פרקי אבות · פרק ה · משנה ד מתוך 23

פרקי אבות פרק ה משנה ד

עֲשָׂרָה נִסִּים נַעֲשׂוּ לַאֲבוֹתֵינוּ בְמִצְרַיִם וַעֲשָׂרָה עַל הַיָּם. עֶשֶׂר מַכּוֹת הֵבִיא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל הַמִּצְרִיִּים בְּמִצְרַיִם וְעֶשֶׂר עַל הַיָּם. עֲשָׂרָה נִסְיוֹנוֹת נִסּוּ אֲבוֹתֵינוּ אֶת הַמָּקוֹם בָּרוּךְ הוּא בַמִּדְבָּר, שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר יד) וַיְנַסּוּ אֹתִי זֶה עֶשֶׂר פְּעָמִים וְלֹא שָׁמְעוּ בְּקוֹלִי:

מי אמר את המשנה

המשנה אינה מביאה את שם אומרה, כמו רוב משניות הפרק החמישי.

המפרשים על המשנה

10 מפרשים: ר׳ עובדיה מברטנורא · פירוש המשניות לרמב״ם · רש״י · רבינו יונה · תוספות יום טוב · תפארת ישראל – יכין · מדרש שמואל · מגן אבות (רשב״ץ) · לחם שמים (יעב״ץ) · ביאור הגר״א

ר׳ עובדיה מברטנורא

עֲשָׂרָה נִסִּים נַעֲשׂוּ לַאֲבוֹתֵינוּ בְּמִצְרַיִם. שֶׁנִּצּוֹלוּ מֵעֶשֶׂר מַכּוֹת. וְכֻלָּם הָיוּ בַּמִּצְרִיִּים וְלֹא בְּיִשְׂרָאֵל:

וַעֲשָׂרָה עַל הַיָּם. אֶחָד, וַיִּבָּקְעוּ הַמָּיִם. שֵׁנִי, שֶׁנַּעֲשָׂה הַיָּם כְּמִין אֹהֶל וְנִכְנְסוּ יִשְׂרָאֵל לְתוֹכוֹ, דִּכְתִיב (חבקוק ג) נָקַבְתָּ בְמַטָּיו רֹאשׁ פְּרָזָיו. שְׁלִישִׁי, שֶׁנַּעֲשָׂה קַרְקָעִית הַיָּם יָבֵשׁ בְּלֹא חֹמֶר וְטִיט, דִּכְתִיב (שמות יד) וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל הָלְכוּ בַיַּבָּשָׁה. רְבִיעִי, שֶׁקַּרְקָעִית הַיָּם שֶׁדָּרְכוּ בּוֹ הַמִּצְרִיִּים שֶׁהָיוּ רוֹדְפִים אַחֲרֵי יִשְׂרָאֵל נִתְחַלְחֵל וְנַעֲשָׂה חֹמֶר וְטִיט, דִּכְתִיב (חבקוק ג) חֹמֶר מַיִם רַבִּים. חֲמִישִׁי, שֶׁהַמַּיִם הַנִּקְפָּאִים בְּקַרְקַע הַיָּם לֹא הָיוּ חֲתִיכָה אַחַת אֶלָּא חֲתִיכוֹת קְטַנּוֹת, כְּעֵין לְבֵנִים וְאַבְנֵי הַבִּנְיָן מְסֻדָּרִים זֶה אֵצֶל זֶה, כְּדִכְתִיב (תהלים עד) אַתָּה פוֹרַרְתָּ בְעָזְּךָ יָם, שֶׁנַּעֲשָׂה כְּעֵין פֵּרוּרִים. שִׁשִּׁי, שֶׁנִּתְקַשּׁוּ הַמַּיִם הַנִּקְפָּאִים וְנַעֲשׂוּ קָשִׁים כִּסְלָעִים, כְּדִכְתִיב (שם) שִׁבַּרְתָּ רָאשֵׁי תַנִּינִים עַל הַמָּיִם, וְהַמִּצְרִיִּים נִקְרְאוּ תַּנִּינִים. שְׁבִיעִי, שֶׁנִּגְזַר הַיָּם לִשְׁנֵים עָשָׂר גְּזָרִים כְּדֵי שֶׁיַּעַבְרוּ כָּל שֵׁבֶט וְשֵׁבֶט בְּדֶרֶךְ אֶחָד לְבַדּוֹ, וְהַיְנוּ דִּכְתִיב (שם קלו) לְגוֹזֵר יַם סוּף לִגְזָרִים. שְׁמִינִי, שֶׁקָּפְאוּ הַמַּיִם כְּסַפִּיר וְשֹׁהַם וּזְכוּכִית, כְּדֵי שֶׁיִּרְאוּ הַשְּׁבָטִים אֵלּוּ אֶת אֵלּוּ, שֶׁעַמּוּד הָאֵשׁ הָיָה מֵאִיר לָהֶם, וְזֶהוּ שֶׁנֶּאֱמַר (שם יח) חֶשְׁכַת מַיִם עָבֵי שְׁחָקִים, כְּלוֹמַר קִבּוּץ הַמַּיִם הָיָה כָּעֳבִי שְׁחָקִים כְּעֶצֶם הַשָּׁמַיִם לָטֹהַר. תְּשִׁיעִי, שֶׁהָיוּ יוֹצְאִים מִמֶּנּוּ מַיִם מְתוּקִים שֶׁהָיוּ שׁוֹתִים אוֹתָם, וְזֶהוּ שֶׁנֶּאֱמַר נוֹזְלִים. עֲשִׂירִי, שֶׁלְּאַחַר שֶׁשָּׁתוּ מֵהֶם מַה שֶּׁרָצוּ, הַנּוֹתָרִים מֵהֶם הָיוּ נִקְפָּאִים וְנַעֲשִׂים עֲרֵמוֹת, דִּכְתִיב (שמות טו) נֶעֶרְמוּ מַיִם נִצְּבוּ כְמוֹ נֵד נוֹזְלִים:

עֶשֶׂר מַכּוֹת הֵבִיא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל הַמִּצְרִיִּים בְּמִצְרַיִם. דצ"ך עד"ש באח"ב:

וְעֶשֶׂר עַל הַיָּם. הֵן כְּנֶגֶד עֶשֶׂר נְפִילוֹת שֶׁבְּשִׁירַת וַיּוֹשַׁע. רָמָה בַיָּם, יָרָה בַיָּם, טֻבְּעוּ בְיַם סוּף, תְּהוֹמוֹת יְכַסְיֻמוּ, יָרְדוּ בִמְצוֹלוֹת, תִּרְעַץ אוֹיֵב, תַּהֲרֹס קָמֶיךָ, יֹאכְלֵמוֹ כַּקַּשׁ, כִּסָּמוֹ יָם, צָלְלוּ כַּעוֹפֶרֶת, הֲרֵי עֶשֶׂר נְפִילוֹת. וְתִבְלָעֵמוֹ אָרֶץ אֵינוֹ בְּחֶשְׁבּוֹן הַנְּפִילוֹת, שֶׁזּוֹ הִיא טוֹבָתָן שֶׁזָּכוּ לִקְבוּרָה:

עֲשָׂרָה נִסְיוֹנוֹת נִסּוּ אֲבוֹתֵינוּ לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בַמִּדְבָּר. שְׁנַיִם בַּיָּם, אֶחָד בַּיְרִידָה, שָׁם נֶאֱמָר (שם יד) הֲמִבְּלִי אֵין קְבָרִים בְּמִצְרַיִם, וְאֶחָד בָּעֲלִיָּה, וַיָּבֹאוּ מָרָתָה וַיִּלוֹנוּ. אֶחָד בִּרְפִידִים, וַיָּרֶב הָעָם עִם מֹשֶׁה. שְׁנַיִם בַּמָּן, לֹא תֵצְאוּ וְיָצְאוּ, אִישׁ אַל יוֹתֵר מִמֶּנּוּ וַיּוֹתִירוּ. שְׁנַיִם בַּשְּׂלָו, בָּרִאשׁוֹן בְּשִׁבְתֵּנוּ עַל סִיר הַבָּשָׂר, בַּשְּׂלָו הַשֵּׁנִי וְהָאסַפְסוּף אֲשֶׁר בְּקִרְבּוֹ. אֶחָד בָּעֵגֶל. וְאֶחָד בַּמִּתְאוֹנְנִים. וּבַמְרַגְּלִים, וְהוּא עֲשִׂירִי, שָׁם נֶאֱמָר וַיְּנַסּוּ אוֹתִי זֶה עֶשֶׂר פְּעָמִים וְלֹא שָׁמְעוּ בְּקוֹלִי:

פירוש המשניות לרמב״ם

אבל הי' נסים שנעשו לאבותינו במצרים הוא הנצלם מן הי' מכות והיות כל מכה ומכה מיוחדת במצרים ולא בישראל ואלו הם נסים בלא ספק ולשון התורה בכל מכה ומכה מהם שהביא הקב"ה על המצריים מלבד מכת הכנים שלא באר זה אלא שהוא ידוע שלא ענש ישראל אבל היו נמצאים אצלם ולא היו מצערים אותם וכן בארו החכמים אבל בשאר המכות התבאר בהם הענין אמר בדם ולא יכלו מצרים לשתות מים מן היאור ראיה שהנזק היה משיג אותם לבדם ואמר בצפרדעי' ובאו בביתך ובחדר משכבך וגו' ואומר בערוב והפליתי ביום ההוא את ארץ גושן וגו'. ואמר בדבר וממקנה בני ישראל לא מת אחד ואמר בשחין כי היה השחין בחרטומים ובכל מצרים. ואמר בברד רק בארץ גושן אשר שם בני ישראל לא היה ברד. ואמר בארבה ויעל הארבה על כל ארץ מצרים ואמר בחושך ולכל בני ישראל היה אור במושבותם. אבל היו"ד נסים שהיו על הים הם קבלה. הראשון הבקעת המים כפשוטו של פסוק ויבקעו המים. הב' שאחר שבקעו נעשה כקובה עד ששב כדמות גג ולא מקורה ולא משופע והיה הדרך כאילו היה נקב במים והמים מימין ומשמאל וממעל הוא מאמר חבקוק נקבת במטיו ראש פרזיו. הג' שארצו נתקשה ונקפל להם כאמרו הלכו ביבשה ולא נשאר בקרקעיתו שום חומר וטיט כבשאר נהרות. הד' שדרכי מצריים היו בחומר מדובק והוא אמרו חומר מים רבים. והה' שנבקעו לדרכים רבים כמספר השבטים כעין קשת עגול על זאת הצורה והוא אמרו לגוזר ים סוף לגזרים. והו' שנקפאו המים ונתקשו כאבנים ועל זה אמר שברת ראשי תנינים על המים ר"ל שנתקשו המים עד ששבו בענין שישבור הראשים עליהם. והז' שלא נקפאו כקפיאת שאר המים הנקפאים ר"ל חתיכה אחת אבל היו חתיכות רבות כאילו הם אבנים וסדרו קצתם על קצתם והוא אמרו אתה פוררת בעזך ים. והח' שנקפה כזכוכית או כשהם ר"ל בהיר עד שיראו קצתם אל קצתם בעברם בו והוא אמרו חשכת מים עבי שחקים ר"ל שקבוץ המים היה כעצם השמים לטוהר שהוא בהיר. והט' שהיו נוזלים ממנו מים מתוקים והיו שותים אותם. והיו"ד שהיו נקפים בעת שהיו נוזלים אחר שלקחו מהם מה ששתו עד שלא היו יורדין לארץ והוא אמרו נצבו כמו נד נוזלים ר"ל הדבר הנוזל היה נקפה בלב ים ומצאנו בקבלה ג"כ שהמצריים באו עליהם מכות על הים יותר ממכות מצרים אבל כלם היו מעשרה המינים ההם אשר ירדו במצרים ונחלקו למינים רבים על הים ואל זה רמז באמרו אלה הם האלהים המכים את מצרים בכל מכה במדבר ר"ל במדבר ים סוף. אבל העשרה נסיונות שנסו אבותינו את המקום כולם דברי הכתוב הם. הראשון על ים סוף באמרם המבלי אין קברים במצרים. והב' במרה הוא אמרו וילונו העם על משה לאמר מה נשתה. והג' במדבר סין כשבקשו המן והוא אמרם מי יתן מותנו ביד ה' וגו'. הד' מריתם בהניח המן עד הבקר והוא אמרו ויותירו אנשים ממנו עד בקר. והה' מריתם בבקשם אותו ביום השבת כמו שנאמר ויהי ביום השביעי יצאו מן העם ללקוט. והו' ברפידים על המים ג"כ. והז' בחורב במעשה העגל. והח' בתבערה בהיותם מסופקים במקום ההוא באמרו התאוננים והוא אמרו ויהי העם כמתאוננים. והט' בקברות התאוה בבקשם הבשר אמרו והאספסוף אשר בקרבו התאוו תאוה. והיו"ד במדבר פארן בענין המרגלים ושם נאמר וינסו אותי זה עשר פעמים ולא שמעו בקולי:

רש״י

עשרה נסים נעשו לאבותינו במצרים ועשרה על הים לא נתפרשו לנו. אשל״ה זה מצאתי כתוב בהעתק ישן פי' רש״י ולא השמטתיה וז״ל ואני משה בר מתתיה מצאתי עשרה נסים נעשו לאבותינו על הים כתוב באבות דרבי נתן וכן מפורשים לשם באו משה ואבותינו ועמדו על ים סוף אמר להם משה קומו ועברו אמרו לו אין אנו יכולין לעבור עד שיעשה הים נקבים נקבים נטל משה את מטהו והטילו על הים ונעשה הים נקבים נקבים שנאמר נקבת במטיו ראש פרזיו. אמר להם משה קומו ועברו אמרו לו אין אנו יכולין לעבור עד שיעשה הים גזרים גזרים נטל משה מטהו והטילו על הים ונעשה הים גזרים גזרים שנאמר לגוזר ים סוף לגזרים. אמר להם משה קומו ועברו אמרו לו אין אנו יכולין לעבור עד שיעשה הים בקועות בקועות שנאמר בקע ים ויעבירם. אמר להם משה קומו ועברו אמרו לו אין אנו יכולין לעבור עד שיעשה הים טיט נטל משה את מטהו והטילו על הים ונעשה הים טיט שנאמר דרכת בים סוסיך. אמר להם משה קומו ועברו אמרו לו אין אנו יכולין לעבור עד שיעשה הים מדברות מדברות שנא' מוליכם בתהומות כסוס במדבר לא יכשלו. אמר להם משה קומו ועברו אמרו לו אין אנו יכולין לעבור עד שיעשה הים פירורין פירורין שנא' אתה פוררת בעזך ים. אמר להם משה קומו ועברו אמרו לו אין אנו יכולין לעבור עד שיעשה הים סלעים נטל משה את מטהו והטילו על הים ונעשה הים סלעים שנא' אתה רצצת ראשי לויתן שברת ראשי תנינים על המים. אמר להם משה קומו ועברו אמרו לו אין אנו יכולין לעבור עד שיעשה הים יבשה נטל משה את מטהו והטילו על הים ונעשה יבשה שנאמר ובני ישראל הלכו ביבשה בתוך הים. אמר להם משה קומו ועברו אמרו לו אין אנו יכולין לעבור עד שיעשה הים חומות נטל משה את מטהו והטילו על הים ונעשה חומות שנא' והמים להם חומה. אמר להם משה קומו ועברו אמרו לו אין אנו יכולין לעבור עד שיעשה הים נודות נודות שנאמר נצבו כמו נד נוזלים. ומים שבין הגזרים ירדה אש מן השמים וליהטתם שנאמר כקדוח אש המסים מים תבעה אש ונודות של שמן ושל דבש ירדו לתוך פיהם של תינוקות של ישראל והיו יונקים שנא' ויניקהו דבש מסלע ושמן מחלמיש צור. וי״א מים היו נובעים להם מן השמים ושותין מפני שמימי הים מלוחים הם. רבי אליעזר בן יעקב אומר תהום קפה להם למעלה ועברו בו כדי שלא יצטערו רבי אליעזר ורבי שמעון אומרים מים העליונים ותחתונים היו מנערים את המצריים שנא' וינער ה' את מצרים בתוך הים. ע״כ נסים שנעשו לאבותינו על הים שהיו כתובים באבות דרבי נתן עכ״ל:

עשר מכות הביא הקב״ה על המצריים במצרים וזה סימנם דצ״ך עד״ש באח״ב. וי' על הים מפורשים במכילתא והן כמנין לשונות מפלתן הכתוב בויושע. רמה בים. ירה בים. טובעו בים סוף. תהומות יכסיומו. ירדו במצולות כמו אבן. תרעץ אויב. תהרוס קמיך. יאכלמו כקש. נערמו מים נצבו כמו נד נוזלים אין נד ל' נפילה אלא מגיד הכתוב שהמים נעשו ערימה וקיבוץ ועמדו כמו נד. כסמו ים. צללו כעופרת. הרי עשר נפילות. נטית ימינך תבלעמו ארץ לא קא חשיב בחשבון מפלתם שזו היא טובתם שניתנו לקבורה בשכר שעלו עם יוסף לקבור את יעקב. ובשכר שאמרו ה' הצדיק וגו' שפלטם הים ליבשה להראותם לישראל ולא רצתה הארץ לבולעם שהרי קלל הקב״ה את הארץ על שקבלה דמי הבל מידי קין שנא' לא תוסף תת כחה לך לפיכך מיאנה לקבל הללו שלא מתו מיתת עצמן אלא הים טבעם עד שנטה הקב״ה ימינו ונשבע שלא יתבע ממנה את דמם ובלעתם היבשה:

עשר נסיונות נסו אבותינו את הקב״ה במדבר. מפורשים הן במסכת ערכין בפרק יש בערכין להקל (דף טו). אלו הן ב' בים. א' בירידה שנא' המבלי אין קברים במצרים. א' בעליה שנא' וימרו על ים בים סוף שאמרו כשם שאנו עולין מצד א' כך מצרים עולין מצד האחר מיד אמר הקב״ה לשר הים פלוט אותם ליבשה כו'. וב' במים אחד במרה שנא' ויבואו מרתה וגו' וילונו. וא' ברפידים שנאמר ויחנו ברפידים וכתיב וירב העם עם משה. וב' במן לא תצאו ויצאו. לא תותירו ויותירו. וב' בשלו ראשון בשבתינו על סיר הבשר ובשליו שני והאספסוף אשר בקרבו התאוו תאוה. ואחד בעגל ואחד במדבר פארן (ואחד) במרגלים הרי עשרה ולשם נאמר במרגלים וינסו אותי זה עשר פעמים ולא שמעו בקולי:

רבינו יונה

עשרה נסים נעשו לאבותינו במצרים. שבכל עשר מכות שהביא הקב"ה על המצרים במצרים לא נזקו אבותינו בהם. ובכלם הוא מפורש להם. לבד במכת הכנים שכתוב (שמות ח יד) ותהי הכנם באדם. ולא הפרישה התורה בין מצרים ובין ישראל אלא קבלה היא ביד חכמים שאף גם בזאת לא לקו בה:

ועשרה על הים. הראשון קריעת ים סוף כמו שנאמר ויבקעו המים. השני נעשו המים כקשת וכמין קובה ונמצאו המים למעלה מהן ועל זה נאמר (חבקוק ג' י"ד) נקבת במטיו ראש פרזיו. השלישי כי נבקעו מעינות תהום רבה ולא נשאר רפש וטיט בקרקעיתו כשאר המעינות כי יבשו אך כאבן שיש נשאר בתחתיתו וישראל עוברים בים כמהלך בביתו. ולא נתלכלו רגליהם. הרביעי שהיו המקומות שדרכו המצרים עליהם בים כעין חומר וזהו שאמר הכתוב (חבקוק ג' ט"ו) דרכת בים סוסיך חמר מים רבים שגם סוסי המצריים מסורים ביד הקב"ה ועל זה אמר סוסיך. החמשי שקפאו המים יותר מדאי ונעשו חזקי' כסלעים וכצורים ומזיק למצרים הרודפים אחרי ישראל ועל זה אמר דוד המלך ע"ה (תהלים ע"ד י"ג) שברת ראשי תנינים על המים. תנינים אלו המצרים. הששי כי נגזרים לשנים עשר גזרים דרך לכל שבט אשר יעבור שמה וזהו שנא' (תהלים קל"ו י"ג) לגזר ים סוף לגזרים הרבה. השביעי שהיו המחיצות שבין שבט לשבט זכים כזכוכית לבנה כדי שיראו השבטים אלו לאלו. השמיני שלא קפאו המים כלם כחתיכה אחת אלא נעשו חתיכות חתיכות כלבנה על גבי לבנה ואריח על גבי אריח וע"ז נאמר (תהלים ע"ד י"ג) אתה פוררת בעזך ים. התשיעי שהמים המתוקים שבים לא קפאו כשאר מי הים והיו נוזלים ושותים מכל הנחלים ההולכים אל הים. העשירי אחר שתייתם היו נקפאי' מיד. שהמים הנוזלים לא היו יורדין עד הקרקע אלא ישראל שותין מהם והשאר היה נקפא ונופל אל הקרקע כחתיכא של שלג. וכן בכל פעם ופעם שהיו צריכין לשתות:

עשר מכות הביא הקב"ה על המצרים במצרים. דצ"ך עד"ש באח"ב:

ועשרה על הים. הראשון (שמות י"ד) ויאר את הלילה וכמו שתרגם אונקלוס והוה (חשוכא) [עננא וקבלא] למצראי ולישראל נהר כל ליליא. והשני והשלישי (שמות שם) וישקף ה' אל מחנה מצרים בעמוד אש וענן. ענן יורד ועושה אותו כטיט ועמוד אש מרתיחו וטלפי סוסיהם משתמטות. הרביעי ויסר את אופן מרכבותיו שהסיר האופנים מן העגלות ונפלו המצרים ונשתברו. החמישי וינהגו בכבדות אחר שנפלו ונשתברו לא היו יכולין לעמוד ובמקום שנפלו שם נשארו. הששי שרצו לנוס ולא יכולו כמו שנא' (שמות שם) ויאמר מצרים אנוסה מפני ישראל. ולא כמו שמצינו בסיסרא שנאמר (שופטים ד' ט"ו) וירד סיסרא מעל המרכבה וינס ברגליו. אבל אלו לא ירדו ולא הספיק בידם לנוס. השביעי (שמות שם) וינער ה' את מצרים בתוך הים כתרגומו ושניק מלשון שבור שנערם כאדם המנער את הקדרה מה שלמעלה למטה ומה שלמטה למעלה. השמיני שבלעה אותם הארץ אשר בתחתית הים כמו שנאמר (שמות ט"ו) נטית ימינך תבלעמו ארץ. התשיעי שירדו בכובד לעומקי הים כמו עופרת שנא' (שמות שם) צללו כעופרת במים אדירים. העשירי שפלטה אותם הים שנאמר (שמות י"ד ל) וירא ישראל את מצרים מת על שפת הים:

עשרה נסיונות נסו אבותינו את המקום במדבר שנא' וינסו אותי זה עשר פעמים ולא שמעו בקולי. הראשון שאמרו (שמות י"ד) המבלי אין קברים במצרים. השני (שמות ט"ו כ"ד) וילנו העם על משה לאמר מה נשתה ונעשה נס שצוה הקב"ה למשה להשליך עץ במים המרים כמו שנא' (שמות שם) ויצעק אל ה' ויורהו ה' עץ ואמרו במסכת פסחים שאותו העץ הרדופני היה שהוא מר השליך מר במר והפך למתוק (אמר המעתיק לא מצאתי זה בפסחים כי אם ברש"י בפסחים דף ל"ט בשם המכילתא פ' בשלח, והתוס' שם דף ל"ו מביא בשם המכילתא שזה העץ היה זית ובאמת שני דעות הם במכילתא יעו"ש) .השלישי במדבר סין אשר שאלו לחם שנא' (שמות ט"ז ג') בשבתנו על סיר הבשר. הרביעי (שמות י"ז ז') היש ה' בקרבנו אם אין. משל לאדם שמוליך בנו על כתפו והיה בן דעת ואומר ראיתם אבא. מה עשה אביו השליכו מעל כתפו. כך הקב"ה היה נושא אותם על כנפי נשרים שואלים היש ה' בקרבנו מה עשה הביא עליהם עמלק. החמישי שהותירו מן המן. הששי ברפידים לא היה מים לעדה (אמר המעתיק לא יכלתי להבין זה כי כבר מנה אותו בנסיון רביעי וגם צ"ע בכל מנינו בזה ועיין בערכין דף ט"ז). השביעי בחורב במעשה העגל שנא' (שמות ל"ב א') ויקהל העם על אהרן וגו'. השמיני (במדבר י"א א') ויהי העם כמתאננים רע באזני ה'. והביא עליהם אש ותבער בם אש ה' ותאכל בקצה המחנה (דברים ד' כ"ג) כי ה' אלהיך אש אכלה הוא אל קנא. התשיעי בקברות התאוה כשאמרו (במדבר י"א ד') מי יאכלנו בשר וכי לא היה להם בשר והלא בכל עת ועת היה להם שלו כמו שנאמר (שמות ט"ז ח') בתת ה' לכם בערב בשר לאכול ולחם בבקר לשבע. וכמו שלא פסק המן לא פסק השלו אלא שבקשו בשר בערב לשבוע כמו שהיה להם הלחם ועל זה אמר משה רבינו ע"ה (במדבר י"א כ"ב) הצאן ובקר ישחט להם ומצא להם וגו' אמר משה רבינו ע"ה לפני הקב"ה בשר הרבה יש להם בקשתם מרוע לבבם היא. וכי עם קשה עורף הוא גם כי תתן להם עוד רב יאמרו בלי די הצאן ובקר ישחט להם ולא ישבעו פיהם. אמר לו הקב"ה היד ה' תקצר אני אתן בשר עד שיתרצו ולא יהיה להם פתחון פה לומר לא שבענו והוסיף והביא להם מן השלו הרבה עד מאד וישטחו להם שטוח והממעיט אסף עשרה חמרים ולא יכלו לאכלו. כך הוא פשט הפסוק נמצאת אומר כי לא חטא משה בדבריו. ורבותינו שבתלמוד (יומא עה.) לא דרשו כן. והעשירי במדבר פארן ששלחו המרגלים ושם נאמר (במדבר י"ד כ"ב) וינסו אתי זה עשר פעמים:

תוספות יום טוב

עשרה נסים נעשו לאבותינו במצרים. פי' הר"ב שנצולו מעשר מכות. ואלו הם נסים בלא ספק. ולשון התורה בכל מכה ומכה מהן מה שהביא הקב"ה על המצריים מלבד מכות הכנים שלא ביאר זה. אלא שהוא ידוע שלא ענש ישראל. אבל היו נמצאים אצלם ולא היו מצערים אותם. וכן בארו החכמים. הרמב"ם:

ועשרה על הים. בנס החמישי שכתב הר"ב שהמים הנקפאים וכו' היו חתיכות קטנות כעין לבנים וכו' [*וכך פי' הרמב"ם]. יש לדקדק לאיזה סבה וטעם נעשו כלבנים [*ונ"ל שהיה לנוי ולתפארת ישראל כמו הנס השני שנעשה הים כמין אהל. ובלא אהל נמי תסגי להם בהבקעו לבד. ואם להאהיל עליהם מפני החמה או מפני הגשמים הרי בלי ספק הענני כבוד לא סרו מהם אף כאשר הלכו בתוך הים. אלא לכבודן של ישראל בלבד הוא שנעשו להם אלו שני הנסים].

עשר מכות וכו'. ה"ג בס"א. וכן היא גירסת הר"ב*). [*ומ"ש דצ"ך עד"ש באח"ב. שכך היה נותן בהם רבי יהודה סימנים כמו שהוא בהגדת ליל פסח. ובשנה זו בשבת הגדול פה בקראק"א לפ"ק בדרוש שדרשתי בבית הכנסת הקשיתי שאין בתיבות אלו שום משמעות ולכן נ"ל לקרותן דצך עדש באחב ומשמעותן כאילו הקב"ה אומר שמחתך כשאדוש באבחת חרב שעי"ן ואל"ף מתחלפין. וכן שתי אותיות בתיבה אחת כמו שמלה שלמה כבש כשב. ועדש על שם פסוק בחבקוק ג' י"ב. באף תדוש גוים. ובאחב. ע"ש פסוק ביחזקאל כ"א כ' אבחת חרב ופירש"י שהתי"ו אינה יסוד ולא באה אלא לסמיכה]:

הביא הקב"ה וכו'. לפי שהמכות באו במשפט ובדין על המצריים לכך יחדם התנא להקב"ה שהוא דיין אמת אבל בנסים שנעשו לאבותינו לא יחדום להקב"ה לפי שלא היה שורת הדין נותן שיהיו ראוים לנס כי היו ג"כ עובדי ע"ז. וכמ"ש רש"י בפ' בשלח [בפסוק וילך מאחריהם] הללו עובדי ע"ז והללו עובדי ע"ז וכו'. מד"ש:

ועשרה על הים. מה שהקדים התנא הנסים שבים. תירץ במד"ש שעיקר המכות היו למען ספר שמו בעולם. ועיקר הידיעה זו לא היה ניכר רק מאשר יפלה ה' בין מצרים ובין ישראל הלכך בהיותם עיקרים באיכות הפרסום. לכך הקדימם אע"פ שלא היו קודמין בזמן:

עשר נסיונות נסו אבותינו את המקום [ב"ה] במדבר. ואע"פ שהעגל חטא היה. נקרא נסיון שענין נסיון להקב"ה הוא מיעוט האמונה והסתפקם בו. וכך הוא חטא העגל שלא האמינו ולא בטחו בו שילכו בטח דרכם במדבר אשר הוליכם בה ממצרים ועד הנה. ולא שמר הר"ב סדר זמנים. אלא נקט שנים שנים. אבל קשיא דבעליית הים שכתב הר"ב שהוא ויבואו מרתה. מאי עלייה דים הוה שהרי היה ג' ימים אח"כ וכן הרמב"ם שמפירושו העתיק הר"ב. לא תלי להא דמרה בעלייה מן הים. ובגמ' פ"ג דערכין דף ט"ו ע"א אמרינן חד בעלייה של הים ומפרשים שמיד שעלו מן הים היתה. שאמרו כשם שאנו עולים מצד זה כך מצרים עולים מצד אחר ומייתי ליה מדכתיב (תהילים ק״ו:ז׳) וימרו על ים בים סוף. וכנגדו לא קא חשיב למתאוננים כלל. ובאמת דקשיא על הש"ס אמאי לא קא חשיב למתאוננים. לפיכך נראה לי דס"ל להגמ' דמתאוננים והאספסוף חד ענינא הוא ואע"פ שהבעיר בהם אש ה' לא שקטו. והאספסוף אשר בקרבו וגו'. והיינו דכתיב וישובו ויבכו ששבו אל תחלת התאוננותם. וכי הא דבפרק כל כתבי (שבת דף קט"ז) תני רשב"ג אומר עתידה פרשה זו [ויהי בנסוע דעלה קאי התם] שתעקר מכאן ותכתב במקומה ולמה נכתבה כאן כדי להפסיק בין פורענות ראשונה לפורענות שנייה. פורענות שנייה מאי היא ויהי העם כמתאוננים. פורענות ראשונה. ויסעו מהר ה'. ואמר ר' חמא בר חנינא שסרו מאחרי ה'. והקשו בתוס' דאכתי נסמכו שתי פורענות. ונדחקו מאד ליישב. ולדידי אדרבה הכי נמי משני דמתאוננים ואספסוף חדא פורענות הוא ותדע דכיון דפריך שניה מאי האי. ולא פריך תחלה על הראשונה. ש"מ דהראשונה נמי ידע. ולא הוקבע אח"כ בגמ' פורענות ראשונה ויסעו וכו' בדרך שאלה ראשונה מאי היא אלא מסדר הגמ' הודיענו מאי היא אבל השואל שבבית המדרש לא שאל אלא על השניה. דסבר דמתאוננים אנינות לימוד שבהר ה' היא כדלקמן ואין כאן הפסק [בין פורענות דמתאוננים לפורענות דוהאספסוף] ומהדר ליה ויהי כמתאוננים כלומר משם מתחלת השניה וכולה חדא פורענות היא ודלא כפירש"י שמפרש דמתרץ דהאספסוף היא הראשונה שהתחילו בה כשסרו מאחרי ה'. וכבר הקשו עליו בתוס' והביאו מדרש ויכלו דפורענות ראשון שסרו מאחרי ה' לפי שלמדו הרבה תורה מסיני כתנוק הבורח מבית הספר כך נ"ל. [*ומצאתי און לי במדרש רבה פרשת מצורע שאמרו שם מהיכן נתחייבו ישראל בזיבות וצרעת. ונחלקו כמה אמוראי בטעמא. וחד מינייהו רבי יהודה ברבי סימון שאמר ממתאוננים שנאמר עד אשר יצא מאפכם והיה לכם לזרא. מאי לזרא רב הונא אמר לזורנא ולביסנא. ופירש בעל מתנות כהונה בשם הערוך מיני שחין ונפוח ע"כ ועוד אמוראי טובא דמפרשים לזרא על ענין הזה. ומעתה אי לאו דמתאוננים והאספסוף חדא מלתא היא היאך קאמר ממתאוננים ומייתי ראיה מוהיה לכם לזרא. שלא נאמר אלא על אספסוף. אלא כולי חדא והוא ראיה גמורה לדברי. ועוד אני אומר שגם פשטא דקרא מוכיח שהכל אחד שהרי נאמר והאספסוף וגו' וישובו ויבכו. ואין משמעות וישובו אלא ששבו למה שהיה בו כבר. וגם אי לאו דלהכי אתא ל"ל למכתב כלל וישובו גם זו ראיה מבוארת]. אבל להרמב"ם והר"ב שפירשו למתאוננים והאספסוף לתרתי יכולני לומר משום דלרבי דס"ל בכל כתבי (שם) דויהי בנסוע במקומה. סבר דהפסקה ליתא וסתם מתני' דס"פ ג' דידים כרבי ומ"מ נראה לי שלא נחשוב עגל כלל מן המנין לפי שאינו נסיון אלא חטא ובמקומו אכניס הא דאמרי' בגמ' דערכין וימרו על הים בים סוף. ושבעים פנים לתורה:

נסו אבותינו את המקום במדבר. שעל שהיו במדבר מקום שמם מאין יושב. וחסר אין כל בה חשבו אולי שהוא מחסרון השגחתו יתברך על הגליל ההוא ולפיכך נסוהו. והיינו דדייק למתני במדבר וקא קרי ליה לקב"ה מקום בכאן. להורות כי הוא מקומו של עולם מאין פנוי מהשגחתו כך פירש במד"ש:

תפארת ישראל – יכין

עשרה נסים נעשו לאבותינו במצרים שנצולו מעשר המכות שהיו ראויין שילקו כמצריים, מדהיו רעים וחטאים כמוהם [כמש"ל פ"ג סי' פ"ח], נצולו בזכות אבותיהם:

ועשרה על הים כולן מנויין באבות דרבי נתן [פרק ל"ג]:

עשר נסיונות נסו אבותינו את המקום ברוך הוא במדבר חטא היא בשחוטא האדם מכח תאוה. אבל נסיון, היינו בשחוטא האדם מדמסופק בכח ה' ובאמיתית הנבואה.וכך חטאו אבותינו במדבר י' פעמים. וכולן מנויין בערכין [דט"ו א'], ואלו הן, (א) קודם ירידתן לים, אמרו המבלי אין קברים, (ב) בעלייתן מהים, חשבו שמצריים עלו מצד אחר, עד אשר וירא ישראל את מצרים מת, שסבב הקב"ה שפלטתן הים, (ג) במרה, שאמרו מה נשתה, (ד) שוב שנית במים ברפידים, (ה) במן נאמר להם אל יצא, ויצאו בשבת, (ו) נאמר להם אל יותר ממנו עד בוקר, ויותירו, (ו) בשליו בשנה הראשונה, אמרו מי יאכילנו בשר, (ח) בשליו בשנה שנייה, נאמר והאספסף התאוו תאוה, (ט) בעגל, (י) במרגלים. ואז נתמלא סאתם ונענשו. [אבל שאר חטאים שחטאו. וגם מעשה קרח, כולהו בתר הכי הוו, ואף שמחלוקתו היה עבור שנתקנא בנשיאות אליצפן. וזה בשנה ראשונה היה. עכ"פ היה קרח נתירא באותה שעה לחלוק על משה. מדהיה משרע"ה אז חביב לישראל. אבל אחר גזירת המרגלים שהיה לב כולו מר על משרע"ה שלא התפלל עליהם כבעגל, ולכן אז מלא בע"ח מקום לגבות חובו]:

מדרש שמואל(5 קטעים)

עשרה נסיונות נסו אבותינו וכו' הנסיון הה' היה לפי שהם היה להם בקבלה ענין השבת שנצטוו על פי משה והם נסתפקו בזה ואמרו כי אולי ירידת המן היה טבע וכל הימים שוים וע"כ ביום השבת יצאו מן העם ללקוט ולא מצאו אז השיבם משה ראו כי ה' נתן לכם השבת כלומר מה שהיה לכם עד עתה בקבלה עתה ראיתם אותו בעיניכם כי ה' נתן לכם השבת ומעתה ראוי לכם להאמין בשי"ת. הנסיון הח' בתבערה ויהי העם כמתאוננים שהיו מסופקים בשכינה אשר חזרה לאחור וזה רמז בנוני"ן אשר הם הפוכים וחשבו שכל עוד שהחזירה השכינה פניה מהם אולי עכשיו אינו שומע מה שהם עושים וזהו רע באזני ה' כלומר הרע שלהם הוא במה שנסתפקו אם השי"ת שומע אותם אם לאו וזהו באזני ה' דקאמר והשי"ת הסיר אותם מזאת המבוכה ואמר וישמע ה' ויחר אפו והראה להם הענין בפועל וזהו ותבער בם וגו'. הנסיון הט' היה בקברות התאוה שהיו שואלים דבר נמנע אצלם והוא בשר שיהיה בו טעם דג וז"ש מי יאכילנו בשר זכרנו את הדגה וגם מרע"ה היה הענין הזה אצלו רחוק שישנה הטבע למי שאינו ראוי וע"כ אמר לשי"ת הצאן ובקר ישחט להם די שיהיו שואלים צאן ובקר אשר הוא מיטב הבשר וישתנה הטבע בשבילם אמנם אם כל דגי הים יאסף להם והוא שישתנה הבשר לטבע דג לאנשים שאינם ראויים השיבו השי"ת היד ה' תקצר עד שאינו יכול לתת להם ענין שיש בו טעם בשר וטעם דג עתה תראה וגו' מה עשה ה' להשלים חפצם ויגז שלוים מן הים שהיה בו טעם בשר וטעם דג עכ"ל:

ומ"ש עשרה נסים נעשו לאבותינו וכו' אית דגרסי אחר זאת החלוקה עשר מכות הביא הקב"ה על המצריים במצרים ועשר על הים ואפשר כי שתי הגרסאות כוונתם אחת כי מאן דלא גרס רק החלוקה הראשונה עשרה נסים נעשו לאבותינו במצרים וכו' הנסים היו מה שהצילם מן העשר מכות והיות כל מכה מיוחדת במצרים ולא בישראל ובאומרו עשרה נסים וכו' כלול השני חלוקות הכאה בהמצרים והצלת ישראל והגרסא האחרת לא רצה לכלול את שתיהן כאחד רק חילק אותם לשתי חלוקות אבל לפי גרסא זו קשה שהיה לו להקדים חלוקת עשר מכות הביא וכו' ואח"כ יאמר עשרה נסים נעשו וכו' כי אחר ביאת המכה יוכר נס ההצלה ואפשר כי בהיות שעיקר המכות לא היו רק כדי לפרסם שמו בעולם כמו שאמר הכתוב ולמען ספר שמי בכל הארץ עיקר הודעה זו לא היה ניכר רק מאשר יפלה ה' בין מצרים ובין ישראל ואפי' שיהיה ענין הנסים מאוחרים בזמן היותם עיקרים באיכות הנס ובפרסום הודעת גבורתו ית' ע"כ הקדים זאת החלוקה שאם כוונת המכות היתה כדי לקיים וגם את הגוי אשר יעבודו דן אנכי היה יכול להמית אותם כאיש אחד רק הכוונה היתה כדי לעשות עשרה נסים. ואמר עשרה נסיונות נסו אבותינו את המקום להודיע שהיו כפויי טובה כי אחרי אשר ראו כל הנסים ונפלאות שנעשו להם במצרים ועל הים לא האמינו בו ית' ונסו אותו עשר פעמים. ולהבין למה במשניות הקודמות אמר עשר מכות הביא הקב"ה וכאן הזכירו בשם מקום. ועוד אמרו במדבר הוא מיותר כי מאי איכפת לן היכן היה. אמנם אפשר שכיון שידוע הוא שעיקר שליטת הקליפות הוא במדבר מקום נחש שרף ועקרב ולכן חשבו כי כח הקדושה הוא להיפך כי כחה ושליטתה בארץ נושבת ע"כ נסו אותו בהיותם במדבר לראות אם שליטתו ג"כ היא במדבר ולא ידעו כי ית' מלא כל הארץ כבודו ולא הביטו שהוא מקומו של עולם ואין מקום פנוי מבלי השגחתו:

ואפשר עוד לומר על דרך מה שאמר דהמע"ה תעו במדבר בישימון דרך וגו'. שיש לדייק איך אמר שהם תעו והרי נאמר ויסב אלהים את העם וגו' וה' הולך לפניהם יומם בעמוד ענן לנחותם הדרך ולילה בעמוד אש, ובהעלות הענן יסעו בני ישראל נראה שכל מסעיהם וחנייתם לא היה רק ע"פ השי"ת, ע"כ נראה לפרש תעו כלומר חטאו על דרך מ"ש בוידוי תעינו והכוונה כי האדם חוטא ומכעיס את בוראו מתוך שלוה היותו בארץ נושבת לא יחסר כל בה כענין וישמן ישורון ויבעט אמנם מי שימצא במדבר שמם וחרב ורעב ללחם וצמא למים דלו עיניו למרום עד שיחננהו וע"כ נתרעם על עם בני ישראל שאפי' בהיותם במדבר שמם וחרב תעו לפניו ית' וז"ש תעו במדבר ועוד שזה המדבר היה שמם יותר מכל המדברות שבעולם שמעולם לא עבר בו איש והיה שמם מהיות שם דרך וז"ש בישימון דרך ונוסף על זה שעיר מושב לא מצאו שום עיר באמצע הדרך להשיב את נפשם ועם כל זה לא שוה להם וחטאו. וזהו שאמר התנא עשרה נסיונות נסו אבותינו במדבר כלומר עם היותם במדבר. ואומרו ולא שמעו בקולי דנראה כפול דהיינו וינסו אותי היינו ולא שמעו בקולי הכוונה שלא היה הנסיון הזה כנסיון אשר עשה גדעון בן יואש בגיזת הצמר כי שם לבו שלם עמו ית' ודבריו יוכיחו ויאמר אל יחר אפך בי וגו' אמנם עם בני ישראל במדבר היה הנסיון במרד ובמעל מקטני אמנה. ובענין העשרה נסים שנעשו לאבותינו במצרים כתב הרמב"ם ז"ל שהוא הצילם מן עשר מכות היות כל מכה ומכה מיוחדת במצרים ולא בישראל ואלו הם נסים בלי ספק כלשון התורה בכל מכה ומכה מהם שהביא הקב"ה על המצריים מלבד מכת הכנים שלא ביאר זה אלא שהוא ידוע שלא ענש ישראל אבל היו נמצאים אצלם ולא היו מצערים אותם וכן ביארו החכמים אבל בשאר המכות התבאר בהם הענין אמר בדם ולא יכלו מצרים לשתות מים מן היאור ראיה שהנזק היה משיג אותם לבדם ואמר בצפרדע ובאו בביתך ובחדר משכבך וגו' ואומר בערוב והפליתי ביום ההוא את ארץ גושן ואמר בדבר וממקנה בני ישראל לא מת אחד ואמר בשחין כי היה השחין בחרטומים ובכל מצרים ואמר בברד רק בארץ גושן אשר שם בני ישראל לא היה ברד בארבה ויעל הארבה על כל ארץ מצרים ואמר בחשך ולכל בני ישראל היה אור במושבותם אבל העשרה נסים שהיו על הים הם בקבלה. הא' שבקעו המים כפשוטו של פסוק ויבקעו המים. הב' שאחרי כן נעשו כקובא עד ששב כדמות גג מקורה והיה הדרך כאלו היה נקב במים והמים מימין ומשמאל וממעל הוא מאמר חבקוק נקבת במטיו ראש פרזיו. הג' שהארץ נתקשתה ונקפאה להם כאומרו הלכו ביבשה ולא נשאר שום חומר וטיט בקרקעיתו כבשאר נהרות. הד' שדרכי מצרים היו כחומר מדובק והוא אומרו חומר מים רבים. הה' שנבקעו לדרכים רבים כמספר השבטים כעין קשת עגול (על זאת הצורה) הוא אומרו לגוזר ים סוף לגזרים. הו' שנקפאו המים ונתקשו כאבנים וע"ז אמר שברת ראשי תנינים על המים רוצה לומר שנתקשו המים עד ששבו בענין שישברו ראשי המצריים שנקראו תנינים עליה. הז' שלא נקפאו כקפיאת שאר המים הנקפאים ר"ל חתיכה אחת אבל היו חתיכות רבות כאלו הם אבנים ונסדרו קצתם על קצתם והוא אומרו אתה פוררת בעזך ים. הח' שנקפאו כזכוכית או כשוהם ר"ל בהירות עד שיראו קצתם את קצתם בעברם בו והוא אומרו חשכת מים עבי שחקים רוצה לומר שקבוץ המים היה כעצם השמים לטוהר שהוא בהיר. הט' שהיו נוזלים ממנו מים מתוקים והיו שותים אותם. הי' שהיו נקפים בעת שהיו נוזלים אחר ששתו מהם עד שלא היו יורדים לארץ והוא אומרו נצבו כמו נד נוזלים ר"ל הדבר הנוזל היה נקפא בלב ים. ומצאנו בקבלה ג"כ שהמצרים באו עליהם מכות על הים יותר ממכות מצרים אבל כלם היו מעשרה המינים ההם אשר ירדו למצרים ונחלקו למינים רבים על הים זה רמז באומרו אלה הם האלהים המכים את מצרים בכל מכה במדבר רוצה לומר במדבר ים סוף. אבל העשרה נסיונות שנסו אבותינו את המקום כלם דברי הכתוב הם. הא' על ים סוף באמרם המבלי אין קברים וגו'. הב' במרה הוא אומרו וילונו העם על משה לאמר מה נשתה. הג' במדבר צין כשבקשו המן והוא אומרם מי יתן מותנו ביד ה' בארץ מצרים. הד' מריתם בהניח המן עד הבוקר והוא אומרו ויותירו אנשים ממנו עד בוקר. הה' מריתם בבקשם אותו ביום השבת כמו שנאמר ויהי ביום השביעי יצאו מן העם ללקוט. הו' ברפידים על המים ג"כ. הז' בחורב במעשה העגל. הח' בתבערה בהיותם מסופקים במקום ההוא באמת ומתאוננים והוא אומרו ויהי העם כמתאוננים. הט' בקברות התאוה בבקשת הבשר אמר והאספסוף אשר בקרבו התאוו תאוה. העשירית במדבר פארן בענין המרגלים ושם נאמר וינסו אותי זה עשר פעמים ולא שמעו בקולי עכ"ל:

והר"ם אלמושנינו ז"ל כתב מה שראיתי לדקדק במשנה הזאת אשר לא ראיתי לא' מהמפרשים הוא שהעשרה נסים שנעשו לאבותינו לא נתיחדו לשי"ת כמו שנתייחדו העשר מכות שנאמר בהם שהביא אותם הקב"ה על המצריים במצרים ולא אמר כן בעשרה נסים רק שנעשו לאבותינו ולא אמר מי עשאם והיה לו לומר עשרה נסים עשה הקב"ה לאבותינו במצרים כמו שאמר במכות אשר ע"כ לבי אומר לי באמת ובתמים מהכרח הקושיא הזאת שהשתי עשרות נסים שנעשו לאבותינו לא היו רק במה שנצולו מהשתי עשרות של מכות שהביא הקב"ה על המצריים במצרים ועשרה על הים כמו שכתב הרב רבינו משה בר נחמן ז"ל וע"כ לא אמר שעשה השם יתברך הנסים הנזכרים יען נעשו מאליהם במה שהכה את המצריים לבדם וניצולו הם והוא דקדוק אמיתי ונכון אצלי ונתישבה המשנה על נכון שהנסים היי שתים שהן ארבע כי המכות היו נסים ומופתים כנודע והיו כפולים בבא המכות על המצריים לבדם כנזכר עכ"ל. ולי נראה כי סבת השינוי הזה בדברי התנא הוא לפי שהמצריים היו ראויים אל אותם המכות ועל קו הדין והשורה הביאם הקב"ה עליהם ע"כ נתייחדו אל השי"ת כי הוא דיין אמת אבל הנסים אשר נעשו לאבותינו והצלתם מן המכות לא היו ראויים אליהם כי גם הם עובדי ע"א היו ע"כ לא נתייחדו לשי"ת רק אשר נעשו לאבותינו:

ורבינו יונה ז"ל כתב עשרה נסיונות נסו אבותינו את המקום והא' מהם בקברות התאוה שאמרו מי יאכילנו בשר וכי לא היה להם בשר והלא כמו שלא פסק המן מלירד בכל בקר כך לא פסק השליו בכל ערב אלא שבקשו לשבוע ועל זה אמר משרע"ה הצאן ובקר ישחט להם ומצא להם אמר משה לפני השי"ת בשר הרבה יש להם בקשתם מרוע לבבם הוא כי תתן להם עוד רב ויאמרו בלי די וזהו' הצאן ובקר ישחט להם ולא יפערו פיהם אמר לו הקב"ה היד ה' תקצר אפי' בשר עד שיתרצו ולא יהיה להם פתחון פה לומר לא שבענו והוסיף והביא להם מן השליו הרבה מאד הממעיט אסף עשרה חמרים ולא יכלו לאכלו כך הוא פשט הכתוב נמצאת אומר שלא חטא משה בדבריו ורבותינו שבגמרא לא דרשו כן עכ"ל:

מגן אבות (רשב״ץ)(3 קטעים)

עשרה נסים נעשו לאבותינו במצרים. רבינו שלמה ז"ל כתב שלא נתפרש לנו ואני תמיה שהרי הנסים שנעשו על הים הם מפורשים במדרש רבי תנחומא ובאבות דרבי נתן כמו שלמדו אותם מהפסוקים אבל עשרה נסים שנעשו במצרים אינן צריכין פירוש כי בכל מכה ומכה שהביא הקב"ה על המצריים במצרים שהיו עשר היה נס שניצולו ממנה ישראל לפי שהיו מכות משולחות ואין גם אחד ניצול מהם אלא דרך נס ובכל מכה ומכה פירש הכתוב שהיתה במצרים בלבד אלא במכת הכנים שנא' ותהי הכנם באדם ובבהמה ולא פי' במצרים וקבלתם ז"ל היתה שאף ממנה ניצולו ישראל ואף אם היתה בהם לא נצטערו בה כלל ויתקיים הכתוב הכולל כל אדם ותתקיים הקבלה שאף בזו נעשה נס שלא נצטערו וכן פירשו רז"ל והנה בדם נאמר ולא יכלו מצרים לשתות מים מן היאור אבל ישראל שתו ונאמר בצפרדעים ובאו בביתך ובבית עבדיך ובעמך ונאמר בערוב והפליתי ביום ההוא ונאמר בדבר וממקנה בני ישראל לא מת אחד ונאמר בשחין כי היה השחין בחרטומים ובכל מצרים ונאמר רק בארץ גושן אשר שם בני ישראל לא היה ברד ונאמר בארבה ויעל הארבה על כל ארץ מצרים ונאמר בחשך ולכל בני ישראל היה אור במושבותם ובמכת בכורות דבר מפורש הוא. ועשרה נסים שנעשו על הים מפורשים במדרש תנחומא. ובאבות דרבי נתן בחילוף מועט. האחד שנחלק לשנים שנא' ובקעהו ונאמר ויבקעו המים וזהו כפשוטו. והשני שנעשה כמין קובה כאלו היה כמין גג משופע וישראל נכנסו בתוכו וזהו שאמר חבקוק נקבת במטיו ראש פרזיו. והשלישי שנעשה הקרקע כרצפת אבנים שלא יתלכלכו רגליהם בטיט וזהו שנא' ובני ישראל הלכו ביבשה בתוך הים. ועל זה אמר ישעיה כבהמה בבקעה תרד וכן אמרו במדרש תהלים. והרביעי שבמקום דרכי המצריים שנכנסו אחריהם שנתלחלח אחר שעברו ישראל והיה כמין חומר וזהו שנא' דרכת בים סוסיך לפי שנמסרו בידו להטביען בטיט. והחמישי שהמים הנקפאים בקרקע הים לא היו חתיכה אחת אלא חתיכות קטנות כמו לבנים ואבנים מסודרים זה לזה וזהו שנאמר אתה פוררת בעוזך ים שנעשה פירורין פירורין והיו שני נסים ההקפאה שהלכו ביבשה ושלא היתה אותה ההקפאה כשאר הקפאת הקרח שהוא חתיכה אחת אלא חתיכות חתיכות. והששי שנגזר הים לשנים עשר גזרים שיעברו כל שבט בדרך אחד וזהו שנאמר לגוזר ים סוף לגזרים. והשביעי שהיו יוצאים ממנו מים מתוקים מתוך מלוחים והיו שותים מהם וזהו שנא' נוזלים. השמיני קפאו המים ככלי זכוכית כדי שיראו השבטים אלו את אלו שאע"פי שעברו בליל העמוד האש היה מאיר להם שנא' ויאר את הלילה וזהו שנא' חשכת מים עבי שחקים. התשיעי שהמים הנקפאים לא היה כקרח הנקפה אבל היו כסלעים החזקים ועל זה אמר דוד ע"ה שברת ראשי תנינים על המים המצריים קראם תנינים. העשירי שאחר שהיו נוזלים מים מתוקים מיד ששתו מהם היו נפקאים ונעשים ערמות שנא' נערמו מים נצבו כמו נד נוזלים הרי עשרה נסים יצאו לנו מעשרה מקראות. וכן במדרש תהלים מנאום כן עם מעט שינוי. ויש לי רמז בזה שעשרה פעמים נזכר בשירה שם המפורש שבו נעשים הנסים והוא שם בן ארבע אותיות ואם פסוק כי בא סוס פרעה הוא מהשירה נאמר כי שם הראשון אינו מן המניין שאינו מן השירה וכן בשירה נזכרו שאר השמות שאינן נמחקים אחד אחד והם יה אל אלהים אדני. ויש לבעלי הקבלה סוד בזה וכבר נזכר שם אהיה אשר אהיה שהוא מקור לכל השמות בתחלת הגאולה ונזכרו שאר השמות בסוף הגאולה אבל שם שדי לא נשתמש בו משה רבינו אלא האבות:

עשר מכות הביא הקדוש ברוך הוא על המצריים במצרים ועשר על הים. המכות שהביא הקב"ה על המצריים במצרים מפורשים הם דצ"ך עד"ש באח"ב וזה הסי' נתנו ר' יהודה כמו שנזכר בהגדה כדי שלא נטעה בסדורן לפי שבספר תהלים נסדרו בשני מזמורים שלא כסדר התורה ובא רבי יהודה לומר כי סדר התורה הוא מדוקדק וכן היה רבי יהודה נוהג לתת סימנין שלא לטעות כמו ששנינו בפרק שתי הלחם בענין שתי הלחם ולחם הפנים ורבי יהודה נותן בהם סימנין זד"ד יה"ז ששתי הלחם כל אחת מהם היתה ארכה שבעה טפחים ורחבה ארבעה טפחים ויש על החלה כמין קרן כקרנות המזבח כמו שהוא מפורש שם בגמ' גובהו ארבעה אצבעות וזהו סימן זד"ד. ולחם הפנים היתה כל חלה ארכה עשרה טפחים והקרנות שבע אצבעות וזהו יה"ז. ואלו עשר מכות פירשו בילמדנו כי היו שלש על יד אהרן והם דם צפרדע כנים שהם במים ובארץ והיה בזה די שיעשו על ידי אהרן בשליחותו של מקום. ושלש על יד משה והם ברד ארבה חשך שהיו באויר ולא היה בו כח לאהרן שיהיה שליח בהם ונעשו על ידי משה בשליחותו של מקום. ושלשה על יד הקב"ה והם ערוב דבר מכת בכורות שבהם נכתב בפירוש הפלאה בין מצרים ובין ישראל כי לפי שהן מכות יותר משולחות ומתפשטות משאר המכות כמו שאנו רואים בחיות רעות ובמיתת מגפות והיה הנס יותר גדול בהם משאר מכות שיהיו ישראל ניצולין מהם לא היה כח ביד משה ולא ביד אהרן שיהיו שלוחים בדבר זה. ואחת על ידי כולם והיא השחין. אהרן היה שליח בארץ והוא פיח הכבשן שהוא מין עפר. משה היה שליח באויר וזרקו משה השמימה והיה השחין בכל ארץ מצרים שהפיח זרקו בכל האויר. ולהפלות בין ישראל ובין מצרים לא היתה מגעת שליחותן ונעשה על יד הקב"ה. ועשר מכות שהביא עליהם בים מוסכם הוא מהכל שעל הים לקו הרבה מכות אלא שנחלקו במניינם כמו שנזכר בהגדה והמשנה אמרה שהיו עשר על הים ויש מקרא מפורש שהיו הרבה מכות שנאמר בשמואל אלה הם האלהים האדירים המכים את מצרים בכל מכה במדבר וזהו מדבר ים סוף. ורבינו משה ז"ל לא מנאן אבל פירש שהיו מהמניין שהיו במצרים. וזה תימה שהרי הבכורות כולם מתו במצרים ואיך מתו פעם שנייה במדבר. ורבינו יונה ז"ל מנאן מסברתו האחד חשך שנא' ויהי הענן והחשך. והשני והשלישי וישקף ה' אל מחנה מצרים בעמוד אש וענן ענן יורד ועושה אותו כטיט ועמוד אש מרתיחו וטלפי סוסיהם משתמטות. הרביעי ויסר את אופן מרכבותיו שהסיר אופני העגלות ונפלו המצרים ונשתברו. החמישי וינהגהו בכבדות אחד שנפלו ונשתברו ולא יכלו לעמוד ובמקום שנפלו נשארו. הששי שרצו לנוס שנא' ויאמר מצרים אנוסה ולא יכולו כסיסרא שנא' בו וינס ברגליו. השביעי וינער ה' כתרגומו ושניק לשון טירוף שננערו כאדם שמנער את הקדרה ממטה למעלה. השמיני שבלעה אותם הארץ אשר בתחתית הים שנא' תבלעמו ארץ. התשיעי שירדו בכובד לעמקי הים שנא' צללו כעופרת במים אדירים. העשירי שפלט אותם הים שנא' וירא ישראל את מצרים מת על שפת הים. וכן כתבם רבינו מאיר הלוי ז"ל וכל זה איננו נכון שעשה ממנה אחת שתים ושלש והפליטה והבליעה אינן מכות אלא שזכו לקבורה מפני שאמרו ה' הצדיק כמו שנזכר בילמדנו. ורבינו שלמה ז"ל כתבם מהמכילתא שהם כנגד עשר נפילות שבפרשת שירה וכן היא באבות דרבי נתן בחילוף מועט. אחד רמה בים. שני ירה בים. שלישי טבעו בים סוף. רביעי תהומות יכסיומו. חמישי ירדו במצולות. ששי תרעץ אויב. שביעי חהרוס קמיך. שמיני יאכלמו כקש. תשיעי כסמו ים. עשירי צללו כעופרת. אבל נטית ימינך תבלעמו ארץ לא חשיב בחשבון מפלתן שזו היא טובתן שזכו לקבורה וכן נערמו מים נצבו כמו נד אין זה לשון נפילה אלא מגיד הכתוב שנעשו המים ערמה ועמדו כמו נד עכ"ל רבינו שלמה ז"ל:

עשר נסיונות נסו אבותינו להקדוש ברוך הוא במדבר. לא נתחדש כלום בזאת המשנה שהרי מקרא מלא הוא אלא שהתנא מקבץ זה אחר זה כל הדברים שהם במספר העשרה והודענו שהוא מספר מדוקדק ולא נאמר שלא בדקדוק כמו זה עשר פעמים תכלימוני שהוא שלא בדקדוק אלה לשון ריבוי כלומר הרבה פעמים תכלימוני. ואלו הנסיונות פירשום ז"ל במסכת ערכין פרק יש בערכין ואלו הם שנים בים אחד בירידה שאמרו המבלי אין קברים ואחד בעלייה שנא' וימרו עלים בים סוף וכתיב ויושיעם למען שמו ובמדרש תהלים דקדקו ממה שכתוב וימרו על ים בים סוף על ים קודם רדתם בו ובים כשהיו בתוכו שהיו אומרים מן הטיט יצאנו ואל הטיט נכנסנו ולפי הפשט אפשר לומר שהיה הנסיון מה שנא' ויסע משה את ישראל שהסיען בעל כרחן מפני ביזת הים כמו שנזכר במדרש חזית ובספרי פרשת ראה. ובפרק ערבי פסחים אמרו דרש רבה בר מארי מאי דכתיב וימרו על ים בים סוף מלמד שאמרו ישראל כשם שאנו עולים מצד זה כך מצרים עולים מצד אחר אמר הקב"ה לשר של ים פלוט אותם ליבשה דכתיב וירא ישראל את מצרים מת על שפת הים וזה היותר נכון וכן פירשוה בגמ' בערכין. ושנים במים אחד במרה שנא' ויבואו מרתה וילונו ואחד ברפידים שנא' ויחנו ברפידים וכתיב וירב העם עם משה. שנים במן אל יצא איש ממקומו וכתיב ויצאו מן העם. איש אל יותיר ויותירו. שנים בשליו אחד בשליו ראשון שנא' בשבתינו על סיר הבשר ואחד בשליו שני והאספסוף אשר בקרבו. ואחד בעגל וא' במרגלים ושם נאמר וינסו אותי זה עשר פעמים. ורבינו משה ז"ל רדף הפשט והניח מדרש חז"ל ולא מנה בים סוף אלא אחד המבלי אין קברים. והשלים המניין בתבערה אע"פי שלא נזכר שם נסיון אלא שהיו מתאוננים בלי ספק נסיון היה שם וכן באבות דר' נתן מנה תבערה ורבינו יונה ז"ל סמך עליו בזה וגם הוציא מהמניין יציאת העם ללקוט והשלי' המניין באומרם היש ה' בקרבנו אם אין. וכן באבות דר' נתן מנה מסה וכן שנו שם ועל כולם הוכיחן משה שנא' אלה הדברים אשר דבר משה אל כל ישראל במדבר זה מעשה העגל. בערבה על המים מול סוף זה פסל מיכה שעבר בים שנא' ועבר בים צרה. בין פארן מרגלים. ובין תופל דברים שנתפלו על המן ולבן זו מחלוקתו של קרח שהוא אומר באותו פרק והנה פרח מטה אהרן. וחצרות על העריות בוכה למשפחותיו על עסקי משפחותיו. ובתבערה ובמסה ובקברות התאוה הרי כאן עשרה. ובמדרש תהלים שצים בים שנים במים שנים בשליו. אחד במן. אחד בעגל. אחד בפארן. א' במרגלים וכן אמרו שם תבערה ומסה וקברות התאוה שלשה להשלים מניין עשרה. ורבינו שלמה ז"ל מנה אותן כמו שמנאום בגמרא והוא הנכון. וגם שם אמרו חז"ל מה שלא נאמר במשנה זו כי בא הכתוב הזה שנאמר וינסו אותי זה עשר פעמים להודיע שגדול עון לשון הרע שלא נתחתם גזר דינם של אבותינו שלא יכנסו לארץ אלא בעון לשון הרע ואע"פי שעבדו ע"ז בעגל ולא הוציאו לשון הרע אלא על העצים ועל האבנים שאמרו ארץ אוכלת יושביה היא כל שכן המוציא שם רע על חבירו והמביישו שעונשו יותר גדול ולא הוצרך התנא להזכיר כן במשנה זו כיון שנזכר שם בערכין וכבר הפליג לומר בפ' הקודם לזה שהמלבין פני חבירו ברבים אין לו חלק לעולם הבא ובפאה ירושלמית פרק ראשון וכן בגמ' שלנו במסכת ערכין ובמדרש תהלים ובמדרש תנחומא אמרו בענין דברים שאדם עושה אותן אוכל פירותיהן בעולם הזה והקרן קיימת לו לעולם הבא וכנגדן שלש עבירות ע"ז וגילוי עריות ושפיכות דמים ולשון הרע כנגד כולן בע"ז נאמר אנא חטא העם הזה חטאה גדולה בעריות נאמר ואיך אעשה הרעה הגדולה הזאת ובשפיכות דמים נאמר גדול עוני מנשוא ואלו בלשון הרע נאמר לשון מדברת גדולות:

לחם שמים (יעב״ץ)(4 קטעים)

ועשרה על הים. כ' רע"ב שניה שנעשה הים כמין אהל. דכתיב נקבת במטיו וגו'. ר"ל שאחר שנבקע הים. נעשה כמין קובה. והיה הדרך נראה כאלו היה נקב במים. והמים מימין ומשמאל וממעל. הוא מאמר חבקוק נקבת במטיו. כפיר"מ. ועמי"ש בס"ד בפי' השירה עה"פ נערמו מים בבית אל שלנו. ומ"ש שנעשו המים הנקפאים חתיכות כאבני בנין מסודרים זה אצל זה. נראה שהיה זה שלא ידאגו ישראל פן בחום (עמוד האש שהיה מאיר להם אותו הלילה כשמש בתקופת תמוז כמ"ש רז"ל וכ"כ ויאר את הלילה. וגם אפי' שכתוב וישב הים לפנות בוקר וגו' לא שב מיד כולו. כי עדיין נבקע מצד ישראל מפני בזת הים. ובוקר נקרא עד"ש). ימסו המים הנקפאים. כטבע הקרח והכפור וחם השמש ונמס. אבל מתוך שראו המים הקפואים כאבנים סדורים זו על גב זו. ידעו שנתקשו ולא ימסו מחמת חום היום. וסרה קושית תי"ט. ומ"ש הוא שהיה לנוי ולתפארת. אינן דברים נאים למי שאמרן. כי איזה יקר תפארת נעשה בזה. וכן מש"ע שגם מה שהיו עשוים כמין אוהל לכבודן של ישראל בלבד הוא. אינו מוכרח כי לא אמרו שענני כבוד מנעו חמה ושרב (עם שבמדרש אחד משמע כן) אלא מנמיך הגבוה ומגביה הנמוך והורג נחשים ועקרבים. כמ"ש רש"י עה"ת בפסוק וענן ה' עליהם יומם. ועוד אפי' לכשתמצי לומר שהיה מגין גם משרב ומחורב וממטר. זהו ביום דוקא. כמ"ש וענן ה' עליהם יומם. אבל לא בלילה. וכן אמרו במדרש בפירוש. וישראל עברו את הים בלילה שנסתלק עמוד הענן. המשלים לעמוד האש. לכן בודאי היו צריכין אז לאוהל וכפה. להגן מזרם ושטיפה. וגם אותו הלילה היה מאיר להם ככתוב. ואעפ"כ עמוד הענן שהיה להם למחסה ולמסתור. אין זמנו לשמש בלילה. כאמור. על כן מהצורך היה לעשות להם כמין קובה על כל כבוד חופה. וזה בודאי נעלם מן התי"ט. כי לולא זה לא היה צריך להדחק כלל. על כל פנים בחתיכות אבנים אין כבוד וגדולה. יותר מאוהל העשוי מאבן אחת. כי בזה ודאי יקר וגדולה כפולה. ומה שכתבנו הוא הברור ומחוור בס"ד. ומש"ע רע"ב שנעשו המים קשים כסלעים. שנא' שברת ראשי תנינים על המים. אע"פ שכבר כתב שקרקעית הים שדרכו בו המצריים כו' נתלחלח ונעשה חומר וטיט. יש לך לומר כי מתחלה נכנסו לים. כסבורים שנעשה יבשה בפניהם. כמו שנעשה לישראל. ונשקעו רגליהם בטיט. שלא יכלו לחזור לאחוריהם. וכשחזרו מי הים למקומם בא שטף המים. ונפצם אל הסלעים שהיו עדיין בעבר הלז. ועמדו קפואים וקשים. כדי לשבר ראשי תנינים תחלה:

עשר מכות. כ' רע"ב דצ"ך כו'. בפירוש הרבות פ' שמות. כתבתי בו רמז יפה יע"ש. ובמיטיב נגן הוספתי לקח טוב בעז"ה. אך מ"ש תי"ט בזה. הוא דבר שאינו נשמע. ומוציא מיד משמע. באמת בושנו מדברי חלומות כאלה והבלים רבים. לא ראיתי כהנה לרוע. וגנאי להאריך בהם ולהשיב על כל רעיון רוח מפני הכבוד. (ואלמלא לא יראתי מקפידא. הייתי מוחקו מספרו. כי גורם לעג וקלס למפרשינו) אכן לא יכולתי להתאפק ולשתוק מכל וכל. פן ישתו התלמידים הבאים. וימאסו באר"ש חמדה. להרבות שחוק והתול בדברי אגדה המקודשים. ונמצא שם שמים מתחלל ביחוד אחר שבעו"ה פשתה המספחת בדור הזה. להפוך דא"ח ולגלות פנים בתורה בדרשות של דופי. קיא תחת יופי. ושוו מילי דרבנן כחוכא וטלולא. אין די באר ואין די עולה. וכבר נשאתי עליהם קנאה בשי"ע (ספ"א) יע"ש. ודי בזו הערה. לאשר נגע אלהים בלבבו. לחוס על כבוד קונו. ולהגדיל כבוד התורה. לא להורידה ח"ו מכבודה. ולשחת הדרה והודה. לא תהא כזאת בישראל:

ועשרה על הים. מ"ש תי"ט בשם מד"ש מהקדמת המאוחר. אין לו הבנה. אם לא שנאמר שהיתה לו גירסא מהופכת משלנו. ועדיין אין דבריו מובנים. כי במכות שבמצרים בלבד נאמר בכתוב מפורש אשר יפלה ה' בין מצרים ובין ישראל. וכל זה גרם למפרשים החפצים ברוב דברים. לא יחדל פצע חנם:

עשרה נסיונות. מ"ש תוי"ט שלא שמר רע"ב סדר זמנים. היינו דקנסיב נסיון דרפידים קודם נסיון המן. וזה משום דקבעי לזווג נסיונות דמים. אבל אינך כולהו כסדרן נקטינהו. והא דקשיא ליה עגל חטא הוא. לא ידענא מאי שנא עגל דקא קשיא ליה. כולהו נמי חטאים נינהו. ואי משום דחטא העגל שאני. דהוי כפירה בעיקר. הא ודאי ליתא. כי חטא העגל אינו כפירה באל ח"ו. ולא היה אלא שהתאוו להיות להם מורה דרך ומנהיג נכחי תחת מרע"ה שנעלם כדמפרש קרא בהדיא. עשה לנו אלהים (כמשה שנקרא אלהים לפרעה. גם מה שהשתחוו לו. מצינו גם במרע"ה. והשתחוו איש פתח אהלו ואינה השתחואה לעבודה אלא לכבוד) אשר ילכו לפנינו כי זה משה האיש לא ידענו מה היה לו. על כן לא היה כי אם נסיון. על עכובו של משה והעלמו. ועשו העגל ממיעוט בטחון בה'. שחשבו העדר משה מעיניהם. הסרת השגחתו ית' מהם. לכן בקשו מאתו רק מנהיג מוחש. במקום משה אם עודנו לא ישוב. והיה זה החטא ככל חטאי המדבר. שהיו מקוצר רוח נאמנה. וקוטן אמנה בהשגחה פרטית עליהם. כאמרו ועל נסותם את ה' לאמר היש ה' בקרבנו אם אין. לא שיספקו בו ויכפרו באלהים עליון. וכן אמר הכתוב ויזכרו כי אלהים צורם ואל עליון גואלם וגו'. ולבם לא נכון עמו כי לא בטחו בישועתו. מהרו שכחו מעשיו. שכחו אל מושיעם בעצמו ובכבודו אשר עין בעין נראה בקרבם ועננו עומד עליהם וגו'. לפיכך לא הי"ל לבקש מסכה ומורה שקרי אם לא היו קטני אמנה בהשגחה. וניתן להם מקום מכשול וטעות באחורו של מרע"ה כי בושש לרדת מן ההר. על כן נסיונות בלבד יקראו כולם וכן מעשה העגל מכללם וזה ברור. לכן גם הר"ם לא פקפק בכך. אבל יש להפליא מה ראה על ככה לנטות מדרך הגמרא. שינה והוסיף וגרע. בגמרא אמרו שנים בים (עיין מיטיב נגן) והוא חשב רק אחד. הם אמרו רק שנים במן. והוא הוסיף ושינה בשליו. וריבה במתאוננים. לחלקם לשנים. ואחר שהר"מ התחיל בקלקלה. נמשך הרע"ב אחריו לקלקל באופן חדש. מיעט בים. וריבה במתאוננים ויחשב להם ג"כ חטא נסיון ומעוט האמנה בדחז"ל. ה' הטוב יכפר בעד'. אכן האחרון הכביד. והוא התי"ט. שחשב להסיר חטא העגל מן החשבון לגמרי. זו קשה מן הראשונה. שלא עשה חשבון מדברי הגמרא כלל. ודימה בנפשו שמצא פנים חדשות לתורה. חוששני לו מחטאת מגלה פנים בתורה. שרי ליה מריה. אמנם במתאוננים דלא חשיב לה תלמודא באפי נפשה. ולא פסיק להו בתרתי. בהא מודינא דשפיר קאמר. ועם שאינו נמלט מדוחק. כך חובתנו וכך יפה לנו לקיים דברי חכמים. שכל דבריהם דברי אלהים חיים. ואין להרהר אחריהם. ואי קשיא במתני' דלא קחשיב אלא עשר נסיונות והא הוו מים שניים דפרשת חוקת. ואין לומר אינהו נינהו דפרשת בשלח. כמו שכתוב בספ"ר בשם בכור שור. הא בדותא היא ודאי. דהא מים קמאי בתחל' הארבעים שנה. מיד אחר יציאת מצרים ברפידים היה מעשה ובתראי בסוף ארבעים. בקדש היה. ומדבר סין. במדבר צין. איחלף ליה. אי הכי מאי טעמא שיירינהו. תריץ הכי. ודאי שייר טובא. דהאיכא מעשה דבתר קרח. אתם המתם את עם ה'. וכן ותקצר נפש העם בדרך. וידבר העם באלהים ובמשה. וגם מעשה דפעור. ואיכא טובא: איברא כל הני הוו בתר מעשה מרגלים דהוה בשנה שניה. והנך עובדי כולהו לסוף ישיבתם במדבר. שכבר קרבו לישוב. וכבשו ארץ סיחון ועוג. ותנא דידן אקרא דוינסו אותי זה עשר פעמים קאי. דנאמר במרגלים. וסירכיה דעשר עשר נקיט. ושייר דבתרייהו דהנהו עשר. ואינך לא אתו לכלל עשר. גם אינן בכלל של מדבר סתמא כי אז כמעט כבר פסקה ישיבתם במדבר. כאמור. משא"כ בראשונים שאירעו במדבר ממש:

ביאור הגר״א

עשרה נסים כו'. שנצלו מעשר מכות ובכולם כתיב לבד מכנים. בדם. ולא יכלו מצרים לשתות. ובצפרדעים. ובכה ובעמך. ובערוב. והיפלתי כו' ושמתי פדות. ובדבר. והפלה ה' כו' וישלח פרעה כו'. ובשחין. כי היה השחין בחרטומים ובכל מצרים. בברד. רק בארץ גשן גו'. ובארבה. ומלאו בתיך ובתי כו'. ובחשך ולכל בני ישראל היה אור במושבותם. ובכורות. ולכל בני ישראל גו' למען תדעון וראיתי את הדם ופסחתי עליכם גו' וכיוצא:

ועשרה על הים. באדר״נ. א' נעשה נקבים כמ״ש נקבת במטיו ראש פרזיו. הב' שנעשה בקעה. שנאמר בקע ים ויעבירם. כבהמה בבקעה תרד. הג' שנעשה גזרים שנאמר לגוזר ים סוף לגזרים. הד' שנעשה חומר שנאמר דרכת בים סוסיך חומר מים רבים. הה' שנעשה מדבר שנאמר ויוליכם בתהומות כמדבר הו' שנעשה פירורים שנאמר אתה פוררת בעזך ים. הז' שנעשה סלעים שנאמר שברת ראשי תנינים על המים ואין משתברין אלא על הסלעים. הח' שנעשה יבשה שנאמר ובני ישראל הלכו ביבשה בתוך הים ונאמר הפך ים ליבשה. הט' שנעשה חומות שנאמר והמים להם חומה כו'. העשירי שנעשה נאדות שנאמר נצבו כמו נד נוזלים והיו יוצאין להם מים מתוקים כמ״ש ונוזלים מן לבנון:

ועשרה על הים. באדר״נ. הא' שהרעים עליהם בקולו נפלאות שנאמר (תהילים י״ח:י״ד) וירעם בשמים ה' ועליון יתן קולו כו'. הב' שנגלה בקשת שנאמר עריה תעיר קשתך'. הג' בחצים שנאמר וישלח חיציו ויפיצם. הד' וה' בחרבות ורמחים שנאמר ברקים רב ויהומם ואין ברק אלא חרב שנאמר חרב כו' למען היות לה ברק כו'.. הו' וז' במגן וצנה שנאמר החזק מגן וצנה וקומה בעזרתי. הח' בחנית שנאמר לנגה ברק חניתך. הט' וי' בברד וגחלי אש שנאמר ממנה נגדו עביו עברו ברד וגחלי אש והוא במקום אבנים וקלעים:

עשרה נסיונות כו'. כמ״ש בערכין (ט״ו א') שנים בים א' בירידה המבלי אין קברים כו' וא' בעליה וימרו על ים כו' ונאמר וירא ישראל כו' ויאמינו. שנים במים במרה וברפידים שנים במן שנים בשליו בראשון ובשני בשבתנו על סיר כו' והאספסוף כו' בעגל ובמרגלים:

שאלות נפוצות

מה כתוב בפרקי אבות פרק ה משנה ד?

עשרה נסים נעשו לאבותינו במצרים ועשרה על הים. עשר מכות הביא הקדוש ברוך הוא על המצריים במצרים ועשר על הים. עשרה נסיונות נסו אבותינו את המקום ברוך הוא במדבר, שנאמר (במדבר יד) וינסו אתי זה עשר פעמים ולא שמעו בקולי:

מי אמר את המשנה?

המשנה אינה מביאה את שם אומרה.

מה הפירוש של ר׳ עובדיה מברטנורא על המשנה?

עשרה נסים נעשו לאבותינו במצרים. שנצולו מעשר מכות. וכלם היו במצריים ולא בישראל:

אילו מפרשים כתבו על המשנה?

10 מפרשים מובאים כאן: ר׳ עובדיה מברטנורא, פירוש המשניות לרמב״ם, רש״י, רבינו יונה, תוספות יום טוב, תפארת ישראל – יכין, מדרש שמואל, מגן אבות (רשב״ץ), לחם שמים (יעב״ץ), ביאור הגר״א.

שתפו את הדף:וואטסאפ

מקורות הנוסח של הפירושים

נוסח המשנה: מקור הנוסח: ספריא (Sefaria), Pirkei Avot – תורת אמת 357 (מקור) · רישיון: נחלת הכלל (Public Domain)
ר׳ עובדיה מברטנורא: מקור הנוסח: ספריא (Sefaria), Bartenura on Pirkei Avot – תורת-אמת (מקור) · רישיון: נחלת הכלל (Public Domain)
פירוש המשניות לרמב״ם: מקור הנוסח: ספריא (Sefaria), Rambam on Pirkei Avot – מהדורת וילנא (מקור) · רישיון: נחלת הכלל (Public Domain)
רש״י: מקור הנוסח: ספריא (Sefaria), Rashi on Avot – Vilna Edition (מקור) · רישיון: נחלת הכלל (Public Domain)
רבינו יונה: מקור הנוסח: ספריא (Sefaria), Rabbeinu Yonah on Pirkei Avot – Pirkei Avot, Berlin, 1848 (מקור) · רישיון: נחלת הכלל (Public Domain)
תוספות יום טוב: מקור הנוסח: ספריא (Sefaria), Tosafot Yom Tov on Pirkei Avot – Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913 (מקור) · רישיון: נחלת הכלל (Public Domain)
תפארת ישראל – יכין: מקור הנוסח: ספריא (Sefaria), Yachin on Pirkei Avot – משנה, מהדורת בית דפוס ראם, וילנא 1913 (מקור) · רישיון: נחלת הכלל (Public Domain)
מדרש שמואל: מקור הנוסח: ספריא (Sefaria), Midrash Shmuel on Avot – Midrash Shmuel, Warsaw, 1876 (מקור) · רישיון: נחלת הכלל (Public Domain)
מגן אבות (רשב״ץ): מקור הנוסח: ספריא (Sefaria), Magen Avot on Avot – Magen Avot, Leipzig 1855 (מקור) · רישיון: נחלת הכלל (Public Domain)
לחם שמים (יעב״ץ): מקור הנוסח: ספריא (Sefaria), Lechem Shamayim on Pirkei Avot – עץ אבות, לחם שמים, קרקוב, תרמ"ג (מקור) · רישיון: נחלת הכלל (Public Domain)
ביאור הגר״א: מקור הנוסח: ספריא (Sefaria), Gra on Pirkei Avot – פרקי אבות עם פירוש הגר"א, וילנא, תקצ"ו (מקור) · רישיון: נחלת הכלל (Public Domain)