משנה תורה · ספר נשים · הלכות גירושין

רמב״ם הלכות גירושין פרק ז

24 הלכות · כסף משנה – בלחיצה

לתשומת לב: לימוד ההלכה מן המקור; למעשה יש לשאול רב. מדיניות העריכה

1. הלכה א׳

   שָׁלִיחַ שֶׁהֵבִיא גֵּט מִמָּקוֹם לְמָקוֹם בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא רָאָה כְּתִיבַת הַגֵּט וְלֹא יָדַע מִי הֵם עֵדָיו אֶלָּא נָתַן לוֹ הַבַּעַל גֵּט וְאָמַר לוֹ תֵּן גֵּט זֶה לְאִשְׁתִּי הֲרֵי זֶה נוֹתְנוֹ לָהּ בִּפְנֵי עֵדִים וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵין עֵדָיו יְדוּעִין אֶצְלֵנוּ וְתִהְיֶה מְגֹרֶשֶׁת וְתִנָּשֵׂא בּוֹ:

2. הלכה ב׳

   בָּא הַבַּעַל וְעִרְעֵר וְאָמַר לֹא גֵּרַשְׁתִּיהָ מֵעוֹלָם וְגֵט שֶׁהוּבָא לָהּ מְזֻיָּף הוּא יִתְקַיֵּם בְּחוֹתְמָיו. וְאִם לֹא נִתְקַיֵּם וְלֹא נוֹדְעוּ עֵדָיו כְּלָל תֵּצֵא וְהַוָּלָד מַמְזֵר שֶׁהֲרֵי אֵינָהּ מְגֹרֶשֶׁת. [אָבַד הַגֵּט הֲרֵי זוֹ סְפֵק מְגֹרֶשֶׁת]. לְפִיכָךְ נָשִׁים שֶׁחֶזְקָתָן שֶׁהֵן שׂוֹנְאוֹת זוֹ אֶת זוֹ אֵין נֶאֱמָנוֹת לְהָבִיא גֵּט בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל זוֹ לָזוֹ שֶׁמָּא מְזֻיָּף הוּא וְתִתְכַּוֵּן לְקַלְקֵל אוֹתָהּ כְּדֵי שֶׁתִּנָּשֵׂא וְתֵאָסֵר עַל בַּעְלָהּ:

   כסף משנה

   לפיכך נשים שחזקתן וכו'. מה שכתב רבינו אפילו היתה צרתה נשואה לאחר. בירושלמי דיבמות מבואר כדברי רבינו וראיית הרב המגיד יש לדחות דהתם בשעת עדות הויא צרה מה שאין כן כאן:

3. הלכה ג׳

   וְאֵלּוּ הֵן הַנָּשִׁים שֶׁחֶזְקָתָן שׂוֹנְאוֹת זוֹ אֶת זוֹ. חֲמוֹתָהּ וּבַת חֲמוֹתָהּ וְצָרָתָהּ אֲפִלּוּ הָיְתָה הַצָּרָה נְשׂוּאָה לְאַחֵר. וִיבִמְתָּהּ אֲפִלּוּ הָיְתָה אֲחוֹתָהּ וּבַת בַּעְלָהּ. אֲבָל שְׁאָר כָּל הַנָּשִׁים כְּשֵׁרוֹת:

4. הלכה ד׳

   הַמֵּבִיא גֵּט מִמָּקוֹם לְמָקוֹם בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וְחָלָה אוֹ נֶאֱנַס מְשַׁלְּחוֹ בְּיַד אַחֵר. וְכֵן הַשֵּׁנִי אִם חָלָה מְשַׁלְּחוֹ בְּיַד אַחֵר. וַאֲפִלּוּ מֵאָה. וְאֵין צָרִיךְ עֵדִים לַחֲזֹר וְלַעֲשׂוֹת שָׁלִיחַ בִּפְנֵיהֶם. וְהָאַחֲרוֹן שֶׁהִגִּיעַ הַגֵּט לְיָדוֹ נוֹתְנוֹ לָהּ בִּפְנֵי שְׁנַיִם וְתִתְגָּרֵשׁ בּוֹ אַף עַל פִּי שֶׁמֵּת הָרִאשׁוֹן:

5. הלכה ה׳

   שָׁלִיחַ שֶׁהֵבִיא גֵּט מִמָּקוֹם לְמָקוֹם בְּחוּצָה לָאָרֶץ אוֹ מֵאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל לְחוּצָה לָאָרֶץ. אוֹ מֵחוּצָה לָאָרֶץ לָאָרֶץ. אִם הָיָה הַשָּׁלִיחַ עוֹמֵד בִּשְׁעַת כְּתִיבַת הַגֵּט וַחֲתִימָתוֹ הֲרֵי זֶה אוֹמֵר בִּפְנֵי שְׁנַיִם בְּפָנַי נִכְתַּב וּבְפָנַי נֶחְתַּם וְאַחַר כָּךְ יִתֵּן לָהּ בִּפְנֵיהֶם וְתִתְגָּרֵשׁ בּוֹ. וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵין עֵדָיו יְדוּעִין אֶצְלֵנוּ. וַאֲפִלּוּ הָיוּ שְׁמוֹת עֵדָיו כִּשְׁמוֹת הָעַכּוּ״ם אֵין חוֹשְׁשִׁין לָהֶן:

6. הלכה ו׳

   בָּא הַבַּעַל וְעָמַד וְעִרְעֵר אֵין מַשְׁגִּיחִין בּוֹ. לְפִיכָךְ אַף הַנָּשִׁים שֶׁשּׂוֹנְאוֹת זוֹ אֶת זוֹ נֶאֱמָנוֹת לְהָבִיא גֵּט זֶה וְלוֹמַר בְּפָנַי נִכְתַּב וּבְפָנַי נֶחְתַּם:

7. הלכה ז׳

   וְכֵן שָׁלִיחַ שֶׁהֵבִיא גֵּט בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וְאָמַר בְּפָנַי נִכְתַּב וּבְפָנַי נֶחְתַּם אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ צָרִיךְ אִם יָבֹא הַבַּעַל וִיעַרְעֵר אֵין מַשְׁגִּיחִין בּוֹ. וְאִם אֵין הַשָּׁלִיחַ עוֹמֵד בִּשְׁעַת כְּתִיבָה וַחֲתִימָה לֹא יִנָּתֵן לָהּ אֶלָּא אִם כֵּן נִתְקַיֵּם בְּחוֹתְמָיו. וְיֵשׁ לַשָּׁלִיחַ לִהְיוֹת מִכְּלַל הַשְּׁלֹשָׁה שֶׁקִּיְּמוּ אוֹתָן בְּחוֹתְמָיו. וְאִם לֹא נִתְקַיֵּם וְנָתַן לָהּ הֲרֵי זֶה פָּסוּל עַד שֶׁיִּתְקַיֵּם. וְאִם בָּא הַבַּעַל וְעִרְעֵר וְלֹא נִתְקַיֵּם אֵינָהּ מְגֹרֶשֶׁת. אָבַד הַגֵּט הֲרֵי זוֹ סָפֵק מְגֹרֶשֶׁת:

   כסף משנה (2)

   ואם אין השליח עומד בשעת כתיבה וחתימה לא ינתן לה וכו' (עיין בפנים). כך היא הגירסא בספרים דידן והרא"ש כתב בריש גיטין ואם נתקיים בחותמיו תו לא צריך מידי ואם אבד הגט כתב הרמב"ם ה"ז ספק מגורשת ואם בא הבעל וערער ה"ז ספק ממזר עכ"ל. והרא"ש אפשר שהיה גורס כמ"ש ואפשר שהיה גורס כגירסא דידן אלא דמשמע ליה שא"א לומר שכשאבד הגט וערער הבעל שתהיה אינה מגורשת בודאי דשמא אם היה הגט בפנינו היה מתקיים ולפיכך במקום אינה מגורשת כתב ה"ז ספק ממזר כלומר שהיא קרובה להיות אינה מגורשת אבל מ"מ מידי ספיקא לא נפקא לענין אם פשטה ידה וקבלה קידושין מאחר ולענין שהולד אסור בממזרת כדין ספק ממזר כנ"ל:

   כתב ה"ה ואם לא נתקיים וכו' מ"ש רבינו שאם אין הבעל מערער שהוא פסול פירוש אבל אינו בטל וכו'. לא היה צריך לכך דבהדיא תניא בריש גיטין (דף ה':) המביא גט ממדינת הים ונתנו לה ולא אמר לה בפני נכתב ובפני נחתם יוציא והולד ממזר דר"מ וחכמים אומרים אין הולד ממזר וידוע דהלכה כחכמים, ונתבאר שם דאפילו ר"מ לא פסיל אלא מדרבנן:

8. הלכה ח׳

   וּמִפְּנֵי מָה הִצְרִיכוּ לוֹמַר בְּפָנַי נִכְתַּב וּבְפָנַי נֶחְתַּם בְּחוּץ לָאָרֶץ. כְּדֵי שֶׁלֹּא תִּהְיֶה הָאִשָּׁה צְרִיכָה לְקַיְּמוֹ אִם יָבוֹא הַבַּעַל וִיעַרְעֵר מִפְּנֵי שֶׁאֵין הָעֵדִים מְצוּיִין לְקַיְּמוֹ מִמָּקוֹם לְמָקוֹם בְּחוּצָה לָאָרֶץ:

9. הלכה ט׳

   בַּעַל שֶׁהֵבִיא רְאָיָה בְּרוּרָה שֶׁגֵּט זֶה שֶׁנֶּאֱמַר בּוֹ בְּפָנַי נִכְתַּב וּבְפָנַי נֶחְתַּם מְזֻיָּף הוּא הֲרֵי זֶה בָּטֵל. שֶׁלֹּא הֶאֱמִינוּ דְּבָרָיו שֶׁל אֶחָד שֶׁאָמַר בְּפָנַי נִכְתַּב וּבְפָנַי נֶחְתַּם אֶלָּא לִדְחוֹת עִרְעוּר הַבַּעַל שֶׁאֵין עִמּוֹ רְאָיָה. אֲבָל בִּמְקוֹם עֵדִים שֶׁמַּכְחִישִׁין אוֹתוֹ לֹא הֶאֱמִינוּהוּ:

10. הלכה י׳

    הַנְּהָרוֹת שֶׁבְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וְהַנִּסִּין שֶׁבַּיָּם הַגָּדוֹל שֶׁבְּתוֹךְ הַתְּחוּם שֶׁל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל הֲרֵי הֵן כְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל. וְשֶׁחוּץ לַתְּחוּם כְּחוּצָה לָאָרֶץ. וּבְהִלְכוֹת תְּרוּמוֹת יִתְבָּאֲרוּ תְּחוּמֵי אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל. וּבָבֶל כְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל לְגִטִּין:

11. הלכה י״א

    גֵּט שֶׁכְּתָבוֹ בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וַחֲתָמוֹ בְּחוּצָה לָאָרֶץ צָרִיךְ שֶׁיֹּאמַר בְּפָנַי נִכְתַּב וּבְפָנַי נֶחְתַּם. כְּתָבוֹ בְּחוּצָה לָאָרֶץ וַחֲתָמוֹ בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל אֵינוֹ צָרִיךְ לוֹמַר בְּפָנַי נִכְתַּב וּבְפָנַי נֶחְתַּם:

12. הלכה י״ב

    נִכְתַּב מִקְצָת הַגֵּט בְּפָנָיו וְנֶחְתַּם כֻּלּוֹ בְּפָנָיו. אִם מִקְצָתוֹ הָרִאשׁוֹן הוּא הֲרֵי זֶה אוֹמֵר בְּפָנַי נִכְתַּב וּבְפָנַי נֶחְתַּם אֲפִלּוּ לֹא נִכְתַּב בּוֹ אֶלָּא שִׁיטָה אַחַת בְּפָנָיו וַאֲפִלּוּ שָׁמַע קוֹל הַקֻּלְמוֹס כּוֹתֵב וְחָתְמוּ הָעֵדִים בְּפָנָיו הֲרֵי זֶה אוֹמֵר בְּפָנַי נִכְתַּב וּבְפָנַי נֶחְתַּם. וְכֵן אִם יָצָא הַסּוֹפֵר לַשּׁוּק וְחָזַר וְהִשְׁלִים אֶת הַגֵּט אֵינוֹ חוֹשֵׁשׁ שֶׁמָּא אַחֵר מְצָאוֹ וְאָמַר לוֹ וּלְשֵׁם אִשָּׁה אַחֶרֶת כְּתָבוֹ אֶלָּא אוֹמֵר בְּפָנַי נִכְתַּב וּבְפָנַי נֶחְתַּם:

13. הלכה י״ג

    אָמַר בְּפָנַי נִכְתַּב אֲבָל לֹא בְּפָנַי נֶחְתַּם. בְּפָנַי נֶחְתַּם אֲבָל לֹא בְּפָנַי נִכְתַּב. בְּפָנַי נִכְתַּב כֻּלּוֹ וְחָתַם עֵד אֶחָד אֲבָל לֹא הָעֵד הַשֵּׁנִי. אֲפִלּוּ הָיָה הוּא הָעֵד הַשֵּׁנִי הֲרֵי זֶה יִתְקַיֵּם בְּחוֹתְמָיו וְאַחַר כָּךְ יִנָּתֵן לָהּ. וְאִם הֵעִיד הוּא וְאַחֵר עַל הָעֵד הַשֵּׁנִי שֶׁלֹּא חָתַם בְּפָנָיו הֲרֵי זֶה כָּשֵׁר וְיִנָּתֵן לָהּ. וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר אִם הֵעִידוּ שְׁנַיִם אֲחֵרִים עַל כְּתַב הָעֵד הַשֵּׁנִי שֶׁזֶּה כָּשֵׁר:

14. הלכה י״ד

    שְׁנַיִם שֶׁהֵבִיאוּ גֵּט בְּחוּצָה לָאָרֶץ אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נִכְתַּב וְנֶחְתַּם בִּפְנֵיהֶם הוֹאִיל וּנְתָנוֹ לָהֶם הַבַּעַל לִתְּנוֹ לְאִשְׁתּוֹ הֲרֵי אֵלּוּ נוֹתְנִין לָהּ וְתִהְיֶה מְגֹרֶשֶׁת. שֶׁהֲרֵי אֵין הַבַּעַל יָכוֹל לְעַרְעֵר בְּגֵט זֶה אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ מְקֻיָּם שֶׁהֲרֵי שְׁלוּחָיו הֵם עֵדָיו. שֶׁאִלּוּ אָמְרוּ הַשְּׁנַיִם בְּפָנֵינוּ נִתְגָּרְשָׁה הֲרֵי זוֹ מְגֹרֶשֶׁת אַף עַל פִּי שֶׁאֵין שָׁם גֵּט:

15. הלכה ט״ו

    בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בִּזְמַן שֶׁהַגֵּט יוֹצֵא מִתַּחַת יְדֵי שְׁנֵיהֶם אֲבָל אִם אֵין הַגֵּט יוֹצֵא מִתַּחַת יְדֵי שְׁנֵיהֶם צְרִיכִין לוֹמַר בְּפָנֵינוּ נִכְתַּב וּבְפָנֵינוּ נֶחְתַּם. לְפִיכָךְ אִם אָמַר אֶחָד בְּפָנַי נִכְתַּב וְהָאַחֵר אוֹמֵר בְּפָנַי נֶחְתַּם וַאֲפִלּוּ שְׁנַיִם אוֹמְרִים בְּפָנֵינוּ נִכְתַּב וְאֶחָד אוֹמֵר בְּפָנַי נֶחְתַּם הוֹאִיל וְאֵינוֹ יוֹצֵא מִתַּחַת יְדֵי שְׁנֵיהֶם לֹא יִנָּתֵן לָהּ עַד שֶׁיִּתְקַיֵּם בְּחוֹתְמָיו:

16. הלכה ט״ז

    אָמַר אֶחָד בְּפָנַי נִכְתַּב וּשְׁנַיִם אוֹמְרִים בְּפָנֵינוּ נֶחְתַּם כָּשֵׁר אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ יוֹצֵא מִתַּחַת יָדָם שֶׁהֲרֵי נִתְקַיֵּם בְּחוֹתְמָיו:

17. הלכה י״ז

    שָׁלִיחַ שֶׁהֵבִיא גֵּט בְּחוּצָה לָאָרֶץ וּנְתָנוֹ לָהּ בֵּינוֹ לְבֵינָהּ אוֹ שֶׁנְּתָנוֹ לָהּ בִּפְנֵי שְׁנַיִם וְלֹא אָמַר לָהּ בְּפָנַי נִכְתַּב וּבְפָנַי נֶחְתַּם אַף עַל פִּי שֶׁנִּשֵּׂאת נוֹטְלוֹ מִמֶּנָּה וְחוֹזֵר וְנוֹתְנוֹ לָהּ בִּפְנֵי שְׁנַיִם וְאוֹמֵר בִּפְנֵיהֶם בְּפָנַי נִכְתַּב וּבְפָנַי נֶחְתַּם. וְאִם לֹא נְטָלוֹ מִמֶּנָּה הֲרֵי זֶה פָּסוּל עַד שֶׁיִּתְקַיֵּם בְּחוֹתְמָיו:

18. הלכה י״ח

    נְתָנוֹ לָהּ וְלֹא הִסְפִּיק לוֹמַר בְּפָנַי נִכְתַּב וּבְפָנַי נֶחְתַּם עַד שֶׁנִּשְׁתַּתֵּק הֲרֵי זֶה יִתְקַיֵּם בְּחוֹתְמָיו וְאַחַר כָּךְ יִנָּתֵן לָהּ:

    כסף משנה

    נתנו לה ולא הספיק לומר וכו'. מדברי רבינו שכתב עד שנשתתק נראה בהדיא דאלם שכותב בפני נכתב ובפני נחתם פסול ואע"פ שבעדות אשה מהני משום עיגונא התם שאני שאינו מצוי כ"כ שיבאו עדים שמת בעלה ולפיכך סמכו על אלם המעיד בכתב אבל בגט שאפשר להתקיים בחותמיו או שאפשר לשלוח לומר לבעל שישלח גט אחר ע"י שליח שיאמר בפ"נ ובפ"נ לא רצו להקל בו לסמוך על כתב ידו של זה טפי מבשאר עדויות ולא דמי למאי דאמרינן בשלהי פ' שני דגיטין (דף כ"ג:) דעדיף גט ממיתה מפני שהכתב מוכיח דהתם לענין נאמנות נשים המעידות איתמר ובודאי דטפי איכא להימנינהו בגט מפני שהכתב מוכיח אבל הכא לאו משום נאמנות הוא באלם שכתב בכתב ידו שלא לחלק בין עדות זה לשאר עדויות:

19. הלכה י״ט

    הַסּוּמָא אֵינוֹ יָכוֹל לְהָבִיא גֵּט זֶה שֶׁל חוּצָה לָאָרֶץ מִפְּנֵי שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לוֹמַר בְּפָנַי נִכְתַּב וּבְפָנַי נֶחְתַּם. לְפִיכָךְ אִם נִכְתַּב וְנֶחְתַּם בְּפָנָיו כְּשֶׁהוּא פָּתוּחַ וְנִסְתַּמָא הֲרֵי זֶה אוֹמֵר בִּפְנֵי שְׁלֹשָׁה בְּפָנַי נִכְתַּב וּבְפָנַי נֶחְתַּם וְנוֹתְנוֹ לָהּ. וְכֵן הָאִשָּׁה שֶׁהֵבִיאָה גֵּט זֶה שֶׁל חוּצָה לָאָרֶץ צְרִיכָה שְׁלֹשָׁה לוֹמַר בִּפְנֵיהֶם בְּפָנַי נִכְתַּב וּבְפָנַי נֶחְתַּם. שֶׁלֹּא אָמְרוּ בִּפְנֵי שְׁנַיִם אֶלָּא בִּזְמַן שֶׁהַשָּׁלִיחַ כָּשֵׁר לְעֵדוּת שֶׁהֲרֵי הוּא מִצְטָרֵף עִם הַשְּׁנַיִם וְנִמְצָא מִכְּלַל הַשְּׁלֹשָׁה שֶׁקִּיְּמוּ גֵּט זֶה בִּדְבָרָיו. שֶׁהָעֵד נַעֲשָׂה דַּיָּן בְּדָבָר שֶׁהוּא מִדִּבְרֵיהֶם:

20. הלכה כ׳

    חָלָה הַשָּׁלִיחַ אוֹ נֶאֱנַס בָּא לְבֵית דִּין וְאוֹמֵר לָהֶם גֵּט זֶה בְּפָנַי נִכְתַּב וּבְפָנַי נֶחְתַּם וְהֵן מְשַׁלְּחִין אוֹתוֹ בְּיַד שָׁלִיחַ אַחֵר. וְאֵין הַשָּׁלִיחַ הָאַחֲרוֹן צָרִיךְ לוֹמַר בְּפָנַי נִכְתַּב וּבְפָנַי נֶחְתַּם אֶלָּא אוֹמֵר שְׁלִיחַ בֵּית דִּין אֲנִי וְנוֹתְנוֹ לָהּ בִּפְנֵי עֵדִים:

21. הלכה כ״א

    חָלָה הַשֵּׁנִי אוֹ נֶאֱנַס עוֹשֶׂה שָׁלִיחַ אַחֵר בְּבֵית דִּין אֲפִלּוּ מֵאָה וְהָאַחֲרוֹן אוֹמֵר שְׁלִיחַ בֵּית דִּין אֲנִי וְנוֹתְנוֹ לָהּ. אַף עַל פִּי שֶׁמֵּת הַשָּׁלִיחַ הָרִאשׁוֹן. וּמִפְּנֵי מָה צָרִיךְ בֵּית דִּין מִפְּנֵי שֶׁהוּא צָרִיךְ לוֹמַר בְּפָנַי נִכְתַּב וּבְפָנַי נֶחְתַּם. אֲבָל אִם נִתְקַיֵּם הַגֵּט בְּחוֹתְמָיו אַף עַל פִּי שֶׁנְּתָנוֹ שָׁלִיחַ לְשָׁלִיחַ אֲפִלּוּ מֵאָה בֵּינָם לְבֵין עַצְמָם עַד שֶׁהִגִּיעַ הַגֵּט לְיָדָהּ הֲרֵי זֶה כָּשֵׁר. וְאַף עַל פִּי שֶׁלֹּא פֵּרֵשׁ הַבַּעַל וְלֹא אָמַר לוֹ שַׁלְּחוֹ בְּיַד אַחֵר אִם תֵּאָנֵס אִם חָלָה אוֹ נֶאֱנַס הֲרֵי זֶה מְשַׁלְּחוֹ:

22. הלכה כ״ב

    כָּל הָעוֹשֶׂה שָׁלִיחַ אֵינוֹ צָרִיךְ שֶׁיְּהֵא הַשָּׁלִיחַ עִמּוֹ בְּבֵית דִּין אֶלָּא אוֹמֵר לָהֶם הֲרֵי פְּלוֹנִי שְׁלוּחִי וַאֲפִלּוּ שֶׁלֹּא בְּפָנָיו. וְכֵן הַשָּׁלִיחַ עוֹשֶׂה שָׁלִיחַ אַחֵר שֶׁלֹּא בְּפָנָיו אֲפִלּוּ הֵן מֵאָה:

23. הלכה כ״ג

    הָאִישׁ שֶׁנָּתַן גֵּט לְאִשְׁתּוֹ וְנִכְתַּב וְנֶחְתַּם בְּפָנֶיהָ וְאָמַר לָהּ הֲרֵי אַתְּ שְׁלוּחָתִי לְהוֹלָכָה עַד בֵּית דִּין פְּלוֹנִי וְהֵם יַעֲמִידוּ שָׁלִיחַ וְיִתְּנוּ לִיךְ גֵּט זֶה וְתִתְגָּרְשִׁי בּוֹ הֲרֵי זוֹ נֶאֱמֶנֶת לוֹמַר בִּפְנֵיהֶם בְּפָנַי נִכְתַּב וּבְפָנַי נֶחְתַּם וְהֵם נוֹטְלִין אוֹתוֹ וְנוֹתְנִין אוֹתוֹ לְשָׁלִיחַ לִתְּנוֹ לָהּ כְּמַאֲמַר הַבַּעַל:

24. הלכה כ״ד

    בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים כְּשֶׁהִתְנָה עָלֶיהָ הַבַּעַל תְּנַאי זֶה אֲבָל אִם לֹא הִתְנָה עָלֶיהָ אֶלָּא נָתַן לָהּ גִּטָּהּ וַהֲרֵי הַגֵּט יוֹצֵא מִתַּחַת יָדָהּ אֵינָהּ צְרִיכָה לוֹמַר כְּלוּם וַהֲרֵי הִיא בְּחֶזְקַת מְגֹרֶשֶׁת. הוֹאִיל וְגֵט שֶׁבְּיָדָהּ כָּתוּב כְּהִלְכָתוֹ וְהָעֵדִים חֲתוּמִים עָלָיו. וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵין אָנוּ מַכִּירִין כְּתַב אוֹתָן הָעֵדִים וְלֹא נִתְקַיֵּם אֵין חוֹשְׁשִׁין לָהּ שֶׁמָּא זִיְּפָה אוֹתוֹ שֶׁהֲרֵי אֵינָהּ מְקַלְקֶלֶת עַל עַצְמָהּ. וְעוֹד שֶׁהָעֵדִים הַחֲתוּמִים עַל הַגֵּט הֲרֵי הֵן כְּמִי שֶׁנֶּחְקְרָה עֵדוּתָן בְּבֵית דִּין עַד שֶׁיְּהֵא שָׁם מְעַרְעֵר. לְפִיכָךְ נַעֲמִיד הַגֵּט בְּחֶזְקָתוֹ וְתִנָּשֵׂא. וְאֵין חוֹשְׁשִׁין שֶׁמָּא יִמָּצֵא מְזֻיָּף. כְּמוֹ שֶׁנַּעֲמִיד הַגֵּט בְּחֶזְקַת כָּשֵׁר כְּשֶׁיָּבִיא אוֹתוֹ הַשָּׁלִיחַ עַד שֶׁיְּעַרְעֵר הַבַּעַל אוֹ עַד שֶׁיָּבִיא רְאָיָה שֶׁהוּא מְזֻיָּף אוֹ בָּטֵל. שֶׁאִם נָחוּשׁ לִדְבָרִים אֵלּוּ וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן כָּךְ הָיָה לָנוּ לָחוּשׁ לְגֵט שֶׁיִּתֵּן הַבַּעַל בְּפָנֵינוּ שֶׁמָּא בִּטְּלוֹ וְאַחַר כָּךְ נְתָנוֹ. אוֹ שֶׁמָּא עֵדִים פְּסוּלִין חָתְמוּ בּוֹ וַהֲרֵי הוּא כִּמְזֻיָּף מִתּוֹכוֹ. אוֹ שֶׁמָּא שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ נִכְתַּב. וּכְשֵׁם שֶׁאֵין חוֹשְׁשִׁין לָזֶה וְכַיּוֹצֵא בּוֹ אֶלָּא נַעֲמִידֶנּוּ עַל חֶזְקָתוֹ עַד שֶׁיִּוָּדַע שֶׁהוּא בָּטֵל כָּךְ לֹא נָחוּשׁ לֹא לַשָּׁלִיחַ וְלֹא לָאִשָּׁה עַצְמָהּ שֶׁהַגֵּט יוֹצֵא מִתַּחַת יָדָהּ. שֶׁאֵין דִּינֵי הָאִסּוּרִין כְּדִינֵי הַמָּמוֹנוֹת:

    כסף משנה

    (כג-כד) האיש שנתן גט לאשתו וכו' בד"א כשהתנה עליה הבעל תנאי זה וכו'. הראב"ד השיג על רבינו לומר שאע"פ שלא קרא עליו ערער צריך שיתקיים בחותמיו וה"ה כתב ליישב דעת רבינו. וגם הר"ן בריש גיטין כתב כדברי רבינו לפי שכל שהוא נותנו לידה או ליד שליח קבלה הרי בשעה שהגט יוצא מתחת ידו גומר ומגרש וכיון שאין לחוש שמא יבא בעל ויערער הרי האשה מותרת לינשא אע"פ שלא נתקיים הגט דכל היכא דליכא למיחש לערער דבעל אין האשה צריכה לקיומו של גט מיהו אם בא בעל וערער יתקיים בחותמיו. אבל הרשב"א בסוף פרק כל הגט תמה על רבינו מדתנן בפ"ב דכתובות האשה שאמרה אשת איש הייתי וגרושה אני נאמנת ואם יש עדים שהיא אשת איש אינה נאמנת עכ"ל. ואיני רואה מקום לתמיהא זו דהתם איכא למימר דמיירי בשאין גט יוצא מתחת ידה:

השגות הראב״ד, מגיד משנה, לחם משנה על הלכות גירושין אינם מובאים כאן: אין בידינו מהדורה דיגיטלית שלהם ברישיון חופשי.

עוד: ספר נשים · משנה תורה – כל הספרים · רמב״ם יומי