פרקי אבות פרק ה משנה יא

הקדים בענין הארבע מדות שבאדם בענין ממונו ואחר כך דבר בענין הכעס שכן מצינו שאמרו ז"ל בשלשה דברים האדם ניכר בכיסו בכוסו בכעסו והקדימו כיסו ואחריו כעסו ואף גם זאת שרוב הכעס והקטטות הוא בענין הממון. ותלו אלו המדות בדעות ולא אמר באדם כמו בראשונות לפי שענין הכעס והריצוי הוא תלוי בדעת ולפי שכלו סבלנותו וכמ"ש הכתוב כעס בחיק כסילים ינוח, וביאר בתחלה שתי חלוקות בינוניות ואפשר כי שתיהם שוות בהשואה אחת, ומה שבחלוקה הראשונה אמר יצא שכרו בהפסדו ובחלוקה האחרת אמר יצא הפסדו בשכרו כוונתו אחת היא כלומר שיצא זה בזה ולא נשאר בידו לא הפסד ולא שכר אלא שפתח בשתי החלוקות למאי דסליק מניה והוא הריצוי, ולזה הוכרח לשנות לשונו ובחלוקה האחת אמר יצא שכרו וכו' ובשניה אמר יצא הפסדו וכו':

אמר עוד קשה לכעוס ונוח לרצות חסיד השמיענו שלא נאמר דדווקא חסיד יקרא מי שמעולם לא כעס ולא הוצרך לתרופת הריצוי אבל הכועס אלא שמתרצה מיד צדיק יקרא לא חסיד, לכן אמר כי אף גם זה חסיד יקרא לפי שמי שלא יכעוס כלל נקרא מלאך שזה לא ימצא רק במלאכים וראיה לדבר כי מי לנו גדול ממשה ועם כל זה מצינו שכעס דכתיב ויקצוף משה על פקודי החיל וגו'. וכמו כן השמיענו שנוח לכעוס וקשה לרצות רשע שלא נאמר שמי שמעולם לא יתרצה זה יקרא רשע אמנם מי שכעס נתרצה אפי' שיהיה בקושי לא יקרא רשע ע"כ השמיענו כיון שמדת הפורענות מרובה על מדת הטוב רשע מתקרי:

ואיכא למידק אם הוא קשה לכעוס כי יעבור שנה או שנתים ואף שמכעיסים אותו אינו כועס ואח"כ כאשר כעס פעם ביובל שלא היה מעצור לרוחו עוד כי נמלא חמה ממה שהרבו להכעיס אותו אינו מתרצה עד חדש ימים אם יקרא נוח לרצות וחסיד הוא כיון שהזמן אשר עומד בכעסו עד שיתרצה הוא כאין נגד הזמן אשר הוא עומד בלא כעס וקשה לכעוס וגם הרשע אשר הוא מתכעס בכל יום תמיד ואינו מתרצה עד יום או יומים ואחר כך מתרצה אם יקרא קשה לרצות ורשע הוא באופן כי החסיד אפי' שאינו מתרצה עד חדש ימים נקרא חסיד והרשע אפי' שמתרצה אחר שני ימים נקרא רשע כי לעולם צריך להעריך קושי הכעס עם נוח הריצוי שניהם כאחד ובזה נקרא חסיד ובזה נקרא רשע. ואפשר לומר שזה החדוש השמיענו התנא בזה כי אפי' בנדון זה זה נקרא חסיד וזה נקרא רשע דאי לא מאי אתא לאשמועינן:

ואפשר עוד לומר כי שתי החלוקות הראשונות אינם שוים בהפסד ובשכר ולזה שינה התנא בלשונו כי באחד אמר יצא שכרו בהפסדו ובשניה אמר יצא הפסדו בשכרו, וידוייק גם כן למה לא אמר ונוח להתרצות כי מלת לרצות היא יוצא לאחרים כאלו הוא המרצה לאחרים, אמנם הודיענו גודל עונש הכועס כי כיון שנכנס בתוכו אל זר אין תרופה למחלתו ואפי' שיהיה נוח לרצות ההפסד מרובה על השכר, ואמר ונוח לרצות ולא אמר להתרצות להודיענו חדוש גדול כי לא מיבעיא שכשמרצים אותו הוא מתרצה מהרה אלא אפי' שהוא נוח לרצות כלומר שתיכף הוא בעצמו הולך לרצות את חברו אשר נתכעס עמו לשאול ממנו מחילה כנראה שזה שכרו מרובה ועם כל זה השמיענו שההפסד במה שנוח לכעוס הוא מרובה על השכר וז"ש יצא שכרו כלומר השכר יצא והלך בערך הפסדו כי עדיין נשאר קיים מן ההפסד והשכר יצא והנה איננו. קשה לכעוס וקשה לרצות כלומר כי קושי הריצוי הוא שאינו רוצה לילך הוא לרצות את חברו וזה לרצות דקאמר אמנם כאשר באים לרצותו הוא נוח להתרצות זה האיש הפסדו הוא מעט מזער בערך השכר ועל כן אמר יצא הפסדו בשכרו כלומר שההפסד המועט יצא ועבר והנה איננו בערך שכרו אשר הוא מרובה מן ההפסד, ולפי זה אם היה קשה לכעוס וקשה להתרצות שאף אם חבירו שהכעיס אותו יכנע לבבו ויבא לרצותו ולשאול ממנו מחילה ועם כל זה הוא מתאכזר כנגדו וקשה להתרצות אפשר כי אז ההפסד והשכר שוים כאחד, קשה לכעוס ונוח לרצות כלומר וכל שכן להתרצות זה הוא חסיד שנטה עצמו אל שני הקצוות הטובים. אמנם מי שנוח לכעוס וקשה לרצות כלומר שאינו רוצה להשפיל את עצמו לילך לרצות את חבירו אף אם יהיה נוח להתרצות רשע הוא שכיון שהוא נוח לכעוס שהיא מדת הרשע וגם מתגאה בגאה וגאון ודרך רע שלא לילך לרצות את חברו רשע גמור אתקרי:

וכתב הרי"א ז"ל וזכרו החכמים שהמתכעס אינו טועם מה שאוכל ואיננו משכיל מה שעושה חייו ימאס גופו נמס ישנא לעצמו ימאסוהו חביריו בניו ואשתו ירחקו ממנו יאמר לאביו ולאמו לא ראיתיו ואת אחיו לא ידע וקלל במלכו ובאלהיו אוי לה למדה שתצטרך תמיד למחילה וכאשר ימחלו עליה חבריו הכועס כסתר כלמה פניו ועל כן אמר שלמה המלך ע"ה שכל אדם האריך אפו ותפארתו עבור על פשע ואומר כובד אבן ונטל החול וכעס אויל כבד משניהם ולכן קרא קשה לכעוס ונוח לרצות קצה החסידות והפכו קצה הרשע. ואחרי אשר ידעת בזה שתי הקצוות מיד תכיר שני האמצעים כי האחד הוא נוח לכעוס כרשע ונוח לרצות כחסיד והוא המורכב משתי הנוחות ואמר שזה יצא שכרו בהפסדו רוצה לומר שכר נוח לרצות יצא בהפסד נוח לכעוס כי חייו אינם חיים כמו שאמרו בפרק ערבי פסחים לקלות התפעלות מצד אל צד והמין השני מהאמצעיים הוא מורכב משתי הקשיות והוא קשה ההעתק ממדה למדה כי הוא קשה לכעוס וקשה לרצות וגם בזה יצא הפסדו בשכרו כי הפסד הכעס יעמוד כנגדו שכר הריצוי הנה אם כן קצה החסיד הוא יותר שלם ונוח לרצות טוב אחריו כי אע"פ שיתפעל בקלות לא ינוח בו הכעס ואחריו האמצעי האחר הקשה לכעוס וקשה לרצות ובאחרונה היה הקצה האחרון לרוע קצה הרשע עכ"ל:

ורבינו יונה ז"ל כתב נוח לכעוס ונוח לרצות יצא שכרו בהפסדו כי ההפסד מרובה מן השכר כי מה תועלת ברציתו מהרה אחר שהכעס בחיקו ינוח וקל מהרה הוא כועס ויבא לידי עבירה לפי שעה ומי יוכל לתקן את אשר עוות בשעת הכעס גם כי יתרצה מהרה. קשה לכעוס וקשה לרצות יצא הפסדו בשכרו השכר מרובה על ההפסד שאינו כועס כי אם לעתים רחוקות בהכרח גדול ואף שבפעם ההיא לא יתרצה מהרה הרי הוא סבלן ברוב הפעמים, קשה לכעוס ונוח לרצות חסיד ואין צריך שלא יכעוס כלל לעולם כי לפעמים צריך האדם לכעוס לקנאת ה' כפנחס לכן אמר קשה לכעוס שעל כל פנים יש לו לאדם לכעוס אך בקושי ולפעמים שאין לו רשות להיות בלא כעס על זה אמרו חכמי המוסר אל תהיה מתוק פן יבלעוך. וגם כן טוב הדבר להתרצות מיד אף בעוד כעסו עליו ולא אחר שיסור כעסו מעליו אלא בשעת הכעס ממש הוא נוח לרצות כי זו היא ממדת החסידות טוב לבב עכ"ל:

והרמ"ה ז"ל כתב מסכים לפירוש רבינו יונה ז"ל קשה לכעוס וקשה לרצות הוא משובח יותר ממי שהוא נוח לזה ולזה כי בזה אמר יצא שכרו בהפסדו לומר שלא עלה בידו שכר כל עיקר ועדיין אפשר שיש בידו הפסד וזה נאמר בו יצא הפסדו בשכרו לומר שאין בידו הפסד ועדיין אפשר שיש בידו שכר שהנוח לכעוס נמצא כל ימיו בכעס והקשה לכעוס אפשר שלא יכעוס כל ימיו עכ"ל:

והרב רבי מתתיה היצהרי ז"ל כתב נוח לכעוס ונוח לרצות יצא הפסדו בשכרו זו היא הגרסא האמיתית מי שמדתו קל לכעוס ההפסד יש לו שמתפעל בנקלה ולא יהיה מרוצה לבני ביתו אבל כיון שהוא נוח לרצות אין ההפסד כלום כי בני ביתו יחרישו בעת הכעס ואז ינוח לו ולהם ומי שהוא קשה לכעוס אע"פ שהוא טוב כיון שהוא קשה לרצות הפסדו יותר עצום לפי שהכעס ינוח בחיקו ואי אפשר לאדם שלא יכעוס לפעמים ליסר אנשי ביתו עכ"ל:

ורבינו עובדיה ז"ל דחה גרסת הרב רבי מתתיה ז"ל והגרסא האחרת נראית לו עיקר:

ולב אבות כתב מי שהוא נוח לכעוס ונוח לרצות נראה שמחשיב את עצמו גדול וגם את המכעיסים ולפי שמחזיק את עצמו במדרגה גדולה לכן הוא נוח להתכעס ולפי שמחשיב את המכעיס הרבה הוא נוח להתרצות בבואו לפניו והקשה לכעוס והקשה לרצות מקטין את שניהם ואינו מחשיב לא לו ולא לאחרים והקשה לכעוס ונוח לרצות הוא מקטין מדרגת עצמו ומגדיל מדרגת האחרים ועם זה ודאי יהיה חסיד ועושה לפנים משורת הדין ומתקיים הקיבוץ עמו וההפך ברשע שנראה שהוא מחשיב את עצמו הרבה ולאחרים לא מאומה וזה רשע ומפסיד גדול לקיבוץ עכ"ל:

ואפשר לומר דחסיד ורשע דקאמר הכוונה על שם סופו שעתיד להיות חסיד בשאר המצות דכיון שיש לו מדה זו שרוב גופי התורה והמצות תלויים בה כי הוא פתח תקוה לקנות שלמות החסידות ועל כן מעתה ומעכשיו נקרא חסיד, וכן הרשע אף אם עדיין לא הרשיע מעשיו עם כל זה כאשר קנה לעצמו מדת הכעס הוא אבי אבות הטומאה להוליד ממנה עבירות חמורות גדולות עד שמביאתו להיות עובד עכו"ם וכמו שאז"ל כל הכועס כאלו עובד עכו"ם כי כיון שהכעס מביאו לעבוד עכו"ם א"כ מתחלה בשעת כעס הו"ל כאלו עבדה ולכן קראו התנא רשע:

ארבע מדות בדעות. מדות אלו ביד האדם או לתקנם או לקלקלם ולולי זה לא היה נקרא חסיד המתוקן ורשע המקולקל ומי שהוא נוח לכעוס הפסד יש לו בזה כי כעס בחיק כסילים ינוח אבל כשהוא נוח לרצות כבר נשתכר ברצויו מה שהפסיד בכעסו ולזה אמר יצא הפסדו בשכרו. ומי שהוא הפך אע"פי שהוא קשה לכעוס ויש לו שכר בזה אבל הפסיד שכרו כי בכל פעם שהוא כועס הוא קשה לרצות ומה יועיל שכרו במה שהוא קשה לכעוס אם אינו מתרצה כי אם בקושי זאת היא גירסת הספרי' ויש גורסי' נוח וכו' יצא שכרו בהפסדו קשה וכו' יצא הפסדו בשכרו וכן פירשוה רבינו שלמה ורבינו משה ז"ל ובכל מקום שנזכר יצא שכרו בהפסדו רוצה לומר שההפסד הוא מאבד השכר כמו שאמרו בשני מיום טוב תמיה אני אם לא יצא שכרו בהפסדו. כי מה יועיל לו במה שהוא נוח לרצות אם הוא נוח לכעוס כי אחר שנתרצה יכעוס מיד וכל ימיו יהיה בכעס ואם הוא קשה לכעוס וקשה לרצות אע"פי שהוא מתרצה בקושי ויש לו הפסד בזה כיון שהוא קשה לכעוס אחר שנתרצה אע"פי שנתרצה בקושי יש לו שכר שיכעוס בקושי. והגירסא הראשונה יותר נכונה כי הכל הולך אחר החתום ונוח לרצות הוא טוב וקשה לרצות רע:

קשה לכעוס ונוח לרצות חסיד. תימה הוא ומה חסידו' יש במי שאינו כועס והלא אמרו בשבת בפ' האורג כל הכועס יהי בעיניך כעובד ע"א ואמרו בנדרים בפ' ארבעה נדרים כל הכועס כל מיני גיהנם שולטים בו ויש לומר שיש עתים שהכעס טוב כמי שכועס על בעל עבירות כפנחס בשטים וכבר אמרו ביומא פ' בראשונה כל תלמיד חכם שאינו נוקם ונוטר כנחש לאו תלמיד חכם וזה במילי דשמייא ולמה נענש שאול מפני שמחל על כבודו כמו שנזכר שם וכן דוד צוה לשלמה וגם אתה ידעת את אשר עשה לי יואב בן צרויה ונאמר ועשית כחכמתך ולא תורד שיבתו בשלום שאול ועל כיוצא בזה נאמר שהחסיד רשאי לכעוס אך שיכעוס בקושי ויתרצה מיד. וכבר אמרו במבחר הפנינים אל תהי מתוק פן יבלעוך. וכן אמרו שם שהמלך צוה להרוג המורדים ולא כעס כלל. ואחד אמר לולי גודל רעתי עליך עשיתי בך נקמה ולזה אמר כי גם כשיחייב הענין לחסיד לכעוס יהיה קשה לכעוס ונוח לרצות כשיפייסוהו יתפייס ולא יהיה אכזרי למחול. ונראה שהגירסא המדוקדקת היא לרצות על משקל לכעוס כמו ולא יוסיף לרצות עוד וכן ראיתי מנוקד בתפלות ספרדיות כי לרצות שהוא שגור בפי הכל הוא יוצא לאחר כמו בניו ירצו דלים ואל תרצה את חבירך ואם היא גירסא מדוקדקת נפרש אותו לרצות את עצמו:

נוח לכעוס וקשה לרצות רשע. זו מדה רעה מביאה לידי עבירה כמו שאמר אליהו ז"ל לרב סלא חסידא לא תרתח ולא תחטא בברכות בפרק תפלת השחר:

נוח לכעוס כו'. יצא הפסדו בשכרו. ה"ג וכ"ה סוגיא דעלמא. וגירסת רע"ב בדויה ודחויה. ומשנה דבסמוך תהיה לעדה שהנכנס ראשון יוצא ראשון. לדרע"ב עצמו:

קשה לכעוס. מ"ש מד"ש אבל שלא יכעוס כלל לא נמצא בשום דעה. והביא ראיה ממרע"ה ויקצוף על פקודי החיל. תמוה. כי שם בדין היה לו לכעוס מפני כבוד ה'. ושלא להוסיף חרון אף ה' על ישראל. ועד שהביא מזה. היה לו להביא ראיה מויקצוף על אלעזר ואיתמר דקדים טובא. ושם קצף שלא כדין אלא שיש לומר גם היא לש"ש היתה כשגגה שיוצא מלפני השליט. ואעפ"כ יותר הי"ל למד"ש להביאה. אם לא שנעלמה ממנו. אבל לא זו בלבד מצינו. כי גם בצאתו מעם פרעה. נאמר ויצא בחרי אף (ארז"ל סטרו ויצא) ובמעשה קרח כתוב. ויחר למשה מאד. וכל זה מוכיח אמתת הדבר. שאין זו מן המדה. שלא יכעוס אדם על שום דבר. ויש להביא עוד ראיה מרבינו הקדוש הידוע בענוה. כמ"ש משמת רבי בטלה ענוה. וצוה לבנו באזהרה. זרוק מרה בתלמידים. הרי שהיא מדה יפה בשעתה ובמקומה. כי לא לחנם נבראת המרה באדם והיא אחד מאברים ראשיים שהחיות תלוי בהם. אבל החכמים האמתיים יודעים שכל המדות איך שהם. יש להם מקום ותבחן מעלתן או גנותן לפי הענין. וכבר העיד החכם מכל אדם. טוב כעס משחוק. כי ברוב חכמה רב כעס. כי הפתי והחסר דעה. לא יתעורר לכעוס מימיו. להיותו בלתי מרגיש בשום פעל מגונה. אכן הזהיר אל תבהל ברוחך לכעוס. שלא במקום הראוי. וכן בשאר המדות מצינו שגינה מדת השמחה. ולשמחה מה זו עושה. ושבח העצבון בכל עצב יהיה מותר. לב חכמים בבית אבל וגו' וחזר ואמר ושבחתי אני את השמחה. וכהנה רבות עמו. ואין המקראות סותרים זה את זה. אבל יובנו בבחינות שונות. וזהו גדר החכם האמתי. שיודע להשתמש בכל מדה בדעה והשכל. במדה ובמשקל. לפי האדם והשעה והענין המצטרך. ולתכלית זה בנינו בעז"ה בנין גדול לשם ה' בית מדות ועליות מרווחות. פונות לכל צדדין ופתוחות לכל רוחות: