משנה תורה · ספר משפטים · הלכות מלווה ולווה

רמב״ם הלכות מלווה ולווה פרק ח

15 הלכות · השגות הראב״ד מתחת להלכה, באות קטנה · מגיד משנה – בלחיצה

לתשומת לב: לימוד ההלכה מן המקור; למעשה יש לשאול רב. מדיניות העריכה

1. הלכה א׳

   אָסוּר לְהַרְבּוֹת עַל הַמֶּכֶר. כֵּיצַד. הַמּוֹכֵר לַחֲבֵרוֹ קַרְקַע אוֹ מִטַּלְטְלִין וְאָמַר לוֹ אִם מֵעַכְשָׁו תִּתֵּן לִי הַדָּמִים הֲרֵי הֵן שֶׁלְּךָ בְּמֵאָה וְאִם עַד זְמַן פְּלוֹנִי הֲרֵי הֵם שֶׁלְּךָ בְּעֶשְׂרִים וּמֵאָה. הֲרֵי זֶה אֲבַק רִבִּית שֶׁזֶּה דּוֹמֶה כְּמִי שֶׁנּוֹטֵל עֶשְׂרִים בִּשְׁבִיל שֶׁנָּתַן לוֹ מֵאָה לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהּ עַד זְמַן פְּלוֹנִי וּכְשֶׁיִּתְבָּעֶנּוּ בַּדִּין אֵינוֹ חַיָּב לִתֵּן אֶלָּא מַה שֶּׁהָיָה שָׁוֶה בִּשְׁעַת הַמֶּכֶר אוֹ יַחְזִיר מִמְכָּרוֹ מִיָּדוֹ אִם הָיָה קַיָּם. וְכֵן אִם מָכַר לוֹ מִטַּלְטְלִין עַד זְמַן פְּלוֹנִי בְּמֵאָה וְהָיוּ שָׁוִין בַּשּׁוּק לְמִי שֶׁקּוֹנֶה בִּמְעוֹתָיו מִיָּד תִּשְׁעִים הֲרֵי זֶה אָסוּר. וְאֵינוֹ נוֹתֵן לוֹ אֶלָּא תִּשְׁעִים אוֹ מַחְזִיר מִיָּדוֹ סְחוֹרָתוֹ אִם הָיְתָה קַיֶּמֶת:

   מגיד משנה (2)

   אסור להרבות על המכר וכו'. משנה מפורשת שם (דף ס"ה) ופירוש והוא אבק רבית ומפני כך כתב רבינו וכשיתבענו בדין וכו':

   וכן אם מכר לו מטלטלין וכו'. דעתו ז"ל כדעת ההלכות שלא הביאו הא דרב נחמן דאמר טרשא שרי לפי שהוא מיקל יותר מרב פפא ואין הלכה כרב פפא ואף דעת הרמב"ן ז"ל כן הוא שאסור למכור בדמים יתרים בשביל המתנה אבל הרשב"א ז"ל התיר בדברים שאין להם שער קצוב עכשיו וגם הוא לא אמר אם מעכשיו בכך וכך לפי שיש כאן שתי טענות להקל וזו היא דרב נחמן וכן כתב בעל המאור ז"ל ויראה ממה שכתב רבינו מטלטלין שאין הדין כן בקרקע לפי שאין לומר שיהיה כיוצא בו נמכר בשוק ויהיה הרבית ניכר בו ועוד שאין אונאה לקרקעות וכל שהוא דרך מקח וממכר כל זמן שאינו נראה כרבית מותר:

2. הלכה ב׳

   הַלּוֹקֵחַ מֵחֲבֵרוֹ חֵפֶץ בְּשָׁוֵהוּ עַל מְנָת שֶׁיִּתֵּן לוֹ מִכָּאן וְעַד שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ. הֲרֵי זֶה רַשַּׁאי לוֹמַר לוֹ תֵּן [לִי] מִיָּד בְּפָחוֹת וְאֵינוֹ חוֹשֵׁשׁ מִשּׁוּם רִבִּית:

   מגיד משנה

   הלוקח מחבירו חפץ בשוהו על מנת וכו'. תוספתא הובאה בהלכות הלוקח חפץ מחבירו על מנת ליתן וכו' וכתב הרב ז"ל חפץ בשוהו לפי שכבר נתבאר לדעתו שאסור למכור מטלטלין ביותר מדמיהן ואם הוא מכר קרקע לפי מה שכתבתי למעלה אפשר שאין צריך שיהיה בשוויו:

3. הלכה ג׳

   חָבִית שֶׁל יַיִן שֶׁהִיא שָׁוָה עַתָּה דִּינָר וּמְכָרָהּ לוֹ בִּשְׁנַיִם עַד הַקַּיִץ עַל מְנָת שֶׁאִם תֶּאֱרַע בָּהּ תַּקָּלָה הֲרֵי הִיא בִּרְשׁוּת הַמּוֹכֵר עַד שֶׁיִּמְכְּרֶנָּה הַלּוֹקֵחַ הֲרֵי זֶה מֻתָּר. שֶׁאִם אָבְדָה אוֹ נִשְׁבְּרָה אֵינוֹ מְשַׁלֵּם כְּלוּם. וְאִם לֹא מָצָא לְמָכְרָהּ וּלְהַרְוִיחַ בָּהּ הָיָה לוֹ לְהַחְזִירָהּ לַבְּעָלִים. וְכֵן אִם מְכָרָהּ לוֹ בִּשְׁנַיִם וְאָמַר לוֹ הַיָּתֵר עַל שְׁנַיִם יִהְיֶה שְׂכָרְךָ בִּשְׁבִיל שֶׁאַתָּה מְטַפֵּל לְמָכְרָהּ וְאִם לֹא תִּמְצָא לְמָכְרָהּ כְּמוֹ שֶׁתִּרְצֶה הַחֲזִירָהּ לִי הֲרֵי זֶה מֻתָּר. אַף עַל פִּי שֶׁאִם אָבְדָה אוֹ נִגְנְבָה אוֹ הֶחְמִיצָה תִּהְיֶה בִּרְשׁוּת הַלּוֹקֵחַ:

   מגיד משנה (2)

   חבית של יין שהיא שוה עתה דינר וכו'. אולי זה ביאור לטרשא דרב חמא הנזכרת בגמרא והדין בעצמו פשוט בטעמו:

   וכן אם מכרה לו בשתים ואמר לו וכו'. גם זה נראה ברור בטעם ולא מצאתי מקום ברור מאין יצא לו ז"ל:

4. הלכה ד׳

   הָיוּ לוֹ פֵּרוֹת שֶׁאִם יִרְצֶה לְמָכְרָן בַּשּׁוּק וְלִקַּח דְּמֵיהֶן מִיָּד מוֹכְרָן בַּעֲשָׂרָה. וְאִם תָּבַע אוֹתָן הַלּוֹקֵחַ לִקְנוֹתָן וְיִתֵּן הַמָּעוֹת מִיָּד יִקְנֶה אוֹתָן בִּשְׁנֵים עָשָׂר. הֲרֵי זֶה מֻתָּר לְמָכְרָן בִּשְׁנֵים עָשָׂר עַד שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ. שֶׁאֲפִלּוּ הֵבִיא זֶה מְעוֹתָיו עַתָּה בִּשְׁנֵים עָשָׂר הָיָה קוֹנֶה אוֹתָן. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה:

   מגיד משנה

   היו לו פירות שאם ירצה וכו'. זה נראה שהוציא מן הירושלמי שבפרק איזהו נשך גבי כיתנא דר' חייא וצ"ע:

5. הלכה ה׳

   אָסוּר לִקְנוֹת פְּרִי הַפַּרְדֵּס קֹדֶם שֶׁיִּגָּמֵר וְיִתְבַּשֵּׁל. מִפְּנֵי שֶׁזֶּה שֶׁמּוֹכֵר בְּזוֹל עַתָּה בְּעֶשֶׂר הוּא פְּרִי שֶׁשָּׁוֶה עֶשְׂרִים כְּשֶׁיִּגָּמֵר. נִמְצֵאת הַתּוֹסֶפֶת בִּשְׁבִיל הַהַקָּפָה. אֲבָל אִם קָנָה עֵגֶל בְּזוֹל וְהָיָה אֵצֶל הַבְּעָלִים עַד שֶׁיַּגְדִּיל הֲרֵי זֶה מֻתָּר שֶׁהֲרֵי אִם מֵת אוֹ כָּחַשׁ בִּרְשׁוּת הַלּוֹקֵחַ הוּא וְהַכַּחַשׁ וְהַמִּיתָה דָּבָר מָצוּי תָּמִיד:

   השגת הראב״ד

   אסור לקנות פרי הפרדס כו' אבל אם קנה עגל עד דבר מצוי. א"א זה פירוש בתורי דנפיש פסידייהו ואיננו נכון עכ"ל:

   מגיד משנה (2)

   אסור לקנות פרי הפרדס קודם שיגמר וכו'. מימרא שם ופסק כרב דהלכתא כוותיה באיסורי והרבה פירושים נאמרו בו:

   אבל אם קנה עגל בזול והיה אצל וכו'. זהו פירוש למה שאמרו (דף ע"ג) מודה רב בתורי דנפיש פסידייהו ויש בו פירושים אחרים ובהשגות א"א זהו פירוש בתורי דנפיש פסידייהו ואיננו נכון עכ"ל ולא ביאר למה איננו נכון ואפשר שהוא ז"ל סובר שאם כך היתה הכוונה לא היה להם להזכיר תורי אלא בהמה ויש לומר דלרבותא נקט תורי אע"פ שיש הפרש בין עגל לשור ובאמת פירוש רבינו עיקר לענין הדין וכן פירש ר"ח ז"ל:

6. הלכה ו׳

   הַנּוֹתֵן מָעוֹת לְבַעַל הַכֶּרֶם עַל הַשָּׂרִיגִים וְעַל הַזְּמוֹרוֹת לִכְשֶׁיִּכָּרְתוּ שֶׁהֵם בְּיֹקֶר וְהוּא קוֹנֶה אוֹתָן בְּזוֹל עַד שֶׁיִּבְשׁוּ וְיִכָּרְתוּ הֲרֵי זֶה צָרִיךְ לְהַפֵּךְ בָּהֶן כְּשֶׁהֵם מְחֻבָּרִים שֶׁנִּמְצָא כְּקוֹנֶה אִילָן לִזְמוֹרוֹתָיו. וְאִם לֹא הָפַךְ נִמְצְאוּ הַמָּעוֹת הַלְוָאָה וְהֵן לוֹקְחִין בְּזוֹל מִפְּנֵי הַהַקָּפָה וְאָסוּר:

   מגיד משנה

   הנותן מעות לבעל הכרם על וכו'. זהו פירוש להנהו דשבשי שבשי האמור בגמרא שם ורש"י ז"ל פירש בו ענין אחר וזה עיקר:

7. הלכה ז׳

   שׁוֹמְרֵי הַשָּׂדוֹת שֶׁנּוֹתְנִין לָהֶם חִטִּים בִּשְׂכָרָן בְּזוֹל מִן הַגֹּרֶן. כְּשֶׁיָּבוֹאוּ לַגֹּרֶן צְרִיכִין לְהִתְעַסֵּק עִמָּהֶן בִּמְלָאכָה בַּגֹּרֶן כְּדֵי שֶׁיִּהְיוּ הַחִטִּים הָאֵלּוּ שֶׁנָּטְלוּ בְּסוֹף זְמַן הַשְּׂכִירוּת. וְאִם לֹא עָשׂוּ כָּךְ נִמְצֵאת הַשְּׂכִירוּת אֵצֶל הַבְּעָלִים כְּמִלְוֶה וְזֶה שֶׁלָּקְחוּ בְּזוֹל מִפְּנֵי שֶׁאִחֲרוּ שְׂכָרָן עַד הַגֹּרֶן:

   מגיד משנה

   שומרי השדות שנותנין וכו'. שם אמר להו רבא להנהו דמנטרי באגי וכו':

8. הלכה ח׳

   אֲרִיסִין שֶׁהָיוּ בַּעֲלֵי הַשָּׂדוֹת מְסַלְּקִין אוֹתָן מִן הַשָּׂדֶה בְּנִיסָן וְנוֹתְנִין לָהֶם הָאֲרִיסִין בְּכָל זֶרַע חֹמֶר אַרְבַּע סְאִין וְהִנִּיחַ זֶה אֲרִיסִין בְּתוֹךְ שָׂדֵהוּ עַד אִיָּר וְנָטַל מֵהֶן שֵׁשׁ סְאִין הֲרֵי זֶה מֻתָּר וְאֵין שָׁם רִבִּית:

   מגיד משנה

   אריסין שהיו בעלי השדות וכו'. מעשה דרבא שם. והטעם לפי שאינו נוטל השתי סאין יותר בשביל המתנת הארבע אלא בשביל שמניחן חדש אחד בקרקע יותר מן האחרים וכן מפורש שם:

9. הלכה ט׳

   הַלּוֹקֵחַ חִטִּים אַרְבַּע סְאִין בְּסֶלַע וְכֵן הַשַּׁעַר וְנָתַן לוֹ אֶת הַמָּעוֹת וּכְשֶׁבָּא לִגְבּוֹת אֶת הַחִטִּים לְאַחַר זְמַן הוֹסִיף לוֹ בַּמִּדָּה וְנָתַן לוֹ יֶתֶר. הֲרֵי זֶה מֻתָּר שֶׁהֲרֵי בִּרְצוֹנוֹ הוֹסִיף לוֹ וְאִלּוּ רָצָה לֹא הוֹסִיף שֶׁהֲרֵי לֹא הָיָה שָׁם תְּנַאי:

   מגיד משנה

   הלוקח חטים ארבע סאין וכו'. זה פירוש ההיא עובדא (דף ע"ג) דרבינא יהב זוזי לבני אקרא וכו' ואף רש"י ז"ל כן פירש והטעם לפי שאין תולין ברבית מאוחרת כל זמן שהוא אחר פרעון ולא הזכיר לו בשכר מעותיך שהיו בטלות אצלי כמו שכתבתי למעלה פרק חמישי. ואף זה דעת רוב המפרשים ז"ל:

10. הלכה י׳

    מֻתָּר לְאָדָם לִתֵּן דְּמֵי חָבִית שֶׁל יַיִן לַחֲבֵרוֹ וְלוֹמַר לוֹ אִם הֶחְמִיצָה מִכָּאן עַד יוֹם פְּלוֹנִי בִּרְשׁוּתְךָ אֲבָל אִם הוֹזִילָה אוֹ הוֹקִירָה הֲרֵי הִיא שֶׁלִּי. שֶׁכֵּיוָן שֶׁקִּבֵּל עָלָיו הַזּוֹל הֲרֵי זֶה קָרוֹב לְשָׂכָר וּלְהֶפְסֵד. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה. וְכֵן מֻתָּר לְאָדָם לִקְנוֹת מֵחֲבֵרוֹ בְּתִשְׁרֵי מֵאָה כַּדִּין שֶׁל יַיִן בְּדִינָר וְאֵינוֹ נוֹטְלָן עַד טֵבֵת. וּכְשֶׁנּוֹטְלָן בּוֹדֵק וּמַחֲזִיר הַחֹמֶץ וְלוֹקֵחַ הַיַּיִן הַטּוֹב. שֶׁלֹּא קָנָה מִמֶּנּוּ אֶלָּא יַיִן טוֹב וְאֵלּוּ שֶׁהֶחְמִיצוּ מִתְּחִלָּה הָיוּ רְאוּיִין לְהַחְמִיץ אֲבָל לֹא נוֹדַע הַדָּבָר עַד אַחַר הַזְּמַן:

    מגיד משנה (2)

    מותר לאדם ליתן דמי חבית וכו'. מימרא דאביי שם (דף ס"ד) בראש הפרק ופירשו הרב רבינו משה בר נחמן ז"ל והרשב"א ז"ל שאפילו חבית זו ידועה ועליה נותן דמים מותר וכן נראה בדעת רבינו:

    וכן מותר וכו'. שם בסוף הפרק:

11. הלכה י״א

    מָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ לִשְׂכֹּר הַסְּפִינָה וְלִטּל שְׂכָרָהּ וְאִם נִשְׁבְּרָה שָׁמִין לוֹ מַה שֶּׁפָּחֲתָה וּמְשַׁלֵּם יֶתֶר עַל שְׂכָרָהּ הֲרֵי זֶה מֻתָּר. וְכֵן מֻתָּר לְהַשְׂכִּיר סִיר שֶׁל נְחשֶׁת וְכַיּוֹצֵא בּוֹ וְנוֹטֵל הַשָּׂכָר וּדְמֵי מַה שֶּׁפָּחַת מִמִּשְׁקָלוֹ. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה:

    מגיד משנה (2)

    מקום שנהגו לשכור הספינה וכו'. פסק הלכה בגמרא שם:

    וכן מותר להשכיר סיר של נחשת וכו'. גם זה מפורש בגמ' (דף ע') גבי דודא דבי מר עוקבא:

12. הלכה י״ב

    אֵין מְקַבְּלִין צֹאן בַּרְזֶל מִיִּשְׂרָאֵל מִפְּנֵי שֶׁהוּא אֲבַק רִבִּית. וְכֵיצַד הֵן צֹאן בַּרְזֶל. הֲרֵי שֶׁהָיָה לוֹ מֵאָה צֹאן וְקִבְּלָם מִמֶּנּוּ לְהִטַּפֵּל בָּהֶן וְיִהְיוּ הַגִּזּוֹת וְהַוְּלָדוֹת וְהֶחָלָב לָאֶמְצַע לִשְׁלִישׁ אוֹ לִרְבִיעַ עַד שָׁנָה אוֹ עַד שְׁנָתַיִם כְּמוֹ שֶׁהִתְנוּ בֵּינֵיהֶם וְאִם מֵתוּ הַצֹּאן הֲרֵי הַמְקַבֵּל מְשַׁלֵּם דְּמֵיהֶם הֲרֵי זֶה אָסוּר שֶׁהֲרֵי בַּעַל הַצֹּאן קָרוֹב לְשָׂכָר וְרָחוֹק לְהֶפְסֵד. לְפִיכָךְ אִם קִבֵּל עָלָיו בַּעַל הַצֹּאן שֶׁאִם הוּקְרוּ אוֹ הוּזְלוּ אוֹ אִם נִטְרְפוּ הֲרֵי הֵן בִּרְשׁוּתוֹ הֲרֵי זֶה מֻתָּר. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה:

    מגיד משנה (2)

    אין מקבלין צאן ברזל וכו'. משנה שם ולשונה מפני שהוא רבית. ופירש רבינו אבק רבית וכן פירשו ז"ל והכרח הוא:

    לפיכך אם קיבל עליו וכו'. מבואר בסוגיית הגמ':

13. הלכה י״ג

    הַשָּׁם פָּרָה מֵחֲבֵרוֹ וְאָמַר לוֹ אִם מֵתָה הֲרֵי הִיא עַתָּה עָלַי בִּשְׁלֹשִׁים דִּינָרִים וַאֲנִי אַעֲלֶה לְךָ סֶלַע בְּכָל חֹדֶשׁ מֻתָּר לְפִי שֶׁלֹּא עֲשָׂאָהּ מֵחַיִּים דָּמִים אֶלָּא לְאַחַר מִיתָה:

    מגיד משנה

    השם פרה מחבירו ואמר לו וכו' סלע בכל חדש וכו'. פירוש בשכר מלאכתה והדין ברייתא שם ודברי הרב ז"ל כדברי קצת המפרשים שפירשו שעכשיו הם שמין לה דמים אם תמות וישלם אותן אפילו לא היתה שוה כן בשעת מיתה ואעפ"כ מותר לפי שלא עשאה דמים אלא לאחר מיתה כלומר שאם תכחיש מחמת מלאכה ויחזירנה לו אינו משלם לו כלום ואין צריך לומר אם תוזל ומפני זה נותן לו שכר ומותר מה שאין כן בצאן ברזל שהרי אינו עושה בהן מלאכה שיכחישו מחמתה והוא מקבל אחריותן עליו מעתה וקצת מפרשים אמרו בדין השם פרה שאינו מותר אלא כשמקבל עליו לשלם דמים שהיא שוה בשעת מיתה ולא שיקצבו דמים ידועים אע"פ שלא תשוה כן בשעת מיתה וזה דעת הרמב"ן ז"ל ולדברי רבינו הסכים הרשב"א ז"ל:

14. הלכה י״ד

    מַשְׂכֶּרֶת אִשָּׁה לַחֲבֶרְתָּהּ תַּרְנְגלֶת לֵישֵׁב עַל הַבֵּיצִים בִּשְׁנֵי אֶפְרוֹחִים וְאֵין חוֹשְׁשִׁין מִשּׁוּם רִבִּית:

    מגיד משנה

    משכרת אשה לחברתה וכו'. ברייתא שם (דף ס"ח ע"ב) ופירש"י ז"ל שאין אחריות הביצים על בעלת התרנגולת [אבל טורחת בהם]:

15. הלכה ט״ו

    מִי שֶׁהָיָה נוֹשֶׁה בַּחֲבֵרוֹ אַרְבָּעָה דִּינָרִים שֶׁל רִבִּית וְנָתַן לוֹ בָּהֶן חֵפֶץ שֶׁשָּׁוֶה חֲמִשָּׁה כְּשֶׁמּוֹצִיאִין מִמֶּנּוּ מוֹצִיאִין מִמֶּנּוּ חֲמִשָּׁה הוֹאִיל וּבְתוֹרַת רִבִּית בָּא לְיָדוֹ. וְכֵן אִם נָתַן לוֹ בָּהֶן כְּסוּת אוֹ כְּלִי מוֹצִיאִין מִמֶּנּוּ אֶת הַכְּלִי עַצְמוֹ וְאוֹתוֹ הַכְּסוּת עַצְמוֹ. הִשְׂכִּיר לוֹ בָּהֶן מָקוֹם שֶׁשָּׁוֶה שְׂכָרוֹ שְׁלֹשָׁה דִּינָרִין כְּשֶׁמּוֹצִיאִין מִמֶּנּוּ מוֹצִיאִין מִמֶּנּוּ אַרְבָּעָה שֶׁהֲרֵי בְּאַרְבָּעָה שָׂכַר מִמֶּנּוּ מָקוֹם זֶה שֶׁקִּבֵּל עָלָיו:

    מגיד משנה (3)

    מי שהיה נושה בחבירו ארבעה דינרים וכו'. כרבא דאמר הכין (דף ס"ה) ופירוש שאינו דבר מסויים שאם היה דבר מסויים מוציא אותו בעין כמו שכתב הרב בסמוך וכן פירש הרמב"ן ז"ל שכל שאינו דבר מסויים המקח קיים אע"פ שהיה מחמת איסור ומחזיר לו שוויו וכן כתב הרשב"א אבל אם לא נתקיים המקח ביניהם אלא לענין מי שפרע כיון שהוא באיסור אין בו קבלת מי שפרע למי שחזר בו וכן כתב רב האי גאון ז"ל אלו דבריו וכן כתב הרשב"א:

    וכן אם נתן לו וכו'. גם זה שם כרבא ופירוש שהוא דבר מסויים ולפיכך מוציאין אותו בעין והטעם בגמרא דלא לימרו מכסי וקאי מגלימא דרביתא:

    השכיר לו בהן מקום ששוה וכו'. גם זה מימרא שם:

כסף משנה, לחם משנה על הלכות מלווה ולווה אינם מובאים כאן: אין בידינו מהדורה דיגיטלית שלהם ברישיון חופשי.

עוד: ספר משפטים · משנה תורה – כל הספרים · רמב״ם יומי