פרקי אבות פרק ד משנה כ

בהיות שהאדם שילמוד בילדותו בודאי שישיג הבינה בזקנותו על כן אמר הלומד מזמן ילדותו למה הוא דומה לדיו כתובה על נייר חדש שירוץ כל קורא בו כן זה האיש ישיג להבין ולהשכיל בזקנותו מה שלמד בבחרותו אבל המתחיל ללמוד כשהוא זקן דומה לדיו כתובה על נייר מחוק וכמו שהאותיות אין רשומן ניכר כן זה הלומד כשהוא זקן אין לו זמן לידע ולהבין טעמי התורה והמצות. אי נמי אפשר שבא להבטיח לזקן שלא יתייאש מללמוד באומרו אין לאל ידי כי עד עתה שכלי הוא כנייר כתוב עליו הבלי העולם ולא אוכל לכתוב עליו קדש קדשים כי איך יכתוב כתב על גבי כתב על כן אמר כי אף אם בהכרח הוא יותר משובח הלומד ילד כי היא כתובה על נייר חדש אשר מעולם לא עבר עליו הקולמוס גם הזקן אל יתייאש מללמוד באמרו כי היא ככתובה על נייר כתוב רק הוא ככותב על נייר מחוק והכתיבה הראשונה תמחק באופן שלא יהיה רישומן ניכר ונכתבת הכתיבה האחרונה:

והחסיד ז"ל פי' בהיות כי הלומד חייב ללמד לאחרים ובזה יגדל שכרו מאד כמ"ש במשנת אם עשית תורה הרבה, ועוד יהיה סבה שתתקיים בידו החכמה כמ"ש לידע ולהודיע שהיודע ומודיע לאחרים יודע ויתפרסם אצלו האמת והבחור זוכה לכך ולכן דימהו לדיו כתובה על נייר חדש שתעמוד ימים רבים ויזכו רבים בקריאת הספר אבל הזקן שכר למודו בידו הוא אבל לא יזכה לעשות תורה הרבה ולכן דימהו לדיו כתובה על נייר מחוק שלא יקבלו תועלת בקריאתו עכ"ל:

ולב אבות כ' להבין אמאי לא אמר על נייר ישן שהוא הפך החדש להודיע כי שלשה חלוקות בדבר ילד ובינוני וזקן, והשמיענו כי הילד דומה לדיו כתובה על נייר חדש דאיתביה תרתי לטיבותא הא' שתתחקק הכתיבה בו היטב וגם שתתקיים עד שאחרים נהנים ממנה וקוראים בה זמן רב כן הלומד כשהוא ילד וזה ללמוד וללמד. והלומד זקן יש בו תרתי לריעותא כי אינו זוכה לא ללמוד ולא ללמד כי הזמן חלף הלך לו ולכן דימהו לדיו כתובה על נייר מחוק דתרתי איתנהו ביה ישן ומחוק שלא מבעיא שלזמן ארוך לא יועיל אלא אפי' כעת אין קורא בה. ומינה משתמע שהלומד כשהוא בינוני הוא כמו דיו כתובה על נייר ישן ולא מחוק כי יועיל לעצמו אבל לא לאחרים שאין לו זמן כל כך ללמד לאחרים ולא דיבר בבינוני ולא בנייר ישן להורות על מה שאמרנו. אית ספרים דגרסי הלומד לילד והלומד לזקן ואף לפי גרסת ספרינו אפשר שמדבר עם הרב שישתדל לעולם ללמד לילד כי גרסת ינקותא יעשה ויצליח ובפעם אחת שיחזור לו לימודו תכף יתחקק בקרבו כי דומה לכותב על נייר חדש והלומד תורה לזקן לא יצליח וצריך לטרוח ולחזור לו ללמוד פעם אחר פעם כי הוא ככתוב על נייר מחוק כי כמו מי שכתב על נייר שהיה כתוב מעיקרא ואח"כ נמחק צריך להעביר הקולמוס על כל אות ואות ארבעה או חמשה פעמים עד שיתחרק הכתב העליון ואפ"ה אין הכתב מפואר כן המלמד לזקן, ויהיה פירוש הלומד ילד כלומר הלומד לילד וכן הלומד זקן כלומר לזקן:

והר"ם אלמושנינו ז"ל פירש קרוב לזה וכתב כי מ"ש לדיו כתובה ולא אמר לכותב על נייר חדש לפי שהדיו הוא משל אל פעולת הלימוד והמכתב הוא משל למושג מהלימוד והנייר הוא משל לשכל התלמיד והמשכיל והכותב שהוא בכח הוא המלמד ולכן אמר שהלמוד אשר ילמדו לילד הוא דומה לדיו כתובה על נייר חדש כי בנקל יחקק בו המושכל כמו שיחקק הדיו על הנייר החדש לא כן הלימוד אשר ילמדו לזקן כי הלמוד המקובל בו הוא כדיו על נייר מחוק ועל כן לא אמר שדומה לכותב רק לדיו הכתובה לפי שעשה משל מהלימוד והמלומד ולא מהמלמד שהוא הכותב כמו שביארנו עכ"ל:

והרי"א ז"ל פירש לפי שהאדם ראשונה יהיה תלמיד ואח"כ יהיה רב לכן זכר ראשונה מאמר אלישע בן אבויה שדבר מענין התלמיד באומרו שראוי לאדם שילמד תורה מנעוריו לפי שהלומד תורה בהיותו נער דומה לדיו הכתובה על נייר חדש שהנייר ההוא לא קבל עדיין תמונה אחרת והכתיבה בו מבוארת ומפורשת וכן הילד לא הספיק עדיין לחשוב מחשבות בעסקי העולם והרי לבו פנוי ודעתו ומחשבתו פנויה לקבל ועל כן יצטייר יפה בדעתו מה שיקבלהו. אמנם הזקן שכבר נתמלא מוחו מהענינים ההמונים למודו הוא ככתיבה על נייר מחוק ולא אמר נייר ישן שהוא הפך החדש כי אם מחוק שכבר נחקקו בדעתו חשבונות רבים ונכתבו על לבו וכאשר ירצה ללמוד ישתדל למחוק מלבו אותם המחשבות כדי שיצטיירו בו עניני התורה ולא יוכל לעשותו בשלמות. ולכן יצטיירו בדעתו הדברים מעורבים במכתב הכתוב על המחוק שא"א שלא נשארו רשימות מהמכתב הראשון ויתערב בהם המכתב השני וזו אצלי הסבה שהאדם זוכר יותר בשלמות הדברים שראה בילדותו זה לו חמשים שנה מאשר ראה זה לו שנה אחת לפי שהראשונות היו כתובות על נייר חדש ונשאר רשומם זך ובהיר והאחרונות נכתבו על נייר מחוק עכ"ל:

והרב רבי אפרים ז"ל כתב הלומד ילד וכו' הוא מה שאז"ל אם שכח תשכח אם שמע תשמע אם שכח מחדש ולא עסקת בתורה בבחרותך שהיה אז כדיו כתובה על נייר חדש תשכח בישן שאם באת ללמוד בעת זקנותך לא יעלה בידך שהוא כדיו על נייר מחוק. וכן אם שמעת בחדש בימי בחרותך תשמע בישן עכ"ל:

ואפשר לומר שלא אמר לתורה כתובה על נייר וכו' או לכתיבה כתובה על נייר וכו' להודיע כי כביכול אינה קרויה תורה ולא כתיבה עד שילמוד אותה האדם כי התורה קונה שלמות כשהאדם לומד אותה וכבר מצינו לרז"ל שאמרו שהלומד תורה הוא בונה עולמות בעולם העליון בהבל פיו, ולכן המשיל התורה לדיו וכשלומדה האדם הוה ליה כאלו כתבה על נייר חדש וכמו שהדיו מעיקרא היה גולם בלי צורה וכשהאדם כותבה על הנייר מאותו הגולם נעשה צורה הלא היא צורת האותיות וקנתה שלמות ממה שהיה לו קודם היותה כתובה וחקוקה כן הלומד התורה כביכול הוא קונה שלמות יותר ממה שהיה לה על ידי זה שלמדה כדמיון הדיו שנכתב על הנייר:

בהא דנקט רבי יוסי בר יהודה מאמרו בלשון רבים והמשנה המאוחרת היא בלשון יחיד הודיענו כי רבי יוסי ורבינו הקדוש מר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי ורבי יוסי לא דבר רק בבחינת רוב העולם ועל הסתם בסבי עצה ולא בדרדקי טעמא ולכן דבר בלשון רבים להודיע כי לא דבר בפרטי ורבינו הקדוש דבר בלשון יחיד לפרש כוונתו זאת כי רבי יוסי יודה ג"כ שלפעמים ימצא קנקן חדש מלא ישן וישן שאפי' חדש אין בו והוא לא דבר כי אם על הסתם. ומה שעשה שני משלים מענבים ויין לפי שבתורתנו הקדושה ימצאו בה שתי בחינות פשט נגלה וסודות נסתרים והענבים הם משל על ענין הפשט הנגלה והיין הוא משל על סודות התורה וסתריה כי כמו שהיין הוא מלובש ומכוסה בתוך הענבים והנגלה הם הענבים כן סודות התורה הם מכוסים בתוך הפשט והפשט לבוש אליהם והלומד מן הקטנים הרי הוא פגום בשתיהן אם בפשט ואם בסוד כי מעורב רע בטוב וטוב ברע והלומד מן הזקנים שלם בשניהם בפשט ובסוד כי זה וזה ביד הזקן מזוקק שבעתים וכשלומד מן הקטנים בענין הפשט הוא כאוכל ענבים קהות ששיניו קהות באכילתו כן בשומעו הפשט מפי הקטן תכף יקהה את שיניו כי ראה יראה קושיות וספקות נופלות באותו הפשט אמנם בענין הסוד המשילו ליין מגתו כי לפי שעה הוא מתוק לחכו בעת השתיה ואחריתו תוסס בקרבו ומעיו רותחות כן מי ששתה וקבל סודות התורה מן הקטנים אף אם לפי שעה מתקו לו כדבש ונופת צופים אח"כ מעלים רתיחה בקרבו מן הספקות אשר מרגיש בהם ונבדלים השמרים בתוכו ובקרבו ישים ארבו בהולד בו שום סברא רעה וכפירה מרה כלענה, והלומד מן הזקנים הוא להפך, והענין מבואר:

ובמ"ש יתבאר איך שלש חלוקות בדבר קטנים ובינונים וזקנים והלומד מן הקטנים אית ביה תרתי לריעותא בפשט ובסוד כדמיון הענבים הקהות והיין מגתו כאמור, והלומד מן הזקנים יש בו תרתי לטיבותא ויושלם בפשט ובסוד כענבים הבשולות והיין הישן כמו שאמר, וממילא משתמע כי הלומד ממי שאינו לא קטן ולא זקן זה ימצא בו חדא לטיבותא וחדא לריעותא כי פשיטא שהחכם שהגיע לחצי שניו או יותר שכבר הוא שלם בענין הפשט וביתר שנותיו יושלם בסוד ומי שלומד אז ממנו בודאי שבענין הפשט הוא כאוכל ענבים בשולות אמנם בענין הסוד הוא כשותה יין מגתו שעדיין לא נתיישן:

ואפשר כי מ"ש לאוכל ענבים קהות הוא להודיענו כי מה שלמד מן הקטנים הוא דבר אשר לא יצלח לכל כמו הענבים הקהות כלומר שאינם לא בוסר ולא ענבים כי הבוסר מימיו נאמנים מסירים כל חלי וכל מכה כפי דעת חכמי הרפואה וגם מרוה את צמאונו, לא כן הענבים הקהות כי כבר יצאו מכלל בוסר ולא באו לכלל ענבים. ועוד כי מלבד שאין בהם תועלת מצד עצמם מריעים ג"כ לאחרים כי הדבר אשר הוא חמוץ וקהוי מקהה את השינים ואם בא אח"כ לאכול וללעוס בשיניו דברים טובים לא יוכל לאכול, וכן הלומד מן הקטנים מאותם הסברות הנפסדות שבו לא די שהם בעצמם נפסדות אלא שהם מקהים את שיניו להבא ואף אם יבא אח"כ ללמוד מן הזקנים נשארו שיניו קהות מן הלימוד הראשון וצריך למוחקו כדי שלא לערב טוב ברע:

ואפשר לומר עוד כי מאי דנקט משל דענבים ויין אינם שני משלים רק משל אחד והכל באדם אחד שאוכל ענבים קהות ואחר אכילת הענבים שותה יין מגתו כי הם שני הפכיים קהוי ומתוק ואינם יכולים לדור שניהם כאחד באסטומכא וכבולעו כך פולטו בלע ויקיאנו כן הלומד תורה מן הקטנים כל מה שהוא למד אח"כ יקיאנו כי הם דברים שאינם מתישבים על הלב לא כן הלומד מן הזקן כי יכלכל דבריו במשפט והוא כמי שאוכל ענבים בשולות עריבות ומתוקות ואח"כ שותה יין ישן אחר הענבים המתוקים ויערב עליו כמאמרם ז"ל אכול מיתקא ושתי חמרא וכו'. ואפשר עוד לומר כי פשט המשנה שנראה שהם שני משלים וזה כי שני דברים האדם לומד מרבו חכמה ותבונה, חכמה היא מה שמקבל מרבו פא"פ, ותבונה הוא העיון, ובהיות כי רוב הקטנים בקטנותם הם מחודדים וחריפים בעיונם ולפום חורפא שבשתא ע"כ המשיל כנגד חלוקת העיון לאוכל ענבים קהות כי הקיהוי הוא דוגמת החריפות והחידוד כי אין עין עיונם עיון ישר, ולענין חכמה שמקבל פה אל פה מן הקטנים גם עליו תעבור כוס כי כל דבריו הם הלכתא בלא טעמא כמו השותה יין מגתו שאותו היין עדיין לא קלט את טעמו הראוי לו ואין בו טעם אמנם הלומד מן הזקנים שלם בשניהם כי בענין העיון הוא כאוכל ענבים בשולות שנתבשלו כל צרכן והוסרה מהם החריפות והקיהוי אשר היה בהם ונעשו מתוקים כן עיון הזקנים ישר אמת ויציב, ולענין הבקיאות והחכמה הוא כשותה יין ישן כי טעמו ונמוקו עמו:

והר"ם אלמושנינו ז"ל פירש להפך כי הנה מי שילמוד הקבלה האמתית והיא ידיעת התורה מהילד הקטן הוא דומה לאוכל ענבים קהות שלא נתבשלו והוא משל לידיעת הילד הקטן שלא הספיק הזמן שימלא כרסו מידיעת התורה ולא קבל עדיין כל הצריך לקבל לעמוד על ידיעתה על נכון כמו הענבים הקהות שלא הספיק הזמן לגמור בישולם. אך הלומד והמקבל אמיתת התורה מן הזקן הוא כאוכל ענבים מבושלות שעמד זמן רב בקבלת התורה והספיק זמן חייו להשיג כל הצריך לידע באמתתה וכן בענין התבונה והיא הנקראת סברא בלשון רז"ל שאמרו ליגמר אינש והדר ליסבר וכו' והיא הידיעה המתחדשת בתורה מעצמו שהבין הוא מעצמו מתוך המקובל אצלו והוא נמשל ליין היוצא מהענבים שנמשלו אל הקבלה, אמר שהלומד מן הילד הקטן התבונה הנזכרת הוא כשותה יין מגתו שלא נתבשל היין ההוא היוצא מן הענבים כל צרכו וכן תבונת הקטן ופלפולו חורפא שבשתא, אך הידיעה הנקנית מהזקן הוא כשותה יין ישן שכל שמריו הם נבדלים ממנו ונשאר זך כן סברת הזקן אשר פלפל זמן רב בחכמה היא הסברא הישרה, והוא משל מסכים מכל צד אל הנמשל בלמוד הרב המלמד לאדם דעת וחכמה עכ"ל. וכן פירש החסיד זלה"ה:

לא אמר הסתכל במה שיש בקנקן לפי שאילו לא היתה החששא רק התחלפות הדברים במדרגה אחת ממ"ש רבי יוסי והוא כי לפעמים יש קנקן חדש מלא ישן וישן מלא חדש על חששא זו לבד לא היה מזהיר רבי לומר אל תסתכל בקנקן, אמנם להיות כי לפעמים יש זקן שאפי' יין מגתו אין בו נמצא ששתי מדרגות בדבר ע"כ הזהיר ואמר אל תסתכל וכו'. ומאי דנקט רבי משל היין ולא משל הענבים לרבותא נקטיה כי כבר ביארנו כי הענבים הם משל לפשט והיין לסודות ורזי התורה והשמיענו שאפי' בענינים העמוקים וסודות התורה אפי' בזה אל תסתכל בקנקן שהוא חדש וכו' כי יש קנקן חדש מלא ישן ונגלו אליו רזי התורה וסודותיה:

ורבינו יונה ז"ל כתב מה שיש בין ר' יוסי לרבינו הקדוש דלר' יוסי אם יש חכמים זקנים ובחורים ילמד מן הזקנים כי על הרוב חכמת הזקנים מבושלת יותר. ורבינו הקדוש אמר שאין הולכין בחכמה אחר הרוב ואם הקטנים חכמים ויודע שחכמתם מרובה ילמד מהם, וז"ש אליהוא אמרתי ימים ידברו מתחלה היה אומר כסברת רבי יוסי ואחר שראה כי הוא ילד ומבין יותר מן הזקנים חזר בו ואמר אכן רוח היא באנוש כדברי רבי שלפעמים הילד יהיה חכמתו מבושלת יותר מן הזקן עכ"ל. נראה מדבריו ז"ל דפליגי רבי ורבי יוסי ואליהוא מעיקרא סבר כרבי יוסי ולבסוף הדר ביה מההיא. ול"נ דלא פליגי רק רבי יוסי דבר על הסתם ברוב העולם ורבי דבר בפרטיים. ואליהוא לעולם סבר כי על הסתם בישישים חכמה ולפעמים תמצא חכמה בבחור ומה שטעה היה באיוב וחביריו דמעיקרא חשב שהיו מן הרוב שנים יודיעו חכמה וכיון שתהה בקנקן ומצאם בערכו חסרי מוח אמר אכן רוח היא באנוש ונשמת שדי תבינם וכוונתו הוא כי מתחלה אמר צעיר אני לימים וגו' ע"כ זחלתי ואירא מחוות דעי אתכם אמרתי ימים ידברו ובם יקנה העיון ורוב שנים יודיעו חכמה הוא על החכמה המקובלת וחשבתי כי שניהם נקנים ברוב הימים ובישישים חכמה ואורך ימים תבונה אכן רוח היא באנוש ונשמת שדי תבינם הכוונה כי הבנת החכמה והתבונה אינם מסבת הימים אלא מסבת הנשמה כי לפי ערך טהרת נשמתו כן שורה החכמה והבינה באדם שהיא המלמדת לאדם דעת, וז"ש אכן רוח היא באנוש כלומר בחינת הרוח של האדם. כי שלש בחינות הם נפש רוח ונשמה, ובענין החכמה שערכה למטה מהבינה בבחינה שזה הוא לעיין וזה לקבל ע"כ בערך החכמה אמר רוח היא באנוש ובחינת הרוח שבאנוש היא הנותנת לו כח לקבל החכמה, אמנם בחינת הנשמה שהיא למעלה מהרוח היא תבינם כלומר מלמדת לאדם להבין דבר מתוך דבר. ואל זה בעצמו כוון רבינו הקדוש במ"ש יש קנקן חדש וכו', וזה כשנאמר כי אין כוונת משל הקנקן על הגוף רק על הנשמה כי דירת קבע של התורה היא בנשמה כי שם ביתה ומשל הקנקן הוא רמז על הנשמה והרוח כי היא קנקן שתתמלא מן היין והיא התורה והשמיענו שהכל תלוי בנשמה וזה כי לא כל הנשמות מאנשי העולם שוות כי יש נשמה חדשה מוכנת ומזומנת להתמלאות מיין ישן כי מעולם לא טעמה טעם חטא ועל נשמה כזו אמר יש קנקן חדש מלא ישן, ויש נשמה אחרת שהיא ישנה ובעבור רוב עונותיה נתגלגלה בגלגול פעם אחר פעם, ולז"א יש קנקן ישן שאפי' חדש אין בו וזה לסיבה שמעיקרא טעם טעם חטא וגם עתה אעיקרא קאי ולכן אף אם תראה אדם שנראה בעיניך שיש לו נשמה טהורה וקנקנו טהור אל תסתכל בקנקן כי אפשר שהוא מן הצבועים ובקרבו ישים ארבו רק הסתכל ביין ובחכמה שבתוכו ובזה תהיה תוהה בקנקנו כי כפי טהרת הנשמה כך מגלין לו רזי תורה כי ישרים דרכי ה' ופושעים יכשלו בם ולכן הסתכל במה שבתוכו:

ואפשר לומר בדרך צחות כי האדם בראותו כתוב בתורה ונקה לא ינקה אפשר יתיאש מן הרחמים ולא ישוב בתשובה כיון שכתוב לא ינקה לו מעונו, על כן אמר אל תסתכל בקנקן וכו' כלומר אל תתיאש מן הרחמים ושוב בתשובה כי ימינו פשוטה לקבל שבים ולכן אף אם כתיב ונקה לא ינקה אל תסתכל אתה בקנקן אלא הסתכל במה שיש בו כי שם ההויה והוא שם הרחמים בתוך הקנקן והוא ירחם כי הוא בעל הרחמים:

ושמעתי מהחכם השלם האלהי ה"ר חיים יצ"ו על דרך זה אל תסתכל בקנקן אלא במה שיש בו כי שם ההוי"ה מלא באלפי"ן עולה מ"ה וזהו מלת במ"ה שיש בו. ועוד שמעתי כי קנקן עולה מצפ"ץ שהוא שם הוי"ה בחילוף א"ת ב"ש, וז"ש במה שיש בו דהיינו מנינו שעולה שם הוי"ה בחלוף כאמור. ואפשר לפרש עוד שכוונת התנא בהיות שהאדם מורכב מגוף ונפש מנגדים זה לזה לא ראי זה כראי זה כשזה נופל זה קם וכשזה קם זה נופל ולהיות יצר לב האדם רע מנעוריו רודף אחר תאוות גופניות יומם ולילה לא ישבות מהתענג ומרוך ע"כ בא התנא להזהיר לאדם על הדבר הזה ואומר לו מה לך נרדם אל תסתכל בקנקן והוא הגוף אשר הוא כמו קנקן ונבלי חרש מעשה ידי יוצר כי מחומר קורץ ומעפר לוקח אל תסתכל לענגו בתענוגי העולם ואל תשים עיניך בו כלל כאלו לא היה כי הוא הטפל ולא תעשה עיקר מן הטפל רק עשה עיקר עיקר והסתכל במה שבתוכו הלא היא הנשמה ומלא את תאותה ורצונה ולעולם הסתכל בה להיטיב עמה כי מה שבתוך הקנקן הוא העיקר וכמשל הקנקן שיש בתוכו היין כי אין האדם עושה חשבון מן הקנקן כי נבלי חרס הם רק מן היין שבתוכו כי יש קנקן חדש מלא ישן וישן שאפי' חדש אין בו כן אתה בנמשל קח לך כלל זה ודעהו שאל תסתכל בקנקן אלא במה שיש בו:

ורמב"ם ז"ל פירש אמר רבי לא תבחן היין בקנקניו כי יש קנקן חדש ובו יין ישן וקנקן ישן ריקן ואין דבר בו כן יש בחורים ששאלותיהם וחכמותיהם זכות לא התערב בהם ספק כיין ישן שנבדלו שמריו ממנו ויש זקנים שאין להם חכמה כלל ואין צריך לומר שאין להם חכמה מעורבבת ומבולבלת בספקות כדמיון היין החדש ששמרים מעורבים בתוכו אלא אפי' יין חדש אין בו עכ"ל:

והר"ם אלמושנינו ז"ל כתב הונח מאמר רבי לתוספת ביאור ואמר שאין למדין מן הכללות ועם היות שעל הרוב ראוי ללמוד תורה מן הרב הזקן שקנה חכמה הנה יקרה לפעמים לענין הפלפול והסברא שיהיה יותר טוב הבחור מהזקן כי פעמים רבות הזקנים לא יהיה בהם כח לאהדורי סברא עם היות דלאוקמי גרסא המקובלת אצלם הזקנים טובים לעולם שהם כענבים המבושלים אך לענין הפלפול והיא הידיעה המתחדשת מתוך המקובל שנמשל ליין היוצא מן הענבים כמדובר אין ראוי להסתכל בקנקן שהוא משל לרב המלמד אם הוא זקן או קטן רק במה שיש בו כי יש בחור שיהיה בו סברא ישרה מן הזקן וז"א יש קנקן חדש מלא ישן כלומר שיש בחור שהוא נמשל לקנקן חדש שיש בו יין ישן שהוא משל לתבונה והפלפול שיהיה זך ונקי מכל סיג וחלאה כמו היין הישן כמ"ש, ויש קנקן ישן והוא משל לרב הזקן שאפי' יין חדש אין בו שהוא משל אל סברא הבלתי נשלמת כי יש מהזקנים שאין בהם לאהדורי סברא אפי' בלתי שלמה והוא מבואר ההמשל. ועל כן לא עשה רבי משל מהענבים אלא מהיין כנזכר להיות שלא היתה גזרתו רק לענין התבונה והפלפול הפך מה שחשבו קצת מהמפרשים כי זה יציב ונכון לפי דעתי מצד הענין בעצמו בישוב הלשון כראוי עכ"ל. ומי שחשב לפרש הפך סברתו הוא הרי"א ז"ל בפירוש נחלת אבות:

ור"י בר שלמה ז"ל כתב המפרשים פירשו כי רבי ור' יוסי חולקין שר' יוסי סובר שיש ללמוד מן הזקנים ולא מהבחורים ורבי חולק עליו כי יש קנקן חדש וכו' ואני אומר כי אינם חולקים כלל ומר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי רבי יוסי מדבר בשני תלמידי חכמים שחכמתם שקולה בעיני הבריות שאין אחד מהם יודע יותר מחבירו והאחד ילד והשני זקן שיש ללמוד יותר מהזקן שנתישב דעתו ושמש כל צרכו ושקטה רתיחת דמו מללמוד מהבחור שאע"פ שיודע כל כך כמו הזקן מ"מ עדיין לא נתישב דעתו ועודנו הומה בסבת רתיחת דמו וסברא זו יודה רבי ואין חולק עליה. ורבי מדבר בענין כבוד בני האדם ומזהיר לכבדם כקטן כגדול בחורים וזקנים ואמר אל תסתכל בקנקן כלומר כשתראה כל אדם כבדהו ואף אם יראה בעיניך בזוי ושסוי כי יש אנשים שצורת גופם נעימה ואין בהם תבונה ויש שצורתם כעורה והמה חכמים מחוכמים והעין אינה יכולה לראות רק קליפת הגופים אבל אינה מכרת במה שבתוכם רק בעין השכל לכן אל תסתכל בקנקן ר"ל בצורת גופם אלא במה שיש בהם כמו הקנקן שיש בו יין שאין האדם מביט ליופי הקנקן אלא לטעם היין שבו וסברא זו יודה רבי יוסי ואין חולק עליה. או נוכל לומר שרבי מדבר בשני ת"ח אחד זקן ואחד בחור ואין חכמתם שקולה בעיני הבריות אלא שהבחור יותר חכם ממנו אז יש לו לאדם להניח הזקן ולהדבק בבחור כי יש קנקן חדש מלא ישן ובזה יודה רבי יוסי וכן מצינו באליהוא וכו' עכ"ל:

והר"מ אלשקאר הסכים לפירוש זה כי רבי יוסי דבר בשוים ורבי בשאינם שוים. וכתב עוד שיש אומרים על צד הצחות על ונקה לא ינקה אל תסתכל בקנקן אלא במה שיש בו כי אם תסיר מן ונקה לא ינקה קנקן ישאר שם הוי"ה נמצא שהקנקן טפל ומה שבתוכו שהוא שמו של הקב"ה הוא העיקר עכ"ל:

אלישע בן אבויה אומר. זאת המשנה דלגוה מסדורי תפלות משום שם רשעים ירקב ונראה כי קודם שיצא לתרבות רעה היתה שגורה בפי התלמידים ואחר כך משנה זו לא זזה ממקומ' כמו שאמרו על כיוצא בזה בע"ז פ"ב ובחולין פרק כל הבשר ואע"פי שיצא לתרבות רעה אין להניח דבריו וכבר אמרו קבל האמת ממי שאמרו ור' מאיר למד תורה ממנו וסמך על מקרא שנאמר הט אזנך ושמע דברי חכמים ולבך תשית לדעתי ואמרו בפ' אין דורשין לדעתם לא נאמר אלא לדעתי שלא יטה מהתורה לדעתם ועל זה אמרו שם ר' מאיר רמון מצא תוכו אכל קליפתו זרק וכבר כתבנו זה בפתיחת ספרינו זה. וזה אלישע היה מג' תלמידים שלא נסמכו כבן עזאי ובן זומא וזהו הנקרא אחר כמו שאמרו בפ' הרואה והיה מהארבעה שנכנסו לפרדס וקצץ בנטיעות שכפר בעיקר כמו שמקצץ הנטיעות הרכו' ואמר שתי רשויות יש וכבר כתבנו בחלק שני מזה הספר מה היתה טעותו. ודע כי ענין הפרדס היא החקירה במעשה מרכבה ולפי שהיא חקירה עמוקה לא הכל יוצאים ממנה בשלום כי צריך בזה תנאים רבים שיהיה האדם שלם במדותיו שלם בשכלו מיושב בחקירתו לוקח הדברים על סדר נכון לא יקדים תרומה לבכורים ומי שיחסר אחד מאלו התנאים אינו בטוח מהטעות או בלבול הדעת או מיתה בלא עתו וכן אירע לאותן ארבעה שנכנסו לפרד' כי במעט נטייה בחקירתם לא יצאו בשלום רמז לדבר מה שאמרו בס' יצירה תמורת ענג נגע כי מעט שינוי בסדר החקירה מביא לידי מכשול. ושלשה תמורות הם תמורת כתר כרת תמורת ענג נגע תמורת תם מת. ור' עקיבא זכה לכתר וענג ולתם. ואלישע בן אבויה קצץ בנטיעות ובא לידי כרת ובן זומא נתבלבל בחקירה והציץ ונפגע וזהו נגע ובן עזאי הציץ ומת ולא זכה להיות שלם בחקירה ולא תם. ובמדרש רות אמרו כי אביו של אלישע היה מגדולי הדור וכשבא למול זה אלישע קרא לכל גדולי ישראל וקרא לרבי אליעזר ורבי יהושע וכשאכלו ושתו שרון אלין אמרין מזמורין אלף ביתין אמר רבי אליעזר לרבי יהושע אלין עסקין בדידהון ואנן עסקין בדידן התחילו בתורה ומן התורה לנביאים ומן הנביאים לכתובים והיו הדברים שמחים כנתינתם מסיני והאש מלהטת סביבותיהן כעיקר נתינתן מסיני שנתנו באש שנאמר וההר בוער באש עד לב השמים אמר אבויה הואיל וכך גדול כחה של תורה הבן הזה אם מתקיים לי הריני נותנו לתורה ועל ידי שלא היתה מחשבתו לשם שמים לא נתקיימה בו. אלף ביתים פיוטים מיוסדים על אלפא ביתא שכן בלשון יון קורין אלפא ביתא גמא כמו שנזכר במשנה במסכת שקלים וכן נזכר המעשה הזה בירושל' דחגיגה והיו קורין אותו אחר לפי שכשיצא לתרבות רעה תבע זונה ואמרה לו לא אלישע אתה ששמך יוצא בעולם עקר פוגלא בשבת ונתן לה אמרה אחר הוא. והיה אומר כי הלמד תורה כשהוא ילד דומה למי שכותב בדיו על נייר חדש שהוא מתקיים כן גירסת הילדות היא מתקיימת ואינה משכחת וכן אמר אביי בפרק שני דשבת אי זכאי גמרתה מעיקרא והא גמרה נפקא מינה לגירסא דינקותא:

והלמד תורה כשהוא זקן דומה למי שכותב בדיו על נייר מחוק. שכיון שנכתב בו פעם אחת ונמחק הכתב הבא אחריו אינו מתקיים כן הלמד בעת הזקנה אינו מתקיים ומשתכח. ובספר מבחר הפנינים משלו בזה משל אחר הלמד תורה ילד למה הוא דומה כפתוח על האבן והלמד תורה זקן דומה כפתוח על החול. ויותר יש לדמות לפי דעתי לפתוח על השעוה כי הטעם בקיום הלימוד בילדות הוא כי הדברים השומע האדם הם נרשמים במוחו וכשהמוח נוטה ליובש הוא מתקיים לימודו וכשנוטה ללחות אינו מתקיים והילד מוחו נוטה ליובש יותר מהזקן כי הילד מוחו חם והזקן מוחו לח כי לחולשת עיכולו הוא נוטה ללחות על כן אמרו כי הזקנה היא אם השכחה. ועוד כי הילד מקבל הדברים בשמחה כי אין לו דאבה מענייני העולם ועדיין לא נתמלא מוחו מספורי הזמן על כן מתקיים בו כל מה ששומע וימי הזקן הם ימי הרעה והדאגה כי הולך האדם אל בית עולמו ומוחו מלא מספורי הזמן ואינו מקבל מה ששומע כי אם קבלה לפי שעה ועוזבו לאלתר ודבר זה נראה הוא לעין וכבר דברנו בזה בחלק שלישי מזה הספר. וכן אמרו רשב"ג אומר הלמד תורה ילד דומה לבחור שנשא בתולה הוא הגון לה והיא הגונה לו והלמד תורה זקן דומה לזקן שנשא בתולה הוא אינו הגון לה והיא אינה הגונה לו וכן הוא אומר כחצים ביד גבור כן בני הנעורי' רבי נהוראי אומר הלמד תורה בילדותו למה הוא דומה לעגלה שכבשה כשהיא קטנה שנאמר אפרים עגלה מלומדה אוהבת לדוש. והלמד תורה בזקנותו למה הוא דומה לפרה שכבשה זקנה שנאמד כי כפרה סוררה סרר ישראל. ר' אלעזר בן עקיבא אומר הלמד תורה בילדותו דומה לאשה שהיא לשה בחמין והלמד תורה בזקנותו דומה לאשה שלשה בצונן. רבי שמעון בן אלעזר אומר הלמד תורה בילדותו למה הוא דומה לרופא שהביאו לו מכה יש לו איזמל לחתכה ויש לו סממנין לרפאתה והלמד תורה בזקנותו למה הוא דומה לרופא שהביאו לו מכה יש לו איזמל לחתכה ואין לו סממנין לרפאתה אף כך דברי תורה יהו מעויינין לך זה מזה יהו מצויינין לך זה מזה שנאמר קשרם על אצבעותיך. והאזהרה הזאת היא שלא יאמר אדם לכשאפנה בימי הזקנה אשנה שאפי' יפנה וישנה לא יתקיים בו לימודו וכשישאלוהו ישים יד לפה ואוי לה לאותה בושה. ולא מנע זה האיש הזקן מללמוד כי בכל זמן הוא טוב הלימוד אלא שהוא יותר טוב לילד ויש טוב יותר מטוב. וכבר שאל זקן אחד לחכם אחד אני שלא למדתי בילדותי יהיה גנאי לי שאלמד בזקנותי אמר לו אם הסכלות הוא גנאי לך התלמוד אינו גנות. ואל יאמר הזקן הן אני עץ יבש ומה יועיל לי לימודי ואני משכחו מכל מקום יש לו שכר לימוד משל לשוכר שנתן לפועלים טרסקל נקוב למלאת בו מים בשכר הטיפש אומר מה אני יגע לריק ישב לו בטל והפסיד שכרו הפקח אומר ומה לי אם לא אמלא אותו הרי שכר אני נוטל בין כך ובין כך כן הזקן אע"פי שהוא שוכח הקב"ה קובע לו שכר על לימודו כן אמרו במדרש חזית:

רבי יוסי בן יהודה איש כפר בבלי אומר. זאת המשנ' ג"כ דלגוה מסדר תפלות לפי שהיא דומה לראשונה אלא שהראשונה היא בלמדי' ולא נמצאת בזאת המסכתא מחלוקת אלא בזאת המשנה ונראה שדברי התנא הראשון הם על הרוב וזה האחרון לא בא לחלוק עליו אלא שאמר שאע"פי שעל הרוב הוא כן אינו רחוק שימצא הפך ודבר זה אליהוא אמרו אמרתי ימים ידברו ורוב שנים יודיעו חכמה זה הוא כדברי רבי יוסי בן יהודה אח"כ אמר אכן רוח היא באנוש ונשמת שדי תבינם זה הוא כדברי רבי כי אע"פי שעל הרוב תמצא החכמה בזקנים כמו שנא' בישישים חכמה ואורך ימים תבונה אפשר הוא שתמצ' החכמה והתבונה גם בקטנים יותר מהזקנים כי לא דברו בכאן רק על הזקנים שלא למדו חכמה כי אחר אשר כלו ימיהם בהבלי הזמן הרי הם כקטנים ועליהם נאמר עלימו אבד כלח כי הזמן אבד עליהם כאלו נולדו היום. ופי' זה המשל כי ר' יוסי דמה חכמת זה הילד לענבים שלא נתבשלו כל צרכן כן חכמת הילד עדיין לא נתיישבה כל צורכה ואינה מתקבלת על הלב וחכמת הזקן היא מיושבת ומתקבלת על הלב וכמו שאמרו במסכת קנים ר' שמעון בן עקשיה אומר זקנים כל זמן שמזקינין דעתם מתיישבת עליהם שנאמר בישישים חכמה ואורך ימים תבונה וכן דמה חכמת הילד ליין מגתו שעדיין שמריו מעורבין בו ואינו חזק וחכמת הזקן ליין ישן שנפרדו שמריו ממנו והוא חזק כן חכמת הילד יש בה תערובת ספקות והיא חלושה ואינו מראה פנים בראיות לישבם על הלב וחכמת הזקן כבר בירר בריבוי שניו כל הספקות ודבריו חזקים בראיות חזקות מתיישבות על הלב. ואמר ר' זה ההסתכלות אינו ראוי שיהיה במיעוט שני הילד ובריבוי שני הזקן אלא בדברים עצמם אם הם מיושבים או הם עניינים חדשים כשיחת ילדים בלתי מיושבים כמו שהקנקן החד' ימצא בו יין ישן והישן ימצא ריק ואפי' חדש אין בו כן אפשר הוא שהילד יהיו דבריו כדברי הזקן החכם וטעמו כטעם זקנים וכמו שהיה רבי עצמו שהיה ילד וזקנים היו מקשים והוא ורבי אלעזר ברבי שמעון שהיו ילדים ויושבים בקרקע היו מתרצים עד שאמר לו אביו רבן שמעון בן גמליאל אתה ארי בן שועל כמו שנזכר בפרק הפועלים ויש זקן אין צריך לומר שאינו מגיע לחכמת הילד אלא שאפילו שיחה קלה שתהא צריכה תלמוד לא תמצא בו וכן אמר שלמה ע"ה טוב ילד מסכן וחכם ממלך זקן וכסיל: