משנה תורה · ספר קנין · הלכות עבדים

רמב״ם הלכות עבדים פרק ח

21 הלכות · כסף משנה – בלחיצה

לתשומת לב: לימוד ההלכה מן המקור; למעשה יש לשאול רב. מדיניות העריכה

1. הלכה א׳

   הַמּוֹכֵר אֶת עַבְדּוֹ לְעַכּוּ"ם יֵצֵא בֶּן חוֹרִין וְכוֹפִין אֶת רַבּוֹ לַחְזֹר וְלִקְנוֹתוֹ מִן הָעַכּוּ"ם עַד עֲשָׂרָה בְּדָמָיו וְכוֹתֵב לוֹ גֵּט שִׁחְרוּר וְיוֹצֵא. וְאִם לֹא רָצָה הָעַכּוּ"ם לְמָכְרוֹ אֲפִלּוּ בַּעֲשָׂרָה בְּדָמָיו אֵין מְחַיְּבִין אוֹתוֹ יֶתֶר. וּקְנָס זֶה אֵין גּוֹבִין אוֹתוֹ וְדָנִין אוֹתוֹ אֶלָּא בְּבֵית דִּין מֻמְחִין. וְאִם מֵת הַמּוֹכֵר אֵין קוֹנְסִין אֶת הַיּוֹרֵשׁ לְהַחְזִיר אֶת הָעֶבֶד לְשִׁחְרוּר:

   כסף משנה (5)

   המוכר את עבדו לעכו״ם יצא בן חורין. משנה פרק השולח (גיטין דף מ״ג) ופירש״י יצא בן חורין אם ברח מן העכו״ם או שקנסוהו ב״ד לפדותו כדאמרינן לקמן כשיפדנו לא ישתעבד לו וקנס חכמים הוא שהפקיעו מן המצות.

   ומ"ש וכופין את רבו לחזור ולקנותו מן העכו"ם עד עשרה בדמיו. שם מימרא דריב"ל וכלישנא בתרא.

   ומ"ש וכותב לו גט שיחרור ויוצא. פשוט הוא.

   ומ"ש וקנס זה אין גובין אותו ודנין אותו אלא בב"ד מומחין. כן כתב הרי"ף וז"ל וחזינן לגאון דקאמר דלא מגבינן האי קנסא אלא בא"י אבל בח"ל לא דלא מגבינן קנסא בבבל עד כאן לשונו והרא"ש כתב ותמהתי על דברי הגאון דמה ענין זה לקנסות דאין גובין בבבל דהיינו קנסות שחייבה תורה ואין גובין אותן בבבל משום דבעינן מומחין ואין סמוכים בבבל אבל אם חכמים תיקנו קנסות לעשות סייג לתורה למה לא יגבו אותם בבבל עכ"ל ורבינו כתב כדברי הגאון והרי"ף.

   ומ"ש ואם מת המוכר אין קונסין את היורש וכו'. שם בעיא דאיפשיטא:

2. הלכה ב׳

   לָוָה עַל עַבְדּוֹ מִן הָעַכּוּ"ם אִם קָבַע לוֹ זְמַן וְאָמַר לוֹ אִם הִגִּיעַ זְמַן פְּלוֹנִי וְלֹא אֲשַׁלֵּם לְךָ תִּקְנֶה גּוּף עֶבֶד זֶה הֲרֵי זֶה יֵצֵא לְחֵרוּת מִיָּד. וְאִם אָמַר לוֹ תִּקְנֶה מַעֲשֵׂה יָדָיו לֹא יֵצֵא לְחֵרוּת. גְּבָאוֹ עַכּוּ"ם בְּחוֹבוֹ אוֹ שֶׁבָּאוּ עַל הָאָדוֹן מְצֵרִים וּבִקְּשׁוּ לְהָרְגוֹ וּפָדָה עַצְמוֹ מִיָּדָן בְּעַבְדּוֹ לֹא יָצָא לְחֵרוּת מִפְּנֵי שֶׁנִּלְקַח מִמֶּנּוּ שֶׁלֹּא בִּרְצוֹנוֹ:

   כסף משנה (2)

   לוה על עבדו מן העכו"ם וכו'. שם לוה עליו מן העכו"ם כיון שעשה לו עכו"ם נימוסו יצא לחירות מאי נימוסו וכו' אמר רב ששת זמן ופירש"י זמן אם לא פרעתיך יהא חלוט לך ואקשינן עליה מדתניא האריסין וכו' ועכו"ם שמשכן שדהו לישראל אע"פ שיעשה לו נימוסו פטורה מן המעשר ומשני ל"ק הא דמטי זימניה הא דלא מטא זימניה ומקשה אלא גבי עבד דמטא זימניה צריכא למימר ומשני אלא אידי ואידי דלא מטא זימניה ול"ק הא לגופא הא לפירא ואיבעית אימא בשלוה ע"מ למשכנו ולא משכנו ופירש"י הא לגופא גבי עבד דקבע לו זמן לגופו שאם לא יתן עד אותו זמן יהא גופו חלוט לעכו"ם ומעכשיו היה משתעבד בו וכיון דזילזל בתקנתא דרבנן דאסרו למכור עבד לעכו"ם קנסוהו ואע"ג דלא מטא זימניה. ואמאי דמשני ע"מ למשכנו ולא משכנו פירש"י דהכי קאמר לעולם בדמטא זימניה ואיצטריך לאשמועינן היכא דעדיין לא משכנו שאעפ"כ יצא לחירות הואיל ובידו למשכנו הוא ורבינו השמיט דין זה נראה שטעמו מפני שהוא מפרש דהאי שינויא קאי למאי דאמר הא לגופא הא לפירא כלומר עבד ודאי מיירי במשכנו לגופא כלומר להיות הגוף קנוי לו וכדפרישית אבל שדה מיירי בשלא משכנו אלא לפירות ואיבעית אימא דשדה נמי במשכנו לגופא והיינו טעמא דפטור משום דלוה עליו למשכנו ולא משכנו עדיין ולפ"ז לא נפקא לן מהאי שינויא לגבי עבד:

   גבאו העכו"ם בחובו או שבאו עליו מצירים וכו'. שם (דף מ"ד) ת"ר גבאו בחובו או שלקחו סקריקון לא יצא לחירות:

3. הלכה ג׳

   מָכַר עַבְדּוֹ לְאֶחָד מֵעַבְדֵי הַמֶּלֶךְ אוֹ מִגְּדוֹלָיו אַף עַל פִּי שֶׁהוּא מִתְיָרֵא מֵהֶם יָצָא הָעֶבֶד לְחֵרוּת מִפְּנֵי שֶׁהָיָה יָכוֹל לְפַיְּסוֹ בְּמָמוֹן אַחֵר:

   כסף משנה

   מכר עבדו לאחד מגדולי המלך וכו'. שם אמר רב המוכר עבדו לפרהנג עכו"ם יצא לחירות ומפרש טעמא משום דה"ל לפייס ולא פייס:

4. הלכה ד׳

   מְכָרוֹ לְעַכּוּ"ם לִשְׁלֹשִׁים יוֹם. מְכָרוֹ חוּץ מִמְּלַאכְתּוֹ. חוּץ מִן הַמִּצְוֹת. חוּץ מִשַּׁבָּתוֹת וְיָמִים טוֹבִים. הֲרֵי זֶה סָפֵק אִם נִשְׁתַּחְרֵר אוֹ לֹא נִשְׁתַּחְרֵר. לְפִיכָךְ אִם תָּפַס הָעֶבֶד כְּדֵי דָּמָיו לְרַבּוֹ כְּדֵי שֶׁיֵּצֵא בָּהֶן לְחֵרוּת מִיַּד עַכּוּ"ם אֵין מוֹצִיאִין מִיָּדוֹ:

   כסף משנה (2)

   מכרו לעכו"ם לשלשים יום מכרו חוץ ממלאכתו חוץ מן המצות חוץ משבתות וי"ט. כך היא הגירסא הנכונה ופירש"י חוץ ממלאכתו גופו קנוי לך ובלבד שלא תשתעבד בו שלא מכרו אלא להשיאו לשפחתו לולדות דהשתא לא מיפקע ממצות לחלל שבתות א"נ מכרו למלאכתו חוץ משבתות וי"ט ופסק רבינו הרי זה ספק משום דבפרק הנזכר הוו בעיי דלא איפשיטו.

   ועל מה שכתב רבינו לפיכך אם תפס העבד כדי דמיו וכו' כתב הראב"ד א"א אין בקנסות תפיסה מועלת אלא במי שחסרו ממון עכ"ל ואין בדבריו הכרע ואפילו לפי דבריו מה שהפקיעו מהמצות אין לך חסרון גדול מזה ועוד שירדה בו בפרך וכמ"ש בעל מ"ע:

5. הלכה ה׳

   אֶחָד מוֹכֵר עַבְדּוֹ לְעַכּוּ"ם עוֹבֵד עֲבוֹדָה זָרָה אוֹ שֶׁמְּכָרוֹ לְגֵר תּוֹשָׁב אֲפִלּוּ לְכוּתִי הֲרֵי זֶה יֵצֵא לְחֵרוּת. מְכָרוֹ לְיִשְׂרָאֵל מוּמָר הֲרֵי זֶה סָפֵק לְפִיכָךְ אִם תָּפַס כְּדֵי דָּמָיו מֵרַבּוֹ רִאשׁוֹן כְּדֵי לָצֵאת בָּהֶן מִיַּד הַמּוּמָר אֵין מוֹצִיאִין מִיָּדוֹ:

   כסף משנה (3)

   ומ"ש אחד מוכר עבדו לעכו"ם עובד ע"ז או שמכרו לגר תושב. שם.

   ומ"ש אפילו לכותי. שם בעיא דלא איפשיטא ומשמע לרבינו דע"כ לא איבעיא לן אלא קודם שגזרו עליהם אבל אחר שעשאום עכו"ם לכל דבריהם כדאיתא בפ"ק דחולין הא ודאי דין כותי כדין עכו"ם וכ"כ הר"ן:

   ומ"ש מכרו לישראל מומר. שם בעיא דלא איפשיטא:

6. הלכה ו׳

   הַמּוֹכֵר עַבְדּוֹ לְחוּצָה לָאָרֶץ יָצָא בֶּן חוֹרִין וְכוֹפִין אֶת רַבּוֹ הַשֵּׁנִי לִכְתֹּב לוֹ גֵּט שִׁחְרוּר וְאָבְדוּ הַדָּמִים. וּמִפְּנֵי מָה קָנְסוּ כָּאן הַלּוֹקֵחַ לְבַדּוֹ שֶׁאִלּוּ לֹא לָקַח זֶה לֹא יָצָא הָעֶבֶד לְחוּצָה לָאָרֶץ. הַמּוֹכֵר עַבְדּוֹ לְסוּרְיָא וַאֲפִלּוּ לְעַכּוֹ כְּמוֹכֵר לְחוּצָה לָאָרֶץ:

   כסף משנה (4)

   המוכר עבדו לח"ל יצא בן חורין. משנה שם (דף מ"ג):

   ומ"ש כופין את רבו וכו'. ברייתא שם.

   ומ"ש ומפני מה קנסו כאן הלוקח לבדו וכו'. שם:

   המוכר עבדו לסוריא ואפילו לעכו. בפ"ק דגיטין עלה ח' בעיא דאיפשיטא:

7. הלכה ז׳

   בֶּן בָּבֶל שֶׁנָּשָׂא אִשָּׁה בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וְדַעְתּוֹ לַחְזֹר וְהִכְנִיסָה לוֹ אִשְׁתּוֹ עֲבָדִים וּשְׁפָחוֹת הֲרֵי אֵלּוּ סָפֵק אִם הֵם כְּמִי שֶׁמָּכְרָה אוֹתָם לְחוּצָה לָאָרֶץ הוֹאִיל וְיֵשׁ לוֹ הַפֵּרוֹת אוֹ אֵינָן כִּמְכוּרִין לוֹ שֶׁהֲרֵי הַגּוּף שֶׁלָּהּ:

   כסף משנה

   בן בבל שנשא אשה בארץ ישראל וכו'. בפרק השולח (גיטין דף מ"ד ע"ב) בעיא דלא איפשיטא:

8. הלכה ח׳

   עֶבֶד שֶׁיָּצָא אַחַר רַבּוֹ לְסוּרְיָא וּמְכָרוֹ שָׁם אִבֵּד אֶת זְכוּתוֹ. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים כְּשֶׁיָּצָא רַבּוֹ עַל מְנָת שֶׁלֹּא לַחְזֹר לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל. אֲבָל אִם דַּעַת רַבּוֹ לַחְזֹר וְיָצָא אַחֲרָיו וּמְכָרוֹ שָׁם יָצָא לְחֵרוּת וְכוֹפִין אֶת הַלּוֹקֵחַ לְשַׁחְרְרוֹ:

   כסף משנה (2)

   עבד שיצא אחר רבו לסוריא ומכרו שם וכו'. מימרא וברייתא שם.

   ומ"ש וכופין את הלוקח לשחררו. [נתבאר לעיל ה"ו]:

9. הלכה ט׳

   עֶבֶד שֶׁאָמַר לַעֲלוֹת לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל כּוֹפִין אֶת רַבּוֹ לַעֲלוֹת עִמּוֹ אוֹ יִמְכֹּר אוֹתוֹ לְמִי שֶׁיַּעֲלוּהוּ לְשָׁם. רָצָה הָאָדוֹן לָצֵאת לְחוּצָה לָאָרֶץ אֵינוֹ יָכוֹל לְהוֹצִיא אֶת עַבְדּוֹ עַד שֶׁיִּרְצֶה. וְדִין זֶה בְּכָל זְמַן אֲפִלּוּ בַּזְּמַן הַזֶּה שֶׁהָאָרֶץ בְּיַד עַכּוּ"ם:

   כסף משנה

   עבד שאמר לעלות לא"י כופין וכו'. בסוף כתובות (ק"י:) הכל מעלין לא"י ואין הכל מוציאין ובגמרא הכל לאיתויי עבדים ואע"פ שרש"י פירשה בע"ע רבינו מפרש בעבד כנעני וכ"כ בשם הראב"ד:

10. הלכה י׳

    עֶבֶד שֶׁבָּרַח מִחוּצָה לָאָרֶץ לָאָרֶץ אֵין מַחֲזִירִין לוֹ לְעַבְדוּת וְעָלָיו נֶאֱמַר (דברים כג טז) "לֹא תַסְגִּיר עֶבֶד אֶל אֲדֹנָיו". וְאוֹמֵר לְרַבּוֹ שֶׁיִּכְתֹּב לוֹ גֵּט שִׁחְרוּר וְיִכְתֹּב לוֹ שְׁטַר חוֹב בְּדָמָיו עַד שֶׁתַּשִּׂיג יָדוֹ וְיִתֵּן לוֹ. וְאִם לֹא רָצָה הָאָדוֹן לְשַׁחְרְרוֹ מַפְקִיעִין בֵּית דִּין שִׁעְבּוּדוֹ מֵעָלָיו וְיֵלֵךְ לוֹ:

    כסף משנה

    עבד שברח מח״ל וכו'. בפרק השולח (גיטין דף מ״ה) ההוא עבדא דערק מח״ל לארץ אזל מאריה אבתריה אתא לקמיה דר' אמי א״ל לכתוב ליה שטרא אדמיה וכתוב ליה גיטא דחירותא ואי לא מפיקנא ליה מינך מדר' אחי בר יאשיה דאמר וכו' לא תסגיר עבד אל אדוניו בעבד שברח מח״ל לארץ הכתוב מדבר:

11. הלכה י״א

    עֶבֶד זֶה שֶׁבָּרַח לָאָרֶץ הֲרֵי הוּא גֵּר צֶדֶק וְהוֹסִיף לוֹ הַכָּתוּב אַזְהָרָה אַחֶרֶת לְמִי שֶׁמְּאַנֶּה אוֹתוֹ מִפְּנֵי שֶׁהוּא שְׁפַל רוּחַ יוֹתֵר מִן הַגֵּר וְצִוָּה עָלָיו הַכָּתוּב שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כג יז) "עִמְּךָ יֵשֵׁב בְּקִרְבְּךָ" (דברים כג יז) "בְּאַחַד שְׁעָרֶיךָ" (דברים כג יז) "בַּטּוֹב לוֹ לֹא תּוֹנֶנּוּ". זוֹ אַף הוֹנָיַת דְּבָרִים. נִמְצֵאתָ לָמֵד שֶׁהַמְאַנֶּה אֶת הַגֵּר הַזֶּה עוֹבֵר בִּשְׁלֹשָׁה לָאוִין מִשּׁוּם (ויקרא כה יז) "וְלֹא תוֹנוּ אִישׁ אֶת עֲמִיתוֹ" וּמִשּׁוּם (שמות כב כ) "וְגֵר לֹא תוֹנֶה" וּמִשּׁוּם לֹא תּוֹנֶנּוּ. וְכֵן עוֹבֵר מִשּׁוּם (שמות כב כ) "וְלֹא תִלְחָצֶנּוּ" כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ בְּעִנְיַן הוֹנָיָה:

    כסף משנה

    עבד זה שברח לארץ וכו':

12. הלכה י״ב

    הַקּוֹנֶה עֶבֶד מִן הָעַכּוּ"ם סְתָם וְלֹא רָצָה לָמוּל וּלְקַבֵּל מִצְוֹת הָעֲבָדִים מְגַלְגְּלִין עִמּוֹ כָּל שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ וְאִם לֹא רָצָה חוֹזֵר וּמוֹכְרוֹ לְעַכּוּ"ם אוֹ לְחוּצָה לָאָרֶץ. וְאִם הִתְנָה הָעֶבֶד עָלָיו תְּחִלָּה שֶׁלֹּא יָמוּל הֲרֵי זֶה מֻתָּר לְקַיְּמוֹ כָּל זְמַן שֶׁיִּרְצֶה בְּגֵיוּתוֹ וּמוֹכְרוֹ לְעַכּוּ"ם אוֹ לְחוּצָה לָאָרֶץ. וְכֵן עֶבֶד שֶׁמָּל וְטָבַל לְשֵׁם עַבְדוּת וְאַחַר כָּךְ הִפִּיל עַצְמוֹ לִגְיָסוֹת וְאֵין רַבּוֹ יָכוֹל לְהוֹצִיאוֹ לֹא בְּדִינֵי יִשְׂרָאֵל וְלֹא בְּדִינֵי אֻמּוֹת הָעוֹלָם הֲרֵי זֶה מֻתָּר לוֹ לִטּל דָּמָיו מִן הָעַכּוּ"ם וְכוֹתֵב וּמַעֲלֶה בְּעַרְכָּאוֹת שֶׁל עַכּוּ"ם מִפְּנֵי שֶׁהוּא כְּמַצִּיל מִיָּדָם:

    כסף משנה (3)

    הקונה עבד מן העכו״ם סתם ולא רצה למול וכו'. מימרא דריב״ל בפרק החולץ (יבמות דף מ״ח ע״ב).

    ומ"ש ואם התנה העבד עליו תחלה וכו'. שם שלח רבין משמיה דרבי אלעאי וכו' אי זהו עבד ערל שמותר לקיימו זה שלקחו רבו ע"מ שלא למולו ואמר רב פפא דאתי אפילו כר"ע דאמר אין מקיימין עבדים שאינם מולים דה"מ היכא דלא אתני אבל היכא דאתני אתני ורבינו כתב בפ"א ממילה ובפי"ד מאיסורי ביאה כלשון הזה ואם התנה עליו מתחלה והוא אצל רבו עכו"ם שלא ימול אותו מותר לקיימו והוא ערל ובלבד שיקבל עליו שבע מצות ויהיה כגר תושב ואין מקיימין עבד כזה אלא בזמן היובל עכ"ל ובכאן סמך על מ"ש שם:

    וכן עבד שמל וטבל לשם עבדות וכו'. בפרק השולח (גיטין דף מ״ד) ומה שאמרו וכותב ומעלה בערכאות שלהם כתבו התוספות דהיינו לומר שאע״פ שנראה כמקיים המקח שרי:

13. הלכה י״ג

    הַמַּפְקִיר עַבְדּוֹ יָצָא לְחֵרוּת וְצָרִיךְ גֵּט שִׁחְרוּר. וְאִם מֵת הָאָדוֹן שֶׁהִפְקִירוֹ הַיּוֹרֵשׁ כּוֹתֵב לוֹ גֵּט שִׁחְרוּר:

    כסף משנה (2)

    המפקיר עבדו וכו'. מימרא דרב ור"י שם (דף ל"ח ע"ב).

    ומ"ש ואם מת האדון וכו'. מסקנא שם:

14. הלכה י״ד

    עֶבֶד שֶׁבָּרַח מִבֵּית הָאֲסוּרִין אִם נִתְיָאֵשׁ מִמֶּנּוּ רַבּוֹ יָצָא לְחֵרוּת וְכוֹפִין אֶת רַבּוֹ וְכוֹתֵב לוֹ גֵּט שִׁחְרוּר:

    כסף משנה

    עבד שברח מבית האסורים וכו' וכופין את רבו וכו'. שם מימרא דרבי יוחנן:

15. הלכה ט״ו

    עֶבֶד שֶׁנִּשְׁבָּה אִם נִתְיָאֵשׁ מִמֶּנּוּ רַבּוֹ רִאשׁוֹן כָּל הַפּוֹדֶה אוֹתוֹ לְשֵׁם עֶבֶד יִשְׁתַּעְבֵּד בּוֹ וַהֲרֵי הוּא שֶׁלּוֹ. וְאִם פָּדָהוּ לְשֵׁם בֶּן חוֹרִין הֲרֵי זֶה בֶּן חוֹרִין. וְאִם לֹא נִתְיָאֵשׁ מִמֶּנּוּ רַבּוֹ רִאשׁוֹן הַפּוֹדֶה אוֹתוֹ לְשֵׁם עֶבֶד נוֹטֵל פִּדְיוֹנוֹ מֵרַבּוֹ וְחוֹזֵר לְרַבּוֹ. וְאִם פָּדָהוּ לְשֵׁם בֶּן חוֹרִין חוֹזֵר לְרַבּוֹ הָרִאשׁוֹן בְּלֹא כְּלוּם:

    כסף משנה (3)

    עבד שנשבה אם וכו'. משנה שם (דף ל"ז ע"ב) עבד שנשבה ופדאוהו אם לשם עבד ישתעבד אם לשם ב"ח לא ישתעבד רשב"ג אומר בין כך ובין כך ישתעבד ובגמרא במאי עסקינן אילימא לפני יאוש לשם ב"ח אמאי לא ישתעבד אלא לאחר יאוש לשם עבד אמאי ישתעבד אמר אביי לעולם לפני יאוש וכו' רבא אמר לעולם לאחר יאוש ולשם עבד ישתעבד לרבו שני לשם ב"ח לא ישתעבד לא לרבו ראשון ולא לרבו שני לרבו שני לא דהא לשם ב"ח פרקיה לרבו ראשון נמי לא דהא לאחר יאוש הוה רשב"ג אומר בין כך ובין כך ישתעבד כדחזקיה דאמר חזקיה מפני מה אמרו בין כך ובין כך ישתעבד שלא יהא כל אחד ואחד הולך ומפיל עצמו לגייסות ומפקיע עצמו מיד רבו וכתב הרי"ף חזינן לגאון דפסק הלכה כרבנן ונראה ממה שכתב הרשב"א והר"ן בשם הרמב"ן שהם סוברים שהרי"ף סובר כדברי הגאון דהלכה כרבנן ואע"פ שהרא"ש כתב בשם הראב"ד דהלכה כרשב"ג והביא כמה ראיות הרשב"א כתב בשם הרמב"ן ז"ל לדחות כל ראיות הראב"ד והעלה דהלכה כרבנן וכך הם דברי רבינו.

    ומ"ש דאם לא נתייאש ממנו רבו ראשון שנוטל פדיונו מרבו תוספתא כתבוה שם הרשב"א והר"ן ז"ל עבד שנשבה ופדאוהו לשם עבד ישתעבד ורבו נותן דמיו לשם ב"ח לא ישתעבד רשב"ג אומר בין כך ובין כך ישתעבד ורבו נותן דמיו וכתב הר"ן דלפני יאוש מיתוקמא ומש"ה לת"ק משתעבד לרבו ראשון ומ"מ ילפינן מינה דכשהוא משתעבד לרבו ראשון חייב ליתן דמיו לשני ופשטא דהך תוספתא משמע דאפילו לשם ב"ח צריך ראשון ליתן דמיו אלא שהרמב"ם כתב דלשם ב"ח חוזר לרבו ראשון בלא כלום עכ"ל ואני תמה על מ"ש דפשטא דתוספתא משמע דאפילו לשם ב"ח צריך ראשון ליתן דמיו דאדרבה פשטא משמע איפכא דלגבי לשם עבד תני ורבו נותן דמיו ולגבי לשם ב"ח לא תני הכי ועוד דכיון דלשם ב"ח פדאו הרי הפקיר דמיו והיאך יעלה על הדעת שיטול פדיונו מרבו ראשון:

    כתב הראב"ד עבד שנשבה וכו' א"א זהו כרשב"ג ואביי עכ"ל. ביאור דבריו לומר שדין זה אינו כמ"ש רבינו כחכמים וכדאוקי רבא דאין הלכה אלא כרשב"ג וכמו שכתבתי שזהו דעתו של הראב"ד וכאביי וכמ"ש הרשב"א דמאן דפסק כרשב"ג היינו משום דמוקי מתניתין בלפני יאוש כאוקימתא דאביי:

16. הלכה ט״ז

    עֶבֶד שֶׁעֲשָׂאוֹ רַבּוֹ אַפּוֹתֵיקֵי לְבַעַל חוֹבוֹ וְשִׁחְרְרוֹ הֲרֵי זֶה מְשֻׁחְרָר וְכוֹפִין אֶת בַּעַל חוֹבוֹ לְשַׁחְרְרוֹ. גַּם זֶה מִפְּנֵי תִּקּוּן הָעוֹלָם שֶׁלֹּא יִפְגַּע בּוֹ לְאַחַר זְמַן וְיֹאמַר לוֹ עַבְדִּי אַתָּה:

    כסף משנה

    עבד שעשאו רבו אפותיקי ושיחררו וכו'. משנה בפרק השולח (גיטין דף מ' ע״ב) עבד שעשאו אפותיקי לאחרים ושיחררו [שורת הדין] אין העבד חייב כלום אלא מפני תיקון העולם כופין את רבו ועושה אותו ב״ח וכותב שטר על דמיו רשב״ג אומר אינו כותב אלא משחרר ובגמרא מי שחררו אמר רב רבו ראשון שורת הדין אין העבד חייב כלום לרבו שני כדרבא דאמר רבא הקדש חמץ ושיחרור מפקיעין מידי שעבוד אלא מפני תיקון העולם שמא ימצאנו בשוק ויאמר לו עבדי אתה כופין את רבו שני ועושה אותו ב״ח וכותב עבד שטר על דמיו רשב״ג אומר אין העבד כותב אלא המשחרר כותב במאי קא מיפלגי במזיק שעבודו של חבירו קמיפלגי דמר סבר חייב ומר סבר פטור וכתבו התוס' והרשב״א והר״ן דמתניתין באפותיקי מפורש מיירי דא״ל לא יהא לך פרעון אלא מזו דאי באפותיקי סתם למה ליה למשחרר דלכתוב השתא הא כתוב וקאי דהא משתעבד ליה כל נכסיו ופסקו הרי״ף והרא״ש כרשב״ג דדינא דגרמי הוא:

17. הלכה י״ז

    עֶבֶד שֶׁהִשִּׂיאוֹ רַבּוֹ בַּת חוֹרִין אוֹ שֶׁהִנִּיחַ לוֹ רַבּוֹ תְּפִלִּין בְּרֹאשׁוֹ אוֹ שֶׁאָמַר לוֹ רַבּוֹ לִקְרוֹת שְׁלֹשָׁה פְּסוּקִין בְּסֵפֶר תּוֹרָה בִּפְנֵי צִבּוּר. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בְּאֵלּוּ הַדְּבָרִים שֶׁאֵינוֹ חַיָּב בָּהֶן אֶלָּא בֶּן חוֹרִין יֵצֵא לְחֵרוּת וְכוֹפִין אֶת רַבּוֹ לִכְתֹּב לוֹ גֵּט שִׁחְרוּר. וְכֵן אִם נָדַר נֵדֶר שֶׁכּוֹפִין עָלָיו אֶת הָעֲבָדִים כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ בִּנְדָרִים וְאָמַר לוֹ רַבּוֹ מוּפָר לְךָ יֵצֵא לְחֵרוּת שֶׁכֵּיוָן שֶׁלֹּא כָּפָה אוֹתוֹ בְּמָקוֹם שֶׁיֵּשׁ לוֹ לִכְפּוֹתוֹ גִּלָּה דַּעְתּוֹ שֶׁהִפְקִיעַ שִׁעְבּוּדוֹ. מִכָּאן אֲנִי אוֹמֵר שֶׁהַמְשַׁחְרֵר עַבְדּוֹ בְּכָל לָשׁוֹן וְהוֹצִיא דְּבָרִים מִפִּיו שֶׁמַּשְׁמָעָן שֶׁלֹּא נִשְׁאַר לוֹ עָלָיו שִׁעְבּוּד כְּלָל וְשֶׁגָּמַר בְּלִבּוֹ לְדָבָר זֶה שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לַחְזֹר בּוֹ כּוֹפִין אוֹתוֹ לִכְתֹּב לוֹ גֵּט שִׁחְרוּר אַף עַל פִּי שֶׁעֲדַיִן לֹא כָּתַב. אֲבָל אִם לָוָה מֵעַבְדּוֹ אוֹ שֶׁעָשָׂהוּ אַפּוֹטְרוֹפּוֹס אוֹ שֶׁהִנִּיחַ תְּפִלִּין בִּפְנֵי רַבּוֹ אוֹ שֶׁקָּרָא שְׁלֹשָׁה פְּסוּקִים בְּבֵית הַכְּנֶסֶת בִּפְנֵי רַבּוֹ וְלֹא מִחָה בּוֹ לֹא יֵצֵא לְחֵרוּת:

    כסף משנה (6)

    עבד שהשיאו רבו בת חורין. בפרק השולח (גיטין דף ל״ט מ') אמר ר' זירא וכו' אמר רב עבד שנשא ב״ח בפני רבו יצא לחירות ואוקימנא דהיינו כשהשיאו רבו אשה דאי לאו דשחרריה לא הוה מעביד ליה איסורא על ידיה.

    ומ"ש או שהניח לו רבו תפילין בראשו. גם זה שם.

    ומ"ש או שא"ל רבו לקרות שלשה פסוקים וכו'. נלמד מהא דהניח לו רבו תפילין בראשו וכ"כ הרא"ש שם.

    ומ"ש וכופין את רבו לכתוב גט שחרור בנוסחת הרי"ף והרא"ש מסיים בהא דא"ר זירא עבד שנשא בת חורין בפני רבו ולא עוד אלא שכופין את רבו וכותב לו שטר שיחרור:

    וכן אם נדר נדר וכו'. בפרק בתרא דנזיר (דף ס"ב ע"ב) תנן הפר לעבדו יצא לחירות ומשלים נזירתו זו היא גירסת רבינו ומפרש דתרתי קתני בהפר חדא דיצא לחירות תרתי דמשלים נזירותו אבל הראב"ד היה גורס הפר לעבדו ויצא לחירות משלים נזירותו לפיכך כתב א"א נראה לי שיבוש הוא נשתבש בלשון המשנה וכו'. דעתו לומר שאע"פ שהוא גורס יצא לחירות בלא וי"ו ה"ל לפרש מפני קושיא זו דחדא קתני עבד שנדר והפר לו רבו ואח"כ יצא העבד לחירות משלים נזירותו ונראה שטעם רבינו שאע"פ שבמה שהוא מפר נדרו נראה שיש לו רשות עליו מ"מ כיון שהיה לו רשות עליו לכופו ולא כפאו גילה דעתו שהפקיר שעבודו דהפרה לגבי כפייה הפקעת שעבוד היא:

    אבל אם לוה מעבדו וכו' עד ולא מיחה בו. ברייתא בפ' השולח (גיטין דף מ'):

18. הלכה י״ח

    וְאָסוּר לְאָדָם לְלַמֵּד אֶת עַבְדּוֹ תּוֹרָה וְאִם לִמְּדוֹ לֹא יָצָא לְחֵרוּת:

    כסף משנה

    ומ"ש ואסור לאדם ללמד את עבדו תורה ואם למדו לא יצא לחירות. נלמד ממה שאמרו שאם קרא שלשה פסוקים בבה"כ בפני רבו לא יצא לחירות:

19. הלכה י״ט

    הַלּוֹקֵחַ עֶבֶד מִן הָעַכּוּ"ם וְקָדַם הָעֶבֶד וְטָבַל בִּפְנֵי רַבּוֹ לְשֵׁם בֶּן חוֹרִין יָצָא לְחֵרוּת. שֶׁלֹּא בִּפְנֵי רַבּוֹ צָרִיךְ לְפָרֵשׁ לְפִיכָךְ צָרִיךְ רַבּוֹ לְתָקְפּוֹ בַּמַּיִם:

    כסף משנה

    הלוקח עבד מן העכו״ם וקדם וטבל וכו'. בפ' החולץ (יבמות מ״ה:) א״ר חמא בר גוריא אמר רב הלוקח עבד מן העכו״ם וקדם וטבל לשם בן חורין קנה עצמו בן חורין מאי טעמא עכו״ם גופא לא קני ליה מאי דקני ליה הוא דמקני ליה לישראל וכיון דקדם וטבל לשם בן חורין אפקעיה לשעבודיה וכו'. אמר שמואל וצריך לתקפו במים ופירש רש״י לתקפו במים כשמטבילו לשם יהדות לעבדות צריך שיתקפנו לתת עליו עול מלאכה במים כדי שתהא נראית כטבילת עבדות שאפילו יאמר הוא לשם ב״ח לא יהא ממשות בדבריו ואיתמר עלה מתיב רב חסדא מעשה בבלוריא הגיורת שקדמו עבדיה וטבלו לפניה ובא מעשה לפני חכמים ואמרו קנו עצמם בני חורין טעמא דבפניה הא שלא בפניה לא אמר רבא בפניה בין בסתם בין במפרש שלא בפניה במפרש אין בסתם לא זו היא גירסת הרי״ף והיא גירסת רבינו אף על פי שרש״י והרא״ש גורסים בענין אחר:

20. הלכה כ׳

    יִשְׂרָאֵל שֶׁתָּקַף עַכּוּ"ם קָטָן אוֹ מָצָא תִּינוֹק עַכּוּ"ם וְהִטְבִּילוֹ לְשֵׁם גֵּר הֲרֵי זֶה גֵּר. לְשֵׁם עֶבֶד הֲרֵי זֶה עֶבֶד. לְשֵׁם בֶּן חוֹרִין הֲרֵי זֶה בֶּן חוֹרִין:

    כסף משנה

    ישראל שתקף בעכו"ם קטן וכו'. זה פירש רבינו על מה שאמרו בפ"ק דכתובות (דף יא) א"ר הונא גר קטן מטבילין אותו על דעת בית דין:

21. הלכה כ״א

    גֵּר שֶׁקָּדְמוּ עֲבָדָיו וְשִׁפְחוֹתָיו וְטָבְלוּ לְפָנָיו קָנוּ עַצְמָן בְּנֵי חוֹרִין:

    כסף משנה

    גר שקדמו וכו'. נראה שלמד כן מההיא דמעשה בבלוריא הגיורת שקדמו עבדיה וטבלו לפניה משמע דלפניה ובפניה הוה והיינו דדייק גמרא טעמא דבפניה וכתבה רבינו לעיל בסמוך וכאן כתבה לענין שטבלו לפניה ונ"ל דגרסינן הכא בדברי רבינו וטבלו לפניו בלמ"ד:

השגות הראב״ד, לחם משנה על הלכות עבדים אינם מובאים כאן: אין בידינו מהדורה דיגיטלית שלהם ברישיון חופשי.

עוד: ספר קנין · משנה תורה – כל הספרים · רמב״ם יומי