משנה תורה · ספר משפטים · הלכות טוען ונטען

רמב״ם הלכות טוען ונטען פרק ב

12 הלכות · השגות הראב״ד מתחת להלכה, באות קטנה · מגיד משנה – בלחיצה

לתשומת לב: לימוד ההלכה מן המקור; למעשה יש לשאול רב. מדיניות העריכה

1. הלכה א׳

   כָּל חָשׁוּד עַל הַשְּׁבוּעָה אֵין מַשְׁבִּיעִין אוֹתוֹ לֹא שְׁבוּעַת הַתּוֹרָה וְלֹא שְׁבוּעָה מִדִּבְרֵיהֶם וְלֹא שְׁבוּעַת הֶסֵּת. וַאֲפִלּוּ רָצָה הַתּוֹבֵעַ אֵין שׁוֹמְעִין לוֹ:

   מגיד משנה

   כל חשוד על השבועה וכו'. מפורש במשנה פרק כל הנשבעין (שבועות דף מ"ד:) שכנגדו חשוד על השבועה שהוא נשבע ונוטל ומפורש פרק שבועת הדיינין בגמרא שאין חשוד נשבע אפי' שבועת היסת ושם נראה שאפי' רצה התובע אינו נשבע שהרי בהיסת אין שכנגדו נשבע וזה ברור:

2. הלכה ב׳

   אֶחָד הַנִּשְׁבָּע לַשֶּׁקֶר שְׁבוּעַת בִּטּוּי. אוֹ שְׁבוּעַת עֵדוּת. אוֹ שְׁבוּעַת הַפִּקָּדוֹן. אוֹ שְׁבוּעַת שָׁוְא. הֲרֵי הוּא חָשׁוּד עַל הַשְּׁבוּעָה. וְכֵן כָּל הַפָּסוּל לְעֵדוּת מִשּׁוּם עֲבֵרָה. בֵּין פַּסְלָנוּת שֶׁל תּוֹרָה כְּגוֹן בַּעֲלֵי רִבִּית וְאוֹכְלֵי נְבֵלוֹת וְגַזְלָנִין. בֵּין פַּסְלָנוּת שֶׁל דִּבְרֵיהֶם כְּגוֹן מִשְׂחָק בְּקֻבִּיָּא וּמַפְרִיחֵי יוֹנִים. הֲרֵי הוּא חָשׁוּד עַל הַשְּׁבוּעָה וְאֵין מַשְׁבִּיעִין אוֹתוֹ:

   מגיד משנה (2)

   אחד הנשבע לשקר וכו'. פ' כל הנשבעין שם ושכנגדו חשוד על השבועה כיצד אחת שבועת העדות ואחת שבועת הפקדון ואפילו שבועת שוא ובגמ' (דף מ"ו:) הקשו וליתני נמי שבועת ביטוי ותירצו כי קתני שבועות דכי מישתבע בשקרא מישתבע אבל שבועת ביטוי דאיכא למימר דבקושטא קא משתבע לא קתני והקשו תינח אוכל ולא אוכל אכלתי ולא אכלתי מאי איכא למימר ותירצו תנא שבועת שוא וכל דדמי ליה ע"כ בגמרא. דעת רבינו לפרש שאין חלוק לענין הדין בין חשוד על שבועת בטוי אפי' להבא לחשוד על שאר שבועות וכל סוגיא זו אינה אלא לומר מ"ט לא קתני לה במתני' וטעם לדבריו דודאי לא גרע חשוד על שבועת בטוי דלהבא ממשחק בקוביא שאסור מדבריהם וכן כתב רבינו האי ז"ל וזה דעת רבינו יעקב אבל רש"י ז"ל פירש דחשוד על שבועת ביטוי דלהבא אינו חשוד על השבועה להוציא שקר מפיו ואינו נפסל בכך וזה דעת הרמב"ן ז"ל וגם הרשב"א ז"ל וכן כתב בתשובה:

   וכן כל הפסול לעדות וכו'. שם במשנה היה אחד מהם משחק בקוביא ומלוה ברבית ומפריח יונים וסוחר שביעית שכנגדו נשבע ונוטל ובגמרא הקשו כיון דתנא חשוד על השבועה הא תו למה לי ותירצו תנא פסולא דאורייתא וקתני פסולא דרבנן. וכתב רבינו כל הפסול לעדות ופשוט הוא שאע"פ שלא נשנו כולם במשנתינו הדין שוה בהם:

3. הלכה ג׳

   אֵין אָדָם נַעֲשֶׂה חָשׁוּד עַד שֶׁיָּבוֹאוּ עָלָיו עֵדִים שֶׁהוּא עָבַר עֲבֵרָה שֶׁנִּפְסַל בָּהּ. אֲבָל הַמּוֹדֶה מִפִּי עַצְמוֹ שֶׁהוּא חָשׁוּד וְשֶׁעָבַר עֲבֵרָה שֶׁנִּפְסַל בָּהּ. אַף עַל פִּי שֶׁחוֹשְׁשִׁין לוֹ וְאֵין רָאוּי לַעֲשׂוֹתוֹ עֵד בַּתְּחִלָּה. אִם נִתְחַיֵּב שְׁבוּעָה מַשְׁבִּיעִין אוֹתוֹ שֶׁהֲרֵי אוֹמְרִים לוֹ אִם אֱמֶת אַתָּה אוֹמֵר הִשָּׁבַע וְלֹא מִפְּנֵי שֶׁעָבַרְתָּ עֲבֵרָה אָסוּר לְךָ לְהִשָּׁבַע בֶּאֱמֶת. וְאִם שֶׁקֶר אַתָּה אוֹמֵר הוֹדֵה לְבַעַל דִּינְךָ. אֲבָל הַנֶּחְשָׁד בְּעֵדִים אֵין אָנוּ מַאֲמִינִים אוֹתוֹ שֶׁיִּשָּׁבַע:

   מגיד משנה

   אין אדם נעשה חשוד וכו'. דברי רבינו פשוטים שהרי אין אדם נפסל לעדות עפ"י עצמו וכן הדין לשבועה וכ"כ רבינו האיי ז"ל בשערי השבועות וכתב רבינו מאיר וה"מ בנתבע אבל תובע הנשבע ונוטל ואומר חשוד אני נאמן להזיק עצמו ופשוט הוא:

4. הלכה ד׳

   תַּקָּנַת חֲכָמִים הִיא שֶׁכָּל הַמְחֻיָּב שְׁבוּעָה מִן הַתּוֹרָה עַל טַעֲנַת וַדַּאי. אִם הָיָה חָשׁוּד הֲרֵי הַתּוֹבֵעַ נִשְׁבָּע מִדִּבְרֵיהֶם וְנוֹטֵל מַה שֶּׁטָּעַן. הָיוּ שְׁנֵיהֶם חֲשׁוּדִין חָזְרָה שְׁבוּעָה לַמְחֻיָּב לָהּ שֶׁהוּא הַנִּתְבָּע וּמִתּוֹךְ שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לִשָּׁבַע מְשַׁלֵּם. הָיָה הֶחָשׁוּד שׁוֹמֵר וְטָעַן שֶׁאָבַד הַפִּקָּדוֹן אוֹ נִגְנַב שֶׁכְּנֶגְדוֹ אֵינוֹ יָכוֹל לְהִשָּׁבַע וְלִטּל שֶׁהֲרֵי אֵינוֹ טוֹעֲנוֹ וַדַּאי שֶׁאֲכָלוֹ. לְפִיכָךְ אִם טָעַן בַּעַל הַפִּקָּדוֹן וְאָמַר בְּפָנַי שָׁלַח יָד בְּפִקְדוֹנִי אוֹ פָּשַׁע בּוֹ הֲרֵי הַתּוֹבֵעַ נִשְׁבָּע בְּתַקָּנַת חֲכָמִים וְנוֹטֵל:

   מגיד משנה (3)

   תקנת חכמים היא שכל וכו'. זו היא המשנה שהזכרתי בראש פרק זה שכנגדו חשוד על השבועה נשבע ונוטל והיא במחוייב שבועת התורה כמו שיתבאר:

   היו שניהם חשודים וכו'. דין זה מחלוקת במשנה ובגמרא ואיכא מאן דאמר יחלוקו ואיכא מאן דאמר חזרה שבועה למחוייב לה ומתוך שאינו יכול לישבע משלם ורבינו האיי וקצת מן האחרונים ז"ל פסקו כמאן דאמר יחלוקו ובהלכות פסקו כדעת רבינו ולזה נראה שהסכימו הרמב"ן והרשב"א ז"ל:

   היה החשוד שומר וטען שאבד וכו'. דין זה לא נזכר בגמרא בביאור אבל מתוך מה שאמרו שכנגדו נשבע ונוטל למד רבינו שלעולם שכנגדו אינו נוטל בלא שבועה אלא בשניהם חשודים שאמרו בפירוש חזרה שבועה למחוייב לה הילכך כל זמן שהשבועה על שמא והתובע אינו טוען ברי אינו נוטל אבל רבינו מאיר ז"ל כתב דהוה ליה נתבע מחוייב שבועה שאינו יכול לישבע ומשלם ואני אומר לדבריו כל חשוד המקבל פקדון חייב באונסיו אלא אם כן נאנס בפני עדים ולא מצינו שהחמירו כל כך חכמים עליו אלא ודאי דעת רבינו עיקר:

5. הלכה ה׳

   נִתְחַיֵּב הֶחָשׁוּד שְׁבוּעָה מִדִּבְרֵיהֶם אִם הָיָה מִן הַנִּשְׁבָּעִין וְנוֹטְלִין אֵינוֹ יָכוֹל לְהִשָּׁבַע וְלִטּל אֶלָּא הַנִּתְבָּע שֶׁכְּנֶגְדוֹ יִשָּׁבַע הֶסֵּת וְיִפָּטֵר. וְכֵן פּוֹגֵם שְׁטָרוֹ וְכָל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה שֶׁהָיָה חָשׁוּד וְטָעַן הַלּוֶֹה שֶׁפְּרָעוֹ וְאָמַר יִשָּׁבַע לִי הֲרֵי הַנִּתְבָּע נִשְׁבָּע הֶסֵּת וְיִפָּטֵר מִן הַשְּׁטָר:

   השגת הראב״ד

   וכן פוגם שטרו וכו' עד ויפטר מן השטר. א"א איני מודה בזה אלא שנוטל בלא שבועה שאין פוסלין שטר מקויים מפני שבועה דרבנן ואם תאמר הא דרב ושמואל היא אמרינן הבו דלא לוסיף עלה עכ"ל:

   מגיד משנה

   נתחייב החשוד שבועה מדבריהם וכו'. גם זה לא נזכר בגמרא בביאור אבל דבר פשוט הוא שאם חכמים תקנו שמי שדינו מן התורה להיות נשבע ולא משלם כשהוא חשוד שכנגדו נשבע ונוטל כל שכן שלא תקנו לחשוד להיות נשבע ונוטל וזה קל וחומר שאין עליו תשובה לאותן שלא היה דינן לישבע וליטול כגון שכיר ונגזל וחבריו וחכמים הקלו עליהם ליטול בשבועה אבל אותן שהיה דינן מן התורה ליטול בלא שבועה וחכמים החמירו עליהן לישבע כגון פוגם שטרו וכיוצא בו י"ל שלא הצריכוהו חכמים שבועה אלא היכא דאפשר שאינו חשוד אבל כל שהוא חשוד שאי אפשר לו לישבע העמידוהו על דין תורה ונוטל בלא שבועה כיון שיש לו שטר וזה דעת הר"א ז"ל בהשגות וכ"כ רבינו מאיר הלוי ז"ל ולדבריהם יפה כח החשוד בכך שהוא נוטל בלא שבועה כיון ששטרו מקויים ודעת רבינו שכיון שאין יכול לישבע אינו נוטל וכן דעת בעל העיטור ז"ל ואין בידי להכריע:

6. הלכה ו׳

   הָיָה הֶחָשׁוּד מִן הַנִּשְׁבָּעִין בְּטַעֲנַת סָפֵק אֵינוֹ נִשְׁבָּע וְאֵין שֶׁכְּנֶגְדוֹ נִשְׁבָּע לְפִי שֶׁלֹּא נִתְחַיֵּב זֶה שְׁבוּעָה מִן הַתּוֹרָה. וּלְפִי שֶׁאֵין הַתּוֹבֵעַ טוֹעֲנוֹ טַעֲנַת וַדַּאי כְּדֵי שֶׁיִּשָּׁבַע עַל טַעֲנָתוֹ:

   מגיד משנה

   היה החשוד מן הנשבעין וכו'. זה ברור ומוסכם מן המפרשים ז"ל ואף מי שחולק בדין השומר מודה בזה ופשוט הוא:

7. הלכה ז׳

   נִתְחַיֵּב הֶחָשׁוּד שְׁבוּעַת הֶסֵּת אֵין שֶׁכְּנֶגְדוֹ נִשְׁבָּע וְנוֹטֵל. שֶׁשְּׁבוּעַת הֶסֵּת עַצְמָהּ תַּקָּנָה הִיא וְלֹא עָשׂוּ לָהּ תַּקָּנָה אַחֶרֶת שֶׁיִּשָּׁבַע הַתּוֹבֵעַ אֶלָּא הֲרֵי הַנִּתְבָּע נִפְטָר בְּלֹא שְׁבוּעָה:

   מגיד משנה

   נתחייב החשוד שבועת היסת וכו'. זה מבואר בגמרא פרק שבועת הדיינין (שבועות דף מ"א) ופ״ק דמציעא (דף י"ג):

8. הלכה ח׳

   מִי שֶׁנִּתְחַיֵּב שְׁבוּעַת הֶסֵּת וְהָיָה הַתּוֹבֵעַ חָשׁוּד. אֵין הַנִּתְבָּע יָכוֹל לַהֲפֹךְ עָלָיו הַשְּׁבוּעָה שֶׁהֲרֵי אֵין יָכוֹל לְהִשָּׁבַע. אֶלָּא יְשַׁלֵּם אוֹ יִשָּׁבַע הֶסֵּת. וְאֵין שׁוֹמְעִין לָזֶה לִתְלוֹת בְּדָבָר שֶׁאִי אֶפְשָׁר. וַהֲרֵי זֶה כְּמִי שֶׁהָפַךְ שְׁבוּעָתוֹ עַל הַקָּטָן שֶׁאֵין שׁוֹמְעִין לוֹ אֶלָּא אוֹ יִשָּׁבַע הֶסֵּת אוֹ יְשַׁלֵּם:

   מגיד משנה

   מי שנתחייב שבועת וכו'. אינו מבואר בגמרא ודעת רבינו מאיר ז"ל כדעת רבינו ז"ל אבל בעיטור אמרו שאם תובע חשוד נתבע פטור ואין עליו אלא חרם סתם ודברי רבינו נראין:

9. הלכה ט׳

   מִי שֶׁנִּתְחַיֵּב שְׁבוּעָה בֵּין שֶׁל תּוֹרָה בֵּין שֶׁל דִּבְרֵיהֶם וְנִשְׁבַּע וְנָטַל אוֹ נִשְׁבַּע וְנִפְטַר. וְאַחַר כָּךְ בָּאוּ עָלָיו עֵדִים שֶׁהוּא חָשׁוּד. אֵין שְׁבוּעָתוֹ שֶׁנִּשְׁבַּע כְּלוּם וְיֵשׁ לְבַעַל דִּינוֹ לְהוֹצִיא מִיָּדוֹ מַה שֶּׁנָּטַל אוֹ יִשָּׁבַע זֶה שֶׁכְּנֶגְדוֹ וְיִטּל מִמֶּנּוּ:

   מגיד משנה

   מי שנתחייב שבועה וכו'. גם זה אינו נזכר בגמרא אבל נראה ברור דלא גרע ממה שאמרו טעה בדבר משנה חוזר ואף על פי שיש לחלק ביניהם הדבר נכון בעצמו וכן כתב רבינו מאיר ז"ל:

10. הלכה י׳

    לְעוֹלָם כָּזֶה דָּנִין לֶחָשׁוּד עַד שֶׁיִּלְקֶה בְּבֵית דִּין. אִם הָיוּ עָלָיו עֵדִים שֶׁלָּקָה וְעָשָׂה תְּשׁוּבָה יַחְזֹר לְכַשְׁרוּתוֹ בֵּין לְעֵדוּת בֵּין לִשְׁבוּעָה:

    מגיד משנה

    לעולם כזה דנין לחשוד וכו'. השוה רבינו דין זה לדין פסול לעדות מחמת עבירה וכן הוא האמת ובהלכות כתבו במסכת סנהדרין ירושלמי החשוד בשבועות מאימתי מקבלין אותו משיבא לבית דין שאין מכירין אותו ויאמר חשוד אני עד כאן. ונכתב בדברי רבינו בפרק י"ב מהלכות עדות ועל הכלל שעדות ושבועה שוין בזה וזה מוסכם:

11. הלכה י״א

    מִי שֶׁטָּעַן עַל חֲבֵרוֹ וְכָפַר בּוֹ וְנִשְׁבַּע בֵּין שְׁבוּעַת הַתּוֹרָה בֵּין שְׁבוּעַת הֶסֵּת. וְאַחַר כָּךְ בָּאוּ עֵדִים וְהֵעִידוּ עָלָיו שֶׁעַל שֶׁקֶר נִשְׁבַּע. הֲרֵי זֶה מְשַׁלֵּם וְהֻחְזַק חָשׁוּד עַל הַשְּׁבוּעָה. וּכְבָר בֵּאַרְנוּ בִּשְׁבוּעוֹת שֶׁכָּל הַנִּשְׁבָּע עַל מָמוֹן חֲבֵרוֹ וְעָשָׂה תְּשׁוּבָה חַיָּב לְהוֹסִיף חֹמֶשׁ:

    מגיד משנה

    מי שטען על חבירו וכו'. בהלכות פרק כל הנשבעין מבואר שאין הלכה כרב דאמר פרק הגוזל מנה לי בידך והלה אומר אין לך בידי כלום ונשבע ובאו עדים פטור אלא ודאי חייב ואין שבועה פוטרתו וכן כתבו ז"ל ודין החשוד דבר פשוט הוא:

12. הלכה י״ב

    טְעָנוֹ שֶׁיֵּשׁ לוֹ חוֹב אֶצְלוֹ בְּעֵדִים וְקִנְיָן וְאָמַר כֵּן הָיָה וּפְרַעְתִּיךָ. אוֹ שֶׁאָמַר אֵינִי חַיָּב לְךָ כְּלוּם וְנִשְׁבַּע. וְאַחַר כָּךְ בָּאוּ עֵדֵי הַקִּנְיָן אוֹ הוֹצִיא הַשְּׁטָר וְנִתְקַיֵּם הֲרֵי זֶה מְשַׁלֵּם וְאֵינוֹ חָשׁוּד. שֶׁהֲרֵי לֹא הֱעִידוֹ שֶׁלֹּא פְּרָעוֹ וְלֹא אָמַר הַנִּתְבָּע לֹא הָיוּ דְּבָרִים מֵעוֹלָם. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה:

    מגיד משנה

    טענו שיש לו אצלו חוב וכו'. דין התשלומין שאין השבועה פוטרו מבואר ממה שאמרתי מהא דרב דלית הלכתא כוותיה ודין החשוד דבר פשוט הוא שאינו נחשד אלא בראיה ברורה ויש לזה סמך בגמרא:

כסף משנה, לחם משנה על הלכות טוען ונטען אינם מובאים כאן: אין בידינו מהדורה דיגיטלית שלהם ברישיון חופשי.

עוד: ספר משפטים · משנה תורה – כל הספרים · רמב״ם יומי