משנה תורה · ספר קדושה · הלכות איסורי ביאה

רמב״ם הלכות איסורי ביאה פרק יב

25 הלכות · השגות הראב״ד מתחת להלכה, באות קטנה · מגיד משנה – בלחיצה

לתשומת לב: לימוד ההלכה מן המקור; למעשה יש לשאול רב. מדיניות העריכה

1. הלכה א׳

   יִשְׂרָאֵל שֶׁבָּעַל עַכּוּ"ם מִשְּׁאָר הָאֻמּוֹת דֶּרֶךְ אִישׁוּת. אוֹ יִשְׂרְאֵלִית שֶׁנִּבְעֲלָה לְעַכּוּ"ם דֶּרֶךְ אִישׁוּת הֲרֵי אֵלּוּ לוֹקִין מִן הַתּוֹרָה שֶׁנֶּאֱמַר (דברים ז ג) "לֹא תִתְחַתֵּן בָּם בִּתְּךָ לֹא תִתֵּן לִבְנוֹ וּבִתּוֹ לֹא תִקַּח לִבְנֶךָ". אֶחָד שִׁבְעָה עֲמָמִין וְאֶחָד כָּל אֻמּוֹת בְּאִסּוּר זֶה. וְכֵן מְפֹרָשׁ עַל יְדֵי עֶזְרָא (נחמיה י לא) "וַאֲשֶׁר לֹא נִתֵּן בְּנֹתֵינוּ לְעַמֵּי הָאָרֶץ וְאֶת בְּנֹתֵיהֶם לֹא נִקַּח לְבָנֵינוּ":

   מגיד משנה

   ישראל שבעל עכו״ם וכו'. בע״ז פרק אין מעמידין (עבודה זרה דף ל"ו:) גזרו על בנותיהן והקשו בנותיהן דאורייתא היא דכתיב לא תתחתן בם ותירצו דאורייתא שבעה אומות אבל שאר אומות לא ואתו אינהו וגזור אפילו דשאר אומות והקשו ולרבי שמעון בן יוחאי דאמר כי יסיר את בנך מאחרי לרבות כל המסירין מאי איכא למימר ותירצו אלא דאורייתא אישות דרך חתנות ואתו אינהו וגזור אפילו דרך זנות ע״כ. ומ״ש רבא בפרק הערל (יבמות דף ע"ז) בגירותם אית להו חתנות בגיותן לית להו חתנות כבר תירצוה המפרשים ובודאי בגיותן כל דרך אישות [איכא למימר] דאיכא לאו דאורייתא:

2. הלכה ב׳

   וְלֹא אָסְרָה תּוֹרָה אֶלָּא דֶּרֶךְ חַתְנוּת אֲבָל הַבָּא עַל הַכּוּתִית דֶּרֶךְ זְנוּת מַכִּין אוֹתוֹ מַכַּת מַרְדּוּת מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים. גְּזֵרָה שֶׁמָּא יָבוֹא לְהִתְחַתֵּן. וְאִם יִחֲדָהּ לוֹ בִּזְנוּת חַיָּב עָלֶיהָ מִשּׁוּם נִדָּה וּמִשּׁוּם שִׁפְחָה וּמִשּׁוּם כּוּתִית וּמִשּׁוּם זוֹנָה. וְאִם לֹא יִחֲדָהּ לוֹ אֶלָּא נִקְרֵאת מִקְרֶה אֵינוֹ חַיָּב אֶלָּא מִשּׁוּם כּוּתִית [ג.] וְכָל חִיּוּבִין אֵלּוּ מִדִּבְרֵיהֶן:

   מגיד משנה (2)

   אבל הבא על הכותית וכו'. בברכות פרק הרואה (ברכות דף נ"ה) רבי שילא נגדיה לההוא גברא דבעל ארמית:

   ואם ייחדה לו וכו'. בפרק אין מעמידין בסוגיא שהזכרתי למעלה אמרו ישראל הבא על הכותית הלמ"מ היא דאמר מר הבועל ארמית קנאין פוגעין בו א"ל דאורייתא בפרהסיא וכמעשה שהיה ואתו אינהו גזור אפילו בצנעה והקשה בצנעה נמי ב"ד של חשמונאי גזרו דכי אתא רב דימי אמר ב"ד של חשמונאי גזרו ישראל הבא על הכותית חייב עליה משום נ"ש כ"ז פי' נדה שפחה כותית זונה ותירצו התם דמייחד לה אבל הכא אקראי בעלמא ע"כ בגמרא לפי גירסת רבינו ויש שם גירסאות אחרות:

3. הלכה ג׳

   בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים כְּשֶׁהָיָה הַבּוֹעֵל יִשְׂרָאֵל. אֲבָל כֹּהֵן הַבָּא עַל הַכּוּתִית לוֹקֶה מִן הַתּוֹרָה מִשּׁוּם זוֹנָה. וְאֶחָד זוֹנָה כּוּתִית וְאֶחָד זוֹנָה יִשְׂרְאֵלִית. וּבִבְעִילָה בִּלְבַד לוֹקֶה שֶׁהֲרֵי אֵינָהּ בַּת קִדּוּשִׁין:

   מגיד משנה

   בד״א כשהיה הבועל וכו'. בתמורה פרק כל האסורים (תמורה דף כ"ט ע"ב) מחלוקת אביי ורבא ואמר רבא התם דכהן הבא עליה לוקה משום זונה מ״ט ילפי' מהדדי מה זונה ישראלית בלאו אף כותית זונה בלאו וקי״ל אביי ורבא הלכה כרבא:

4. הלכה ד׳

   כָּל הַבּוֹעֵל כּוּתִית בֵּין דֶּרֶךְ חַתְנוּת בֵּין דֶּרֶךְ זְנוּת אִם בְּעָלָהּ בְּפַרְהֶסְיָא וְהוּא שֶׁיִּבְעל לְעֵינֵי עֲשָׂרָה מִיִּשְׂרָאֵל אוֹ יֶתֶר אִם פָּגְעוּ בּוֹ קַנָּאִין וַהֲרָגוּהוּ הֲרֵי אֵלּוּ מְשֻׁבָּחִין וּזְרִיזִין [ו.] וְדָבָר זֶה הֲלָכָה לְמשֶׁה מִסִּינַי הוּא. רְאָיָה לְדָבָר זֶה מַעֲשֶׂה פִּינְחָס בְּזִמְרִי:

   השגת הראב״ד

   כל הבועל עכו"ם וכו'. כתב הראב"ד ז"ל בד"א שהתרו בו ולא פירש אבל לא התרו בו לא אמרינן הרי אלו משובחין עכ"ל:

   מגיד משנה

   כל הבועל כותית וכו'. כבר הזכרתי למעלה מ״ש דאורייתא בפרהסיא וכמעשה שהיה. ובפרק בן סורר ומורה (סנהדרין דף ע"ד) אמרו גבי פרהסיא בקידוש השם וכמה פרהסיא אמר רבי יוחנן אין פרהסיא פחותה מעשרה בני אדם ואמרו שם דכולן ישראל. ובהשגות א״א בד״א שהתרו בו וכו'. וי״ל שכל שהוא מזיד אינו צריך התראה שלא מצינו התראה אלא לחייבי מיתות בית דין אבל זו הלכה היא ואינן רשאין אלא בשעת מעשה ולא מצינו בפנחס שהתרה בזמרי ומכל מקום יראה לי שמה שאמרו גבי זמרי שהיה לו לפרוש ולא פירש הוא כשהתרה בו פנחס:

5. הלכה ה׳

   וְאֵין הַקַּנַּאי רַשַּׁאי לִפְגֹּעַ בָּהֶן אֶלָּא בִּשְׁעַת מַעֲשֶׂה כְּזִמְרִי שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר כה ח) "וְאֶת הָאִשָּׁה אֶל קֳבָתָהּ". אֲבָל אִם פֵּרַשׁ אֵין הוֹרְגִין אוֹתוֹ. וְאִם הֲרָגוֹ נֶהֱרַג עָלָיו. וְאִם בָּא הַקַּנַּאי לִטּל רְשׁוּת מִבֵּית דִּין לְהָרְגוֹ אֵין מוֹרִין לוֹ וְאַף עַל פִּי שֶׁהוּא בִּשְׁעַת מַעֲשֶׂה. וְלֹא עוֹד אֶלָּא אִם בָּא הַקַּנַּאי לַהֲרֹג אֶת הַבּוֹעֵל וְנִשְׁמַט הַבּוֹעֵל וְהָרַג הַקַּנַּאי כְּדֵי לְהַצִּיל עַצְמוֹ מִיָּדוֹ אֵין הַבּוֹעֵל נֶהֱרַג עָלָיו. וְהַבָּא עַל בַּת גֵּר תּוֹשָׁב אֵין הַקַּנָּאִין פּוֹגְעִים בּוֹ אֲבָל מַכִּין אוֹתוֹ מַכַּת מַרְדּוּת:

   מגיד משנה (2)

   ואין הקנאי וכו'. בסנהדרין פרק אלו הן הנשרפין (דף פ"ב) הבא לימלך אין מורין לו ולא עוד אלא שאם פירש זמרי והרגו פנחס נהרג עליו נהפך זמרי והרגו לפנחס אין נהרג עליו שהרי רודף הוא:

   והבא על בת גר תושב. לא מצאתי זה מבואר אבל דבר נראה הוא שאין לנו אלא בבא על הכותית אבל גר תושב שהוא נכרי שקיבל עליו שלא לעבוד כו"ם שנזכר פרק י"ד אין בתו בדין זה:

6. הלכה ו׳

   לֹא פָּגְעוּ בּוֹ קַנָּאִים וְלֹא הִלְקוּהוּ בַּיִת דִּין הֲרֵי עָנְשׁוֹ מְפֹרָשׁ בְּדִבְרֵי קַבָּלָה שֶׁהוּא בְּכָרֵת שֶׁנֶּאֱמַר (מלאכי ב יא) "כִּי חִלֵּל יְהוּדָה קֹדֶשׁ ה' אֲשֶׁר אָהֵב וּבָעַל בַּת אֵל נֵכָר" (מלאכי ב יב) "יַכְרֵת ה' לָאִישׁ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂנָּה עֵר וְעֹנֶה". אִם יִשְׂרָאֵל הוּא לֹא יִהְיֶה לוֹ עֵר בַּחֲכָמִים וְלֹא עוֹנֶה בַּתַּלְמִידִים וְאִם כֹּהֵן הוּא לֹא יִהְיֶה לוֹ מַגִּישׁ מִנְחָה לַה' צְבָאוֹת. הִנֵּה לָמַדְתָּ שֶׁהַבּוֹעֵל כּוּתִית כְּאִלּוּ נִתְחַתֵּן לְעַכּוּ"ם שֶׁנֶּאֱמַר "בָעַל בַּת אֵל נֵכָר וְנִקְרָא מְחַלֵּל קֹדֶשׁ ה':"

   מגיד משנה (2)

   לא פגעו בו הקנאין וכו'. בסנהדרין שם לא פגעו בו הקנאין מהו ודרשו בו המקרא שכתב רבינו. וכתב רבינו ולא הלקוהו ב"ד לפי שאם הלקוהו בית דין נפטר מעונש אחר בקבלת מלקותו:

   הנה למדת וכו'. שם מימרא:

7. הלכה ז׳

   עָוֹן זֶה אַף עַל פִּי שֶׁאֵין בּוֹ מִיתַת בֵּית דִּין אַל יְהִי קַל בְּעֵינֶיךָ. אֶלָּא יֵשׁ בּוֹ הֶפְסֵד שֶׁאֵין בְּכָל הָעֲרָיוֹת כְּמוֹתוֹ. שֶׁהַבֵּן מִן הָעֶרְוָה בְּנוֹ הוּא לְכָל דָּבָר וּבִכְלַל יִשְׂרָאֵל נֶחְשָׁב אַף עַל פִּי שֶׁהוּא מַמְזֵר וְהַבֵּן מִן הַכּוּתִית אֵינוֹ בְּנוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (דברים ז ד) "כִּי יָסִיר אֶת בִּנְךָ מֵאַחֲרַי" מֵסִיר אוֹתוֹ מִלִּהְיוֹת אַחֲרֵי ה':

   מגיד משנה

   עון זה אל יהי קל בעיניך וכו'. זה מבואר בהרבה מקומות ומהם ביבמות פרק כיצד (דף כ"ג) שהממזר כבנו לכל דבר והבן מן הכותית אינו קרוי בנו אלא בנה:

8. הלכה ח׳

   וְדָבָר זֶה גּוֹרֵם לְהִדָּבֵק בְּעַכּוּ"ם שֶׁהִבְדִּילָנוּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מֵהֶם וְלָשׁוּב מֵאַחֲרֵי ה' וְלִמְעל בּוֹ:

9. הלכה ט׳

   עַכּוּ"ם הַבָּא עַל בַּת יִשְׂרָאֵל אִם אֵשֶׁת אִישׁ הִיא נֶהֱרַג עָלֶיהָ וְאִם פְּנוּיָה הִיא אֵינוֹ נֶהֱרַג:

   מגיד משנה

   עכו"ם הבא על בת ישראל אם אשת וכו'. מפורש בהרבה מקומות ומהם פרק ארבע מיתות (סנהדרין דף נ"ז:) בא על עריות ישראל וכו':

10. הלכה י׳

    אֲבָל יִשְׂרָאֵל הַבָּא עַל הַכּוּתִית בֵּין קְטַנָּה בַּת שָׁלֹשׁ שָׁנִים וְיוֹם אֶחָד בֵּין גְּדוֹלָה בֵּין פְּנוּיָה בֵּין אֵשֶׁת אִישׁ וַאֲפִלּוּ הָיָה קָטָן בֶּן תֵּשַׁע שָׁנִים וְיוֹם אֶחָד כֵּיוָן שֶׁבָּא עַל הַכּוּתִית בְּזָדוֹן הֲרֵי זוֹ נֶהֱרֶגֶת מִפְּנֵי שֶׁבָּא לְיִשְׂרָאֵל תַּקָּלָה עַל יָדֶיהָ כִּבְהֵמָה. וְדָבָר זֶה מְפֹרָשׁ בַּתּוֹרָה שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר לא טז) "הֵן הֵנָּה הָיוּ לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל בִּדְבַר בִּלְעָם" (במדבר לא יז) "וְכָל אִשָּׁה יֹדַעַת אִישׁ לְמִשְׁכַּב זָכָר הֲרֹגוּ":

    מגיד משנה (2)

    אבל ישראל הבא על הכותית וכו'. זה לא מצאתי מבואר והפסוק הזה אינו מוכרח דהתם אפילו לא נבעלה כיון שהיו ראויות לביאה היו נהרגות כמו שמפורש ביבמות בפרק הבא על יבמתו ויהיה הטעם מפני שעל ידיהן עבדו ישראל לפעור ומתו מהם רבים. ומ״ש בסנהדרין פרק ד' מיתות (סנהדרין דף נ"ה) גבי בהמה שהיא נסקלת משום שבאת תקלה לישראל על ידה ושקיל וטרי התם אי נסקלת בקלון בלא תקלה היינו בבהמה אבל בכותית לא אשכחן ואיכא למימר שדעת רבינו דכיון דבנשי מדין אשכחן דאפילו ראויות לביאה נהרגו משום שבאת תקלה על ידן איכא למילף מינייהו בעלמא בנבעלה במזיד.

    ומ"ש אפילו היה קטן בן ט'. הוא מן הסוגיא שבפרק ד' מיתות כיוצא בזה גבי בהמה ועדיין הדבר צריך לי לימוד:

11. הלכה י״א

    הָעֲבָדִים שֶׁהִטְבִּילוּ אוֹתָם לְשֵׁם עַבְדוּת וְקִבְּלוּ עֲלֵיהֶם מִצְוֹת שֶׁהָעֲבָדִים חַיָּבִים בָּהֶם יָצְאוּ מִכְּלַל הָעַכּוּ"ם וְלִכְלַל יִשְׂרָאֵל לֹא בָּאוּ. לְפִיכָךְ הַשִּׁפְחָה אֲסוּרָה לְבֶן חוֹרִין. אֶחָד שִׁפְחָתוֹ וְאֶחָד שִׁפְחַת חֲבֵרוֹ. וְהַבָּא עַל הַשִּׁפְחָה מַכִּין אוֹתוֹ מַכַּת מַרְדּוּת מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים. שֶׁהֲרֵי מְפֹרָשׁ בַּתּוֹרָה שֶׁהָאָדוֹן נוֹתֵן שִׁפְחָה כְּנַעֲנִית לְעַבְדּוֹ הָעִבְרִי וְהִיא מֻתֶּרֶת לוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כא ד) "אִם אֲדֹנָיו יִתֶּן לוֹ אִשָּׁה":

    מגיד משנה (2)

    העבדים שהטבילו אותן לשם עבדות וכו'. זה מבואר בהרבה מקומות וסובר רבינו שאין השפחה במלקות כפי' אונקלוס שהרי בשפחה חרופה אין בה אלא אשם לבועל כנזכר פרק שלישי וכ"ש בשאינה חרופה כלל שאין בה מלקות ואין בשפחה אלא מכת מרדות ובודאי יש בה מכת מרדות דלא גרע מאיסור של דבריהם:

    שהרי מפורש בתורה שהאדון וכו'. בפ"ק דקידושין ג"כ מבואר ובהלכות עבדים פ"ג נתבאר בארוכה דין זה:

12. הלכה י״ב

    וְלֹא גָּזְרוּ חֲכָמִים בְּדָבָר זֶה וְלֹא חִיְּבָה תּוֹרָה מַלְקוֹת בְּשִׁפְחָה אֶלָּא אִם כֵּן הָיְתָה נֶחֱרֶפֶת לְאִישׁ כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ:

13. הלכה י״ג

    אַל יְהִי עָוֹן זֶה קַל בְּעֵינֶיךָ מִפְּנֵי שֶׁאֵין בּוֹ מַלְקוֹת מִן הַתּוֹרָה. שֶׁגַּם זֶה גּוֹרֵם לַבֵּן לָסוּר מֵאַחֲרֵי ה'. שֶׁהַבֵּן מִן הַשִּׁפְחָה הוּא עֶבֶד וְאֵינוֹ מִיִּשְׂרָאֵל וְנִמְצָא גּוֹרֵם לְזֶרַע הַקֹּדֶשׁ לְהִתְחַלֵּל וְלִהְיוֹתָם עֲבָדִים. הֲרֵי אֻנְקְלוֹס הַמְתַרְגֵּם כָּלַל בְּעִילַת עֶבֶד וְשִׁפְחָה בִּכְלַל (דברים כג יח) "לֹא יִהְיֶה קָדֵשׁ" (דברים כג יח) "וְלֹא תִהְיֶה קְדֵשָׁה":

    מגיד משנה (2)

    אל יהי עון וכו'. בפרק האומר בקידושין ובהרבה מקומות מפורש שולד השפחה כמוה.

    ומ"ש רבינו שאונקלוס כלל בעילת עבד ושפחה בכלל לא יהיה קדש וכו'. כבר כתבתי פרק ראשון מהלכות אישות שדעת רבינו שהפסוק הזה אזהרה לבא על הפנויה ישראל דרך זנות ושיש בפנויה מלקות ואין בשפחה ולא בכותית מלקות כמ"ש שם:

14. הלכה י״ד

    הַבָּא עַל שִׁפְחָה וַאֲפִלּוּ בְּפַרְהֶסְיָא וּבִשְׁעַת עֲבֵרָה אֵין הַקַּנָּאִין פּוֹגְעִין בּוֹ. וְכֵן אִם לָקַח שִׁפְחָה דֶּרֶךְ חַתְנוּת אֵינוֹ לוֹקֶה מִן הַתּוֹרָה. שֶׁמֵּעֵת שֶׁטָּבְלָה וְקִבְּלָה מִצְוֹת יָצְתָה מִכְּלַל הָעַכּוּ"ם:

    מגיד משנה (2)

    הבא על השפחה וכו'. זה פשוט שלא נאמרה הלכה אלא בהבועל ארמית וזו כיון שטבלה לשם עבדות אינה עכו"ם ומותרת היא לע"ע כמו שנתבאר:

    וכן אם לקח וכו'. גם זה פשוט:

15. הלכה ט״ו

    נִתְעָרֵב וְלַד יִשְׂרְאֵלִית בִּוְלַד שִׁפְחָה הֲרֵי שְׁנֵיהֶן סָפֵק וְכָל אֶחָד מֵהֶן סְפֵק עֶבֶד וְכוֹפִין בַּעַל הַשִּׁפְחָה וּמְשַׁחְרֵר אֶת שְׁנֵיהֶם. וְאִם הָיָה הַבֵּן הַהוּא (בֶּן) הָאָדוֹן שֶׁל עֶבֶד כְּשֶׁיִּגְדְּלוּ יְשַׁחְרְרוּ זֶה אֶת זֶה וְיִהְיוּ מֻתָּרִין לָבֹא בַּקָּהָל:

    מגיד משנה

    נתערב ולד ישראלית וכו'. זה פשוט ומתבאר בביאור ביבמות פרק נושאין על האנוסה (יבמות דף צ"ט) במשנת כהנת שנתערב ולדה בולד שפחתה ובגמרא:

16. הלכה ט״ז

    הָיוּ הַתַּעֲרוֹבוֹת בָּנוֹת הֲרֵי שְׁתֵּיהֶן סְפֵק שְׁפָחוֹת וְהַבָּא עַל כָּל אַחַת מֵהֶן הַוָּלָד סְפֵק עֶבֶד. וְכֵן אִם נִתְעָרֵב וְלַד עַכּוּ"ם בִּוְלַד יִשְׂרְאֵלִית מַטְבִּילִים אֶת שְׁנֵיהֶן לְשֵׁם גֵּרוּת וְכָל אַחַת מֵהֶן סְפֵק גִּיֹּרֶת:

    מגיד משנה (3)

    היו התערובות וכו'. זה פשוט ונראה מדברי רבינו שאין כופין האדון לשחרר שתיהן שעד כאן לא אמרו בגמרא שכופין לשחרר ספק עבד אלא מפני ביטול פ"ו שהרי אינו יכול לא לישא שפחה ולא לישא בת חורין ואשה אינה מצווה על פו"ר והרי אלו כדין מי שחציה שפחה וחציה ב"ח שאין כופין את רבה לשחררה כנזכר בהלכות עבדים פ"ז ומ"מ נראה ודאי שאינו יכול להשתעבד בהן כלל מספק שהמוציא מחבירו ע"ה וכל אחד מדחה אותו אבל אם היו שתיהן בנותיו כגון הרב שבא על שפחתו וילדה לו ונתערבה בתה עם בתו יש לו בהן הזכות שיש לאב על בתו ממה נפשך וג"ז פשוט:

    וכן אם נתערב וכו'. ג"ז פשוט.

    ומה שכתב רבינו וכל אחת מהן ספק. דבר ברור הוא ואם היתה האחת נקבה הרי היא ספק גיורת ואסורה לכהונה כמו שיתבאר פרק י"א:

17. הלכה י״ז

    כָּל הָעַכּוּ"ם כֻּלָּם כְּשֶׁיִּתְגַּיְּרוּ וִיקַבְּלוּ עֲלֵיהֶן כָּל הַמִּצְוֹת שֶׁבַּתּוֹרָה וְהָעֲבָדִים כְּשֶׁיִּשְׁתַּחְרְרוּ הֲרֵי הֵן כְּיִשְׂרָאֵל לְכָל דָּבָר שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר טו טו) "הַקָּהָל חֻקָּה אַחַת יִהְיֶה לָכֶם". וּמֻתָּרִין לְהִכָּנֵס בִּקְהַל ה' מִיָּד. וְהוּא שֶׁיִּשָּׂא הַגֵּר אוֹ הַמְשֻׁחְרָר בַּת יִשְׂרָאֵל וְיִשָּׂא הַיִּשְׂרְאֵלִי גִּיֹּרֶת וּמְשֻׁחְרֶרֶת. חוּץ מֵאַרְבָּעָה עֲמָמִין בִּלְבַד וְהֵם עַמּוֹן וּמוֹאָב וּמִצְרַיִם וֶאֱדוֹם שֶׁהָאֻמּוֹת הָאֵלּוּ כְּשֶׁיִּתְגַּיֵּר אֶחָד מֵהֶן הֲרֵי הוּא כְּיִשְׂרָאֵל לְכָל דָּבָר אֶלָּא לְעִנְיַן בִּיאָה בַּקָּהָל:

    מגיד משנה

    כל העכו״ם וכו'. זה מבואר בהרבה מקומות ומבואר בפרק החולץ (יבמות דף מ"ז) שאין העבד צריך לקבל מצות התורה כשישתחרר שכבר קיבל תחילה כמו שיתבאר פי״ג:

18. הלכה י״ח

    וְכֵיצַד דִּינָן. עַמּוֹן וּמוֹאָב אִסּוּרָן אִסּוּר עוֹלָם זְכָרִים וְלֹא נְקֵבוֹת שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כג ד) "לֹא יָבֹא עַמּוֹנִי וּמוֹאָבִי בִּקְהַל ה'" וְגוֹ'. הֲלָכָה לְמשֶׁה מִסִּינַי שֶׁהָעַמּוֹנִי הַזָּכָר וְהַמּוֹאָבִי הַזָּכָר הוּא שֶׁאָסוּר לְעוֹלָם לִשָּׂא בַּת יִשְׂרָאֵל אֲפִלּוּ בֶּן בְּנוֹ עַד סוֹף הָעוֹלָם. אֲבָל עַמּוֹנִית וּמוֹאָבִית מֻתֶּרֶת מִיָּד כִּשְׁאָר הָאֻמּוֹת:

    מגיד משנה

    וכיצד דינם וכו'. ביבמות פרק הערל (יבמות דף ע"ו) משנה עמוני ומואבי אסורין ואיסורן איסור עולם אבל נקבותיהן מותרות מיד מצרי ואדומי אינן אסורין אלא עד שלשה דורות אחד זכרים ואחד נקבות:

19. הלכה י״ט

    מִצְרִי וֶאֱדוֹמִי אֶחָד זְכָרִים וְאֶחָד נְקֵבוֹת דּוֹר רִאשׁוֹן וְדוֹר שֵׁנִי אֲסוּרִין לָבֹא בְּיִשְׂרָאֵל וְדוֹר שְׁלִישִׁי מֻתָּר שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כג ט) "בָּנִים אֲשֶׁר יִוָּלְדוּ לָהֶם" וְגוֹ':

20. הלכה כ׳

    מִצְרִית מְעֻבֶּרֶת שֶׁנִּתְגַּיְּרָה בְּנָהּ שֵׁנִי. מִצְרִי שֵׁנִי שֶׁנָּשָׂא מִצְרִית רִאשׁוֹנָה אוֹ מִצְרִי רִאשׁוֹן שֶׁנָּשָׂא מִצְרִית שְׁנִיָּה הַוָּלָד שֵׁנִי שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כג ט) "בָּנִים אֲשֶׁר יִוָּלְדוּ לָהֶם" הַכָּתוּב תְּלָאָן בְּלֵדָה:

    מגיד משנה (2)

    מצרית מעוברת וכו'. מבואר שם:

    מצרי שני שנשא וכו'. שם (דף ע"ח) אמר רבה בב"ח א"ר יוחנן מצרי שני שנשא מצרית ראשונה בנה שלישי הוי אלמא קסבר בתר דידיה שדינן ליה וכו' כי אתא רב דימי אר"י מצרי שני שנשא מצרית ראשונה בנה (מצרי) שני הוי אלמא קסבר בתר אימיה שדינן ליה ופסק רבינו כלישנא בתרא דרב דימי וכן נראה שם וסובר רבינו דכי אמר ר"ד דשדינן ליה בתר אימיה היינו דוקא כי הוי לחומרא אבל במצרי ראשון שנשא מצרית שנייה שדינן ליה בתר האב להחמיר והלך אחר הפחות שבשניהם ואי לאו הכי ר"ד הוה משמע לן כחא דהיתרא דעדיף טפי והיה אומר מצרי ראשון שנשא מצרית שנייה הולד שלישי. ומ"ש שם דטעמיה דר"ד משום דכתיב אשר יולדו להם הכתוב תלאן בלידה כמ"ש רבינו ה"פ כיון דכתיב אשר יולדו דור שלישי וא"א ללידה בלא אב ואם אלמא בעינן שיהא ג' לאב ואם וכל שאינו שלישי לשניהם אינו מותר. כנ"ל לדעת רבינו אבל רש"י ז"ל פי' תלאן בלידה אחר האם וכן נראה מדברי הרמב"ן ז"ל בביאור דאליבא דר"ד מצרי ראשון שנשא מצרית שנייה בנה שלישי הוי שהכל הולך אחר האם ואפילו להקל ומה שלא אמר ר"ד כחא דהיתרא משום דלאפלוגי אל"ק דרבה בב"ח אתא ע"כ דבריו:

21. הלכה כ״א

    גֵּר עַמּוֹנִי שֶׁנָּשָׂא מִצְרִית הַוָּלָד עַמּוֹנִי. גֵּר מִצְרִי שֶׁנָּשָׂא עַמּוֹנִית הַוָּלָד מִצְרִי. זֶה הַכְּלָל. בָּאֻמּוֹת הַלֵּךְ אַחַר הַזָּכָר. נִתְגַּיְּרוּ הַלֵּךְ אַחַר הַפָּחוּת:

    מגיד משנה (2)

    גר עמוני שנשא מצרית וכו'. שם (דף ע"ח:) כי אתא רבין א"ר יוחנן באומות הלך אחר הזכר נתגיירו הלך אחר הפגום שבשניהם ואמרו אחר פגום שבשניהם במאי אילימא במצרי שנשא עמונית מאי פגום שבשניהם אית בה עמוני ולא עמונית פי' אע"פ שכן הוא הדין שאם ילדה אפילו נקבה אין מותרת כדין עמונית אלא כדין מצרית מ"מ לא שייך בהא למימר פגום שבשניהם דמשמע דשניהן פגומין אלא שהא' פגום יותר ועמונית לא פגימא כלל אלא בעמוני שנשא מצרית אי זכר הוי שדייה בתר עמוני אי נקבה הוי שדייה בתר מצרית פי' אם ילדו זכר שדייה בתר האב שלא יהא זרע הזכרים מותר לעולם ואם ילדו נקבה שדייה בתר מצרית שלא תהא מותרת כדין עמונית. ורבינו כתב הולד עמוני ור"ל ולד זכר ולא ביאר הדבר וסמך לו על מ"ש הלך אחר הפחות שבשניהם שלעולם הולכין להחמיר.

    ומ"ש מצרי שנשא עמונית וכו'. כבר נתבאר במ"ש:

22. הלכה כ״ב

    מִי שֶׁנִּתְגַּיֵּר מִשִּׁבְעָה עֲמָמִין אֵינָן אֲסוּרִין מִן הַתּוֹרָה לָבוֹא בַּקָּהָל. וְהַדָּבָר יָדוּעַ שֶׁלֹּא נִתְגַּיְּרוּ מֵהֶן אֶלָּא הַגִּבְעוֹנִים וִיהוֹשֻׁעַ גָּזַר עֲלֵיהֶם שֶׁיִּהְיוּ אֲסוּרִים לָבֹא בַּקָּהָל אֶחָד זְכָרִים וְאֶחָד נְקֵבוֹת. וְלֹא אָסַר אוֹתָם אֶלָּא בִּזְמַן שֶׁיֵּשׁ מִקְדָּשׁ שֶׁנֶּאֱמַר (יהושע ט כג) "וְחֹטְבֵי עֵצִים וְשֹׁאֲבֵי מַיִם לְבֵית אֱלֹהָי". תָּלָה הַרְחָקָתָם בַּמִּקְדָּשׁ:

    מגיד משנה

    מי שנתגייר וכו'. דעת רבינו בזה כדעת קצת המפרשים ז"ל שאמרו שבכ"מ שהזכירו בגמרא נתינה אצל ממזרת הוא אגב גררא דומיא דחלוצה אצל גרושה ואין איסור הנתינה אלא מדבריהם וסמכו על הסוגיא שבפרק הערל שאמרו אר"ח בר אדא נתינים דוד גזר עליהם ומפרש התם משום מעשה שבקשו שיהרגו בני שאול ופירש"י ז"ל גזר עליהם שלא יבאו בקהל והקשו שם דוד גזר עליהם יהושע גזר עליהם דכתיב ויתנם יהושע חוטבי עצים ושואבי מים פירוש אלמא עבדים נינהו וממילא נפסלו לקהל ותירצו יהושע גזר בזמן שב"ה קיים דוד גזר בזמן שאין ב"ה קיים עוד אמרו שם בימי רבי בקשו להתיר נתינים וכו' ומסקנא דלא התירו וכו' וסובר רבינו דהך סוגיא פליגא אדרבא דאמר דקרא דלא תתחתן בם אגירותן קאי ואין הלכה כרבא וזה דעת קצת המפרשים ז"ל אבל י"מ אחרים שסוברין דשבעה עממין שנתגיירו אסורין הן מן התורה וכדרבא אבל בניהם שנולדו אחר גירותן מותרין גמורין ד"ת שלא אסרן הכתוב לעולם ולא מנה בהם דורות לאסור ובאו יהושע ודוד וגזרו עליהן ודקתני נתינה בכל דוכתא היא אחת משבעה עממין שנתגיירה שהיא מן התורה בלאו דלא תתחתן בם וכדרבא וכן דעת הרמב"ן והרשב"א ז"ל:

23. הלכה כ״ג

    וְהֵם הַנִּקְרָאִים נְתִינִים לְפִי שֶׁנְּתָנָם לַעֲבוֹדַת הַמִּקְדָּשׁ. בָּא דָּוִד וְגָזַר עֲלֵיהֶם שֶׁלֹּא יִכָּנְסוּ בַּקָּהָל לְעוֹלָם וַאֲפִלּוּ בִּזְמַן שֶׁאֵין מִקְדָּשׁ. וְכֵן מְפֹרָשׁ בְּעֶזְרָא (עזרא ח כ) "וּמִן הַנְּתִינִים שֶׁנָּתַן דָּוִיד וְהַשָּׂרִים לַעֲבֹדַת הַלְוִיִּם". הָא לָמַדְתָּ שֶׁלֹּא תָּלָה אוֹתָם בַּמִּקְדָּשׁ:

24. הלכה כ״ד

    וְלָמָּה גָּזַר עֲלֵיהֶם הוּא וּבֵית דִּינוֹ לְפִי שֶׁרָאָה עַזּוּת וְאַכְזָרִיּוּת שֶׁהָיְתָה בָּהֶם בְּעֵת שֶׁבִּקְּשׁוּ שִׁבְעַת בְּנֵי שָׁאוּל בְּחִיר ה' לִתְלוֹתָם וַהֲרָגוּם וְלֹא רִחֲמוּ עֲלֵיהֶם:

25. הלכה כ״ה

    כְּשֶׁעָלָה סַנְחֵרִיב מֶלֶךְ אַשּׁוּר בִּלְבֵּל כָּל הָאֻמּוֹת וְעֵרְבָם זֶה בָּזֶה וְהִגְלָה אוֹתָם מִמְּקוֹמָם. וְאֵלּוּ הַמִּצְרִים שֶׁבְּאֶרֶץ מִצְרַיִם עַתָּה אֲנָשִׁים אֲחֵרִים הֵם. וְכֵן הָאֱדוֹמִים שֶׁבִּשְׂדֵה אֱדוֹם. וְהוֹאִיל וְנִתְעָרְבוּ אַרְבַּע אֻמּוֹת הָאֲסוּרִים בְּכָל אֻמּוֹת הָעוֹלָם שֶׁהֵן מֻתָּרִים הֻתַּר הַכּל. שֶׁכָּל הַפּוֹרֵשׁ מֵהֶן לְהִתְגַּיֵּר חֶזְקָתוֹ שֶׁפֵּרַשׁ מִן הָרֹב. לְפִיכָךְ כְּשֶׁיִּתְגַּיֵּר הַגֵּר בַּזְּמַן הַזֶּה בְּכָל מָקוֹם בֵּין אֱדוֹמִי בֵּין מִצְרִי בֵּין עַמּוֹנִי בֵּין מוֹאָבִי בֵּין כּוּשִׁי בֵּין שְׁאָר הָאֻמּוֹת אֶחָד הַזְּכָרִים וְאֶחָד הַנְּקֵבוֹת מֻתָּרִין לָבֹא בַּקָּהָל מִיָּד:

    מגיד משנה

    כשעלה סנחריב וכו'. רבינו סמך לו בזה על התוספתא שבפ"ה דקידושין א"ר יהודה בנימין גר מצרי היה לי חבר מתלמידי ר' עקיבא ואמר אני גר מצרי ונשאתי אשה גיורת מצרית [ראשונה] והריני הולך להשיא אשה לבני בת גיורת מצרית כדי שיהא בן בני כשר לבא בקהל וכו' א"ל ר' עקיבא בנימין טעית הלכה משעלה סנחריב ובלבל את כל האומות לא עמונים ומואבים במקומן (עומדים) ולא מצרים ומואבים במקומן אלא עמוני נשא מצרית ומצרי נשא עמונית ואחד מכל אלו [נושא אחת] מכל משפחות האדמה ואחד ממשפחות האדמה נושא אחת מכל אלו ומכאן שכולן מותרים לבא בקהל דכל דפריש מרובא פריש ויש חולקין בזה בדין מצרי לפי שנתן הכתוב קצבה לחזרתן מקץ ארבעים שנה אקבץ את שבות מצרים מסוגיא דפרק הערל ומתוספתא דמסכת ידים אבל בעמוני ומואבי משנה מפורשת היא במסכת ידים (פ"ד מ"ד) והובאה פרק תפלת השחר וזה דעת הרמב"ן ז"ל:

כסף משנה על הלכות איסורי ביאה אינם מובאים כאן: אין בידינו מהדורה דיגיטלית שלהם ברישיון חופשי.

עוד: ספר קדושה · משנה תורה – כל הספרים · רמב״ם יומי