פרקי אבות פרק ד משנה ה

אין לומר שמה שאמר הלומד על מנת ללמד כוונתו שלא לעשות כי בודאי שאין מספיקין בידו אפי' ללמוד כי לרשע אמר אלהים מה לך לספר חוקי אלא כוונתו שאם תבא המצוה לידו יקיימנה אבל לא היה עיקר תחלת סיבת למודו רק על מנת ללמד תלמידים לעשותם עטרה להתגדל בהם והרי זה לומד שלא לשמה ועם כל זה מספיקין בידו ללמוד וללמד כי לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצות ואפי' שלא לשמה שמתוך שלא לשמה בא לשמה. אמנם הלומד לשמה כי לומד על מנת לעשות מספיקין בידו ללמוד וללמד לשמור ולעשות שזה וזה יתקיימו בידו. ובזה ידוייק אמאי לא קאמר והלומד על מנת ללמד ולעשות שאם כונת התנא במ"ש בחלוקה האחת הלומד על מנת וכו' היה על מנת ללמד לשמה א"כ הכי הל"ל והלומד על מנת ללמד ולעשות וכו'. אמנם בהיות שמ"ש הלומד על מנת ללמד הכוונה לרדוף אחר הכבוד כמ"ש לכן בחלוקה שנית שמדברת בעובד את השם לשמה לא נקט רק ענין העשיה. אח"כ מצאתי למפרשים ז"ל קרוב לפירושי זה אלא שמחליפין הגירסא כמו שאכתוב בסמוך בעז"ה:

ואפשר עוד לפרש שרבי ישמעאל בשתי החלוקות לא דבר רק בעובד את ה' לשמה, לפי שג' חלוקות בדבר. לומד על מנת ללמוד. ולומד על מנת ללמד. ולומד על מנת לעשות. ושלשתן כוונתם לשמים. אמנם הם מדרגות זו למעלה מזו. כי הלומד ע"מ ללמוד כוונתו לשמים ואינו מונע בר ח"ו רק כוונתו ללמוד לעצמו ולהתחכם כי אותו הזמן שצריך להיות מלמד הוא רוצה ללמוד כי אין לאיש נכבד מנפשו בוודאי מספיקין בידו ללמוד וחפץ ה' בידו יצלח, ורבי ישמעאל בא להשמיענו שבח הב' חלוקות הנשארות והתחיל ואמר הלומד ע"מ ללמד כי רוצה בתועלת של חבירו ולומד ע"מ ללמד לאחרים לא תחשוב שזה לא ישיג מה שישיג הראשון אשר טורח ולומד לעצמו כי הוא טורח בשלו וזה בשל חבירו, כי זה שלמד ע"מ ללמד זה וזה יתקיימו בידו כי מספיקין בידו ללמוד ולהשיג כל מה שטרח הא' בהיותו לומד לעצמו כי ה' יתן חכמה, וגם זוכה ללמד לאחרים. ואפשר ג"כ למתק דרך זה שמה שאמר מספיקין בידו ללמוד וללמד הכוונה שאז בשעה אשר הוא מלמד לומד לעצמו ע"ד ומתלמידי יותר מכולם והזמן אשר חשב הראשון שלא יהיה תועלת לעצמו אותו הזמן בעצמו הוא מועיל לזה ללמוד ולהשיג יותר. ושבח את השלישי כי לו משפט הבכורה ואמר והלומד ע"מ לעשות מספיקין בידו ללמוד וללמד לשמור ולעשות, הכוונה כי להיות שאין בור ירא חטא רוצה ללמוד תחלה כדי לידע האסור והמותר כדי לעשות ולקיים כי נפשו חשקה במעשה ואם אמרו ז"ל שהלימוד גדול הרי אמרו שהלימוד מביא לידי מעשה נמצא שהמעשה הוא העיקר וא"כ הר"ז משובח מכולם כי הראשון חשב שאם ילמד לאחרים או יהיה בהול על המעשה יתבטל מלימודו והשני חשב כי בהיותו מלמד לאחרים לא תשתכח התורה מפיו שהרי לעולם לא פסק גרסא מפומיה, אמנם המעשה אם ילך לבקר חולים ולקבור מתים וכיוצא יתבטל מלמודו. והשלישי לא פנה לכל זה אלא עשה עיקר מן המעשה ולכן זה וזה יתקיימו בידו:

ורבינו עובדיה ז"ל כתב הלומד על מנת ללמד גרסינן והכי פירושא הלומד ע"מ להיות תמיד עוסק בתורה ואין בדעתו להיות גומל חסדים כרבא דעסק בתורה ולא עסק בגמילות חסדים אע"ג דאבעי ליה לעסוקי נמי בגמילות חסדים מ"מ מספיקין בידו ללמוד וללמד ותהיה מחשבתו נעשית. והלומד על מנת לעשות שהוא רוצה לעסוק בתורה ולהיות ג"כ גומל חסדים כאביי דעסק בתורה ובג"ח מספיקין בידו להשלים מחשבתו ויזכה ללמוד וללמד לשמור ולעשות, וי"מ הלומד ע"מ ללמד בשביל שיקרא רבי וגורסין אין מספיקין בידו ללמוד וללמד וברוב הספרים מצאתי כגירסא הראשונה והיא עיקר, עכ"ל:

ורבינו יונה ז"ל פירש הלומד ע"מ ללמד אין הכוונה ע"מ ללמד בלבד ולא לעשות כלל כי איש זה אין מספיקין בידו אפי' ללמוד אלא שהוא ע"מ למצוא האסור המפורש בתורה לבד ולא שיטרח לעיין אולי ימצא איסור אף בדברים המותרים אלא דברים כפשטן. והלומד ע"מ לעשות שהוא רוצה לטרוח ולפלפל ימים ושנים להשיג דבר קטן ולדעת אמיתת הדברים לנהוג עצמו ע"פ האמת עכ"ל. ואפשר עוד לפרש כי פעמים ימצאו זקנים שמחזיקין עצמם לראשי ישיבות ועדיין לא השיגו לרועי בקר, וימצאו בחורים יודעי דעת ומביני מדע כי יש קנקן חדש מלא ישן, א"ר ישמעאל כי הבחור אשר קנה חכמה ורוצה להשלים וללמד לאותם שמחזיקין עצמם לחכמים והם לא ידעו ולא יבינו בחשכה יתהלכו ורוצה להאציל עליהם מן הרוח אשר עליו ויודע שהם לא יבואו אצלו ללמוד עמו מפני הבושה והגאוה כי הם מחזיקין עצמם כי הם הראויים ללמד לכל אדם והבחור הזה כדי שלא תמות חכמתו עמו ורוצה לזכותם הולך אצלם ומשפיל את עצמו כאלו הוא הולך ללמוד מהם וכל כוונתו היא ע"מ ללמדם איש אלהים קדוש כזה מספיקין בידו ללמוד שמגלין לו רזי תורה וגם מספיקין בידו ללמד ולהשלימה. ואמר והלומד ע"מ לעשות כי לפעמים יש אנשים צדיקים וישרים בלבותם בעלי מעשה ומדות אין כמותם בכל הארץ בענין המעשה. אמנם חכמתם היא מעוטה והאיש אשר הוא שלם בענין החכמה ומשפיל עצמו ללכת לחסות תחת צל כנפיו והולך ללמוד אצלו ומראה א"ע כאלו הוא צריך ללמוד תורה ממנו וכל כוונתו הוא ע"מ לעשות כדי להדמות אליו בענין המעשה והחסידות ולראות ולקחת מוסר ממנו, וז"ש הלומד ע"מ לעשות איש זה מספיקין בידו ללמוד שמגלין לו רזי תורה מן השמים וללמוד כי יזכה שזה הצדיק אף כי היתה חכמתו מעוטה עתה תתרבה בסבת זה שבא ללמוד ונמצא מלמד וגם מספיקין בידו לשמור ולעשות:

מה שכתב לשמור ולעשות הכוונה שיזכה לקים עשה ולא תעשה כי השמר פן ואל אינו אלא לא תעשה וכיון שתחלת כוונתו היה העשה טוב יזכה גם לסור מרע כי במעשה הטוב כלול הסור מרע דאי לא הרי זה כטובל ושרץ בידו. ואפשר שמ"ש שמספיקין בי דוללמוד וללמד לשמור ולעשות הכוונה כי אף התלמידים אשר למדו ממנו תורה ומצות כולם יבאו לידי קיום ועשיה, וז"ש מספיקין בידו ללמוד וללמד והכל לשמור ולעשות כלומר בין מה שהוא לומד בין מה שהוא מלמד הכל יהיה לשמור ולעשות:

ואפשר עוד לפרש לפי שמצינו בגמרא ששואל מאי בינייהו שצריך שיהיה נפקותא שלדין ביניהם וכשמתרץ משמעות דורשין איכא בינייהו הוא דוחק שאינו מוצא תירוץ אחר, ואמר ר' ישמעאל הלומד על מנת ללמד כלומר הלומד ומעיין דרך במה שלומד ואף אם אין בו נפקותא לעשות דין אלא כוונתו כדי לחדודי לתלמידים ללמדם הדרך, וכמו שמצינו בגמרא דקאמר לחדודי קא בעי ולכן אמר שכיון שכוונתו לשמים מספיקין בידו ללמוד וללמד. אמנם יש אחר משובח יותר והוא הלומד ע"מ לעשות כלומר שכל ימיו לא השתדל ללמוד ולקיים דבר אלא שיהיה בו נפקותא של דין כדי לעשותו זה האיש זוכה לכולן כי מספיקין בידו ללמוד וללמד כי לעולם לומד ומעיין דרכים מחודשים לחדודי לתלמידיו וגם משותף עם זה כוונתו הראשונה שלעולם מגלין לו מן השמים דרכים אשר יש בהם נפקותא של דין לשמור ולעשות:

הרב ר' ישראל ז"ל כתב כי מ"ש ז"ל לעולם יעסוק אדם בתורה אפי' שלא לשמה שמתוך שלא לשמה בא לשמה שנראה הפך ממשנה זו, הענין הוא כי שם מדבר במתחיל ללמוד וסבר שכל מה שעתיד לטרוח בתורה כי יהיה כדי שישיג שם ועושר וכבוד ואנו אין לנו למונעו בעבור זה כי כשיתחיל ליכנס באהבת התורה יכיר האמת ותסור מחשבתו הראשונה וילמוד כדי להשיג החכמה לא למעלת ממון וכבוד וזהו שמתוך שלא לשמה בא לשמה. וכן מצינו בהלל שגייר את הנכרי על מנת שיהיה כהן גדול שפעם אחת שמע תינוקות של בית רבן לומדים ואלה הבגדים אשר יעשו וגו' שאל להם ואלו למי אמרו לו לכהן גדול בא לו להלל הזקן אמר לו גיירני על מנת שאהיה כהן גדול וגיירו ולמדו תורה כשהגיע לוהזר הקרב יומת אמר הגר מי הוא נקרא זר שיהיה חייב מיתה אם יתקרב לעבוד אמר לו כל מי שאינו מזרע אהרן ואפי' דוד מלך ישראל אז הבין הגר שאי אפשר לו להיות כהן גדול ונשאר יהודי, ומשנתנו מדברת במי שלמד כבר ורוצה להתכבד בכבוד התורה כי העושה כן הוא עושה רעה גדולה עד מאד עכ"ל:

ואפשר עוד כי כשאמרו לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצות הוא בין בתחלת למודו בין אחר כך כי לעולם קאמר והוא כלל לעולם ועד ואמתניתין דקאמר אל תעשם עטרה וכו' לא קשה מידי כי כל מילי דמסכת אבות הם מילי דחסידותא וכמו שאז"ל האי מאן דבעי למהוי חסידא ליעיין במילי דאבות, ולכן למדת חסידות אמר אל תעשם עטרה וכו' וזה עם הפי' שפירשו המפרשים כי מה שאמר חלף כלו' החליף וראוי לחסיד שלא יחליפנו ולא ימיר שכר רוחני בשכר גשמי וזהו מדת חסידות:

ואפשר לפי שדבר ר' ישמעאל לעיל בענין התלמידים כי הלומד על מנת ללמד מספיקין בידו ללמוד וללמד בא ר' צדוק להזהיר שלא יכשל עם התלמידים שלא יעשם עטרה להתגדל ולהתכבד בהם, וגם שלא תעשם קורדום לחתוך בהם כלומר בשכר כדי שתתפרנס מהם ואמר וכן היה הלל אומר ודאשתמש בתגא חלף כלומר החליף העדון והתענוג שיש לו לעוה"ב בתענוגי העוה"ז ופירוש זה של חלף כתבוהו המפרשים. וא"כ הא למדת שכל (האוכל) הנאות מדברי תורה או הנאת הכבוד או הנאת הממון נוטל חייו מן העולם כלומר חייו אשר היו לו לעוה"ב הוא נוטל אותם מן העוה"ז:

ואפשר שאמר אל תעשם עטרה וכו' כלומר אל תעשה לדברי התורה עטרה לשבחה בעיני הבריות לומר שהיא עטרה וכתר כי ת"ת כגגד כולם ותהיה כוונתך בזה השבח כדי להתגדל עצמך בהם כי זכית לכתר גדול כזה, כי הכל צפוי לפניו ית' והוא יודע מחשבות לבך, וכן לא תעשם קורדום לחתוך בהם כלומר שאם חרף או גדף אותך שום אדם אל תקלל אותו לומר כי בזכות תורתך יכרת מן העולם בקללתך כי בודאי זה האיש יענש על ידך והרי אתה משתמש בתורתך ועשית אותה קורדום לחתוך בה. א"נ אי ידוע לך להזכיר שם קדוש ולעשותו גל של עצמות הרי אתה משתמש בה, ואמר וכן היה הלל אומר ודאשתמש בתגא חלף וכו' כלומר מדלא קאמר ודאתעטר בתגא חלף כי תגא פירושו עטרה מדקאמר ודאשתמש רצה לכלול כל שימוש שבעולם אפי' לענין הנזק כי הרי זה משתמש בדברי תורה יהיה מה שיהיה הא למדת שכל (האוכל דרך כלל כל האוכל) הנאות מדברי תורה נוטל חייו מן העולם כלומר אפי' חייו אשר גזרו עליו בעת לידתו הוא נוטל אותם מן העולם כי יכרת בחצי ימיו והוא פירוש לדברי הלל שאמר חלף:

ואפשר עוד לפרש שכוון אל מאמר אנטיגנוס שיהיה כעבד העובד שלא ע"מ לקבל פרס לא בעוה"ז ולא בעוה"ב. וכנגד העוה"ב אמר אל תעשם עטרה להתגדל בהם וזה כי ידוע הוא מ"ש ז"ל כי לעתיד לבא צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם ונהנים מזיו השכינה, ועז"א אל תעשם עטרה והוא משל על השכר העתיד לו בעוה"ב שנמשל לעטרה שלא תהיה כוונתו בעשיית המצוה להשתכר באותה העטרה ולהתגדל בה שם בעולם הבא. וכנגד העוה"ז אמר ולא קורדום לחתוך בהם ליהנות מתורתו ולהתפרנס בהם שכ"א ודאשתמש בתגא חלף וכל הנאה ושימוש בכלל גופני או רוחני. והוסיף ולמד מדברי הלל והוא אומרו הא למדת שכל (האוכל) הנאות מד"ת כלומר שנהנה ושמח שמחה גדולה בפירושי התורה שהשיג מדעתו ומן הדרשה אשר דרש וכמו שמצינו ברשב"ג שהיה מעשרה הרוגי מלוכה והיה מצטער שלא היה מוצא בעצמו עון שיהיה ראוי אל אותו העונש אמרו לו כלום נהנית בדברי תורה ושמחת בדברים אשר היית דורש ברבים, וז"ש (האוכל) הנאות מד"ת נוטל חייו מן העולם. ומה שמצינו בזמננו זה כי כל הלומדים נהנים מן התורה ומעולם לא ראינו חכם חוטב עצים כהלל ולא סנדלי ולא פחמי. עיין בדברי הרי"א ז"ל אשר האריך והביא דעת האוסרים והמתירים. גם רבינו עובדיה האריך בדבר זה עיין שם:

והחסיד ז"ל כתב יש מי שפי' שהחליף הכוונה כי התורה ראוי שישמשוה ותהיה היא העיקר ויתר הדברים טפלים אליה וזה עשאה להפך כי עשאה שפחה כי תירש גברתה כשנשתמש ממנה מאשר היה ראוי להשתעבד לה. ויתכן לפרש מלשון יציץ וחלף שנהפך והיה לאיש אחר שהיה נאחז בעץ החיים ונכרת משרשו על כן הירא את דבר ה' יניח עצמו מלהשתמש בכתרו של מלך וירעיב עצמו כמ"ש דוד המע"ה אתהלך לפני ה' בארצות החיים האמנתי כי אדבר אני עניתי מאד. וכוונתו לומר כי הוא היה מאמין באמת התהלכו בארצות החיים כמו שהיה מדבר בפיו לא כשאר האנשים שאינם מאמינים מה שידברו והביא ראיה נצחת אני עניתי מאד שהיה אפשר לי להתענג בזה העולם ולא פניתי אל רהבים ושטי כזב:

ולב אבות כתב שבמשנה זאת מצא בספר אחד גרסא כתובה כך אל תפרוש מן הצבור ואל תעש עצמך כעורכי הדיינין ואל תעשם עטרה וכו'. עוד כתב שיש ספרים שכתוב כך אל תעשה עטרה להתגדל בה ולא קורדום לחתוך ממנה עכ"ל.

והרב ר' משה אלמושנינו ז"ל פי' נוטל חייו מן העולם כלומר שהוא נדון כאותם שאין להם חלק לעוה"ב והוא מן כת הרשעים ומחללי התורה שבחייהם קרויים מתים עכ"ל:

מספיקין בידו ללמוד ולמד. רבינו שלמה ז"ל הוא משנה הגירסא וגורס אין מספיקין בידו ללמוד וללמד וכן מצאתיה באבות דרבי נתן ומפרש הלמד על מנת ללמד שאינו למד אלא כדי שיקראו אותו רבי ולפיכך אין מספיקין בידו ללמוד וללמד כי לא היה תחילת לימודו לשמה ויסייע לזה הפירוש מה שסמך לזה דברי רבי צדוק שאמר אל תעשם עטרה להתגדל בהם כי לולי זה למה סמכם זה לזה כי רבי צדוק היה קודם לרבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקה שרבי צדוק היה בזמן הבית כמו שנזכר בראשון מיומא ובשעת החורבן היה כמו שנזכר באגדת הניזקין ובאיכה רבתי ובימי רבן גמליאל ור' יהושע היה כמו שנזכר בבכורות ורבי ישמעאל נראה שהיה אחריו הרבה כי רבי יוחנן אביו היה בימי רבי אליעזר שהיה אחר החורבן כמו שכתבתי למעלה. ולפי גירסת הספרים פיר' רבינו יונה ז"ל הלמד על מנת ללמד ולא היה מדקדק בלימודו לחוש אם יבוא לידו איסור אלא מספיק שידע הדברים כפשוטן מפני כך אין מספיקין בידו אלא כפי מחשבתו והוא ללמוד וללמד וגם זה הפירוש אם לענין שלא לדקדק באיסורין נאמר גם זו רעה היא ואיך יספיקו בידו לקיים מחשבתו. ובירושלמי בראשון משבת אמרו הלמד שלא לעשות נוח לו שלא נברא אמר רבי יוחנן נוח לו אלו נהפכה שלייתו בפניו ולא יצא לעולם. אבל מה שנראה לפרש בזה לפי גירסא זו הוא הלמד על מנת ללמד וכל ימיו הוא נותן בגירסא כמו שהיה עושה רבה בר נחמני ואינו עוסק בגמילו' חסדים הרי זה טוב הוא לשמים וכוונתו טובה ומספיקין בידו להשלים רצונו ואם הוא עוסק בתורה כדי ללמוד ולעשות ולהיות טוב לבריות גם כן לעסוק בגמילות חסדים כמו שהיה עושה אביי כמו שנזכר בא' מר"ה ובפרק מצות חליצה ורבי אלעזר בן פרטא כמו שנזכ' בראשון מע"ז זו היא הטובה הגמורה ומספיקין בידו להשלים רצונו וזהו ללמוד וללמד לשמור ולעשות והפליג התנא לומר לשמור ולעשות דרך שבח כי השמירה היא הלימוד כמו שדרשו ושמרתם ועשיתם ושמרתם זו תלמוד שנאמר כי נעים כי תשמרם בבטנך כמו שנזכר בספרי אבל במשניות שלנו לא גרסינן לשמור והיא נוסחא מדוקדקת בספרים ישנים ובגמ' סוטה פרק ואלו נאמרין אמרו ללמוד וללמד לשמור ולעשות שהם ארבע מצות ואף לפי פירוש רבינו שלמה ז"ל אין צריך לשנות הגירסא שאף על פי שהוא למד על מנת שיקראו אותו רבי מספיקין בידו להשלים כוונתו בלבד אבל לא יזכה לשמור ולעשות ודי לו בזה העונש. והרבה ראינו כיוצא בזה חכמים שאינן בעלי מעשה וקשים הם לעולם:

רבי צדוק אומר אל תעשם עטרה להתגדל בהם. אל תעשם עטרה להתגדל בהם שאסור ללמוד תורה שלא לשמה כדי שיקרא רבי ואע"פי שאמרו חז"ל בפרק מקום שנהגו ובפרק היה קורא ובפרק יש בערכין לעולם יעסוק אדם בתורה ואפי' שלא לשמה. ואמרו כי גדול עד שמים חסדך לעושין שלא לשמה ומעל שמים לעושין לשמה כבר נתנו הטעם בזה שמתוך שלא לשמה בא לשמה אלא שהקלו ללמוד שלא לשמה כי האדם בתחלת לימודו אינו מכיר בשבחה של תורה ואם לא יקלו לו ללמוד שלא לשמה לא ילמוד לעולם אבל בלא ספק כשילמוד אפי' שלא לשמה אחר שילמוד יכיר שבחה של תורה וילמדנה לשמה. ומה שאמרו בפרק היה קורא שהעוסק בתורה שלא לשמה נוח לו שלא נברא זהו במי שעוסק בתורה כדי לקנטר ולהתגאות על הבריות שזה לעולם לא יעסוק בה לשמה ובמה שעסק בה חלל כבוד התורה ועשה ממנה כלי לכבודו כמו שעושה מהזהב עטרה לראשו. ואמרו בספרי והביאוה בנדרים פרק קונם יין לאהבה את ה' אלהיך לשמוע בקולו שלא יאמר אדם אקרא כדי שיקראוני חכם אשנה כדי שיקראוני רבי אשנה כדי שאהיה זקן ויושב בישיבה אלא למוד מאהבה וסוף הכבוד לבא. רבי אלעזר ברבי צדוק אומר עשה דברים לשם פועלן ודבר בהם לשם שמים ואל תעשם עטרה להתגדל בהם ולא קרדום להיות עובד בו ומה בלשצאר שנשתמש בכלי קדש שנעשו כלי חול שנאמר ובאו בה פריצים וחללוה כיון שפרצו בה נעשו כחול נעקר מן העולם דכתיב ביה בליליא קטיל בלשצאר מלכאה משתמש בכתר של תורה שהוא קיים לעולמים על אחת כמה וכמה וכן אמר רבי צדוק כאן שלא יעשה מהתורה עטרה ללמוד כדי שיקרא רבי אלא לשם שמים ולא אסר רבי צדוק למי שזכה לכתרה של תורה שיטול כבוד מהבריות שהרי אמרו וסוף הכבוד לבא. ובראשון מקדושין מצינו שהיו מקפידין החכמים על כבודם אע"פי שהרב שמחל על כבודו כבודו מחול שזה כבודה של תורה אבל רבי צדוק אסר שלא יהיה תחלת לימודו לכבוד עצמו אלא לכבוד התורה וזה ודאי איסור חמור הוא שישתמש בכלי של קדש לתשמישו של חול ולזה דמו זה לבלשצאר שנשתמש בכלי בית המקדש שנעקר מן העולם וקל וחומר הדברים בתורה שהכלים ההם לא נתקדשו אלא לכבוד הלוחות הנתונות בארון. וכן אסור ללמוד תורה כדי לעשות ממנה מלאכה כמו הקרדום לחפור בה שכיון שהוא מתכוין בלימודו לעשות ממנו כלי למעשהו הרי הוא מועל בקדושתה של תורה כמי שנהנה מן ההקדש וחייב מיתה בידי שמים ולזה אסרו חכמים ליטול שכר המצות וסמכו זה בבכורות פרק עד כמה לפסוק שאמר ואותי צוה ה' ללמד אתכם חוקים ומשפטים כאשר צוני ה' אלהי מה אני בחנם אף אתה בחנם כלומר כמו שאני למדתי בחנם כך למדתי אתכם בחנם וכן מלמדו אתם לדורות בחנם כמו שנזכר בירושלמי דנדרים. ומה שנהגו היתר בלימוד התינוקות בשכר כבר פירשו זה בגמרא דנדרים פר' אין בין המודר שהשכר ההוא שכר פסוק הטעמים שהרב אינו חייב לטרוח ללמד הטעמים לתלמידים ומלמדי הלכות קמיצ' לכהנים היו נוטלין שכרן מתרומת הלשכה כמו שנזכר באחרון מכתובות וכן הכהן מותר ליטול שכר הבאה ומלוי המים לטהר הטמא באפר פרה אבל שכר הזאה וקדוש אסור שזו מצוה היא וחייב לעשותה בחנם אבל לטרוח להביא האפר ולמלאת המים אינו מוטל עליו ומות' ליטול שכר עליהם כמו שנזכר בשני מקדושין ובפרק עד כמה וכן הדיין מותר ליטול שכר בטלתו ממלאכתו בדבר הניכר שהוא מפסיד במלאכתו מפני עיכובו לקבל טענותיהם ובלבד שיטול משניהם בשוה כמו שנזכר בכתובות בפרק אחרון שני דייני גזלות בירושלם היו נוטלין שכרן מתרומת הלשכה אבל שכר הדין לומר פלוני חייב ופלוני זכאי אסור והוא בכלל מה שאמר רבי צדוק ולא קרדום לחפור בהם וכן היה הלל דורש ודישתמש בתגא חלף כלומר עבר מן העולם ומכאן יש ללמוד שהנאות מדברי תורה ונהנה ממנה כאדם הנהנה מן ההקד' כמו שנזכר בפרק בני העיר בבתי כנסיות אין ניאותין מהם ונוטל חייו מן העולם קל וחומר מבלשצר כמו שכתבתי למעלה. ומה שהותר לתלמיד חכם הוא שתמכר סחורתו קודם לכל אדם ולהפטר מהמסיים ומהארנוניות ומבניין העיר והמחייבם בזה עובר על התורה ועל הנביאים ועל הכתובים כמו שנזכר בהשותפין שרצו ואפי' כסף גלגולת הצבור חייבין לתת בשבילם וכן כתב רבינו משה ז"ל בהלכות ת"ת וכתב בכאן כי אפי' היה עשיר גדול פטור מכל זה כיון שתורתו אומנותו וכן היה מורה רבו רבינו יוסף הלוי אבן מאגש ז"ל. ואברהם נענש מפני שעשה אנגריא בתלמידי תכמים כמו שנזכר בנדרים פ"ד נדרים וכן אסא כמו שנזכר בראשון מסוטה והחכם פוטר את עצמו ואין בזה משום יהללך זר ולא פיך כמו שאמרו בנדרים פרק קונם יין שרי ליה לצורבא מרבנן למימר צורבא מרבנן אנא ולא יהיבנא כרגא וכן הותר לתלמיד חכם לקבל דורונות מבעלי בתים שאפי' לעם הארץ נכבד עושין כן. וזהו שאמרו בראשון מברכות הרוצה ליהנות יהנה כאלישע שקבל אכסניא מהשונמית דרך כבוד והרוצה להחמיר על עצמו שלא ליהנות מדרכי חסידות אל יהנה כשמואל שכל מקום שהיה הולך ביתו עמו שנאמר ותשובתו הרמתה כי שם ביתו ואין בזה משום יוהרא וכן אם הבריות רוצים להתיקר בו להסב עמהם בסעודה מותר לו לכבדם כמו שאמר ר' זירא כשהיה סועד בביתו של ריש גלותא יקירי דמיקרי בי כמו שנזכר בפרק אלו טרפות ואין כל זה בכלל נאות בדברי תורה אבל הוא כבודה של תורה אלא אם כן הוא מרבה סעודתו בכל מקום שזה מחלל התורה כמו שנזכר בפרק אלו עוברין והמכבד חכמים בממונו שכר גדול יש לו ואלו היה איסור לתלמידי חכמים לקבל אותה הנאה מה שכר יש למי שהוא מחטיאו. ועל זה אמרו בפרק אין עומדין ובפרק חלק כל הנביאים כולם לא נתנבאו אלא למשיא בתו לתלמיד חכם ולמהנה תלמיד חכם מנכסיו ולעושה לו פרקמטיא ואמרו בפרק חלק ואתם הדבקים בה' אלהיכם חיים כולכם היום וכי אפשר לאדם שידבק בשכינה והלא כתיב כי ה' אלהיך אש אוכלה הוא אלא זה המהנה תלמידי חכמים מנכסיו ולא מצא רפואה ר' אלעזר לעמי הארץ לזכות לתחיית המתים אלא מזה הפסוק כמו שנאמר יחיו מתיך נבלתי יקומון הקיצו ורננו שוכני עפר כי טל אורות טלך המשתמש בטל תורה טל תורה מחייהו וכן נזכר באחרון מכתובות וכבר הרבו באחרון מברכות לדבר בכבוד אכסניא והוא המארח תלמיד חכם בביתו ואמרו בפרק מקום שנהגו כי בצל החכמה בצל הכסף כל המטיל מלאי לכיס תלמידי חכמים זוכה ויושב בישיבה של מעלה ואמרו באחרון מכתובו' המקריב דורון לתלמיד חכם כאלו מקריב בכורים שנא' ואיש בא מבעל שלישה ויבא לחם בכורים לאלישע וכי אלישע אוכל בכורים היה אלא ללמדך שכל המביא דורון לתלמיד חכם כאלו הקריב בכורים ואמרו ביומא פרק בא לו הרוצה לנסך יין על גבי מזבח ימלא גרונם של תלמידי חכמים יין כי כמו שהבכורים והנסכים הם עבודה כן לכבד התורה היא עבודה ואם תלמיד חכם הוא חולה ומוטל במטה מותר לו גם כן ליטול מתנות גדולות לצורך חליו כמו שאמרו בפ' השוכר את הפועלים שהביאו הנהו ספונאי שעמד עליהם נחשול שבים ונדרו נדר שאם יצילם הקב"ה יתנו הספינה כולה לר' אלעזר בר שמעון ושלמו נדרם וקרא על עצמו היתה כאניות סוחר ממרחק תביא לחמה ואין בכל זה משום הנאות מדברי תורה שאפי' היה איסור בדבר אין זה האיסור חמור שימות ולא יעבור עליו שלא אמרו בזה יהרג ולא יעבור ואע"פי שרבי טרפון היה מצטער על אותו איש שהיה רוצה להטילו בנהר מפני שחשד אותו שהוא היה הגנב הנכנס בפרדסו כל השנה לגנוב הענבים והתאנים ורבי טרפון לא נכנס בפרדסו אלא אחר שהוקפלו המקצועות והם המחצלאות שהיו שוטחין ליבש עליהם הצמוקים והגרוגרות שהיו מקצעין אותם בכלי ברזל הנקרא מקצוע כמו שנזכר בפרק כל הכלים וכן נקרא הכלי מוקצה כמו ששנינו בפר' א' ממסכת שביעית ועל כן נקראים התאנים קציעות כמו ששנינו בפ"ג ממסכת מעשרות והביאוה בפרק אלו מציאות ובעל הפרדס ראה רבי טרפון שהיה אוכל הקציעות כי אז היה מותר לאכול מהם כי הם הפקר והוא לא הכירו אמר בלא ספק זהו הגנב שנכנס כל השנה לגנוב והכניסו בשק להטילו בנהר וצעק ר' טרפון ואמר אוי לו לטרפון שזה הורגו ואותו האיש הניחו והיה מצטער על שנשתמש בכתרה של תורה וכי היה ר' טרפון רוצה למות ולא ישתמש בכתרה של תורה כבר אמרו שם שאני ר' טרפון דעשיר גדול הוה והוה אפשר ליה לפייסו בדמים וכיון שהיה עשיר ולא פייסו בממון הרי הוא כמי שפורע חובו בכבוד התורה וזה בלא ספק הוא בכלל נאות בדברי תורה. וזה המעשה הזכירוהו במסכ' כלה בענין אחר וכן בירושלמי במסכת שביעית ושם סיימו המעשה כד חמוניה סנטריא שרון חבטון עלוי כד חמא גרמיה בסכנה אמר להו בחייכון אמרו גוביתיה דטרפון עתדון ליה תכריכין כד שמעון כן אשתטחון על אפיהון אמרי ליה רבי שרי לן אמר לון ייתי עלאי על כל חוטר וחוטר דהוה נחית עלאי הוינא שרי לכון על קדמיא ובודאי שאין כל אדם חייב לעשות כן למחול למי שמכה אותו שלא כדין כי הוא בדין אכל ולא היו מכין אותו בדין והוא הדין כי מה שהיה מצטער על שנשתמש בכתרה של תורה אינה מדת כל אדם ותוספת חסידות היתה אע"פי שהיה עשיר גדול. ובפרק השותפין שרצו אמרו שרבינו הקדוש פתח אוצרות בשני בצורת אמר יכנסו בעלי מקרא ובעלי משנה ובעלי תלמוד ועמי הארץ אל יכנסו דאמר רבי שאין פורענות באה לעולם אלא בשביל עמי הארץ דחק יונתן בן עמרם ונכנס אמר לו רבי פרנסני אמר לו קרית לא שנית לא אלא במה אפרנסך אמר לו פרנסני ככלב או כעורב כלומר הקב"ה מפרנס הכלב כמו שדרשו באחרון ממסכת שבת יודע צדיק דין דלים. יודע הקב"ה בכלב שמזונותיו מועטין לפיכך שוהה אכילתו במעיו שלשה ימים וזהו ששנינו באהלות פי"א כמה תשהה ברעיו שלשה ימים שאם אכל בשר המת כל שלשה ימים הוא מטמא באהל שעדיין לא נתעכל הבשר. וכן העורב אביו ואמו מואסין אותו והקב"ה מזמין לו יתושין בריר היוצא מפיו וניזון מהם כמו שנזכר בויקרא רבה אמר לו כמו שהקב"ה מרחם על החיות ועל העופות הטמאים ומפרנס אותן כן פרנסני אתה ופרנסהו בתר דנפיק יתיב רבי וקא מצטער ואמר אוי לי שנתתי פתי לעם הארץ אמר לפניו רבי שמעון ברבי שמא יונתן בן עמרם נכנס שאינו רוצה ליהנות בכבוד תורה בדקו ומצאו כדבריו זה הוא מדרכי חסידות ואין זה בכלל נאות בדברי תורה שהנאות הוא שמשתמש בה לצורכו כמו בתי כנסיות אין נאותין מהם אלא בשעת הדחק וגם הוא נהנה ממנה בשעת הדחק ואין זה איסור אלא מדרכי חסידות היה פורש מזה וזהו שיש בין הנאות מדברי תורה לנהנה מכבוד תורה ואלו היה איסור בדבר לא היה ר' מחטיא התלמידים להיות נאותים מדברי תורה ושאר התלמידים שנכנסו לא היו נאותים מדברי תורה ועושים איסור אבל זה מותר היה ומדרכי חסידות היה פורש מזה יונתן בן עמרם כיון שהיה אפשר לו לפרנסו ככלב וכעורב ואין ענין זה דומה לענין רבי טרפון שהיה פורע חובו בכתרה של תורה ונאות ממנה ואין בכלל זה תלמיד חכם הממונה פרנס על הצבור שזה מותר לו ליטול ממון מהצבור והצבור חייבים לגדלו בממונם כי כמו שהוא מותר ליטול לו עטרה אחר שזכה לכתרה של תורה והצבור חייבים לכבדו כן הוא מותר ליטול הנאה מהם אחר שזכה לכתרה של תורה שהרי העטרה והקרדום שניהם שוים שנאם התנא וכמו שהכבוד בא לבסוף מאליו כמו שאמרו וסוף הכבוד לבא כן היא גדולת הממון מותרת לבסוף והצבור חייבים עליה וזה נלמד ממה שאמרו בפרק הזרוע ההוא שקא דדינרי דאתי לבי מדרשא קם ר' אמי זכה ביה והקשו עליו והא כתיב ונתן לכהן ולא שיטול מעצמו והשיב אדם חשוב שאני שנא' והכהן הגדול מאחיו גדלהו משל אחיו וכמו שנזכר בראשון מיומא גם כן ובספרא ובילמדנו אמרו מעשה בפנחס הסחת שנמנו אחיו הכהנים למנותו כהן גדול ומצאוהו מסחת אבנים ומלאו כל אותו מחצב דינרי זהב ואם לכהן גדול שהוא היותר חשוב שבכהנים חייבים לגדלו אחיו הכהנים בממונם כל שכן לתלמיד חכם חשוב שהרי כתיב יקרה היא מפנינים מכהן גדול הנכנס לפני ולפנים כמו שנזכר בהוריות בפרק אחרון וכן בסוטה בפרק ואלו נאמרין אמרו שרבי אבהו ראה רבי אבא דמן עכו דהוו תפסו ליה בעלי חובות ואמר להו אית לכו רבה ונהג ענותנות בעצמו שהיה עשיר והיה גדול בבית קיסר כמו שנזכר שם ובכתובות פרק שני ובסנהדרין פרק ראשון ובראשון מחגיגה ואמר לבני עירו הנה רבי אבא יותר חכם ממני להושיבו בראש ושיתנו לו ממון. ובפרק הניזקין אמרו ההוא שיפורא דהוה בי רב יהודה ולבסוף בי רבה ובי אביי ובי רבא. וראיתי תשובה לרבינו שרירא ז"ל שאותו שיפורא היא תיבה כמין שופר כמו שנזכר במשנת שקלים והיו מקבצין שם מעות לישיבה וכן פירש רבינו שלמה ז"ל משמו גם כן וכן בתענית בפרקא דחסידי במעשה של ר' יוחנן ואלפא שהלך אלפא לעסוק בסחורה ורבי יוחנן עסק בתורה ולבסוף מלך ר' יוחנן וכתב רבינו שלמה ז"ל הושיבוהו בישיבה ראש עליהם ונתנו לו ממון וכן הוא האמת כי לפי זה אמר לאלפא אלו עמדת בכאן לעסוק בתורה לא היית צריך לסחורתך ולהניח חיי עולם ולעסוק בחיי שעה. וכן במסכת הוריות בפרק אחרון שאמר רבן גמליאל לרבי יהושע כל כך יש בידך ואתה יורד בספינה ואמר לו ועלי אתה תמיה שני תלמידים יש ביבשה רבי אלעזר בן חסמא ורבי יוחנן בן גודגדא שיודעים לשער כמה טיפות יש ביה ואין להם פת לאכול וכשירר ליבשה הושיבם בראש להתפרנס מהצבור כמו שפירש שם רבינו שלמה ז"ל וכשאמר לרבי יהושע מכותלי ביתך ניכר שפחמי אתה אמר לו אוי לדור שאתה פרנסו שאינך יודע צערן של תלמידי חכמים במה הם מתפרנסים שהיה לו לרבן גמליאל שהיה נשיא להשגיח בענין רבי יהושע שיתפרנס דרך כבוד מהצבו' כמו שנזכר בפרק תפלת השחר ובילמדנו פרשת ויקחו לי תרומה בפסוק כי לקח טוב נתתי לכם הביאו מעשה בחבר אחד שהיה בספינה עם פרקמטוטין ונשברה הספינה ועלה ליבשה ונכנס לבית המדרש ודרש כשראו שהיתה בו חכמה יתירה לווהו גדולי הקהל ועשו לו פסיקא גדולה. וכן בפרשת ואתה תצוה יש מעשה בחבר אחד שהיה עולה לירושלם הכירו בו בני ירושלם שהיה אדם גדול ואמרו לו טול חמשים זהובים ושב אצלינו. וכן בבריתא של קנין תורה שנו רצונך שתדור עמנו ואני אתן לך כמה כסף וזהב ולא נמנע מזה אלא מפני שלא רצה לדור אלא במקום תורה. מכל אלו המעשים נראה שאדה חשוב וצבור צריכין לו מותר ליטול ממון מהם כמו שמותר להתכבד בכבוד תורה ואין זה בכלל הנאות מדברי תורה שזה הוא כבודה של תורה ואינו משתמש בה אבל הוא משמש אותה. ומצינו בהרבה חכמים שהיו חוטבי עצים ושואבי מים וחופרי קרקעות זה היה מדרכי חסידות או היה קודם הגיעם להיות ראשי ישיבות וראשי הסדר או לא היו רוצים להטיל עליהם צורכי צבור אבל אין איסו' בדבר כמו שנראה מאלו המעשים:

ועל זה סמכנו לעשות מעשה בעצמינו ליטול פרס מהצבור להתמנות רב ודיין עליהם ולא נהגנו היתר בעצמינו אלא אחר שנשאנו ונתננו בזה כמו שכתבנו בקונטריס ארוך שיש לנו וראו אותו גדולי הדור הזקנים ואמרו ישר ויישר. וכן ראינו היתר זה נהוג אל הגדולים אשר לפנינו חסידים ואנשי מעשה הגאונים ורבנים אשר צפרנם עבה מכרסינו. וידוע הוא כי תכלית תשמישנו לפני החכמים לא היה כדי לישב בראש כי נכסים היו לנו ומלאכת הרפואה למדנו אשר החכמה ההיא תחיה בעליה דרך כבוד בארץ אדום. אבל בעון הדור נגזרה שמד בכל אותן ארצות והיתה לנו נפשנו לשלל והנחנו כל נכסינו שם והניצול בידינו נתננו אותו לעכו"ם כדי שיעמוד טעמנו בידינו ולא נבא לידי אונס. ודי לנו בזה פתח היתר במה שנהגנו בו כדי שתהיה תורתינו אומנותינו ויום ולילה לא נשבות. ואלו היתה מלאכת הרפואה מספקת בארץ הזאת אשר נשתקענו בה לא באנו לידי מדה זו אבל היא גרועה מאד ולשוב לארץ אדום לא רצינו מפני בלבול אותן מקומות ובכל יום נתחדשו שם גזירות ושמד ומאן דנכית ליה חיויא חבלא מדחיל ליה כמו שהזכירו במדר' רות ובמדרש חזית:

הלומד ע"מ ללמד. לא ידעתי מדוע נדחקו בו המפרשים והוציאוהו מפשוטו ללא דבר. כי לענ"ד אינו אלא כמשמעו. שצריך להיות כוונת למודו לפחות ע"מ ללמד לאחרים. שאם לא כן. אין לו שכר על למודו. ואין מספיקין בידו כלום. כי לחד מ"ד הוי בכלל דבר ה' בזה. מי שיש בידו ללמד תורה. ואינו מלמדה. ולכך סמכו ענין למתני' דלעיל. וזה שלא כדברי המפרשים שחשבו דעל מנת ללמוד בלבד נמי מעליותא היא. וליתא אלא ודאי תחלת למודו צריך להיות ע"מ כך. שאחר שילמד כל צרכו. ילמד חכמתו לאחרים. הלכך לק"מ דלא תני ליה בהדיא. מדת הלמד ע"מ שילמוד. שאין זו מן המדה כלל. אלא ללמד אצטרכא ליה. דאפ"ה יספיקו בידו ללמוד נמי. ואין לו לדאוג מלמוד עצמו. כי אדרבה חבריו ותלמידיו יקיימוהו בידו. איברא הא דקשיא למפרשים הלמד ע"מ ללמד. אמאי אין מספיקין בידו לעשות נמי. דהא פשיטא לאו ברשיעי עסקינן. כמ"ש תי"ט ופשוט. הא כבר תרצה רע"ב. גם י"ל עוד דפירושו שרוצה להיות תורתו אומנותו. דפטור מכל המצות המעשיות. שתלמוד תורה כנגד כולן. לזה ודאי אין מספיקין בידו לעשות. שאין לו אלא כפי מחשבתו וכוונתו הטובה. וכרשב"י וחבריו. ובן עזאי שאמר מה אעשה ונפשי חשקה בתורה. ור"י דמצלי מתלתין יומין לתלתין יומין. ודידן עדיפא מדהרע"ב. דאין ת"ח רשאי ליפטר מג"ח כשיש סיפוק בידו. דאמר רב הונא האומר אין לי אלא תורה. אף תורה אין לו. והיינו כהאי גוונא. ורבה דלא עסק בג"ח. משום דעני הוה ואנוס פטור. ובזה א"צ לדחקו של בכ"מ. שתמוה מאד. אטו ברשיעי עסקינן. חס ליה למימר הכי. אבל הלמד שלא לשמה. לא די שאין לו שכר. ואין מספיקין בידו מאומה. לא מיבעיא ללמד דלא. שהרי אסור ללמוד מרב שאינו הגון (ואפי' היו חכמים צריכין לו. מבטלין ישיבתו. אפי' נכשל רק בעון מקרי. כההוא דסנו שומעניה פא"מ) ואיך יסייעו מן השמים לעוברי עבירה. אשר נוח לו שלא נברא. ושנהפכה שלייתו על פניו. אלא אפי' תלמודו אינו מתקיים בידו. ואינו רואה בו סימן יפה כדאמרינן דואג ואחיתופל לא גמרי שמעתא אליבא דהלכתא (ומ"ש לעול' ילמוד אדם תורה אפי' שלא לשמה כו'. היינו בתחלת למודו לעצמו. אבל ודאי לא יזכה על ידיה ללמד לאחרים תורת אמת שהרי אפי' לעצמו לא יזכה להסכים להלכה כדאמרן. ואיך ישפיע לזולתו מה שאין לו. הא על כרחך לא יגיע למדה זו אלא אחר שכבר זכה לעצמו ללמוד לשמה משא"כ בעוד שאינו עוסק בה לשמה ומעמיד תלמידים. אין תורתו סם חיים. זה פשוט. ובכן עלה פירוש משנתנו ברור בס"ד:

לשמור ולעשות. גם בכאן מעדו קרסולי המפרשים מלעמוד על סלע פירוש המשנה הפשוט. ורחקו לדרך עקלתון. פליאה נשגבה איך עלה על דעתם דבר זר כזה. לומר אע"פ שלא היתה כוונתו אלא לעשות מצות ולא לשמור מעבירות. בהכי איכפל ואיירי תנא. באמת נראה בעיני כשטות. במ"כ האומר שרצה להראות שכל וחדוש בכל מלה שלא תהא לבטלה. ויצא לשבושים רבים. דכל יתר כנטול דמי. ועל זו נאמר ואל תתחכם יותר. כי טעה מאד בזה שחשב שהשמירה הזאת רומזת על ל"ת. גם אין לשון לשמור מעבירות מכוון. כי העיקר חסר. אבל הוא לשון מורגל מאד בתורה. על השמירה בלב. כמו ואביו שמר את הדבר. שמור משמעת. תשמרון לעשות. ושמרת ועשית. לשמור ולעשות. ושמרתם ועשיתם. הרי אלו שמירות הרבה שהם עשאין. ורבים מאד ככה. כולם הוראתם על הזכירה. כדי לקיים ולעשות המצות וגם המניעה מעבירות בכלל לעשות היא. שכל היושב ולא עבר עבירה נותנין לו שכר כעושה מצוה כדתנן שילהי מכות. על כל פנים זה פשוט שהשמירה האמורה כאן במשנה אינה אלא כאותה שנאמרה במקראות הנ"ל ממש. והיא שמירת המצוה במחשבה ובזכרון. כענין שכתוב כי נעים כי תשמרם בבטנך ואין בזה ספק לכן ח"ו למחוק תיבת לשמור. כמ"ש בנוסחת הספר הבא ליד התי"ט. דספרא בצירא כתביה. אע"ג דאתי מהתם. וישכח מחוקק. ואלו הכא שבע סופר. נוסחא דידן ספרא דווקנא כתביה ודאי:

ולא קרדום לחפור בו. מ"ש הרע"ב ואם ת"ח חולה כו'. דברים הללו לקח מפירוש הר"מ ז"ל. אמנם הר"מ גדש המדה שלא מצא זכות לת"ח העני אם הוא בריא ליהנות מב"א. ולא צד היתר לראשי ישיבות ותלמידיהם לקבל מתנות ושכר לימודם כלל וכלל. והרבה לגנות ולחרף ולגדף נוטלי פרס מן הצבור או מיחידים כ"ש מקבלי מתנות בלתי החולים ומדוכאים ביסורים. ושרי ליה מריה שהאריך פה הרחיב לשון ושפת יתר על צדיקי יסודי עולם. כנראה שהיה חוק בישראל מימות עולם להספיק חכמיהם ותלמידיהם וככתוב במורי התורה. ויאמר לתת מנת הלוים למען יחזקו בתורת ה'. ואיך יתחזקו הת"ח על הלמוד. אם אין להם מה לאכול. ואם אין קמח אין תורה. ולכן היה מנהג פשוט. גם בזמן חכמי התלמוד ליהנות ת"ח אפי' ממתנות. ולא עוד אלא שאדם חשוב זוכה בהם לעצמו. אפי' לא נתנו לו בפירוש. דאדעתא דידיה קאתי. כדאיתא פ' הזרוע. בעובדא דההוא שקא דדינרי דאתא לבי מדרשא. קדים ר' אמי זכה בה. וכן נהגו בישיבות הגאונים הקדמונים בבבל כנזכר בספר קבלת ראב"ד ויוחסין. כי ממרחק הביאו לחמם. וכן ישיבות א"י אשר מעולם היתה פרנסתם מצויה מהספקות מתנות ודורנות ואמרו בפירוש כל המביא דורון לת"ח כמקריב ביכורים. כדאי' ר"פ שני דייני. ולא הותנה בזה. שצריך שיהא חולה מוטל במטה. וכנראה מרב ענן שקבל. שלא היה חולה גם לא מדוחק קבל הדורון. אלא רק לזכות המביא במצוה. ולדעת הר"מ יצא שכרו בהפסדו. שנתן מכשול עון לפניו. חלילה לו מלומר כדבר הזה לתת דופי ופגם בחכמי התלמוד יסודי תורתנו. וכן הגאונים ז"ל עמודי הקבלה הם חלילה להרהר אחריהם ולהטיל קוצים בעיניהם. והאמת בכל מה שהרבה הר"מ דברים להוכיח אמתת דעתו. אין בהם הכרח כלל. שבנה יסודו על מה שמצינו מחסידים הראשונים. שלא ביקשו ליהנות מכבוד תורה. ועסקו במלאכה. כלום מביאין ראיה מדורות ראשונים. וכבר אמרו בכיוצא בה. בוא וראה מה בין דורות ראשונים לדורות אחרונים כדאיתא כ"א ר"פ כ"מ. וזה אפי' בתנאים החסידים הגדולים. ותינח מאן דאפשר ליה במלאכה ובחכמה אשר תחיה בעליה כדרך שנתפרנס הר"מ ברפואה (ואף היא אינה אומנות נקיה ולא נמלטה ממכשול כפול. וק"ל) ח"ו להקל בשביל כך בכבוד ת"ח. שלא למד מלאכה ואומנות. ומוכרח להתפרנס מזולתו לכדי חייו. למען תתקיים תורתו בידו. ותמה אני עוד אטו לא סבר לה מר להא דאמר רב. כיון שנתמנה אדם פרנס על הצבור אסור לו לעשות מלאכה בפני שלשה כדאי' ר"פ עשרה יוחסין ובודאי מי שיעסוק במלאכה קבועה בכל יום. הרי הוא כעושה בפרהסיא. אחר שהדבר ידוע ויש לו קול. ודבר שאסרו חכמים מפני מראית העין. אפי' בחדרי חדרים אסור בודאי גם בכאן כמו במקום אחר. ולא אמרו בפני שלשה. אלא לאסור כל מלאכה אפי' קלה ובמקרה. אבל בקביעות שהכל מכירין בו. אפי' עושה בהצנע. הרי הוא כעושה בפומבי בפני הרבה בני אדם. ולא הוצרכו אלא להשמיענו רבותא. שלא יגרום בשום אופן לבוא להקל בכבודו זה פשוט. והכי מוכח נמי מההיא דתנן אהוב המלאכה ושנא את הרבנות. מכלל שהמלאכה והרבנות אינן משתתפים. ולא יתקבצו יחד. הא על כרחך צריך לומר שכל אותן חכמים שעסקו במלאכה לצורך פרנסתם כהלל ורחב"ד וזולתן (שהביא הר"מ ראיה מהם לדבריו) ודאי לא היו ממונים פרנסים על הצבור. ולפי זה הלא עכ"פ אין ראיה לאסור ההנאות וההספקות לראש ישיבה. שמניח כל עסקיו ולומד עם התלמידים. ובפירוש מצינו בפ"ג דהוריות כריב"ג וראב"ח שלא הי"ל לחם לאכול. ונתן ר"ג עיניו בהם להושיבן בראש כדי שיהא להם פרנסה בכבוד. והכי נמי אשכחן פא"נ בר"א דמן עכו דהו"ל ב"ח. ואימנו עליה לריש מתיבתא. ופירש"י שהיו מעשירים אותו. כמ"ש בכ"ג גדלהו משל אחיו. וכדאי' בהדיא ס"פ הזרוע. ואין הוכחה מאותן חסידים יחידים שקדשו עצמן במותר להם. כמו בשאר דברים שהיו מופלגים בחסידות. ואינה מדת כל אדם ולא חובה כלל. ואפי' אותן חסידים עצמן. כמו הלל הזקן שנשתכר בטרפעיק. אע"פ שנהג חסידות זו קודם שעלה לגדולה. מ"מ אחר שעלה לנשיאות בודאי לא היה עוסק במלאכה כלל. שאינו רשאי כנ"ל. ועל כל פנים היה צריך לקבל חוקו הקצוב לנשיא מן הצבור. כראוי לכבוד הנשיא. וכמו שמוכיחים הדברים במקומות רבים בגמרא. אמנם אף מי שלא עלה במדרגת ראש ישיבה ופרנס הצבור. אם איש עני הוא מדוע לא יטול. והרי ר"ג נתרעם על ר"י שפחמי היה. לומר שלא הי"ל לזלזל בכבוד תורתו בכך. אע"פ שחזר ופייסו ונענה לו. משום דר"י בעל מעשה הוה וחסיד גדול יתר מאד. איך שיהא למה יגרע כח ת"ח עני מן סתם עני שבישראל. הרי משנה שלמה שנינו. שאפי' יש לו חמשים זוז חסר דינר ונושא ונותן. או מאתים חסר דינר ואינו נושא ונותן בהם. אפי' אלף נותנין לו כאחד. הרי זה יטול. מעתה הת"ח שאין לו די ספוקו ופרנסתו. על מה זה יורע כחו בכך. ולא מצינו שהותנה על העני שיהא דוקא בעל מום ומוטל במטה שאינו ראוי למלאכה. אלא אדרבה אע"פ שהרי הוא עסוק במשא ומתן ובמלאכה. ואינו מספיק לו. יטול אפי' מאלף כאחת. ואם בסתם עני הבריא ובעל מלאכה כך. כל שכן בת"ח שסתמו אינו ראוי למלאכה. ואם עוסק. בטלתו מרובה ונמצא מפסיד כל תלמודו. דאי ספרא לא סייפא כו'. ועוד שסתם ת"ח חשוב חולה. כדאמרינן מאן קצירי ומריעי רבנן ואם בחכמי התלמוד כך אמרו. בדורות אחרונים שירדה חולשה לעולם. לכ"ש. ואנן יתמי דיתמי עאכ"ו. ואין ראיה מאותן יחידים חסידים הראשונים שהיו כמלאכים. ויש מהן שלא נהנה אפי' מסעודת אביו מיום שעמד על דעתו. והראיה שהביא הר"מ מר"ט שאכל תאנים אחר שהוקפלו רוב המקצועות שאמר אוי לי שנשתמשתי בכתרה של תורה (נדרים כ"ט) אינה ענין לכאן. שבודאי לא יפה עשה שהציל עצמו בכתר תורה. במקום שהיה חייב לפייסו בממון. שהיה מצוי לו. כי עשיר גדול היה. אמנם מה שהביא עוד הר"מ מיונתן בן עמרם. היא לענ"ד סותרת דעתו שהרי רבי נצטער על שחשב שנתן פתו לע"ה. א"כ חלילה לרבי שירצה להכשיל לת"ח שיהנה ממנו. גם כבר אמרו בפירוש כל הנביאים לא נתנבאו אלא כו' ולמהנה ת"ח מנכסיו (פ' חלק דצ"ט) ור"ח עם כל חסידותו. נהנה הרבה משל רבי. ותו קשיא דר' נהוראי שילהי קדושין דאמר מניח אני כל אומניות שבעולם ואיני מלמד את בני אלא תורה. וא"כ איך מצא ידיו ורגליו לפ"ד הר"מ. שבודאי לא נתכוון ר"נ לומר שסמך על הנס שימצא חרוב ועין מים. כדרך שאירע לרשב"י ובנו במערה. אבל הדבר ברור שלא נחלק ר"נ עם ת"ק בזה. שכל שאינו לומד אומנות כלומר לסטות. שאם אין לו מה יאכל. מה יעשה. ולא יבוזו לגנב וגו' למלא נפשו כי ירעב. אבל סבור היה ר"נ שלמוד תורה הוא ג"כ אומנות. המפרנסת לאדם בנערותו ובזקנותו. שפרנסתו מצויה תמיד ע"י המחזיקים בעץ החיים. כל שכן אם יעלה לגדולה. שמצווים לגדלו ולהעשירו. הנה כל בנינו של הר"מ בענין זה נסתר מעיקרו. וגם לקבל מתנות. אע"פ שכתוב ושונא מתנות יחיה. לא כתוב מי שאינו שונא מתנות ימות. ועוד זה כתוב ג"כ לא נאמר על העני אפי' ממדת חסידות. אלא בדיין היושב על המשפט משתעי קרא ובחכמים עשירים מדת חסידות היא ודאי. כמ"ש בר' נחוניא הגדול כששאלו ר"ע במה הארכת ימים. והשיב לא קבלתי מתנות. והוא אדם גדול בעושר היה. כנראה שהיו לו סריסים. (וכמ"ש בס"ד בפי' למעמדות יום א') באדם כזה ודאי חסידות ראוי הוא. אך בעני הצריך לכך. ואינו מקבל. לא מצינו חסידות זו בפירוש. אע"פ שמצינו במשנה כל מי שצריך ליטול ואינו נוטל כו' עליו הכתוב אומר ברוך הגבר אשר יבטח בה'. בצדקה ובמתנות עניים הדברים אמורים וכדי שלא לדחוק על עניים אחרים מניח להם חלקו הראוי לו. אבל הנהנה ממה שנותנין לו במתנה מרצון טוב בעין יפה. פשיטא שאין זה בכלל. שאפי' העשיר אינו נמנע ממנו. אלא ממדת חסידות גדולה ויתרה. כאמור. וכדמוכח מעובדי טובא. ולכן הנודר מתנה אפי' לעשיר. אסור לחזור בו. היכא דסמכה דעתיה. וקבעו ברכה בשם ומלכות להמקבל ואלמלא היה בו שום חשש לא היו קובעים ברכה על הקלקלה בלשון הטבה. והיה מהראוי לברך עליה דיין האמת לפ"ד הר"מ. וצריך לידע שעם כל מה שלמדנו זכות לת"ח ליהנות מבני אדם. לצורך פרנסתו ומשום כדי חייו. ולראש ישיבה אפי' להעשירו כדי שיהא חשוב ונכבד ודבריו נשמעים דוקא בלומדי תורה ומלמדיה שאינן דיינים קבועים בעיר. ועם כל זה. חלילה לו לבזות עצמו ולהחניף לבני אדם כדי שיתנו לו מנה יפה. כי אין לך חלול תורה גדול מזה. ואפי' להתקרב לעשירים בדברי רצוי למען יתנו על פיו. הרי זה שני לגזל בעיני. וכמ"ש עילויא דידי היינו עשויא. וע"ז המלצתי הכאוב את מי רצותי. עב"מ. ולכן אינו מותר כי אם בדבר קצוב מן הצבור שנותנין לו לחם חוקו מקופת הקהל. עמ"ש בסיד בעליית האהבה (קנ"ט) ברם ליושב על המשפט שנתמנה דיין בעירו. דבר פשוט שאסר לו לקבל משום אדם בעולם שום מתנה או דורון כל שהוא. דאפי' שאיל שאילתא פסיל לדינא וכמ"ש בס"ד בח"י לח"מ ס"ט ובי"ד ס"ס רמ"ו. והא דריש מתיבתא שרי לקבולי דורונות. היינו אם נותנין לו שלא בשביל הלמוד. משא"כ בשכר למודו. אסור לו לקבל שכר כמ"ש בי"ד ס' רמ"ו שאסור לקבל שכר על תורה שבע"פ. אלא שכבר נתקלקלו הדורות. שכל הדיוט קופץ ויושב בראש. שאין עיניו כי אם על בצעו. ותקנתו קלקלתו. שבודאי אינו נוטל שכר למוד תורה. כ"א על בטולה. שמבלה איזה זמן בלומד שוא ושקר ושל תוהו. ומבחר הזמן הולך בשחוק וקלות ראש וליצנות. וכל כיעור וגנות'. שאין להאריך בהם. על זה ידוו כל הדווים. אוי לנו מה עלתה בימינו. דאילין דמיקרי נטורי קרתא. אינון חרובי קרתא. עושים מעשי זמרי זמיר עריצים. ומבקשים שכר כפנחס. ומקפחים פרנסת העניים ההגונים. והלומדים הישרים והנאמנים. ודי בזו הערה למי שלא נפגע ולא נשתגע. נחזור ללשון הרע"ב. מ"ש וכן ת"ח שמינו אותו הצבור. מותר לו ליקח פרס כו'. זה הוסיף מדעתו. או לקחו משאר המפרשים שקדמוהו. ולא מדעת הר"מ. איברא היינו דר"א דמן עכו. שהבאנו למעלה (ועיין מ"ש מהרש"א שם) ונ"ל שלא בא רע"ב למעט הת"ח היגע בתורה. ולא קיימא ליה שעתא. כי אם כן לקתה מדת הדין. דבתר עניא אזלא עניותא בלא"ה. בודאי מזונותיו מועטים ופרנסתו מצומצמת מאחר שמזלו עומד לו מנגד. אף חכמתו לא עמדה לו להושיבו בראש להחשיבו בעיני העם. מסתמא יקשה עליהם להספיקו אפי' לחם צר ומים לחץ. דיו חיי צער. ואין לו לדאוג שיאכילוהו לחם לשובע. פן ישמן ויבעט. כל שכן שבטוח הוא שלא יעשירוהו בלי ספק. ואיך ננעול הדלת שאינה פתוחה לרווחה. ונוסיף לה מסגר חזק ומנעול קשה. שלא להניח מחיה ומזון לעבדי ה' הבוחרים בחיי עולם. ומניחים חיי שעה ח"ו לא תהא כזאת בישראל למנוע מדת חסד. מהדבקים בתורת חסד. ונותנים נפשם עליה. ואיך יתקיים תלמודם בידם. כשהם טרודי' ולהוטים אחר פרנסתם. וכבר מצינו גם לחכמי התלמוד מי שאמר לבא ביסא תליא. כי אם אין לחם אין תורה. ורבה ב"א דממשתעי אליהו בהדיה. אמר בארבעה לא מצינא. ואמרו לא ניתנה תורה אלא לאוכלי המן. וכמה הפליגו חז"ל בשכר המחזיק בידי ת"ח ומהנהו מנכסיו. הא לא בא הרע"ב להוציא. אלא מי שאינו צריך למתנות. וממציא עצמו לכך. ליהנות מבני אדם. בשביל תוספת מעלה של למוד. והוא כמות לא ישבע (וכדרך רוב רבני דורנו בעו"ה המכבידים עולם על הצבור. לצבור כחול כסף. לא שבתה מדהבה) שהרי נמצא זה תלמודו שלא לשם שמים. וטוב ממנו הנפל. ולא אמרו גדלהו אלא למצוה ומרצון טוב ורוח נדיבה. לא לעשות תחבולות ונכלים ועולים כמוכס שאין לו קצבה. כי אלה הם גזלנים מובהקים בדרך כבוד. וכן הלמד מתחלה על מנת כן. כדי שיהא לו הלמוד למשענת חייו. ולהיות פרנסתו מצויה בכבוד. אע"פ שיש לו דרך ואופן להתפרנס מבלתי הנאה מד"ת. הרי זה בכלל כי דבר ה' בזה. ור' נהוראי (מלבד דיחידאה הוא) לא כוון שימנע אדם עצמו ממלאכה. ולא חלק גם על שמעיה דפ"ק דמכלתין אלא עצמו פטר מחיוב למוד אומנות אחרת לבנו. שאם יזכה בה ישיג פרנסתו מכל מקום אם ע"י ריוח אחר. או ע"י מעלת התורה שתכלכלהו בכבוד. כנ"ל. גם לא היה לו ברירה לר"נ. בודאי לא היה בקי במלאכה ואומנות אחרת. אך חלילה לא נתכוון שצריך שיתפרנס דוקא מן התורה ח"ו. שאין זו תורה לשמה (ולא הקשינו ממנו לר"מ ז"ל. כי אם מצד שהחליט איסור הנאת התורה כלל רק לחולים ולבעלי יסורין שאי אפשר להם לעסוק במלאכה. דהא ודאי הוי תיובתיה ודו"ק) אבל הת"ח שלמד תורה לשמה מה לו לעשות אם לא השפיעו לו מן השמים עושר די ספוקו. ההכרח לא יגונה לקבל מתנות מב"א לכלכל עצמו וביתו די הצריך ללחם חוקו. ובלי ספק גם מצוה היא בידו שנכנע לסבול גזרת בוראו לטעום מרירות. יותר מזית (בתנאי שאי אפשר לו להשיג מחייתו ופרנסתו ע"י מלאכה ואומנות או סחורה. אם לא שיתבטל מעסק התורה מכל וכל שיצטרך לשוט למזרח ולמערב. ברחובות ובשווקים כל היום עד הערב) וזכות גדול הוא לנותנין ומהנין אותו. כדי שיוכל להתמיד ולשקוד על עסק התורה. ומקרא מלא הוא ויאמר לתת מנת הכהנים והלוים למען יחזקו בתורת ה'. ומדוע יגרע מנת החכם המורה בתורה שאין לו כ"ד מתנות וכמש"ל. ע"פ היה נוטל (בא"א) עה"פ בוז יבוזו לו לא כשמעון אחי עזריה ור' יוסי נשיאה שהיו מפרנסים אותם כדי שיעסקו בתורה וא"ח בת"ח שמניח מלאכתו ועוסק במלאכת שמים שבני עירו מצווין לעשות לו מלאכתו: