פרקי אבות פרק ד משנה כב

ראוי לדקדק מי לא ידע בכל אלה כי הכל למיתה הן עומדין, ועוד דהכי הוה ליה למימר החיים למות והיה מקביל לחלוקת והמתים להחיות, ועוד כי הול"ל והמתים לחיות מקביל אל מ"ש הילודים למות ולמה אמר להחיות שהוא פועל יוצא. ועוד יש להבין למה כפל ואמר לידע ולהודיע ולהודע ואם כדברי הרמב"ם ז"ל שפירש שיודע העתידים להולד ואשר הם נולדים עתה וימותו ואשר יחיו אחר המות וכוונתו שהשי"ת יודע העבר והעתיד וההווה יקשה על כי שלא נזכר במשנה שם הקב"ה. ועוד שכל שלשתן לשון עתיד. ועוד אומרו שהוא אל הוא היוצר וכו' הוא דבר פשוט כי אלהי עולם ה' בורא קצות הארץ. והנביא אמר ממזרח שמש עד מבואו גדול שמי בגוים ואז"ל שקוראים לו אלהא די אלהיא ר"ל שהכל מודים במציאות סבה ראשונה לכל הדברים. ועוד למה כפל יוצר ובורא בהיות שניהם אחד. ועוד כי מה שאמר הוא הדיין הוא עתיד לדון הוא כפל הענין. עוד מה שאמר ולא מקח שוחד איך יצטרך להרחיק מן השם יתב' מה שלא יצוייר ואף לא ידומה כי איך ינתן לו שוחד ומה יהיה השוחד. ועוד יש להבין מאי קאמר ואל יבטיחך יצרך שהשאול בית מנוס לך כי בודאי שאם יבטיחהו יצרו הרע שילך לשאול שהוא הגיהנם הלא אז יראה ורעד יבא בו ולא ישמע בקולו:

ואפשר לומר שכוון למ"ש רז"ל פרשת ויקהל ויום המות מיום הולדו יום מיתתו של אדם גדול מיום לידתו למה שביום שנולד בו אין אדם יודע מה מעשיו אבל כשמת מודיע מעשיו לבריות, א"ר לוי משל לשתי ספינות פורשות לים הגדול אחת יוצאה מן הלמין ואחת נכנסת ללמין זו שיוצאה מן הלמין היו הכל שמחין בה זו שנכנסת היו הכל עצבים בה פקח אחד היה שם אמר חילופי הדברים אני רואה זו שהיא יוצאה מן הלמין לא היו הכל צריכין לשמוח שאינם יודעים באיזה פרק היא עומדת ומה ימים מזדווגים לה ומה רוחות מזדווגות לה וזו שנכנסת ללמין היו הכל צריכין לשמוח לפי שהם יודעים שנכנסה בשלום ויצאה בשלום ע"כ. והנה האדם כשנולד כמו הספינה היוצאה מן הלמין, ועז"א השלם הזה הילודים למות כלומר האדם כשנולד הוא מעותד למות כי אפשר יתפתה מיצרו אשר בכל יום צופה לו ומבקש להמיתו ולכן אין לשמוח כשהאדם נולד כי לא ידע מה ילד יום. אמנם האדם כשמת והלך כל ימיו בדרכי ה' הוא כמשל הספינה שנכנסה בשלום ועל זה ראוי לשמוח כסברת הפקח על כן אמר והמתים להחיות כלומר שנכנסו להחיות את נפשם לחזות בנועם ה' ולבקר בהיכלו ועל כן בכו לאובדים ולא לאבדה וראוי לשמוח במיתתם:

ואפשר עוד לומר שהשמיענו מה שארז"ל הרוצה שיחיה ימות והרוצה שימות יחיה כלומר כי בהיותו ממית את עצמו בזה העולם הרי הוא מחיה את עצמו לעולם הבא והרוצה שימות יחיה בזה העולם ויתעדן בתענוגי עולם ובזה הוא סבה שימות לעוה"ב, ע"כ השמיענו השלם הזה כי אין האדם נולד ובא לעולם הזה כדי שיחיה בו בתענוגי עולם רק כוונת תולדתו הוא כדי למות על דרך זאת התורה אדם כי ימות וגו' אין התורה מתקיימת אלא במי שממית עצמו עליה כי לכך נולד להמית עצמו בסיגופים וענויים, וז"ש הילודים למות, ואמר והמתים להחיות כלומר והעושים כן וממיתים את עצמם ואת תאותם הלא אלו הם סיבה להחיות את נפשם לעוה"ב, ולהפך והחיים לידון כלומר אותם אשר הם רוצים להיותם חיים בזה העולם מהתענג ומרוך הלא אלו עתידים לידון כלומר להיותם נדונים על זה:

ואפשר שרצה לומר אל יחשוב האדם כי לפחות ימי שנותיו שבעים שנה וחיה יחיה עד עת קץ השבעים וימתין לעשות תשובה עד זקנתו, לכן אמר הילודים למות כלומר מעת הלידה הוא מעותד למות ולכן ישוב היום שמא ימות למחר, ואל זה כוון שלמה המלך ע"ה שאמר ויום המות מיום הולדו כי מעת לידתו מעותד אליה. ואמר והמתים להחיות כלומר המתים אחר שמתו מחיים אותם באותו העולם וזהו להחיות דקאמר כדי להענישם להנקם מהם, וז"ש והחיים לידון כלומר מה שמחיים אותם שם הוא כדי לדונם בגיהנם. ואמר לידע וכו' שהוא אל הוא היוצר הוא הבורא כלומר ראוי לידע ולהודיע ולהודע שהוא יתברך אל והוא היוצר והבורא כי בורא עולם ה' ובודאי שגם יוכל לנטוע ולברוא האדם אחר מותו ואין בזה תמיה כלל. ולפי פי' זה צריך לגרוס והחיים לידון בלא ה"א כדגריס רבינו עובדיה ז"ל:

ואפשר כי מ"ש הילודים למות ולא אמר להמית הכוונה לפי שידוע שאין רע יורד מלמעלה ואין השי"ת ממית לשום אדם כי בחטאו מת ולכן אמר למות כי מאליו הוא מת, אמנם בענין הטוב אמר להחיות כי יתברך שמו הוא הוא המחיה את המתים ומפתח של תחית המתים מסורה בידו:

ואפשר ג"כ שמ"ש והמתים להחיות והחיים לידון בא לתת טעם לקושית צדיק ורע לו רשע וטוב לו ויהיה קשר למשנה הזאת עם הקודמת כי אפשר שיקנא לבו בחטאים בראותו כי ישליו אוהלים לשודדים ואותה הקנאה היא המוציאה את האדם מן העולם כי ממנה יבא לידי כפירה לומר שוא עבוד אלהים ע"כ אמר אל יקנא לבך בחטאים כי הכל למיתה הם עומדים והילודים למות ואם אתה רואה צדיק ורע לו דע לך שהיא לטובתו וז"ש והמתים להחיות כלומר אותם שהם חשובים כמתים מרוב היסורים הכוונה היא לטובה להחיות את נפשם וממרקים ביסורין איזה עון אשר חטא כי אין אדם צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא וכן הרשעים אשר הם חיים בעולם הזה וילכו גם עשו פרי הוא כדי לידון לע"ל וע"ז כוון במ"ש והחיים לידון:

ואמר לידע להודיע ולהודע שהוא אל וכו' נקט שלש הודעות אלה לתת טעם לשלש חלוקות שזכר, אם לחלוקת הילודים למות טעם למה נגזרה המיתה על כל הברואים ובפרט עם מאמרם ז"ל והנה טוב מאד זו מות ומה הוא הטוביות שבו, וגם לתת טעם לחלוקת והמתים להחיות ולמה צריך שיחיו המתים ויותר טוב להם שיתעדנו שם בגן עדן צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם. ועוד טעם למ"ש וחיים לידון כפי זאת הגרסא וגם כפי הגרסא שאומר והחיים לידון אפשר שמדבר על המתים אחר שחיו כי הם מעותדים לידון ולמה לא די במה שדנו אותם בעולם הנשמות והוצרכו לדון אותם אחר התחיה. ופירש אח"כ השלש הודעות האלה מה הם כי מ"ש לידע הכוונה לידע שהוא אל כלומר כי המיתה הוצרכה לאדם כדי שידע שהוא יתברך אל שאילו לא היה האדם מת היה עושה עצמו אלוה וכמעשה דחירם מלך צור מפני שהאריך ימים עשה את עצמו אלוה. וז"ש והנה טוב מאד זו מיתה כי על ידה יודע האדם שהוא יתברך האל והוא טעם למ"ש הילודים למות. וגם כפי דרך זה אפשר שמ"ש לידע שהוא אל הכוונה שאין אדם יכול לידע עצמות אלהותו יתברך רק אחר המות בהפרד הנשמה מן הגוף על דרך כי לא יראני האדם וחי. ואמרו הוא היוצר הוא הבורא הוא המבין הוא פירוש לחלוקת להודיע שאמר שהוא טעם למ"ש והמתים להחיות שעיקר סבת התחיה הוא להודיע לאדם שהוא היוצר והוא הבורא שהרי אחר ששב האדם אל עפרו והגוף חלף הלך לו אח"כ הוא יוצר ובורא אותו יש מבין בזה שמוכיח סופו על תחלתו כי הוא היוצר הוא הבורא אשר יצר את האדם בחכמה, וסמך אל יצירת האדם הוא המבין לפי שביצירת אדם וחוה אמר הכתוב ויבן ה' אלהים את הצלע ואז"ל שהתבונן מהיכן יבראנה והוא לשון תבונה. ולפרש מ"ש ולהודע שהוא כנגד חלוקת והחיים לידון אמר הוא הדיין הוא העד הוא בעל דין ברוך הוא שאין לפניו לא עולה ולא שכחה ולא משוא פנים ולא מקח שוחד הכוונה כי מה שרצה יתברך לחזור ולדון את כל העולם כלו אחר התחיה הוא כדי לפרסם לכל העולם שאין לפניו משוא פנים וכו' ולזה נקט לשון להודע כלומר להודיע בפרסום גדול גלוי לכל העמים ובהיות נידון כל אחד ואחד בפני כל העולם כלו אז כלם יעידון ויגידון כי כל משפטיו צדק ואמת:

ואפשר עוד לומר כי מ"ש לידע ולהודיע וכו' הוא מקושר עם מ"ש והחיים לידון ופירש אופן הדין על מה הם עתידין לידון, ראשונה הוא לידע כלומר אם לא למד תורה תובעים ממנו למה לא ידע כי היה לו ללמוד ולידע, ואם למד וידע תובעים ממנו כי היה לו להודיע לאחרים וזהו להודיע דקאמר כי חייב האדם ללמוד וגם ללמד לאחרים, ואם לימד והודיע לאחרים תובעים ממנו להודע כלומר שהיה לו לעשות כאברהם אבינו באופן שבסבתו יודע טבעו יתברך ואלהותו בעולם שהוא אל הוא היוצר וכו'. ואמר ארבע חלוקות שהוא אל הוא היוצר הוא הבורא הוא המבין כנגד ד' עולמות והם עולם העשיה ועולם היצירה ועולם הבריאה ועולם האצילות. כנגד עולם העשיה אמר שהוא אל כי היה ראוי לעשות שיודע טבעו בעוה"ז שהוא האל ואין עוד אחר. וכנגד עולם היצירה אמר הוא היוצר, וכנגד עולם הבריאה אמר הוא הבורא, וכנגד עולם האצילות אמר הוא המבין לפי שאותו העולם אין שום בריה יכולה להשיג ולהבין בו שום דבר כי הוא נעלם מכל הברואים, ועז"א הוא המבין כי הוא לבדו המבין בו ולא אחר והיה ראוי לאדם לפרסם ולעשות שיודע בכל העולם שהוא השליט בכל הארבעה עולמות:

אמר עוד הוא העד הוא הדיין וכו' האמת שמצינו גרסאות מתחלפות בזה אית דגרסי הוא העד הוא הדיין ואית דגרסי הוא הדיין הוא העד, ויש ליישב שתי הגרסאות כי מאן דגריס הוא הדיין ואח"כ הוא העד תפס הסדר בתחלת דינא וזה כי בתחלה יושב הדיין לדון ואח"כ העדים ממשמשין ובאין. ומאן דגריס הוא העד הוא הדיין עשה עיקר מסוף דינא ומגזר דין שגוזר הדיין ובהיות שגזרת הדיין הוא אחר קבלת העדות ע"כ גריס בתחלה הוא העד ואח"כ הוא הדיין באופן כי כל אחד מהגרסאות אפשר לישבם. אמנם אומרו הוא בעל דין כי כל הגרסאות שוות בזה וגורסים זאת החלוקה אחר חלוקת העד והדיין וקשה להולמו כי תחלת כל דבר הוא הבעל דין התובע את חבירו לפני הדיין ואם אין תביעה אין כאן לא דיין ולא עד וא"כ קשה דחלוקת הוא בעל דין הוי ליה למנקט ברישא. ואפשר לומר שמה שאמר הוא בעל דין אין הכוונה על ענין התביעה כלומר שהוא התובע רק בא לתת טעם נכון למה שאמר הוא העד הוא הדיין כי הרי הדין פשוט שאין עד נעשה דיין וא"כ קשה איך הקב"ה הוא עד ודיין והשמיענו דלא ראי זה כראי זה דהיינו בדין בשר ודם שצריך שידון על פי התורה ודיניה אמנם בשי"ת לא שייך כלל כי הוא הבעל דין והוא המצוה כל הדינים כולם ויגזר אומר ויקם לו וכיון שהוא בעל הדין ורצונו הפשוט הוא הדין האמתי וא"כ ראוי הוא שהוא העד והוא הדיין:

ואפשר לתרץ באופן אחר וידוקדק אמאי חזר ואמר והוא עתיד לדון שהרי אמר למעלה שהוא הדיין ולמה חזר וכפל. ואפשר כי באלו הארבע חלוקות עד ודיין ובעל דין ועתיד לדון השמיענו שני ענינים. האחד מחודש מן הראשון וזו אף זו קתני, ובראשונה השמיענו שהוא העד והדיין אף אם בדין בשר ודם אין עד נעשה דיין, ואלו השמיענו זה בלבד הייתי אומר דהיינו בדברים ובעבירות שבין אדם לחבירו כמו גזילה גניבה וכיוצא כי אז יש בעל דין תובע וצעוק יצעק לפניו יתברך ושמוע ישמע צעקתו ויהיה הוא העד ודיין ביניהם, אמנם בדברים שבין אדם למקום כי אז אין שם תובע רק השם יתברך אז הייתי אומר כי א"א שהתובע בעצמו ידון את דינו ויעשה דין לעצמו לכן השמיענו אף גם זאת השם ית' אפי' בדברים שבין אדם למקום שהוא הבעל דין והתובע הוא בעצמו עושה או שתיהן הוא הבעל דין והתובע והוא עתיד לדון את דינו ועושה דין לעצמו לפי שאין לפניו לא עולה וכו':

אמר עוד שאין לפניו לא עולה ולא שכחה ולא משוא פנים ולא מקח שוחד מנה אלו התארים ותו לא לפי שהם כנגד השלש חלוקות שזכר הוא עד ודיין ובעל דין. ונתן טעם לדבר. כנגד הוא בעל דין אמר שאין לפניו לא עולה כי לפעמים הבעל דין טוען טענת שקר כי בני אדם יעשו עולה וידברו כזב והקב"ה הוא בעל דין שאין לפניו עולה. וכנגד חלוקת העד כי עד שהוא בשר ודם אפשר לפעמים שישכח את העדות אשר ראה ושכח מקצתו או כלו אמנם השי"ת הוא העד שאין לפניו שכחה כלל ומעיד העדות כאשר הוא. וכנגד חלוקת הוא הדיין אמר שאין לפניו לא משוא פנים ולא מקח שוחד ושתי החלוקות הן אחד כי המקח שוחד הוא סיבת המשוא פנים והמשוא פנים הוא דבר דשייך בדיין, ולכן כנגד מ"ש הוא הדיין אמר שאין לפניו לא משוא פנים ולא מקח שוחד.

ולהבין מ"ש ולא מקח שוחד כי איך שייך לומר בו יתברך מה שלא יצוייר ולא ידומה בו:

והרמב"ם ז"ל פי' שענינו הוא שלא יקח שוחד הטובות כמו שיעשה אדם אלף טובות ורעה אחת שלא ימחול השי"ת העבירה ההיא לרוב טובותיו ויחסר לו מאלף טובותיו טובה אחת או יותר אבל יענש על זאת הרעה האחת ויגמלהו על הטובות ההם כלם וזהו ענין לא יקח שוחד והוא כמו לא ישא פנים שיענש הגדול במעלות על דבר מועט כמו שנענש משה רבינו ע"ה על חטא הכעס, וגמול עשו הרשע על כבוד אב ואם, ונבוכדנצר על כבוד השי"ת כמו שנתבארו בסנהדרין עכ"ל:

ואצלי פירוש זה הוא אמת ויציב, אמנם צריך להבין מאי קאמר שהכל שלו שנראה שרצה לתת טעם למ"ש ולא מקח שוחד ולפי דרך זה נראה שנותן טעם לפגם דבשלמא אם היה שייך ולא מקח שוחד בממון היה נותן טעם לשבח שהכל שלו כי לו הכסף ולו הזהב אמנם פי' הדברים שוחד של מצוה מאי שהכל שלו דקאמר, ואפשר שנתן טעם מספיק למה לא יקח שוחד של מצות ויעבור את העבירה מפני המצוה זו תחת זו לפי שכל זה השוחד של מצות הוא שלו יתברך לפי שהאדם אינו עושה במצוה רק התחלה לבד והשאר הקב"ה עושה אותו וכמ"ש הכתוב גול על ה' דרכך ובטח עליו והוא יעשה וכן כתיב ה' יגמר בעדי ואין המצוה נקראת אלא על שם גומרה כדכתיב ואת עצמות יוסף אשר העלו בני ישראל וכו' ולא נקראת אלא על שמם של ישראל שהם גמרו אותה וכן כל מצוה ומצוה אשר יעשה אותה האדם כלה שלו ית' ואין לאדם בה חלק ונחלה רק החפץ והרצון וא"כ איך יעלה על הדעת שיקח שוחד של מצות תמורת העבירות שהרי כל המצות הם שלו וז"ש שהכל שלו וכיון שכל המצות הם מעשה ידיו יתברך כי הבא ליטהר מסייעין אותו והבא ליטמא פותחין לו הוא לבדו עושה העבירה תחלה וסוף ולכן לא יחליפנו ולא ימיר טוב ברע ורע בטוב ולא יקח שוחד של מצות:

ועם זה הענין נבין ונדע טעם נכון למ"ש ז"ל עבירה מכבה מצוה ונראה מכלל דבריהם שאין מצוה מכבה עבירה ואף אם נראה היות דבר זר כי מדה טובה מרובה על מדת פורענות ועם מ"ש הוא מובן וצדקו יחדו דברי רז"ל כי בהיות שהמצוה היא כלה שלו יתברך ואין חלק לאדם בה רק כגרגיר חרדל והעבירה היא כלה מעשה ידיו של האדם ע"כ יש כח בעבירה לכבות את המצוה ואין כח במצוה לכבות את העבירה ועם זה נסתלקה הקושיא שהקשה הרי"א ז"ל על פי' הרמב"ם ז"ל:

ואמר עוד ודע שהכל בא לפי חשבון השמיענו מה שאמרו ז"ל מגיד לאדם מה שחו שאפי' על שיחה קלה שבין איש לאשתו עבירות קלות שאדם דש בעקביו הכל בא לפי חשבון. ואל יבטיחך יצרך להבין מה בטחון הזה אשר יבטיחהו שילך לשאול ואם כה יאמר לו יצרו הרי זה מפחידו לא מבטיחו:

ושמעתי מפי החכם האלהי הרב ר' משה קורדואירו ז"ל כי האדם אשר כל ימיו הרבה לחטוא ולהרשיע ולהכעיס את בוראו הוא מתיאש מן הרחמים ומוסיף על חטאתו פשע באומרו כי אחר שאבדה תקותו מן העוה"ב הוא חפץ על הפחות להתענג בעוה"ז וכמו שהיה באלישע אחר שאחר ששמע מאחורי הפרגוד שובו בנים שובבים חוץ מאחר הפקיר עצמו לעבור על התורה כלה כי נתיאש מן הרחמים ובודאי שטעה בזה כי אין דבר עומד בפני התשובה ואם היה שב בתשובה שלמה הוא ית' היה מקבל אותו. וז"ש ואל יבטיחך יצרך שהשאול בית מנוס לך כי בהכרח תורד אל שאול על מה שעשית כבר ואם תחטא עוד אינו מעלה ואינו מוריד ולא תוסיף לדאבה עוד דע כי זו הבטחה של שקר שהכל בא לפי חשבון כקטן כגדול עבר והוה ועתיד. וע"כ אמר למעלה ודע שהכל בא לפי חשבון וסמך אליו ואל יבטיחך יצרך וכו' והביא ראיה לדבר כי הבטחה זו היא שקרית ואמר שעל כרחך אתה נוצר ועל כרחך אתה נולד ועל כרחך וכו' כלומר כמו שכל אלו הפרטיים הם נעשים על כרחך וזה בא בהשגחתו ית' כי הוא משגיח על כל פרט ופרט וכן ג"כ ועל כרחך אתה עתיד ליתן דין וחשבון לפני מלך מלכי המלכים ותובעים ממך חשבון כל פרט ופרט ולכן אל יבטיחך יצרך וכו' עכ"ל:

ואפשר לי לומר כי מ"ש שאול הכוונה על הקבר כמו שאמר הכתוב כי לא שאול תודך וגו' ואמר ואל יבטיחך יצרך הבטחה זו שהקבר הוא בית מנוס לך כלומר שאין אחר הקבר דין ודברים עמך כלל כי שם ינוחו יגיעי כח ודי לך במה שאתה מונח בין המצרים גדר מזה וגדר מזה, כי הבטחה זו שקר כי כמו שבזה העולם יש השגחה פרטית על הכל שעל כרחך אתה נוצר ונולד חי ומת, ג"כ בעוה"ב על כרחך אתה עתיד ליתן דין וחשבון לפני מלך מ"ה הקב"ה כי יש דעת וחשבון בשאול אשר אתה הולך שמה:

ואם נאמר שמ"ש שאול הוא על הגיהנם אפשר לישבו שאמר אל יבטיחך יצרך שהגיהנם הוא בית מנוס לך ואחר אשר הורידוך שמה ודנו אותך בדינה של גיהנם לפי עונותיך תכף יעלו אותך תחת כנפי השכינה כי לא תמצא נשמת האדם מנוח לכף רגלה עד אשר תחזור ותתגלגל גלגולים רבים לזה העולם עד אשר תשתלם לגמרי בעשה ולא תעשה. וז"ש שעל כרחך אתה נוצר וכו' כלומר דע לך כי זו אינה הבטחה כלל כי אפי' אחר שהורידך לשאול על כרחך אתה נוצר פעם אחרת ועל כרחך אתה נולד וכו' ואחר המיתה האחרת אחר שבאת בגלגול אתה עתיד ליתן דין וחשבון וכו'. ואפשר עוד לפרש שמ"ש שהשאול בית מנוס לך אינה הבטחת היצה"ר וסכינא חריפא פסיק ליה להאי לישנא, והכוונה בהיות כי הבטחות היצה"ר לאדם רבו למעלה ראש עד כי חדל לספור כי אין מספר ולכן אמר אל יבטיחך יצרך כלומר ההבטחות אשר הוא רגיל להבטיחך לא תאבה לו ולא תשמע אליו כי דע לך בני שאין בדבריו ממש ואין מי שיציל אותך מגיהנם, שהשאול הוא בית מנוס לך אם תאשם ותחטא. והזכירו בשם מנוס להפחידו יותר כלו' והלואי שתזכה לרדת לגיהנם שאם תזכה יהיה לך כבית מנוס כי יש רעה חולה מזו ורשעים רבים אינם זוכים להיות השאול בית מנוס להם רק נפשם הולכת בתוך כף הקלע וראיה לזה שהרי על כרחך תודה שאתה נוצר ונולד וחי ומת וכן ע"כ תודה שאתה עתיד ליתן דין וחשבון ולכן אל יבטיחך יצרך כי אין בפיהו נכונה. ולגרסת הספרים דגרסי שיש בשאול בית מנוס לך אפשר לפרש אל יבטיחך יצרך שיש בשאול בית מנוס לך כלומר שיש לך לטעון טענות שם שהם בית מנוס לך הלא הם שעל כרחך אתה נוצר וכן ע"כ אתה נולד וכמו שעל כרחך אתה נוצר ונולד ובעון חוללת ג"כ על כרחך אתה חי ועל כרחך אתה מת כלומר הצדיק נקרא חי והרשע מת ואתה מוכרח במעשיך הן להיות חי וצדיק או להיות רשע שנקרא מת באופן שכיח שאתה מוכרח במעשיך אין דין וחשבון, ע"כ אמר אל יבטיחך בזה שאינו אמת ועל כרחך אתה עתיד ליתן דין וחשבון כי בחירי אתה ולא מוכרח:

והר"ם אלשקאר ז"ל כתב וקיצר רוב השרשים אשר כתב הרי"א ז"ל שהשרישנו התנא הזה וז"ל אפשר לפרש בקיצור טעם הילודים למות השרישנו שורש אמתי כי במות האדם יפסיד גופו אמנם רוחו ונשמתו אליו יאסוף ותשאר קיימת ומוספת שלמות וזהו מאמר שלמה הע"ה וישוב העפר על הארץ כשהיה אמנם הרוח לא הזכיר כשהיה לפי שהיא מוספת שלמות. או יש לומר תרצה ראיה שהרוח תשוב לטבעה שהרי אנו רואים שהחומר הוא חוזר ליסודו ק"ו לרוח שהיא רוחניות שתחזור לשרשה וזהו אומרו הילודים למות כלומר תדע מי הוא שימות באדם הוא הדבר הילוד והוא החומר אשר הורכב ממנו הגוף אמנם הרוח כבר היתה במציאות מששת ימי בראשית ונבראה עם האור הראשון. השורש השני בא להודיע אימתי תהיה זמן התחיה כשיכלו כל הנשמות שבגוף, וז"ש הילודים למות כלומר כשתראה שכל חי שנולד ימות אז הוא זמן המתים להחיות והוא זמן התחיה. עוד בא להשרישנו שורש שלישי שהקמים בתחיה יחיו חיים ארוכים בהשגה שכלית וישתעשעו בסודות התורה, וז"ש והמתים להחיות כלומר שיחיו החיים האמתים. שורש רביעי בא להודיענו שכל מי שקבל צער בזה העולם או מי שהמית עצמו על דברי תורה הוא אשר זוכה לתחיה האמתית, וז"ש והמתים להחיות, אמנם מי שהם חיים בזה העולם בתענוג הם שעומדים לקבל עונשם כפי פעולתם. וז"ש והחיים לידון. שורש ה' להודיענו שכל העומדים בתחיה יכירו וידעו את קרוביהם ובני משפחתם כמאמר הנביא והשיב לב אבות על בנים וגו', כלומר שיכיר אב לבן ובן לאב וז"ש לידע, ואמר להודיע להשרישנו שבזמן התחיה ידעו כל החוטאים בנפשותם כי שקר נחלו אבותם הבל ואין בם מועיל יעידון ויגידון כלם כאחד כי ה' הוא האלהים בידו הכל שהוא עד הוא הדיין ויודע פרטי האנשים, ומה שאמר ולהודע שיחזרו הדבר מושכל הראשון שהוא הבורא הוא היוצר וכו':

והרב רבי אפרים ז"ל כתב הילודים כבר סופן למות והמתים שכבר מתו סופן לחיות בסוד גלגול נפש והחיים שכבר זכו אל החיים ולנוח ולעמוד לגורלם לקץ הימין סופן לידון ביום הדין הגדול בעמק יהושפט כי אפי' הצדיקים גמורים יראים ממנו שנדונים שם וכל זה אני אומר לידע כלומר למען דעת כל עמי הארץ גלגל זה שהעולם חוזר בו כדי שייטיבו את מעשיהם, ולהודיע גם הם לאחרים, ולהודע שיהיה הדבר גלוי לכל העמים כדי שייראו מלפניו כי הוא היוצר וכו', ולא מקח שוחד בחיר"ק ויש גורסין מקח בפת"ח וזה לא משתבש שלשון תורה לחוד ולשון חכמים לחוד עכ"ל:

והרב רבי מנחם לבית מאיר ז"ל כתב והחיים לידון כלומר שאף בעולם הזה ידונו בקצת עונש אע"פ שתכלית העונש הוא לעוה"ב. וי"מ החיים אחר זמן התחיה, לידע האדם בעצמו. ולהודיע לבניו אחריו. ולהודע לכל העולם שהוא אל. וי"מ לידע הנולדים ולהודיע העתידים לבא ולהודע כאשר יחיו אחר המות. שהוא אל רוצה לומר גבור קנא ונוקם, הוא היוצר בכל יום וממשיך הויותיו כענין המחדש בכל יום תמיד מעשה בראשית, הוא הבורא בתחלת הבריאה יש מאין ומתוך כך יוכרח להאמין שהוא גומל ומעניש, הוא המבין שידיעתו כוללת ומקפת אין נעלם ממנו, הוא עד כלומר שמשפטיו יעידו על ענין האדם כאלו הוא מעיד עליו כי לפי העונש יבחן ענינו ואף שימצא צדיק ורע לו מ"מ יודע כי לא בחנם, שאין לפניו וכו' לא מקח שוחד כלומר אף אם הוא צדיק גמור לא ישא לו פנים להעביר לו שום חטא ולא יקח שוחד דמצות ואם עשה עבירה אחת אפי' עשה מאה מצות כנגדה לא תמחק העבירה אלא יעניש על העבירה ויגמול על כל מצותיו ז"ש והכל לפי חשבון. ואל יבטיחך יצרך שיש בשאול בית מנוס שתוכל להשתדל להנצל מהגיהנם ע"י תשובה ומע"ט שם שאין אחר המות שום השתדלות מועיל. שעל כרחך אתה נוצר זה אינו נקשר עם מה שסמוך לו אלא הכוונה לומר אל יבטיחך יצרך וכו' שעל כרחך אתה עתיד ליתן דין וחשבון ואגב זה הזכיר את כולם על הסדר וכו' עכ"ל:

והרמ"ה ז"ל כתב הוא היוצר במחשבה הוא הבורא במעשה שמוציא את הדבר לידי מעשה הוא המבין את כל המעשים קודם עשייתן עכ"ל:

ורבינו יונה ז"ל כתב לידע כלומר כלם צריכין לדעת מאחרים שילמדו אותם וגם להודיע אח"כ הם לאחרים וזה הדבר עתיד להודע בעוה"ב מעצמו בלא מלמד כמו שנאמר לא ילמדו עוד איש את רעהו לומר דעו את ה' כי כולם ידעו אותי למקטנם ועד גדולם וז"ש שהוא אל הוא היוצר את הבריות מלידה ומבטן ומהריון ויוצר הוא תחלת המעשה ובורא הוא גמר המלאכה כי איננו כמו עשית הכלי כי אחר שנגמר א"צ עוד לעושהו כי האדם בכל עת ובכל זמן צריכים לבוראם כמו שאמר דהמע"ה דעו כי ה' הוא אלהים הוא עשנו ולו אנחנו כלומר שאחר שעשאנו אנחנו צריכין לו בכל עת ובכל שעה ובכל רגע עכ"ל. ועל דרך זה אני אומר מ"ש הכתוב לה' הארץ ומלואה וגו' כי הוא משגיח בארץ לאפוקי סברת הכופרים בזה ואומרים השמים שמים לה' ואמר ראיה ע"ז כי הוא על ימים יסדה כי הבנאי אחר שבנה הבית על יסוד חזק אין הבית צריך עוד לבנאי אבל הקב"ה יסדה על ימים ואם הוא לא ישגיח עליה להעמידה היתה מתמוטטת, ורשב"ם גריס ואל יבטיחך יצרך שהשאול בית מנוס לך עכ"ל:

והחסיד ז"ל פירש ודע שהכל בא לפי חשבון ביאר שאין לפניו משוא פנים כי אע"פ שהשי"ת בורא קצת בני אדם מוכנים אל החכמה וקצתם בלתי מוכנים וכן יש אנשים מוכנים מצד טבעם אל הפעולות המגונות וקצתם מוכנים אל הפעולות הישרות ומצד זה לא היה צודק מאמר שאין לפניו משוא פנים ולז"א שהכל בא לפי החשבון כי השם יתברך נתן שכל באדם לבחור בטוב ולמאוס ברע ואף גם זאת לא יביא הכל בדין אחד כי הוא שוקל הכנת האדם עם פעולותיו ולפעמים יתן הדין להשכיר הרשע כי לפי הכנתו הוא ראוי להרשיע כפלי כפלים וכבש יצרו ולפום צערא אגרא. וכן הצדיק ראוי שישולם כי היה ראוי שירבה צדקתו כפי הכנתו ולכן ראוי להענש וזה הענין מסיר רוב מבוכת צדיק ורע לו רשע וטוב לו וזה פי' דבריו ודע שהכל בא לפי חשבון, ובביאור מ"ש ולא תקח שוחד כבר כתבנו פי' הרמב"ם ז"ל:

והר"י ן' שושן ז"ל כתב יש לתמוה הרבה על הרמב"ם שהרי אז"ל עבירה מכבה מצוה ואין עבירה מכבה תורה ואם העבירה מכבה את המצוה כל שכן שראוי שהמצוה תכבה את העבירה. ובפירוש אמרו ג' ספרים נפתחים בר"ה אחד של צדיקים גמורים ואחד של רשעים גמורים וכו' ומפרש בגמ' מי הוא צדיק גמור מי שזכיותיו מרובין מעונותיו ומי הוא רשע גמור מי שעונותיו' מרובין מזכיותיו שיראה מזה מבואר שהצדיק באו חובותיו בשכר זכיותיו ויחיה בנותר מן הזכיות והרשע הגמור בהפך. ומה שהוקשה לרמב"ם כי אין לשלול מן העצם דבר שלא יצוייר אז"ל בהרבה מקומות בוא וראה שלא כמדת הקב"ה מדת בשר ודם והטעם בשוחד וכיוצא בו להטיל אימה כי לא נוכל לפייסו בשוחד וטוב לנו לסבול זה הטעם מלסתור הדעות המפורסמות והלא השב בתשובה בשכר התשובה שהיא גדולה נתכפרו לו כל עונותיו וכתיב בחסד ואמת יכופר עון עכ"ל:

והחסיד ז"ל דחה פירוש הרמב"ם מכמה פנים וז"ל ורואה אני את דברי הר"י ן' שושן ז"ל מכמה פנים, א' שלשון המשנה עצמה מפרש דבריו שאמר שהכל שלו וזה הטעם לשוחד ממון הוא עולה. עוד כי מצאתי במדרש תהלים מלפניך משפטי יצא אמר לו הקב"ה דוד לחנם בראתי סנהדרין לך ודון לפניהם אמר לו דוד רבש"ע כתבת בתורתך ולא תקח שוחד והם מתיראים ליקח שוחד אבל אתה שאתה נוטל שוחד מן הרשעים בעולם הזה תשובה ומעשים טובים מלפניך משפטי יצא ואף על פי שנסתר ועמוק מאד מ"מ הנגלה מורה על מ"ש ז"ל, ועוד אמרו ז"ל בפירוש בשעת פטירתו של ריב"ז היה בוכה אמרו לו תלמידיו רבינו וכו' עד שאינו יכול לשוחדו בממון ולא לפייסו בדברים. ועוד שאלו השלילות כולם במלת אין שהרצון בהם שלילת תכונת הענין לא הפעולה לבד וכן כתב הרמב"ן ז"ל על אונקלוס שפירש לא ישא פנים ולא יקח שוחד דלית קדמוהי נסב אנפין כי לא יראני האדם וחי ולא יקח שוחד כי הכל כאין נגדו וכאפס ותהו נחשבו לו ע"כ, ואם בלשון הכתוב כך בל' רבותינו לא כל שכן, ואלו ראה הרב הר"ם ז"ל דבריו של אונקלוס לא היה אומר דבריו, ורש"י ז"ל שהיה אוצר בלום אמר ולא יקח שוחד לפייסו בממון עכ"ל:

ואני אומר לתרץ כל הקושיות שהקשו על הרמב"ם ז"ל אחד לאחד למצוא חשבון. על הראשונה שכתב יש לתמוה הרבה אז"ל עבירה מכבה מצוה וכו' הנה למעלה בביאור המשנה כתבתי ע"ז. והרי"א ז"ל תירץ על הקושיא השנית שאז"ל ג' ספרים נפתחים בר"ה וכו' כי עם היות שהצדיק גמור נכתב ונחתם לחיים לאלתר והרשע גמור למיתה לא יתחייב מזה שהצדיק גמור אע"פ שיחיה לא יקבל עונשו על העבירות והרשע לא יקבל שכר המצות הקלות שעשה וכבר הודעתיך שרז"ל קבלו בזה שרובו זכיות ומיעוטו עבירות נפרעין ממנו ממיעוט עבירות שעשה בעה"ז כדי שיטול שכרו משלם בעה"ב ומי שרובו עבירות ומיעוטו זכיות נותנים לו שכר מצות שעשה בעה"ז בשביל להפרע ממנו לע"ל זהו הכלל המקובל אצלם במס' תענית ובמס' פאה ובב"ר ובמקומות אחרים לא שיהיה נכייתא במצות. ומה שהקשה עוד והלא השב בתשובה בשכר התשובה שהיא גדולה נתכפרו לו כל עונותיו וכתיב בחסד ואמת יכופר עון ע"כ, מה מאד תמהתי ממנו איך עלה על לבו להקשות מענין התשובה למ"ש הרמב"ם ז"ל שלא יקח שוחד של מצות כי ענין התשובה לחוד וענין שאר המצות לחוד כי ענין התשובה שמכפרת הטעם הוא כי בהיות האדם מתחרט מן העון ה"ז בזאת התשובה מכבס את נגע נתק העון אבל מי שיש לו אלף אלפי רבבות של מצות ומיעוט עונות מונחות בקרן זוית ולא התודה עליהם בודאי שאותם העבירות יעמדו במקומם ואיך יוסרו מבלתי מסיר, והראיה שהיא מן הכתוב דבחסד ואמת וגו' נוכל לתרץ שמ"ש בחסד ואמת יכופר עון אין הכוונה על החסד אשר יעשה האדם רק רצה להשמיענו גודל חסדיו יתב' עם האדם במה שנרצה לו לכפר עליו כי מן הדין היה שהאדם החוטא למי שבראו לא יכופר לו עונו לעולם אלא על צד החסד של אמת שאינו מצפה לתשלום גמול כי מי הקדימני ואשלם כתיב וא"כ בחסד ואמת יכופר עון כלומר בדרך חסד של אמת הוא שהש"י מכפר עון על צד הדין מהמשפט. ומ"ש החסיד ז"ל ורואה אני את דברי הר"י ן' שושן ז"ל מכמה פנים א' של' המשנה עצמה מפרש דבריו שאמר שהכל שלו וזה הטעם לשוחד ממון הוא עולה, כבר כתבתי ע"ז לעיל בפי' המשנה. ומ"ש שמצא במדרש תהלים מלפניך משפטי יצא א"ל הקב"ה דוד לחנם בראתי סנהדרין לך ודון בפניהם א"ל דוד רבש"ע כתבת בתורתך ולא תקח שוחד והם מתיראין ליקח שוחד אבל אתה שאתה נוטל שוחד מן הרשעים בעוה"ז תשובה ומעש"ט ותפלה מלפניך משפטי יצא, האמת כי בגרסת הילקוט לא גריס תפלה וז"ל אבל אתה נוטל שוחד שנאמר שוחד מחיק רשע יוקח ומה השוחד תשובה שהקב"ה נוטל מן הרשעים בעה"ז ומעש"ט אמר הקב"ה לישראל בני עד ששערי תשובה פתוחים עשו תשובה שאני נוטל שוחד בעוה"ז אבל משאני יושב בדין בעולם הבא איני נוטל שוחד שנאמר לא ישא פני כל כופר ולא יאבה כי תרבה שוחד ע"כ, הרי בפירוש שלא הזכירו רק התשובה כי תשובה שאני כמ"ש והקב"ה לוקח אותה בשוחד ומכפר העבירה לא כן בשאר המצות, ומה שהזכיר מעשים טובים עם התשובה הכוונה להשמיענו כי אחר התשובה לא יהיה חוזר ושונה בעבירה כי ככלב שב על קאו כסיל שונה באולתו אבל צריך שאחר התשובה יעשה מעש"ט כדי שתועיל התשובה ואם לאו הרי זה טובל ושרץ בידו באופן כי השוחד היא התשובה האמתית במעשה"ט אחריה כי סופו יוכיח על תחלתו היותה תשובה אמיתית ואז עולה התשובה לשוחד לא כן בשוחד שאר כל המצות כמו שאמרנו כי העבירות עדיין קיימות ולא נמחקו, וראיה לדבר שעיקר מאמרו על התשובה כי כשאמר אמר הקדוש ברוך הוא לישראל בני עד ששערי תשובה פתוחים עשו תשובה שאני נוטל שוחד לא הזכיר מעשים טובים, ואף לגרסת שוחר טוב אין כוונת מה שאמר תפלה על מצות התפלה שהיא מצות עשה ועבדתם את ה' אלהיכם וגו' אלא הכוונה על ענין התפלה והתשובה שהתשובה אף אם ישוב בתשובה ויהרהר בתשובה בלבו עכ"ז התשובה האמתית הוא שיתפלל אל אלהיו בכפיפת ראש בכפיפת קומה וישאל מאתו יתב' מחילה וסליחה וכפרה באופן כי הכל מדבר על ענין התשובה ומענין התשובה לא קשה מידי על פי' הרמב"ם כמו שאמרנו, ואפשר לתרץ עוד תירוץ מרווח כי מה שאמר התנא שאין לפניו משוא פנים ולא מקח שוחד אינו מדבר על הדין אשר הקב"ה דן את האדם בעולם הזה בכל יום או בר"ה רק התנא מדבר על הדין שדנים אותו בעולם הנשמות ויורה על זה כי מתחלה אמר הוא העד הוא הדיין ואותו הדיינות הוא על הדין שבעולם הזה ואומרו אח"כ והוא עתיד לדון ברוך הוא וכו' דבר על הדין העתיד לידון שעדיין לא בא והוא הדין שבעולם הנשמות ועל זה אמר שאין לפניו מקח שוחד כי בעולם הנשמות אינו נוטל שכר של מצות וכן מפורש בסוף המאמר אבל משאני יושב בדין בעוה"ב אינו נוטל שוחד וכו' באופן כי דברי התנא הם בעצמם דברי המאמר לא יחסר ולא יוסיף, ומה שהקשה מדברי אונקלוס אין כאן קושיא והרמב"ם יפרש דברי אונקלוס סתומים דהכי תרגם דלית קדמוהי למיסב אנפין ולא למקח שוחדא ולא פי' איזה שוחד אם של ממון אם של מצות ואין להקשות עליו לא מהרמב"ן ז"ל ולא מרש"י ז"ל דגברא אגברא קא רמית:

ואל יבטיחך יצרך וכו' כתב החסיד ז"ל לפי שהב' שהזכיר הילודים למות והמתים להחיות בעינינו ראינו באזנינו שמענו אמנם השלישית והיא החיים לידון לא יקבלה השכל במהרה וכמו שאמר איוב העלה נדף תערוץ וגו' אף על זה פקחת עיניך וכו' והתימה אינו אלא להעניש לרשעים כי די להם שיאבדו מתוך הקהל ולא יראו באור פני מלך חיים ולמה יביאם במשפט אבל לתת שכר לצדיקים לא ירחיק אדם זה כי הוא מחוייב כפי מדותיו יתב' וכמו שדקדק איוב ואותי תביא במשפט עמך להענישני ואפי' האמת שהרשעתי, ולזה דקדק התנא אל יבטיחך יצרך שיש לך אתה החוטא בשאול בית מנוס לך ודי לך שלא תזכה באור פני מלך חיים אבל לא שתקבל צער על חטאתיך ונתן טעם מספיק שע"כ אתה נוצר והמשיל משל לשור אל טבח יובא שאסרוהו בעבותים חזקים והביאוהו מרחוק בטורח גדול והכניסוהו לבית שחיטתו לשחוט לשם בשרו היתכן שיחשוב השור ההוא שלא ישחטוהו או אדם צוה המלך לאסרו בזיקים ובכבלי ברזל ולהביא אותו כמה פרסאות היתכן שיאמר אולי ישכחני המלך, וכן האדם אשר בריאתו מתחלה לא היתה אלא לתת דין לפניו יתב' כי מן הדין ההוא ימשך התכלית אשר בעבורו נברא כאומרו לידע שהוא אל וכו' היתכן שיכלה התכלית הנכבד ההוא אשר יצירתו ולידתו וחיותו ומיתתו הכל היה בסיבת זה, ודי בזה המשל לעורר עיני הרשעים הנמשכים אחרי יצרם הרע בחשבם ללעג יום הדין כשיזכירהו אלהים כאומרו ויהי כמצחק בעיני חתניו אמר הכתוב שאול ואבדון לא תשבענה ועיני האדם לא תשבענה מלראות בין עיניו מיתתו ולא ישיב אל לבו דעת ותבונה לאמר הילודים למות ומה יעשה האדם יתקן מעשיו כדי שלא יובא ליום הדין אלא לרצונו ובשמחתו באומרו ותשחק ליום אחרון ונאמר שמחו בה' וגילו צדיקים וגו' עכ"ל:

והר"מ אלמושנינו ז"ל כתב כי אמר הילודים למות ולא אמר להמית כמו שאמר המתים להחיות יען המיתה היא נמשכת בטבע אחר ההויה מיום הולדו כמאמר שלמה המלך ע"ה ויום המות מיום הולדו אמנם התחיה היא היפך הטבע והוא פלא עצום שעושה הש"י ע"כ אמר להחיות והוא מבואר, ואמר שלשה מציאות, א' לעוה"ז, ב' לעוה"ב, ג' ליום הדין הגדול. הילודים למות כוון אל המציאות הראשון, והמתים להחיות הוא המציאות השני, והחיים לידון הוא המציאות הג'. וכנגד הג' אמר לידע ולהודיע ולהודע. כנגד המציאות הא' אמר לידע כי כל הנבראים והילודים יכירו וידעו שהוא אל הוא היוצר, ופי' הג' הודעות מה הן כי מכל מציאות יודע דבר אחד, והנרמז באומרו הילודים למות כלומר כי להיותם נולדים יש מיש על כן הם נוטים בטבע אל המיתה ובזה יודע שהשי"ת הוא היוצר יש מיש כי באומרו היצר רמז אל ההויה יש מיש כנזכר, ואמנם יודע שהשי"ת הוא הבורא יש מאין מצד הגזירה הב' שאמר והמתים להחיות והיא התחיה שהיא תחית החומר אחר ההפסד הגמור כנודע, ואמנם יודע שהוא ית' המבין את כל מעשי בני אדם מצד הגזירה הג' שאמר שהחיים לידון כי אם לא היה מבין את כל מעשיהם לא היו החיים לידון, וגזירת מאנורו הוא כאלו אמר שהיו הילודים נוטים למיתה וגזרה חכמתו להחיותם אחר מיתתם ושיעמדו בדין אחר התחיה כדי שיודע בעולם הזה ויודיע להם בעוה"ב ויודע לכל ביום הדין שהוא היוצר הילודים והמתים, ושהיה בורא המתים שיחיו, ושהוא המבין אל כל מעשיהם ליום הדין:

עוד כתב לידע הוא על הנמצאים שיודעו הם, ולהודיע הוא שהנמצאים יודיעו אל כל הבאים אחריהם, ולהודע הוא מדור הג' ואילך שידע איש מפי איש עכ"ל:

ורבינו עובדיה ז"ל כתב שע"כ אתה נוצר שהנשמה אינה רוצה לצאת מן הפרגוד מקום טהור שהנשמות מונחות שם וליכנס במעי אשה במקום טמא ומלאך בא ומוציאה בעל כרחה ומכניסה במעי האשה, ועל כרחך אתה נולד בשעת הלידה אינו רוצה לצאת ומלאך מוציאו בעל כרחו. ועל כרחך אתה חי יש מדוכא ביסורין ורוצה למות ואינו יכול:

ולענין מה שהקדים דין לחשבון כבר הוא מפורש לעיל במשנת עקביא בן מהללאל:

הוא היה אומר. זאת המשנה היא כוללת הרבה ובא זה התנא לומר כי תחלת יצירת האדם היתה להביא הכל לבית החשבון ליום הדין והכל הולך אחר החתום כדי שידע האדם בתחלתו ומראשית שנותיו מה יהיה בסופו:

הילודים למות. מי שכבר נולד עתיד הוא למות כי סוף אדם למות כמו שכתוב מי גבר יחיה ולא יראה מות ואחר שהיום כאן ומחר בקבר יש לו להרהר בתשובה וכמו שאמרו בראשון מברכות למי שיצרו מתגבר עליו יזכור לו יום המיתה:

והמתים להחיות. כי המתים יעמדו ליום הדין וצריך האדם שיתן אל לבו איך יעמוד לפני הקב"ה לדין ושיהיה מאותן שאמר דניאל עליהם ורבים מישיני אדמת עפר יקיצו אלה לחיי עולם ולא יהיה מאותן שנאמר עליהם ואלה לחרפות ולדראון עולם ואמר עליהם ישעיה ויצאו וראו בפגרי האנשים הפושעים בי כי תועלתם לא תמות ואשם לא תכבה והיו דראון לכל בשר. וזה פלא שיסכים ישעיה במלת דראון למה שאמר המלאך לדניאל אחר זמן מרובה לדראון עולם:

והחיים לידון. פיר' רבינו שלמה ז"ל ואשר הם חיים עודנה עתידין לידון ליום הדין וזה דקדוק לשון והחיים ולא אמר ואשר יחיו אבל הכוונה היא לאשר יהיו בתחיית המתים לידון שיהיו נידונין וזהו לשון לידון לשון נפעל שיהיו נידונין מהאל יתברך:

לידע להודיע ולהודע. ורבינו משה ז"ל פירש לידע העתידים להולד ולהודיע לנולדים עתה וימותו ולהודע לאשר יחיו אחר המות. ורבינו שלמה ז"ל פירש לידע שיבין האדם מעצמו ושיודיע לאחרים ולהודע שהדבר בעצמו נודע מאליו. ורבינו יונה ז"ל פירש לידע מאחרים ולהודיע לאחרים ולהודע מעצמו כי הוא ידע בעצמו ביום הדין מה שיאמר אחר זה. והוא שהוא אל היא היוצר הוא הבורא. נראה לי פירוש זה שידע שהקב"ה הוא אל אפילו לא ברא העולם הוא אל שאין לו צורך בעולמו אלא לצורך בריותיו ועוד ידע שהוא היוצר כמו היוצר הזה אשר בידו החומר ועושה בו כרצונו כן האדם הוא בידו כחומר ביד היוצר:

והוא הבורא. שהוא ברא כל העולם אחר שלא היה ומתוך בריאתו היתה יצירת האדם מהעפר:

והוא המבין. כמו שנאמר היוצר יחד לבם המבין אל כל מעשיהם:

הוא הדיין. אחר שהבין כל מעשיהם יביאם לדין לפניו וידונם לפי מעשיהם:

הוא עד. שנאמר והייתי עד ממהר במנאפים ובמכשפים כי הכל גלוי לפניו ואין צריך להעיד את העדים כדין בשר ודם:

הוא בעל דין. שהוא תובע את החוטאים כי אפילו הגוזל את חבירו דינו שלו הוא כמו שנא' נפש כי תחטא ומעלה מעל בה' וכחש בעמיתו כי היא הזהירו שלא לגזול ועבר על אזהרתו וזהו שאמר דוד ע"ה לך לבדך חטאתי:

והוא עתיד לדון. זהו לדון לשון פועל קל על משקל לקום כי הקב"ה כמו שהוא דיין בעולם הזה כן עתיד לדון לעולם הבא:

ברוך הוא. כיון שהזכירו שהוא אל הוזקק לברכו כמו שנא' זכר צדיק לברכה כמו שפירשתי למעלה בפרק שני:

שאין לפניו עולה. להטות דין שנאמר אל אמונה ואין עול:

ולא שכחה. כי כל מעשיך בספר נכתבין כמו שפירשתי בפרק שני:

ולא משוא פנים ולא מקח שוחד. פסוק הוא בדברי הימים ביהושפט ומ"ם מקח היא בחיר"ק ופירש רבינו משה ז"ל שאין הקב"ה נושא פנים לגדול שבאנשים שלא יענישנו אפילו על חטא קטן כמו שגזר על משה רבינו ע"ה שלא יכנס לארץ מפני חטא שמעו נא המורים ואינו מקבל שוחד ואפי' עשה הרבה מצות לא יפטרנו מהדין על עבירה קלה אבל יתן לו שכר מצותיו ויפרע ממנו על אותה עבירה ולא יקח שוחד המצוה בשביל העבירה וכן אמרו בספרי אין מחליפין לא זכות בחובה ולא חובה בזכות אלא נותנין שכר על המצות ועונשין על העבירות. אבל אנקלוס תרגם אשר לא ישא פנים ולא יקח שוחד דלית קדמוהי למיסב אפי ואף לא לקבלא שוחדא פירוש שקב"ה אינו כמלך בשר ודם שישא פנים ויקח שוחד וזהו שאמר אחר כך והכל שלו כלומר ולמה יקח שוחד וכן נראה פירו' זה ממה שאמר רבן יוחנן בן זכאי לתלמידיו שאין מעמידין אותו לפני בשר ודם שאפשר לשחדו כמו שנזכר בפרק תפלת השחר. ולא יקשה לזה ישא ה' פניו אליך לפי הפשט כי פני אדם אינו נושא למחול לו אבל הקב"ה נושא פניו אל האדם לכבדו. ורז"ל תיקנו כאן קודם גזר דין כאן לאחר גזר דין בראשון מראש השנה ובפרק תינוקת ובילמדנו דרשו כי לישראל נושא פנים לפי שגם הם נושאים פנים לו להחמיר על עצמם יותר ממה שצוה אותם כי הוא אמר להם ואכלת ושבעת וברכת והם מדקדקים עד כזית ועד כביצה. ונראה לי שהזכירו זה לפי שהוא תלוי בברכה כי כמו שהם מברכים אותי מעצמם אשא פני אליהם ואברכם. וכן הוא בברכות פרק מי שמתו:

ודע שהכל לפי חשבון. שנא' אחת לאחת למצוא חשבון כל פרוטה ופרוטה מצטרפ' לחשבון גדול:

ואל יבטחך יצרך לומר שיש בשאול בית מנוס. כמו שיש בעולם הזה בית מנוס מפני מלך בשר ודם אין בשאול אשר האדם הולך אליו בית מנוס כמו שאומרים המינין לית דין ולית דיין ולית עלם אחרון וכן כתוב אם אסק שמים שם אתה וגו' וכן הם דברי יצר הרע כי אין מעשה ודעת וחשבון בשאול אשר אתה הולך שמה:

שעל כרחך אתה נוצר. שבא מלאך הממונה אצל הפרגוד שבו הנשמות וחדר שקרוי גוף כמו שנזכר בפרק הבא על יבמתו ואומר לנשמה בואי עמי וכנסי במעי אשה פלונית והיא משיבה איך אניח מקום טהור ואלך במקום טמא והמלאך נוטלה בעל כרחה ונותנה במעי האשה:

ועל כרחך אתה נולד. שהקב"ה מודיע לעובר במעי אמו כל העתיד ומראה לו כל העולם כולו שנא' מי יתנני כירחי קדם בהלו נרו עלי ראשי אלו הם ימי ההריון שהם ירחים בלא שנה ועת לידתו אינו חפץ לצאת מפני האורה וחוזר המלאך ומוציאו בעל כרחו כמו שאמר בפרק המפלת:

ועל כרחך אתה חי. שיש אדם מדוכה בייסורין ורוצה למות ואינו יכול ואיוב היה אומר מי יתן בשאול תצפניני ועל כרחו היה חי ובשעה שהאדם ישן בלילה ואין הנשמה רוצה לחזור מפני עול צרות אומר לה הקב"ה ח"ו לא אכפור באמונתי לעולם ואשלם לו הפקדון שהפקיד בידי שנא' בידך אפקיד רוחי ועל שם כך רגילין לומר אמת ואמונה בלילה ולמחר בבקר אומר משוך חסדך ליודעיך שלוקח הנשמה יגיעה ומחזירה חדשה זה חסד גדול ועל זה נאמר חדשים לבקרים רבה אמונתיך וזהו שנא' להגיד בבקר חסדך ואמונתך בלילות כמו שנזכר בפרק היה קורא:

ועל כרחך אתה מת. דבר זה ידוע הוא שאין האדם מת ברצונו וכיון שהגיע קיצו של אדם אפילו רגע אחד כמלא נימא אין מוסיפין לו כמו שנזכר בשני משבת בענין דוד ובא' מתענית בענין שאול והכל מושלים בו ואפי' יתוש בשליחותו של מקום שנאמר למשפטיך עמדו היום כי הכל עבדיך ומעשה היה בצפרדע שהעביר לעקרב את הנהר ועקץ לאדם אחר והרגו כמו שנזכר בנדרים פרק אין בין המודר ומעשים הרבה כיוצא בזה שם. ובילמדנו פרשת חקת ובמדרש קהלת:

ועל כרחך אתה עתיד ליתן את החשבון. אין כאן ליתן את הדין אלא בפרק עקביא כמו שפירשתי שם ודקדק רבינו משה ז"ל בכאן שלא אמר על כרחך אתה צדיק או רשע כי הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים כמו שנזכר בפרק כל היד ובאחרון ממגילה ובפ' אין עומדין:

לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה. פירשתיו כבר בפרק שלישי:

והמתים להחיות. מ"ש תוי"ט של"א לחיות כו'. כי הטבע אינו מחייב התחיה כו'. כוון למ"ש איש חייט יהודי (לפני המלך אלפונשו כמ"ש בש"י) אבל הוא היטיב לדבר מהתי"ט. וז"ל שלא אמר התנא הילודים ימותו. והמתים יחיו מפני שהם אפשריים. לא מחוייבים בטבע. אבל מקרה הוא. הוכן להם ברצון השי"ת. ע"כ. השוה המיתה לתחיה. כי מקרה אחד הוא להם. מאת בעל הרצון. וזהו האמת. לכן אם יצדק תי"ט בראש דברו זה. סוף דברו אינו אמת. כי הטבע אינו מחייב מיתה לכל החיים. אף ע"פ שכך מרגלא בפומייהו דרבני פילוסופיא. מטעם שכל מורכב יפרד בהכרח. לפי גזרתם המשולחת. והוא אמנם שקר מוחלט אמרוהו בלי טעם וסבה מכרחת. ומוכחש גם מפשטי המקראות. כי לא נגזרה המיתה לאדם אלא בחטאו. וכן אמר המשורר. אני אמרתי אלהים אתם וגו'. עם שיש ליישב דברי תי"ט (בדוחק. כי לא היה לו לסתום. אלא לפרש דבריו) שר"ל הטבע מחייב מיתה לחיים. אחר שנתקלקל העולם בחטאו של אדה"ר. שהביא מיתה לעולם. כי מן אז והלאה נמסר ביד טבע מקולקל. כפי הראוי לחומר היסודות השפלים האלה. המתים בעצם. לפי דעת בני אדם. ובזה הדרך תרצתי מה שהוקשה לבעל ס' של"ה בשני מעשרה מאמרותיו (דמד"ב מספרו) וישבתי מה שדחה הוא. וז"ל כשנקנס אדם מיתה. למה נקנסו כל הדורות הבאים ממנו. כי לא יספיק הטעם של הפרדס. במה שנשמת אדם כולל כל הנשמות. כי המיתה אינה בעצם אלא על הגוף. ולהנשמה במקרה. ואין לומר שהענין הוא מאחר שנתלבש בכתנות עור ובשר. ותולדותיו כיוצא בו. אזי המיתה בטבע. משום שכל מורכב סופו להפרד. ומה שהיה ראוי להיות חי נצחי. זהו דוקא בכתנות אור באל"ף. כי זה לא יתיישב רק באו"ה. וכן בישראל כשהמיתה היא מצד החטא. או ע"פ הטבע כו'. אמנם אלו שארז"ל שמתו בעטיו של נחש. הדרא קושיא לדוכתא עכ"ל. והנה מ"ש שלא יספיק מ"ש הפרדס כו'. לפי שהמיתה אינה אלא לגוף בעצם כו'. ר"ל וכיון שהגוף הוא המת באמת לא הנשמה. א"כ עדיין יקשה. למה זה נקנס הגוף בסבת הנשמה (כי היא החוטאת בעצם) בעונש שאינו מגיע אלא לו. לא לה בעצם. טוביה חטא. זיגוד מינגד. יציבא בארעא (טמון בארץ חלבו) וגיורא (הנשמה שהיא כגר בארץ ועשתה הרע) בשמי שמיא קיימת וחיה. כלפי ליא. הנפש החוטאת היא תמות. והגוף חיה יחיה. או מות ימותו שניהם בשוה. ומדוע תתנשא הנשמה על הגוף בזה. הנה הטעמתי הקושיא במלח ותבלין והסברתי לה פנים. אמנם לפי מה שכתבתי בס"ד לעיל פ"ב מ"ז. עיקר עונש המיתה ודאי מגיע לנפש דוקא. וכמו שיורה הכתוב הנפש החוטאת וגו'. ושאר מקראות. כמו שזכרתי שם וזאת הנפש היא הגוף ממש. הוא הבל דגרמי (העצמות הם עיקר בנין הגוף) שזכרו חכמי האמת. וחומרא דק מאד. הוא אד העולה מחומר הארצי. שממנו נגבל גוף האדם. והוא המקבל מיתה בעצם. לא גוש העפר (שאינו סובל המיתה כי הוא חומר מת מעיקרו וטבעו. ואין לו חלק בחטא) גם לא הנשמה העליונה שהיא חלק אלוה ממעל. כי היא באמת לא חטאה מאומה. כמ"ש בס"ד בביאור מאמר ר"ש ד"פ המפלת (עיין מעמד ליום ראשון בבית אל שלנו) לכן ודאי אין חטא ולא מיתה כי אם בבחינת הנפש לבדה. וגם הנפש הזאת המתה בחטאה. לא תאבד במותה. כי המיתה אינה אלא מנוחת תנועתה. ושביתה מיגיעתה בעולם המעשה. אלא שהיתה צריכה לסבול יסורין וצער המיתה. בסבת החטאים הקלים. ולא תכרת אם לא בעבור כובד העונות והפשעים העצומים. מעתה סרה הקושיא מעיקרה. כי בודאי חטא אדם גרם מיתה לכל תולדותיו. מפני שכל הנשמות היו כלולות בו. ונשמות אלו כוללות גם כל הנפשות. כי סתם שם נשמה. סוג הוא. שבו נכללים נר"נ. ולכן גם הצדיקים שלא חטאו לגמרי. הוצרכו למות. מפני בחינת נפשם. שהיתה כלולה באדה"ר. עי"ל בדרך שדחה הרב החסיד ז"ל. והוא ע"פ דעת אנשי הפילוסופיא האומרים שהגוף המורכב. בהכרח יפרד בבוא זמנו הקצוב. וזה דוקא. אחר קלקול העולם. ניתן מקום לסברתם. אבל מתחלה נברא אדם על מנת שיהא חי וקים כטבע הנשמה בעצם והיה מקנה גם להגוף טבע הקיום נגד טבע ההפסד שנתחדש אחר החטא. ומה שלא יכלו למלט נפשם מיד שאול גם אותם שלא חטאו. לא חשך ממות נפשם. זהו מפני שאחר שאבד השורש כח הנצחיות בגוף נגד טבעו. שוב לא יכול לתת לענפיו כח שאינו נמצא בו. ותולדותיו לא נמצאו אלא מכחו. ולא נבראו נגד הטבע אלא נתהוו במנהג הטבעי. הוא בין עצומים יפריד לעת קצם. והענין הוא שהגוף המורכב מיסודות הארציים בטבעו הוא מת. שהרכבתו היא מן חומר היסודות הללו. שאין להם חיות ותנועה מעצמן (לפי ההנחה המפורסמת. אך לא מוסכמת מהכל עמ"ש באוצר הטוב בס"ד) כי אם ע"י מקרה שחלה בהם נפש החיונית. וההפך בנשמה. שהיא חיה בעצם. ואין לו לגוף חיות אלא במקרה מפני הלוות הנשמה אליו. אבל הנשמה לא תמות בטבעה. כי היא חיה וקיימת. אם לא בעונש נמרץ ככרת ר"ל. וכשנקנסה מיתה על אדה"ר. לא נקנסה מיתה רק על הגוף שישאר בטבעו הראשון. נכון למועדי רגל ההפסד התכת חלקיו והפרדת הרכבתו (אחר שהיה עומד להתקיים נצח. נגד המוטבע במורכב תחתון) כי המקרה לא יתמיד הוייתו. ומזומן להחליף צורתו. ולשוב ליסודו לקץ ימים בתום התוכו. שאם לא היה חוטא. היה למעלה מהטבע הלזה. אכן להיות כאלהים קיים נצחי. זה אבד בחטאו. ולקו עמו כל צאצאיו. בזאת שיהיו דורכים אל הפסדם בגופותם. שישארו בטבעם העצמי. שכל מורכב בעולם השפל נפרד חוזר להתחלותיו ברוב ימים. וכן הונחו הנפשות על טבעם הראשון העצמי. שאינם מקבלים הפסד אמיתי מחמתו כי אף לעצמו לא גרם חטאו להמית נפשו. כל שכן שלא יגרום לדורות הבאים מיתה נפשית בלי פשע. חלילה לאל מרשע. ובזה קיימנו קצת גם דברי תי"ט. שלא יהיו מתנגדים לדעת התורה האמיתית. ולהצילו מחשד דעת הפוקרים החושבים שכל המורכב מוכרח להתפרד. הן לא יאמינו כי השי"ת יכול שליט על הטבע אשר הוסד והוקבע. ה' יצילנו מהם ומדמותם אבל אנחנו מאמינים בני מאמינים. מחזיקים באמת המוחלט שהשי"ת שברא והמציא הטבע. הוא אשר סדר אל הטבע מנהגו דרכיו ומהלכיו. לזמן בלתי זמן כי ברצונו ית' יקיים ויתמיד גם המורכב המחודש. ובחפצו יפריד ויהרוס חלקי הגשם החמישי המחודש גם הוא. ואם הוא בלתי מורכב אצל הפלוסופי' (ולכן גם בזו שהרי באמונתם וסברתם. שחשבו שאי אפשר שיפרד בשום זמן) אולם לדעת רז"ל. גם המה מורכבים משני יסודות. ואין כאן המקום לדבר מזה. ויעוין באוצר הטוב הנוגע לענין זה. ולא מקח שוחד. עמ"ש תי"ט בשם הר"מ. ושהקשו עליו. מאי שהכל שלו. שאין בו בנותן טעם על שוחד של מצות. ואני אומר שאינה קושיא כלל. כי מי נתן רוח חיים באדם. לעשות ולקיים המצוה. הלא הוא יתעלה הנופח נשמת רוח חיים באפיו. וכענין שכתוב מי הקדימני ואשלם. וארז"ל עליו. מי מל עד שלא נתתי לו בן. מי עשה לי מזוזה. עד שלא נתתי לו בית כו'. ונ"ל שזהו מה שאמר אליהו במענהו השלישי אם צדקת מה תתן לו או מה מידך יקח. לאיש כמוך רשעך. ולבן אדם צדקתך. ירצה אם סיגלת מע"ט. מה תתן לו מתנה ומשאת. שישא פניך ויעלים עין מן הרעות שבידך. שלא יוכיחך עליהם. הלא הוא עשך ויכוננך. לעמוד לשרת לפניו לעשות רצונו. ולא הקדמת להקביל פניו במתנת חנם. או מה מידך יקח. שאין עמו מקח שוחד כלל שהכל שלו. והוא הנותן כח וחיל. לעושי מצות וצדקות. לכן לא יועיל לכפר בהם על העבירות. כנגדן. על כן לאיש כמוך רשעך. חוב הוא עליך לפרעו. אף אם לבן אדם צדקתך. כי לא יצא זה בזה. ואי קשיא מהא דאיתא במדרש. אם עשית חבילות של עבירות. עשה כנגדן חבילות של מצות. וקשו נמי קראי טובא. דהא כתיב בחסד ואמת יכופר עון. וכתיב וחטיך בצדקה פרוק וכל דכוותה. לא תקשי לך מידי. דההיא בשב מרשעו וחטאתו. ודאי מועילין להגין בעד היסורין. ולעמוד כתריס בפני הפורענות. כמ"ש ולכן נשבעתי לבית עלי אם יתכפר עון ב"ע בזבח ובמנחה. ואחז"ל אבל מתכפר הוא בתורה ובג"ח. וקראי דלא יקח שוחד. בעומד ברשעו ומחזיק בטומאתו. וסבור לפייס מדת הדין בעשיית מצוות כנגד העבירות. ועם כל זה אינו עוזב דרכו הרעה (כענין גייפא בחיזורין ומפלגא לבאישייא) זהו השוחד שנותן להטות דינו לזכותו. שאינו מועיל לו כי עליו נאמר ולרשע א"א מה לך לספר חוקי. אבל לשב. ודאי טוב לו לרדוף אחר מע"ט. שהם רפואות מסוגלות להעביר חלאת העבירות. וביחוד תורה וג"ח. שהם ודאי מרפא וחיים לנפש ולעצם. איברא אע"ג דקראי ודברי רז"ל אתו שפיר מיהו מ"ש הר"מ אכתי לא ניחא. דאיהו בצדיק מיירי. ונסיב נמי קרא דלא יקח שוחד. וי"ל ר"מ סבר דלא מהני אלא להגין מיסורין בעוה"ז. ומ"מ מענישין אותו בדין לע"ל. אי נמי אפי' בעוה"ז אע"פ שמאריך לו גבי דיליה. וקרא דלא יקח שוחד. אפי' תימא בצדיק איירי. הכי קאמר אינו לוקח שוחד לוותר על העבירה אלא משלם שכר מצוה. ופורע מן העבירה. ואי ברשע משתעי אין הכי נמי שאינו נוטל שכר על המצוה שעושה לשוחד (אע"פ שאין הקב"ה מקפח שכר מצוות של רשעים כשלא נתכוונו בהם לרעה) שאינה אלא לטורח על הי"ת כמש"ה מי בקש זאת מידכם וזולת זה. ואי בעית אימא ברשע נמי משכחת לה. דעבדין ליה יום טוב בעוה"ז. ויום ביש לעוה"ב. שמשלם לו שכרו על פניו להאבידו. ואב"א ר"מ מיירי בקדמה מצוה לעבירה. וקרא וגמרא דאייתינן לעיל. במצוה דבתר עבירה עסקינן (אחר שהשליך השרץ מידו) דמהניא ודאי עם התשובה. ומעליא כי תירייקא לכולא גופא. ודברי הר"מ בקרוב למזיד אמורים. שלא תועיל לו צדקתו הקודמת. לכפר עון המאוחר. אלא שכר מצוה במקומו עומד. ועונש העבירה בפני עצמה. וא"ת א"כ אף שכר מצוה אין בידו. דהכתיב ובשוב צדיק וגו' כל צדקותיו לא תזכרנה. ההיא בתוהא על הראשונות. אבל אף במזיד. אין עבירה מכבה תורה. כל שלא פשט ידו בעיקר. כדואג ואחיתופל וג' מלכים. שלא הועיל להם כל למוד תורה שלהם עם כל מעשה תקפו כנודע. ויש הרבה דרכים שונים בשקול המעשים וגומלים ידועים לשופט צדק יתעלה. לה' מאזני משפט ולו נתכנו עלילות. כעל ישלם כעל גמולות. עי"ל דהני קראי דמשמע מנייהו דמצוה מכפרת. היינו שלא תכרת הנפש. מ"מ אינה משלמת הכפרה. אלא יסורין ממרקין. והן מדה טובה לאדם שלא יאבד עולמו מחמת חטאו. כמ"ש עה"פ הודו לה' כי טוב:

וע"כ אתה נולד. עמ"ש בס"ד במעמד ליום ראשון: "