פרקי אבות · פרק ד · משנה יח מתוך 22
פרקי אבות פרק ד משנה יח
רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר אוֹמֵר, אַל תְּרַצֶּה אֶת חֲבֵרְךָ בִשְׁעַת כַּעֲסוֹ, וְאַל תְּנַחֲמֶנּוּ בְּשָׁעָה שֶׁמֵּתוֹ מֻטָּל לְפָנָיו, וְאַל תִּשְׁאַל לוֹ בִשְׁעַת נִדְרוֹ, וְאַל תִּשְׁתַּדֵּל לִרְאוֹתוֹ בִשְׁעַת קַלְקָלָתוֹ:
מי אמר את המשנה
- רבי שמעון בן אלעזר
המפרשים על המשנה
10 מפרשים: ר׳ עובדיה מברטנורא · פירוש המשניות לרמב״ם · רש״י · רבינו יונה · תוספות יום טוב · תפארת ישראל – יכין · מדרש שמואל · מגן אבות (רשב״ץ) · לחם שמים (יעב״ץ) · ביאור הגר״א
ר׳ עובדיה מברטנורא
אַל תְּרַצֶּה אֶת חֲבֵרְךָ בִשְׁעַת כַּעֲסוֹ. דִּכְתִיב (שמות לג) פָּנַי יֵלֵכוּ וַהֲנִחוֹתִי לָךְ, אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמֹשֶׁה, הַמְתֵּן עַד שֶׁיַּעַבְרוּ פָּנִים שֶׁל זַעַם (ברכות ז.):
וְאַל תְּנַחֲמֶנּוּ בְשָׁעָה שֶׁמֵּתוֹ מֻטָּל לְפָנָיו. שֶׁבִּשְׁעַת הַחֻרְבָּן כִּבְיָכוֹל הָיָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִתְאַבֵּל, בִּקְּשׁוּ מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת לְנַחֲמוֹ, וְרוּחַ הַקֹּדֶשׁ מְשִׁיבָן (ישעיהו כ״ב:ד׳) אַל תָּאִיצוּ לְנַחֲמֵנִי:
וְאַל תִּשְׁאַל לוֹ בִשְׁעַת נִדְרוֹ. לִמְצֹא פְּתָחִים לְהַתִּיר לוֹ אֶת נִדְרוֹ. מִפְּנֵי שֶׁאָז עַל כָּל פֶּתַח וּפֶתַח שֶׁתִּמְצָא לוֹ יֹאמַר אַדַּעְתָּא דְהָכִי נָדַרְתִּי, וְשׁוּב לֹא תִּמְצָא לוֹ פֶּתַח. וּמָצִינוּ כְּשֶׁנִּשְׁבַּע הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמֹשֶׁה שֶׁלֹּא יִכָּנֵס לָאָרֶץ לֹא הִתְחַנֵּן מִיָּד אֶלָּא הִמְתִּין וְאַחַר כָּךְ הִתְחִיל לְהִתְחַנֵּן:
בִּשְׁעַת קַלְקָלָתוֹ. כְּשֶׁנִּתְקַלְקֵל בְּחֵטְא. לְפִי שֶׁהוּא מִתְבַּיֵּשׁ מִכָּל אָדָם. וְכֵן אַתָּה מוֹצֵא כְּשֶׁחָטָא אָדָם הָרִאשׁוֹן לֹא נִגְלָה עֲלֵיהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַד שֶׁעָשׂוּ חֲגוֹרוֹת, דִּכְתִיב (בראשית ג) וַיַּעֲשׂוּ לָהֶם חֲגוֹרוֹת, וְאַחַר כָּךְ וַיִּשְׁמְעוּ אֶת קוֹל ה' אֱלֹהִים:
פירוש המשניות לרמב״ם
זה מבואר והם עניני מוסרים בתקוני חברת בני אדם בהפיל הדבר במקומו המועיל:
רש״י
אל תרצה. דאינו מועיל לך שאינו מקבל רצוי מתוך רתחנותו אלא לאחר שנתקררה דעתו כדאמרי' בברכות [דף ז א] אין מרצין לו לאדם בשעת כעסו שנא' פני ילכו והניחותי לך א״ל הקב״ה המתן לי עד שיעברו פנים זעומים. ה״ג אל תנחמהו בשעה שמתו מוטל לפניו שמתוך שצרתו עומדת בפניו אינו מקבל תנחומין:
ואל תשאל לו בשעת נדרו. בשעה שהוא נודר אל תשאל לו ולומר בני כזה וכזה אל תדור כדי שיתירו לך וימצאו לך פתח לנדרך לפי שמתוך כעסו אומר לא כן אלא בכל ענין שבעולם אני נודר ונמצא שאינו בא לידי חרטה לעולם:
ויש אומרים אל תשאל לו בשעת נדרו בזמן שהוא נודר שום דבר לעשות אל תשאל לו לאלתר שלם את נדרך מיד שמא הוא מתחרט מאותו הנדר שכשרואה שאתה דוחקו לקיום הנדר הוא כועס ומתחרט ואומר טוב היה לי לשתוק מאשר נדרתי ומתחרט. נ״א ואל תשאל לו להתיר נדרך בשעת נדרו כ״ז שיש עליו נדר מפני שאתה מזכיר לו צערו:
ואל תשתדל לראותו בשעת קלקלתו. אל תהי רגיל לראותו אז לפי שהוא מתבייש מכל אדם:
רבינו יונה
רבי שמעון בן אלעזר אומר אל תרצה את חברך בשעת כעסו. שעל ידי זה יבא לומר דברים שאינם מהוגנים בו כי יוסיף כעס על כעסו:
ואל תנחמהו בשעה שמתו מוטל לפניו. כי בשעת העצבון הנחמה מוספת עליו כעס ובא לומר דברים לא טובים:
ואל תשאל לו בשעת נדרו. שלא ישאל ממנו הפתחים של היתר לומר אדעתא דהכי מי נדרת. כי בעודנו כעוס ונודר בא לפרש כל השאלות אשר ישאלוהו וישימם בנדר על דרך שלא יוכל למצוא לו היתר ונמצא כי יגרום לו רעה:
ואל תשתדל לראותו. ולביישו גם עתה בעת קלקלתו בשעת ההזיק או עשה עבירה והוא מתבייש מעצמו אין לך לראותו ולביישו:
תוספות יום טוב
בשעה שמתו מוטל לפניו. כתב במדרש שמואל בשם הרשב"ץ דגרסינן ואל תנחמנו בשעת אבלו. ושהגורסים בשעה שמתו מוטל לפניו שינו הגירסא מפני שמצינו שאחר קבורת המת היו נעשים שורות שורות ומנחמים האבל כמו שנזכר באבל רבתי ובפ' היה קורא [דט"ז ע"ב] אבל נראה שאין לשנות הגרסא מפני כך שלא אמר בימי אבלו ולא בשעת אבילתו אלא בשעת אבלו. כלומר בשעה שהוא מתאנח באבלו ע"כ. [ולי נראה דאכתי תקשה מהא דנעשים שורות שורות שא"כ אם אז יתאנח לא ינחמוהו ולא מצינו לרז"ל שיאמרו כן]:
תפארת ישראל – יכין
רבי שמעון בן אלעזר אומר אל תרצה את חבירך בשעת כעסו דהפיוס אז ירבה כעסו:
ואל תנחמנו בשעה שמתו מוטל לפניו דאדרבה כשיראה שאין אדם מצטער בצערו, יצטער יותר:
ואל תשאל לו בשעת נדרו דבשעה שנודר וודאי חפץ בנדרו מאיזה טעם. וכשתאמר לו על דעת כך לא נדרת, וודאי ישיב לך, גם על מנת כך נדרתי, ומה יעשה שכשיתחרט לבסוף:
ואל תשתדל לראותו בשעת קלקלתו שכשנכשל לעשות דבר שלא כהוגן, לא תחשוב שתשקיט רוחו כשיראה אוהביו, דאדרבה יתבייש יותר עי"ז. [וזכר התנא ד' מיני מחשבות בוערות כלפידים [אפפעקטע בל"א]. כעס. אבל. מורא, בושה. וה"ה בכל דבר, כשיראה שום אדם אחוז בה, לא ילחם נגדה, דלא די שלא יועיל אלא גם יזיק. ולכן לא יוכיח לאפיקורוס ישראל, דכ"ש דפקר טפי (כסנהדרין דל"ח ב'). וכ"כ כשנזדמן בקהל לצים או בקהל שמחים כבשמחת תורה או פורים או בחתונה, רואה אותן עושים או מדברים דברים שאינן ראויים, יעלים עינו וישתוק, כמ"ש שהמע"ה אל תוכח לץ פן ישנאך [משלי ט' פ"ט]. וכ"כ כשמזדמן עם ראש עקום. הוא החושב א"ע חכם, ונקרא בתנ"ך כסיל, ע"ש כי ה' יהיה בכסליך (איוב ח'), ר"ל בצדך. ה"נ ר"ל אדם מצודד ונפרד במחשבותיו, לאדם כזה לא תסתור דבריו בפניו, כמ"ש שהמע"ה באזני כסיל אל תדבר חכמה פן יבוז לשכל מיליך (משלי כ"ג פ"ט). וכ"כ כשתראה מי שמשבח בנו או מי ממשפחתו, וישאלך מה תשפוט אתה עליו, אז אפילו ידעת דבר של גנות, שים ידך על פיך, דאף ששאלך, חפץ הוא שתשבח ולא שתגנה. ולמה תעשה לו מחלת לב על מגן. וכן בכל דבר]:
מדרש שמואל(10 קטעים)
אל תרצה את חבירך בשעת כעסו כי לא יועיל ולא יתרצה ואולי יוסיף על חטאתו פשע ויכעוס יותר ואל תנחמהו בשעה שמתו מוטל לפניו כי בודאי ימאן להתנחם ולהצדיק דין שמים עליו ואולי יוסיף לחטוא להטיח דברים וכן אל תשאל לו בשעת נדרו למצוא לו פתח בשעת נדרו להתיר את נדרו כי בודאי שלא יתיר מרוב כעסו ואפשר שיוסיף לנדור גם על כל הפתחים אשר בקשת לו באופן כי קלקלת את תקנתו ואל תשתדל לראותו בשעת קלקלתו שנתקלקל בחטא כי אתה תחשוב שיבוש ויתחרט ואולי יתפקר יותר. ואפשר עוד כי בזה שרצה לרצותו בשעת כעסו עובר משום ולפני עור לא תתן מכשול כי הגדיל את עון חבירו לפי שהאדם מחוייב להיות נוח לרצות ולא יתרצה. ועוד השמיענו מה שאז"ל כל המקניט את חבירו ואינו מתרצה ירבה עליו רעים לרצותו שלש פעמים ותו לא היינו שלא בשעת כעסו שאם ריצוהו בשעת כעסו אין עולים מן המנין כי בשעת הכעס אין מטבע שום אדם להתרצות. ואל תנחמהו בשעה שמתו מוטל לפניו שתחשב לאויב לו כי בדעתו שגם אתה תצטער מצערו וכמו שעשו חבירי איוב כי ישבו אתו לארץ שבעת ימים ואין דובר אליו דבר כי מכאבו גם הם כאבים. ואל תשאל לו בשעת נדרו כלומר בשעה שהוא נדר לא תבא לשאול לו שיתיר לך נדר אחר כמו אותו הנדר שנדר הוא כי יחשוב שכוונתם להקניטו. ולסיבה זאת ג"כ אל תשתדל לראותו בשעת קלקלתו ובשעת נפילתו וכשלונו כי בבוא עליו אותה הקלקלה הוא מתחבא לבל יראו ברעתו ובהיותך משתדל לראותו משגיח מן החלונות יחשוב כי אתה שמח בנפילתו וזהו שסמך מאמר שמואל הקטן שאמר בנפול אויבך אל תשמח וכו'. ור"ש בן אלעזר דבר בהנהגת האדם עם אוהבו ולזה קראו חבירו ושמואל הקטן דבר בהנהגתו עם אויבו. ואפשר לומר שמ"ש ואל תשאל לו בשעת נדרו הכוונה על ענין הצדקה והזהיר לאדם שלא ישאל לו לחבירו שום צדקה בשעת נדרו שעתה נדר לצדקה ואין ראוי שישאלו לו שיתן עוד לצדקה שכיון שעתה נדר אין ראוי לשאול לו עוד פן יקפוץ את ידיו ויאמץ את לבבו. ואפשר ג"כ שהזהיר על הגזבר שאל ישאל לו בשעת נדרו שיפרע הנדר פן יחרה אפו ושוב לא ידור:
ורבינו עובדיה ז"ל פי' אל תרצה את חבירך בשעת כעסו דכתיב פני ילכו והניחותי לך אמר לו הקב"ה המתן עד שיעברו פנים של זעם. ואל תנחמהו בשעה שמתו מוטל לפניו שבשעת החורבן כביכול היה הקב"ה וכו' בקשו מלאכי השרת לנחמהו ורוח הקודש משיבה אל תאיצו לנחמני. ואל תשאל לו בשעת נדרו למצוא פתחים להתיר לו את נדרו מפני שאז על כל פתח ופתח שימצא לו יאמר אדעתא דהכי נדרתי ושוב לא תמצא לו פתח ומצינו כשנשבע הקב"ה למשה שלא יכנס לארץ לא התחנן מיד אלא המתין ואח"כ התחיל להתחנן. בשעת קלקלתו כשנתקלקל בחטא לפי שהוא מתבייש מכל אדם וכן אתה מוצא כשחטא אדם הראשון לא נגלה עליהם עד שעשו להם חגורות דכתיב ויעשו להם חגורות ואח"כ וישמעו את קול ה' אלהים:
והרי"א ז"ל כתב קישור המשנה הזאת עם הקודמת אליה קשה להמצא ואולי אפשר שהביא המשנה הזאת כאן אחר דברי ר' יעקב לשתי סבות. האחד שבעבור שזכר ר' יעקב יפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים זכר ר' שמעון שיש גם למעש"ט שעה בלתי שעה כי הנה היות האדם מרצה את חבירו על כעסו הוא מעשה הטוב אבל שיהיה בזמנו הראוי וכן כל הארבע שעות האלה הם להגיד שיש יופי במעשים הטובים ויפה שעה אחת לעשותם אבל בזמנם כי יש שעות שאין ראוי לעשותם זהו הטעם האחד. והטעם השני הוא שהובאה המשנה הזאת להגיד שעם היות שאמרה המשנה הקודמת שיפה שעה אחת של קורת רוח בעוה"ב מכל חיי העוה"ז נחמה גדולה למי שמת לו מת שאין ראוי עם כל זה לנחמו בזה ולא בדבר אחר בשעת אנינותו שמתו מוטל לפניו ומפני זה באה המשנה הזאת בכאן עכ"ל:
החסיד ז"ל פירש כי לפי שהזהיר ר' יעקב לרדוף אחר המעשים הרצויים להש"י כדוב שכול בלי מיתון הזהיר ר"ש בן אלעזר כי יש דברים צריכים מיתון ואם לא כן ישיג הפך מחשבתו והעצלה בהם זריזות והוא אמרו אל תרצה את חבירך וכו' כי ארבעתם ענין אחד הם שיושג הפך הכוונה, משל למה הדברים דומים לפחם הבוער הרבה ומטילים בו מים שהוא מתחזק יותר. ואל תשתדל לראותו בשעת קלקלתו כי כוונתך לכבדו ויחשב לו לקלון כי יתבייש ממך:
ולב אבות כתב אל תרצה את חבירך כלומר שישמר לבלתי יעלה על לבו לרצות את חבירו, ר"ל לעשות רצון חבירו בשעת כעסו כי הנה הרצון שיש לו אז אינו רצון שכלי וטוב אלא מחמת הכעס ולכן אל יעשה רצונו כמו מי ששואל בעת כעסו חרב אחת מחבירו אין ראוי שחבירו יתן לו בידו החרב אז. גם יהיה נשמר לבלתי ינחמהו בשעה שמתו מוטל לפניו לפי שאז באותה העת לא יאות לו להתנחם רק שיחשוב ברעה הבאה עליו ויתאבל ויתאונן כדי שיכנע לבבו הערל ואז ירצה את עונו וא"כ מי שמנחם אותו תיכף ומיד מעביר ממנו הדאגה ואינו חושב בחטאתו עכ"ל:
וה"ר מתתיה היצהרי ז"ל פירש אל תרצה את חבירך בשעת כעסו שאיננו בדעתו ויכעוס יותר, וז"ש הכתוב גדל חמה נושא עונש כי הוא מוכן ליסורים רבים שכל מה שתציל אותו מחטוא ותפייסנו עוד תוסיף החמה עליו ויגדל כעסו יותר עכ"ל:
והר"מ אלשקאר ז"ל כתב טעם הסמיכות לפי שר' יעקב זכר שיש שעות יפות לאדם אשר באמצעותם ישיג העוה"ב בא ר' שמעון ואמר גם את זה לעומת זה עשה האלהים שיש שעות אשר בסבתם ילך האדם לגיהנם ועל כן צריך לישמר מהם והם אלו השעות אשר הזכיר, טעם אל תרצה את חבירך בשעת כעסו שמא תבא ותדבר על לבו באלו השעות וקלל במלכו ובאלהיו ופנה למעלה ותהיה גורם לו שיירש גיהנם וזה הזהיר הנביא ואמר חדלו לכם מן האדם אשר נשמה באפו בעוד שהנשמה והחרון אף באפו ולא תזהיר אותו באותה שעה שמא יהיה סיבה שיעבוד עכו"ם כי במה נחשב הוא וארז"ל אל תקרי במה אלא במה אלא הנח לו עד שתצטנן רתיחתו. עכ"ל:
ורשב"ם גרים ואל תנחמהו בשעת אבלו וכתב שהגורסים בשעה שמתו מוטל לפניו שינו הגרסא מפני שמצינו שאחר קבורת המת היו נעשים שורות שורות ומנחמין האבל כמו שנזכר באבל רבתי ובפרק היה קורא, אבל נראה שאין לשנות הגירסא מפני כך שלא אמר בימי אבלו ולא בשעת אבלותו אלא בשעת אבלו כלומר בשעה שהוא מתאנח באבלו עכ"ל:
וה"ר אפרים ז"ל פירש אל תשאל לו בשעת נדרו כלומר אם הדירך אל תבקש ממנו להתיר את נדרו עד שתתקרר דעתו עליך עכ"ל:
והר"ם אלמושנינו ז"ל כתב כי אמר שלא ישתדל לראותו בשעת קלקלתו אם לא שיהיה זה במקרה שימצא שם כי אז אין ראוי שיפרד ממנו עד ינחמהו מצרתו אך אם ישתדל לראותו אז הנה זה יוליד ביניהם איבה תחת אהבה כי יחשוב חבירו שהוא שמח במפלתו במה שראה שהשתדל לראותו מיד כי אם היה משתדל ללכת אליו לנחמו בדברים ובהבטחות טובות כראוי אז היה מוסיף אהבה ואחוה אך אמנם כאשר לא יהיה ההשתדלות רק לראותו לבד בלתי דבר אחר אז תפסד האהבה ביניהם על כן אמר ואל תשתדל לראותו בשעת קלקלתו, ירצה לא תהיה השתדלותך בשעת קלקלתו לראותו לבד, עכ"ל:
מגן אבות (רשב״ץ)(4 קטעים)
רבי שמעון בן אלעזר אומר אל תרצה את חבירך בשעת כעסו. כל אלו העניינים הם מהלכות דרך ארץ והרבה יותר מזה הזכירו בזאת המסכתא הנקראת הלכות דרך ארך שתהיה דעתו של אדם מעורבת עם כל אדם כמו שאמרו בשני מכתובות כדי שיהיה טוב לבריות ויהיו כל דבריו לפי הענין ולפי המקום כמו שאמר שלמה ע"ה שמחה לאיש במענה פיו ודבר בעתו מה טוב ועל כן אמר שאם אדם הוא כועס אל תמהר לרצותו כי זה יוסיף כעס על כעסו כי בעת חמימות הכעס לא יועיל השקט הרצוי כמו שהמים המועטים אינם מכבים האש בעת שהיא מתלקחת במעט מים המזלף עליהם וכן אמר הקב"ה למשה המתין לי עד שיעברו פנים של זעם שנא' פני ילכו והניחותי לך בראשון מברכות:
ואל תנחמנו בשעת אבלו. כי לא יועילו התנחומין באותה שעה כמו שהיה אומר איוב ואיך תנחמוני הבל ויש גורסין בספרי ספרדיים וכן היה גורס רבינו יונה ז"ל בשעה שמתו מוטל לפניו וכן היא הגירסא במשניות שלנו וכן כתב רבינו משה ז"ל בפרק חמישי מהלכות דעות כי זה שגעון הוא לנחם באותה שעה כי מי שהוא רואה מתו מוטל לפניו ושומע קול ספדנים מבכים אותו איך יקבל תנחומין באותה שעה. ונראה שהסופרים שינו הגירסא מפני שמצינו שאחר קבורת המת היו נעשין שורות שורות ומנחמין האבל כמו שנזכר באבל רבתי ובפרק היה קורא וכן בסנהדרין פרק כהן גדול נזכר זה על כהן גדול שהיה מתנחם מיד שנקבר המת והיה עדיין אבל אבל אין לשנות הגירסא שלא אמר בימי אבלו ולא בשעת אבלותו אלא בשעת אבלו כלומר בשעה שהוא מתאנח באבלו:
ואל תשאל לו בשעת נדרו. כדי שתתירהו לומר לו אדעתא דהכי אי נדרת כי הוא באותה שעה יאמר על פתח שתמצא לו אדעתא דהכי נדרי ושוב לא תמצא לו פתחים. ויש מפרשים אם הוא נדור ובא מאיזה דבר ואתה נדרת אל תשאל וכו' לפי שמצטע' והראשון יותר נכון לפי הלשון שאמר בשעת נדרו דומה לבשעת כעסו ובשעת אבלו ובשעת קלקלתו:
ואל תשתדל לראותו בשעת קלקלתו. שנתקלקל בחטא לפי שהוא מתבייש באותה שעה ובמדרש אמרו אמר רבי יוחנן מנין שאין מרצין לאדם בשעת כעסו שנא' פני ילכו והניחותי לך המתין לי עד שיעברו פנים של זעם. ומנין שאין מנחמין אותו בשעת אבלו שבשעת החורבן כביכול הקב"ה היה מתאבל שנא' ויקרא ה' אלהים ביום ההוא לבכי ולמספד בקשו המלאכים לנחמו ורוח הקדש משיבה אל תאיצו לנחמני. ואל תשאל לו בשעת נדרו כשנשבע הקב"ה שלא יכנס משה לארץ אמר שעת שבועה היא המתין ואחר כך התחיל להתחנן. ואל תשתדל לראותו בשעת קלקלתו שנאמר ויראו כי עירומים הם לא נגלה עליהם עד שעשו חגורות ואחר כך וישמעו את קול ה' אלהים כ"כ הערוך בערך אל:
לחם שמים (יעב״ץ)(2 קטעים)
בשעה שמתו מוטל לפניו. דבר זה נוכל ללמוד מרעי איוב. שישבו אתו לארץ שבעת ימים. ואין דובר אליו דבר כי ראו כי גדל הכאב מאד. ומזה למדו גם רז"ל. שאין המנחמין רשאין לפתוח עד שיפתח האבל. הרי מזה נראה שגירסת רשב"ץ עיקר. ולק"מ משורה דתקנת חז"ל היא. ואז אין לו להתאנח באמת. אלא מצדיק עליו את הדין. כמ"ש כשעוסקין בהספד דכבוד רבים שאני. והתירו לו ג"כ לגלות עטיפתו מעל פניו. מפני הרבים הבאים לנחמו. ולעולם אימא ביחיד. לא ינחמהו בכל ימי אבלותו בעודו מתאנח. וגם אפי' הרבים לא ינחמוהו אף בימי אבלות. אם לא פתח האבל (כי לא מצינו שחלקו בכך. רק בפעם אחת אחר קבורה. דעבדי שורה וכמדומני שהיא לכבודו של מת) עצמו תחלה. אלא שבזה יש חילוק בין רבים. ליחיד. בענין זה. שבודאי יש לו לחוש לכבודן של רבים. ולפתוח. כדי שיהא להם פתחון פה לנחמו. וכדרך שמצינו בר"י שילהי מ"ק. אבל מעצמן לא יפתחו בתנחומין לעולם. לא יחיד ולא רבים. כל ימי אבלות. אע"פ שבאין אליו לנחמו. אם יראו שרוצה הוא בכך. שתיקתם יפה להם מדיבורם. ואמרו אגרא דבי טמיא שתיקותא. משא"כ אחר אבילות ובתוך שלשים. מנחם אותו כדרכו. לאחר שלשים מדבר עמו תנחומין מן הצד:
בשעת קלקלתו. עיין פי' רע"ב. ומוכרח הוא. כי אמנם אח לצרה יולד. לרחם ולנחם ממתים מחלד. וכן מצינו ברעי איוב כששמעו רעתו. ויועדו יחדיו לבוא לנוד לו ולנחמו. שזוהי ודאי חובת הריע והחבר הנאמן. ואמר איוב חנוני חנוני אתם רעי. ונרמז גם בס' משלי (סכ"ז) ובית. אחיך אל תבוא ביום אידך ויפורש ג"כ על תקלת החטא. שיסתיר עצמו. ולא יתראה בפני בני אדם. כשאירע לו דבר קלקלה. הנוגע עד הנפש. שמתבייש בו. (וצריך לנהוג נזיפה בעצמו כמש"ה נשכבה בבשתנו ותכסנו כלמתנו. והבושה מכפרת ואם אינו עושה כן. מוסיף חטא. ותחשב לו לחוצפא. כמ"ש ומצח אשה זונה היה לך מאנת הכלם) והוא מה שאירע ג"כ באדה"ר כי מפני חטאו כתבייש מלבוא ולהראות לפני בוראו כבתחלה. לפיכך ויתחבא האדם. ולכן גם חבירו ישמיט עצמו מלראותו בקלקלתו. כדי שלא לביישו. וכדרך שאסרו לעבור בפני ב"ח עני הידוע שאין לו מה לשלם. אך בקלקלת הגוף. אם אחזוהו חבלי עוני וירד מנכסיו ומכבודו. אז עם שהוא לא יבא בעת ההיא אצל חבירו להראות אליו ולזלזל עצמו כי כל אחי רש שנאוהו אף מרעהו רחקו ממנו. אבב בזיוני לא אחי ולא מרחמי (ועל דרך זה פירשנו הכתוב ובית אחיך א"ת ביום אידך. בעלית הבקור יע"ש) אבל הריע הטוב ודאי מוטל להמציא עצמו להראות פנים לרעו הקשה יום. ולדבר על לבו. ולהתחכם במה יוכל להועיל ולהיטיב למעט כאבו. ומ"ש עובדיה. וא"ת בשער עמי ביום אידם. בשונא דיבר. שלא יבוא לראות ולשמוח לאיד. כי שמח לאיד לא ינקה:
ביאור הגר״א
אל תרצה כו'. כמ״ש בפ״ק דברכות מנין שאין מרצין כו' שנאמר פני ילכו:
ואל כו'. כמ״ש (ישעיהו כ״ב:ד׳) אל תאיצו לנחמני:
ואל תשאל כו'. כמ״ש ואתחנן אל ה' בעת ההיא ולא בשעת השבועה כמ״ש במדרש ע״ש:
ואל תשתדל כו'. כמ״ש באדם ויקחו עלה תאנה כו' ואח״כ ויקרא ה' אלהים אל האדם כו':
שאלות נפוצות
מה כתוב בפרקי אבות פרק ד משנה יח?
רבי שמעון בן אלעזר אומר, אל תרצה את חברך בשעת כעסו, ואל תנחמנו בשעה שמתו מטל לפניו, ואל תשאל לו בשעת נדרו, ואל תשתדל לראותו בשעת קלקלתו:
מי אמר את המשנה?
המשנה מובאת בשם רבי שמעון בן אלעזר.
מה הפירוש של ר׳ עובדיה מברטנורא על המשנה?
אל תרצה את חברך בשעת כעסו. דכתיב (שמות לג) פני ילכו והנחותי לך, אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה, המתן עד שיעברו פנים של זעם (ברכות ז.):
אילו מפרשים כתבו על המשנה?
10 מפרשים מובאים כאן: ר׳ עובדיה מברטנורא, פירוש המשניות לרמב״ם, רש״י, רבינו יונה, תוספות יום טוב, תפארת ישראל – יכין, מדרש שמואל, מגן אבות (רשב״ץ), לחם שמים (יעב״ץ), ביאור הגר״א.
מקורות הנוסח של הפירושים
- נוסח המשנה: מקור הנוסח: ספריא (Sefaria), Pirkei Avot – תורת אמת 357 (מקור) · רישיון: נחלת הכלל (Public Domain)
- ר׳ עובדיה מברטנורא: מקור הנוסח: ספריא (Sefaria), Bartenura on Pirkei Avot – תורת-אמת (מקור) · רישיון: נחלת הכלל (Public Domain)
- פירוש המשניות לרמב״ם: מקור הנוסח: ספריא (Sefaria), Rambam on Pirkei Avot – מהדורת וילנא (מקור) · רישיון: נחלת הכלל (Public Domain)
- רש״י: מקור הנוסח: ספריא (Sefaria), Rashi on Avot – Vilna Edition (מקור) · רישיון: נחלת הכלל (Public Domain)
- רבינו יונה: מקור הנוסח: ספריא (Sefaria), Rabbeinu Yonah on Pirkei Avot – Pirkei Avot, Berlin, 1848 (מקור) · רישיון: נחלת הכלל (Public Domain)
- תוספות יום טוב: מקור הנוסח: ספריא (Sefaria), Tosafot Yom Tov on Pirkei Avot – Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913 (מקור) · רישיון: נחלת הכלל (Public Domain)
- תפארת ישראל – יכין: מקור הנוסח: ספריא (Sefaria), Yachin on Pirkei Avot – משנה, מהדורת בית דפוס ראם, וילנא 1913 (מקור) · רישיון: נחלת הכלל (Public Domain)
- מדרש שמואל: מקור הנוסח: ספריא (Sefaria), Midrash Shmuel on Avot – Midrash Shmuel, Warsaw, 1876 (מקור) · רישיון: נחלת הכלל (Public Domain)
- מגן אבות (רשב״ץ): מקור הנוסח: ספריא (Sefaria), Magen Avot on Avot – Magen Avot, Leipzig 1855 (מקור) · רישיון: נחלת הכלל (Public Domain)
- לחם שמים (יעב״ץ): מקור הנוסח: ספריא (Sefaria), Lechem Shamayim on Pirkei Avot – עץ אבות, לחם שמים, קרקוב, תרמ"ג (מקור) · רישיון: נחלת הכלל (Public Domain)
- ביאור הגר״א: מקור הנוסח: ספריא (Sefaria), Gra on Pirkei Avot – פרקי אבות עם פירוש הגר"א, וילנא, תקצ"ו (מקור) · רישיון: נחלת הכלל (Public Domain)