא שהצריכו קבלה. ומתחילה כך היתה התקנה לקבל מרב אחד.

אבל במקום שצריך בדיקה מדינא כמו בנידון דידן שחזקתו שמכבר אבד. ועתה נעשה מומר לדבר א' דלא אמרינן בי' שוב רוב מצוין אצל שחיטה מומחין שוב צריך שיעידו עליו שני עדים בב"ד ככל משפטי העדות שהוא מומחה. דמה לי להעיד עליו שהוא כשר מה לי להעיד שהוא מומחה [זה דעתי בדבר זה]: ד) ודמיון זה עדיין צ"ע דיש לומר דוקא שמעיד על האיש שהוא נאמן חשוב מעיד על האיש. אבל באומר עליו שיודע הלכות שחיטה לא נתגדל בזה מעלת האיש מאלו ידע הלכות אחרות. וכל אדם מוחזק ביודע קצת הלכות וכל עדותו רק על הבהמה שישחוט ושוב אמרינן בו עד א' נאמן באיסורין. וצ"ע בזה לדינא אך מ"מ ברור לפסול שחיטתו מטעם הרמב"ם כנ"ל: דברי מחו' אוהבו הדו"ש וש"ת הק' אברהם. סימן ה ב"ה פה ק"ק סאכטשאב. לראשי הקהילה דק"ק קלימנטוב. א ע"ד שאלתכם אשר הרב ז"ל מקהילתכם שבק חל"ח והניח אחריו בן שרוצה לקבל משרת הרבנות על עצמו ורוב בני הקהילה לא רצו בו מטעמים הכמוסים להם אך מיעוט אנשי העיר בחרו בבן הרב והביאו שו"ב מעיר אחרת ומסיג גבול השוחטים המוחזקים. ובכן נפשכם בשאלתכם מהו הדין של הבשר משחיטתו של השו"ב המסיג גבול ומהכלים שנשתמשו בהם מבשר שחיטתו: ב' תשובה. השו"ב הבא בעיר אחרת ומשיג גבול השו"ב מהעיר ההוא הוא גרוע מעני המהפך בחררה שנקרא רשע. כ"ש זה שהוא גוזל זכות השו"ב שקבלו אותו בני העיר. וכיון שכן לדעת הרמב"ם שוב אין לו נאמנות על בדיקת הסכין. וכן פוסקים האחרונים ז"ל: ואף שלכאורה יש טענה על השו"ב דמתא שלא הלכו עם סכיניהם לבן הרב המנוח ז"ל ולדעת כמה פוסקים הרבנות ירושה. ליתא דאף שהוא ירושה מ"מ כל זמן שלא מנוהו בני העיר לרב אין לו דין רב דמקור הירושה הוא במלך ומפורש ריש ר"ה דמלך בן מלך אין מונין לו עד שמנוהו. ואפי' אימנו עליו למנותו אין מונין לו עד שמנוהו.

וא"כ לא הי' השו"ב מחויבין להראות לו הסכינים כיון שלא קיבלו אותו רוב העיר: ד) מכל מקום מה ששחט השו"ב החדש עד עתה אין לפסול כי י"ל השו"ב החדש הי' מורה היתרא מחמת הירושה שלא הי' יודע מזה דמ"מ אינו רב עד שמנוהו. אך לאחר שיבא מכתבי זה אם ישחוט בטח תפסל שחיטתו והכלים יהי' אסורים. ולא זה שחיטה שבעיר. רק השו"ב יפסל מהיות שו"ב לעולם זולת בתשובה הראוי'. ועדיין אולי. ע"כ יזהר השו"ב בעצמו. אך זאת תדעו כי מכתבי זה להלכה ולא למעשה עד שתשיגו הסכמה מהממשלה יר"ה: ה) ובעיקר המחלוקת דבר בן הרב לא אשיב מחמת כי לא נשאלתי ע"ז. וראוי להביא רב סמוך משם לעשות שלום וכתורה יעשה: הק' אברהם. סימן א' מעשה באחד ששחט שור שאינו מסורס ובשעת שחיטה נענע ראשו הלאה, אך לא הגביה למעלה והשו"ב רדף אחריו בסכינו ונשחטו כל הסימנים וגם מעט בשר המפרקת ומסופק השו"ב אם כבר נשחטו רוב סימנים קודם נענוע ועתה הספק אולי השור בנענועו גם הוא שחט עצמו בהרחקת הראש מן הסכין ודומה לכשר ופסול ששחטו ביחד דפסק הרשב"א וש"ע (סוף סי' ג') לפסול. ואף שהש"ך הביא דעת הגהת אשר"י להכשיר. האחרונים העלו להחמיר בשל תורה: ב) תשובה. נראה דיש נפקא מינה אם תנועת הנשחט הוא היפוך תנועת השוחט. כגון שהוליך הסכין ממזרח למערב והנשחט נענע עצמו למזרח דאז הנשחט שוחט עצמו גם כן. משא"כ אם הוא בשוה לתנועת השוחט דאז אם תנועת השוחט בכל משך הנענוע במהירות מתנועת הנשחט לא פעל הנשחט כלום. ואדרבא עיכב עוד השחיטה. ותדע שאם הי' תנועת שניהם בשוה אז לא הי' שוחט כלום בהליכתו. שהרי אין הסכין מתרחקת מהתי כלל. שכל פעולת השחיטה מה שחוד הסכין עובר על צואר הנשחט ומתרחק ממנו. אבל אם נענע הנשחט בשוה למקום שחוד הסכין. אין משיכת הסכין פועלת.

וא"כ אם אינו הולך רק לאט מהסכין הנה יתרון תנועת השוחט על תנועת הבהמה היא השוחטת. נמצא שהנשחט עוד מיעטה כח השחיטה וכשר. אך אם תנועת הנשחט באיזו רגע במהירות מתנועת השו"ב נמצא שהנשחט עשה כל השחיטה והשוחט לא פעל באותו רגע כלום. ואפי' לדעת הגהת אשר"י שהביא הש"ך יפסל בזה: ג' והנה יצא מזה לדינא. שאם תנועת הבהמה הי' היפוך תנועת השוחט תלוי במחלוקת הפוסקים בכשר ופסול ששחטו. והלכה להחמיר. ואם הי' בשוה אם תנועת השוחט הי' במהירות יותר כשר. ואם תנועת הנשחט במהירות פסולה: ד) והנה אם נענע עצמו לאותו צד ולא ידע על איזה רגע איזה תנועה הי' חזקה. ושאר שחיטה ידע שתנועתו הי' במהירות. לכאורה יש להכשיר עפ"י דברי התוס' בכמה מקומות בענין הפלוגתא מחצה על מחצה כרוב. אף דא"א לצמצם. אך משום דאי מחצה כרוב הוי שני צדדים להיתר רוב ומחצה. ולאיסור אין כאן רק צד אחד. הכי נמי בזה. שאם הי' באיזה רגע בשוה הרי אז לא נשחט כלום. רק בשאר משך זמן שתנועתו הי' מרובה וכשר. ואין פסול רק אם תנועת הבהמה הי' מרובה. והרי כאן שני צדדים להיתר. תנועת השוחט מרובה גם באותו רגע. שוה בשוה באותו רגע. וצד אחד לאיסור תנועת הבהמה מרובה. וכשר: ה) אך נראה דהא ליתא שהרי השוחט המושך הסכין ע"כ צריך לדחוק הסכין קצת על הבהמה שאם לא ידחוק כלל יהי' שחיטתו לאט לאט. ובודאי מותר לשחוט בכח רק שיהי' דרך הולכה והבאה. נמצא שאם נענוע הנשחט עם הולכת השוחט לצד אחד בשוה לא ישחוט מצד הלכה רק מחמת דחיקת הסכין למטה ויחשב דרסה. נמצא אדרבה אם תנועתם בשוה פסול ורוב צדדים בפסול. אך אם יודע השוחט שמתחילת נענוע ועד סוף הי' הולכתו במהירות יותר מתנועת הנשחט כשר כנ"ל. ובלבד שהנענוע לאותו צד שהוליך השו"ב את הסכין שאם תנועתה להיפך בכל ענין שחיטתו פסולה כנ"ל: