פרקי אבות פרק ג משנה א

עקביא בן מהללאל אומר וכו'. העיד ר' יהודה אין עזרה ננעלת על כל אדם מישראל בחכמה וביראת חטא כעקביא בן מהללאל:

האמת כי עקביא לא פליג ארבי רק השלשה שזכר רבי כלל אותם עקביא כאחד. הלא הוא מ"ש ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון ואין חשבון רק בהאמין כי הכל נכתב בספר זכרון לפניו וכל מעשיו בספר נכתבים ועין רואה ואוזן שומעת. וכאשר יסתכל האדם שכל אשר יעשה עומד כנגד השם יתברך ורואה אותו אז יתבייש ולא יחטא וכמו שאמר דוד המלך ע"ה שמרתי פקודיך ועדותיך וגו' ומי גרם לי לשמרם משום דשויתי ה' לנגדי תמיד וז"ש כי כל דרכי נגדך ולעולם אני משים לנגדי ויודע אני שאתה רואני ובכן אני שומר ומקיים מצותיך. והוסיף עוד שנים על זה והם אומרו ומאין באת ולאן אתה הולך לפי שהם סבות עצומות גורמות הכנעה לאדם ובהסתכלותו בהם יכנע לבבו הערל ולא יחטא. ואמר בשלשה דברים דמנינא למה לי אלא רצה להשמיענו כי כשיסתכל צריך שיסתכל בג' ביחד אמנם אם יסתכל באחד או בשנים מהם אפשר כי לא די שלא יועיל אלא אדרבא יזיק. לפי שאם יסתכל שבא מטפה סרוחה לבד אפשר שיאמר האדם א"כ אין ראוי להאשימני אם אחטא כי יסודי נבנה מדבר מאוס מטפה סרוחה וזרוק חוטרא אאוירא אעיקרא קאי וכמו שאמר איוב אדם ילוד אשה וגו' דהיינו שבא מטפה סרוחה אף על זה פקחת עיניך ואותי תביא במשפט עמך כי אחר שהוא טפה סרוחה לא יחשוב לו עון אשר חטא והתנצלות כזה אמר דהמע"ה הן בעוון חוללתי וגו' ולכן אמר שצריר שיסתכל ג"כ למקום שהוא הולך כי בזוכרו יום המיתה וסוף אדם למות לא יחטא. ואף אם יסתכל באלו השני דברים אפשר הוא שיאמר שכיון שהוא הולך למקום עפר רמה ותולעה אפשר כי יחשוב האדם כי אין דעת וחשבון בשאול אשר הוא הולך שמה כי אחריתו עפר ואפר ואין דעת וחשבון לעפר ולאבן דומם על כן אמר ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון וצריך שיסתכל האדם בשלשה הדברים ביחד כדי שלא יחטא. ועל זה אמר שלמה המלך ע"ה כי תשב ללחום את מושל שהוא היצה"ר אם יפתה אותך לאכול ולשתות לא תאבה ולא תשמע אליו אלא בין תבין את הזמן העתיד לבא לפניך כענין ולאן אתה הולך למקום עפר וכו'. ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון ולא לבד אני אומר לך שלא תשמע אליו כשאתה בבחירתך אלא אף אם קצת האומות ירצו להעבירך על דת תהרג ולא תעבור וז"ש ושמת סכין בלועך עד שירצו ליקח את ראשך מעליך טוב שיהרגוך ולא תעבור אם בעל נפש אתה הרי ברור שכשתסתכל את הזמן העתיד לבא לפניך אין אתה בא לידי עבירה:

ואמר ואין אתה בא לידי עבירה ולא אמר ולא תבא עבירה לידך וכמו שדקדקו המפרשים. העניו הוא לאשמועינן רבותא כי יותר רבותא הוא לאדם שאף ע"פ שתבא עבירה לידו שיסיר הוא ממנה ממה שלא יחטא לסיבה שלא נזדמנה עבירה לידו וכן אמרו ז"ל כי הבעל תשובה אמיתי הוא שבאה דבר עבירה לידו וניצול הימנה באותו פרק באותה אשה וכו' ולזה אמר הסתכל בשלשה דברים וכו' ולא די שיועיל ההסתכלות שאם לא תבא עבירה לידך שבודאי שלא תלך ותבקשנה אלא אפילו כשתזדמן העבירה לנגד עיניך תעצום עיניך מראות ברע ותתרחק ממנה ואפי' שהיא באה לידך אתה לא תבא לידה וז"ש ואין אתה בא לידי עבירה. ועל דרך זה אמר דוד המלך ע"ה העבר עיני מראות שוא ולא אמר העבר שוא מעיני כי היה מתפלל על השלמות היותר אמיתי והוא זה כי אפילו שיזדמן השוא לנגד עיניו יכבוש את יצרו לעצום עיניו מראות בשוא אשר לפניו ולעבור עיניו ממנו:

ואמר עוד דע מאין באת מלת דע היא מיותרת לגמרי כי היה די במה שאמר הסתכל וכל הג' חלוקות הם שוים למלת הסתכל שאמר למעלה ולמה חזר לומר מלת דע ואפשר שלפי שביאתו מטפה סרוחה והיותו הולך למקום עפר רמה ותולעה הם דברים שרואה אותו האדם בעיניו אמנם היותו עתיד ליתן דין וחשבון אין זה דבר שרואה אותו האדם בעיניו רק יאמין בזה מדרך ידיעה ולכן אמר מלת הסתכל ומלת דע לפי שהג' דברים הם שני סוגים להאמין בהם אחד דרך ראיה ואחד דרך ידיעה. ואמר מאין באת ולאן אתה הולך כי היה לו לומר מאין באת ולאין אתה הולך שניהם ביו"ד או יאמר שניהם בלא יו"ד מאן באת ולאן אתה הולך אמנם הכונה בהיות הקב"ה שורה בין איש לאשתו ומונה כל טפה וטפה ורביעה ורביעה וכמ"ש ז"ל בפסוק ומספר את רובע ישראל ולכן כיון שהקב"ה משרה שכינתו שם על כן אמר מאין ביו"ד אשר היא אות ראשונה משם הוי"ה. ובענין זה מתיישב אצלי מש"ה אשתך כגפן פוריה וגו' ראוי לדקדק שינוי הנקוד ששינה כאן שבכל התורה כלה נקוד אשתך בחיר"ק תחת האל"ף והכא בסגו"ל ועוד במלת פוריה היו"ד היא יתירה והוה סגי דלכתוב כגפן פורה בלא יו"ד כמו שרש פורה ראש ולענה ואפשר לומר שרצה בניקוד הסגו"ל שהם שלש נקודות לרמוז על ג' שותפים שיש באדם אביו ואמו והקב"ה. והכונה כי הירא את ה' בכל הזווגין שלו יהוה שם שיתוף הקב"ה כי הרשעים אין שם שיתוף הקב"ה אלא הם לבדם בכוונתם הרעה להנאתם וגם לכך כתב יו"ד יתירה לרמוז על שם י"ה שהוא השם המעיד על כשרות הזרע כענין שנא' גבי החנוכי הפלואי שבטי יה עדות לישראל וזו היא היו"ד שיש באיש והה"א שיש באשה וכשאין ביניהם שם זה נשארו אש אש ובערו שניהם יחדו ואין מכבה ולכן אמר פוריה ביו"ד יתירה לרמוז על השם הזה שנתון בינו לבין אשתו וגם אין היא מלה חשובה על דרך והחכמה מאין תמצא וכמובא בספר הזוהר גבי היש ה' בקרבנו אם אין. אמנם למה שהולך למקום עפר רמה ותולעה מקים חושך וצלמות הסיר את היו"ד מבינתים מרוב פחיתות וגריעות המקום אשר הוא הולך שמה ועוד כי בהכנס הנשמה בטפת הזרע היא נכנסת טהורה זכה וברה לא כן במותו לרוב הפעמים כי אינו נותנה כמו שנתנוה לו בטהרה על כן אמר בהריון מאין ובמיתה לאן חסר יו"ד:

ואפשר לומר עוד כי להיות האדם נברא יש מאין לכן בעת ההריון שהיא עת הבריאה אמר מאין באת אבל בעת המיתה כי אפי' הגוף בקבר לפעמים אינו נעשה עפר וכענין אף בשרי ישכון לבטח ואחאי בר יאשיה יוכיח. ועל כן אמר לאן אתה הולך כי הוא מורה על מקום בלבד ולא שבהכרח יהיה מאין ואפס. ופי' הג' דברים הנזכרים ואמר מאין באת מטפה סרוחה ואף אם הטפה מתחלתה אינה סרוחה בהיות כי היא מעותדת להסריח אם תעמוד שעה אחת חוץ לרחם כי כן טבעה להסריח מיד כשהאויר מקיף בה. כמו שזכרו בה חכמי התולדה (רשב"ץ). ואמר ולאן אתה הולך ולא אמר ואנה תלך להודיענו בכל שעה ובכל רגע האדם הולך לבית עולמו ומתקרב אל המיתה כי יום המות מיום הולדו שמיום שנולד הוא מתקרב והולך אל המיתה וע"כ נקט לשון עתיד. ואמר למקום עפר רמה וכו' ולא אמר לעפר רמה וכו' לפי שאם יזכה האדם אפשר שלא יעשה לא עפר ולא רמה כמעשה דאחאי בר יאשיה ולכן אמר אתה הולך למקום עפר רמה ותולעה ואתה מוכן בלכתך לאותו המקום להיות כן אם לא תזכה במעשיך:

אי נמי מאי דתני והדר מפרש דע מאין באת ולאן אתה הולך וכו' והדר מפרש מאין באת מטפה סרוחה וכו' כוון על ג' דברים אחרים שגם מהם יקח שלא לבא לידי עבירה והם נאמרים על הנשמה והאנשים החשובים מסתכלים בזו כדי שלא לבא לידי עבירה ואינן מסתכלים אל היותם באים מטפה סרוחה. ולכך אמר הסתכל בג' דברים נעלמים שצריך בהם הסתכלות דע מאין באת שחוצבה נשמתך מתחת כסא הכבוד והיא חלק אלוה ממעל ואין ראוי שתעשנה זרה ונכריה לו במעשיך הרעים ולזה אמר דהמע"ה חלקי ה' אמרתי לשמור דבריך לפי שצריך לאדם לראות שבא מטפה סרוחה וכיוצא בענינים הללו להכניע לבבו הערל אמר דוד אני איני עושה אלא חלקי ה' אמרתי אני זוכה ואומר שנפשי היא חלק אלוה ממעל ולא להתגאות בעבור זה אלא לשמור דבריך כי אדרבה בזכרי שאני חלקו אני משתדל להדמות לחלקי ולשמור דבריך כי אין ראוי לחלק אלוה שתחטא. ולאן אתה הולך למקום שממנו חוצבה להשיג ארחות חיים שמה עתידה נשמתך לילך ואין ראוי שתמנע טוב מבעליו ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון כי גם הנשמה עתידה ליתן דין וחשבון וכמעשה דהחיגר והסומא שומרי הגן ושלשה אלה בני נח ומרגוע אל הנשמה לשוב אל מקורה הראשון על כן הסתכל בהם ואין אתה בא לידי עבירה והדר מפרש עוד ג' אחרים על הגוף והם לגריעותא מאין באת מטפה סרוחה וכו' באופן שהג' של הנשמה הם למעליותא והג' של הגוף הם לגריעותא וכולן שוין לטובה להרחיק את האדם מן העבירה. אח"כ מצאתי להר"ם אלמושנינו שפירש כן כענין מאי דתני והדר מפרש:

ומ"ש ואין אתה בא לידי עבירה כי היה לו לומר ואין אתה בא לכלל עבירה למה תפס לשון לידי. הכונה שמעתי בו כי ידוע ששכר עבירה עבירה ומהעבירה עצמה נברא ומתהוה מלאך אחד כדי להתנקם מן האדם וכענין ומעט בעיני כי אשחית ואנכי בראתי משחית כי שכר עבירה עבירה ועל כן אמר הסתכל בשלשה דברים ואין אתה בא לידי עבירה כלומר אין אתה נופל בידה כדי שתתנקם ממך. ואפשר עוד שבא להשמיענו חידוש אחר כי הידים של העבירה הם הדברים הקלים שאדם דש בעקביו כמו הידים של הכלים כי הם יד לכלי לינטל הכלי על ידו כן הדברים הקלים שאדם דש בעקביו הם ידים לינטל העבירה ומהם נמשך העון שהוא החמור כי מן הקל בא אל החמור ועל כן אמר אם תסתכל באלו הג' דברים לא מיבעיא שלא תבא לכלל עבירה ממש אלא אפילו לידי עבירה שהם הדברים הקלים שהם ידים לעבירה אפילו לזה לא תבא. ועל דברים כאלו הזהיר ישעיה הנביא עליו השלום ואמר הוי מושכי העון בחבלי השוא כי עבירה גוררת עבירה ובחבלי השוא שהוא השוגג היותר נקל שבעולם שיעשה האדם בזה ממשיך עליו עון שהוא מזיד ואם חטא חטא ממש שהוא יותר חמור מחבלי השוא זה גורם לו עבירה גדולה כעבות העגלה וז"ש וכעבות העגלה שהיא עבירה גדולה גורם לו לעשותה אם עשה תחלה חטאה שהוא שוגג:

והחסיד כתב כי יש מפרשים כי לשלש סבות יחטא האדם. האחת התגאותו על חביריו ובזותו אותם ולזה ירצה לעשקם. הב' הרבות בתענוגים ובקנינים המדומים. הג' בחשבם כי אין דעת וחשבון בשאול אשר הולך שמה. והתנא הזה הפליג להזהיר במוסר הזה לבל יחטא האדם בשום צד ואמר כנגד האחד דע מאין באת ולא תתגאה. וכנגד הב' ולאן אתה הולך כי כל קניניך לא יועילוך ויהיו כאין וכאפס תענוגיך אדרבא יהיו למשא עליך כמאמר התנא מרבה נכסים מרבה דאגה. וכנגד הג' אמר ודע לפני מי אתה וכו'. וכתב החסיד כי זה הפירוש נכון בעיניו אבל שעם כל זה יש לחוש לאחד מגדולי הדור שהקשה כנגדו כי זו הסבה לא תספיק לבלתי התגאות האדם על חבירו כיון ששניהם מהרכבה אחת ובענין אחד נוצרו ובודאי שהיא סיבה עצמיית לבלתי התגאות האדם על הגלגלים או על המלאכים. ועוד כי מן הנראה כי בזכור האדם מאין בא יבא לידי עבירה כי בזה יהיה התנצלות גדול על חטאיו וכמו שטען דוד המלך עליו השלום הן בעוון חוללתי וגו'. ומתוך קושיות אלו פירש הר"מ פירוש אחר ואמר כי התנא הזה הפליג במוסרו להקנותנו טבע קיים לבלתי נחטא. וזה כי השחוק וקלות ראש מרגילין לערוה כי אין גורם גדול לחטאים כהיסח הדעת ולכן כוון התנא להביא העצבות בלב האנשים בל יסיחו דעתם וישכחו עלילותיו רצונו העיקר כמאמר ורם לבבך ושכחת השמר לך פן תשכח וישכחו עלילותיו מהרו שכחו מעשיו. ולזה אמר דע מאין באת ותדע סבת הרכבתך ותרגיש כי אתה מוכן לחלאים וליסורים רעים ולמקרים מצד הרכבתך ולא תדע מה ילד יום לכן אל תשמח במעלותיך כי אינן בני קיימא. וזאת שנית תעשה תרדנה עיניך דמעות ותתאבל על עצמך כי אתה גוע ונוסע אל המות. ועוד בה שלישיה כי אתה מוכן ליתן דין וחשבון ולכן ראוי לך ללבוש לבוש רוגז ואימה ולא תחטא כאמרו רגזו ואל תחטאו. ונקט אלו הדברים לפי שהם מכניעים טבעו של אדם ומקצצים רגליו מלחשוב בדברי עבירה:

וה"ר משה אלשקאר ז"ל פירש אמר מאין באת מטפה סרוחה הכונה שבכל עת יחשוב שהוא מעותד למיתה מצד אשר הוא מורכב מד' יסודות הפכיים. והנה מצד הרכבתו הוא מעותד בכל עת למות וזה הענין הוא סבה עצמית שלא ישמח האדם כי מצד השמחה באה העבירה וזה ידאג כי אפשר שבעת אכילתו יתפרדו חייו ותפסד הרכבתו וזה יבא כדעת החכם אשר אמרו לו בבית החתן לישרי לן מר והשיבם לא תתנו גבול לשמחה וז"ש ווי לן דמיתנן ווי לן דמיתנן ולא אמר ווי לן דנמות כי אין גבול בין השמחה למות וזהו וגילו ברעדה במקום גילה שם תהא רעדה. ולאן אתה הולך והוא הקבר שהוא חיבוט הקבר. וכנגד הדין הב' אמר רמה ותולעה כי קשה רמה למת כמחט בבשר חי ורמה רומזת לשקצים שיבאו מבחוץ ותולעה רומזת לתולעים שיצאו מגוף אדם כמו וירם תולעים ועל כן זכר רמה ותולעה. וחזר וגילה הדין השלישי שהוא בזמן התחיה ואמר ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון והקדים דין לחשבון להורות שהשי"ת הכל גלוי וצפוי לפניו וע"כ קודם שיתן לו החשבון הוא מעניש אותו על חטאיו ואם יעמוד האדם כנגד השי"ת ויאמר מה פשעי ומה חטאתי אז יראה לו השי"ת כל מה שעשה בזה העולם. ואני אומר כי ז"ש הכתוב אוכיחך ואערכה לעיניך כלו' אוכיחך תחלה ואח"כ אערכה לעיניך חשבון כל חטאתיך כענין אערכה לפניו משפט. ובהסתכלותו באלו השלשה דברים יזכור את בוראו וכמו שאמר שלמה הע"ה וזכור את בוראך בימי בחורותיך וגו' ואז"ל בוראך בארך בורך והנה בארך הוא כנגד מה שבאת ממנו הוא מטפה סרוחה. בורך הוא הקבר. בוראך הוא הש"י אשר יעמוד עמך לדין והם בעצמם הג' דברים שזכר התנא:

וי"מ שאמר דין ואח"כ חשבון לפי שהאדם כשהולך לבית עולמו קודם שיתן החשבון מודיעים לו כל דיני התורה ואח"כ שואלים אותו הבא על אשת איש מה דינו העושה מלאכה בשבת מה דינו והוא משיב בסקילה וכן שואלים אותו על כל העבירות אשר עשה אחת לאחת אומרים לו העושה כך מה דינו והוא משיב על הן הן ועל לאו לאו ואח"כ מזכירין אותו כי הוא הוא אשר עשה כל העבירות אשר שאלו ממנו הדין ואומרים לו אתה האיש כמו שאמר נתן הנביא לדוד המלך ע"ה ואומרים לו כן משפטיך אתה חרצת באופן כי מתחלה הוא נותן הדין ואחר כך החשבון והוא נותן את שתיהם. ולפי דברי שאר המפרשים אמר דין וחשבון לפי שהוא בעצמו יצדיק עליו את הדין ויתן חשבון כמו שנותן לפני מלך כמו כן לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ב"ה:

כתב רשב"ץ כי יש ספרים שאין כתוב בהם אלא ליתן את החשבון וכתב שנראה שהוא טעות. ובפרק שלישי הוא שאין שם דין אלא ע"כ אתה עתיד ליתן את החשבון. עוד כתב ז"ל אבל במשניות קדומות מצאתי ליתן את החשבון:

ולב אבות כתב כי נוהג היה לפרש שהכוונה שיסתכל בשלשה דברים ביחד כדי להעריכם יחדו כי הוא יביט איך בא מטפה סרוחה מאד ושהוא הולך אל רמה ותולעה שהוא ודאי נערך אל מה שבא ממנו ויביט עם זה היותו נזהר בכמה אזהרות בתורה והמשפט לאלהים הוא שהוא עתיד ליתן דין וחשבון לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה ואז ישתומם להיות הדבר הזה הג' יוצא מגדר השנים ובלתי נערך אליהם עד שכמעט שא"א שיצדקו יחד ואז יגזור ויקיים באמת ובתמים שבלי ספק עוד יש בו חלק נסתר חוץ מן הגוף שאינו בא מטפה סרוחה ואינו הולך נמקום גוש עפר והוא השורש והעיקר ביצירתו וזה יהיה לו סבה להנצל מן העבירה:

וה"ר שמואל ן' סוד ז"ל פירש מאין באת ולאן אתה הולך כנגד הגוף ולפני מי אתה עתיד וכו' כנגד חלק הנפש שאינה נעשית רמה וגם לא באת מטפה סרוחה:

עקביא בן מהללאל אומר. עד כאן היה סדר אל המשנה מכאן ואילך אין שם סדר לא לפי זכירת החכמים בדורותיהם ובמעלתם ולא לפי סדר הדברים ואין זה קשה כלל שהרי אמרו אין סדר למשנה ואע"פי שבפר' הגוזל עצים וכן בפ' ראשון מע"ז העלו דבחדא מסכתא יש סדר זהו לענין אם יש שם מחלוק' ואח"כ סתם או סתם ואחר כך מחלוקת להודיענו על איזה מהם נסמוך לפסוק הלכה אבל למסכתא זו שאין בה מחלוקת בענין הדינין לא הקפיד המסדר בסדור המאמרי' ועקביא בן מהללאל הוא מגדולי התנאים הנזכרים בשמותם כמו הזוגות הנזכרים בפרק ראשון והיה גדול מאד כמו שאמרו במשנת עדיות והביאוה בפסחים פרק תמיד נשחט ובברכות פרק מי שמתו חס ושלום לא נתנדה עקביא בן מהללאל שהיו אומרים עליו שנתנדה מפני כבוד שמעיה ואבטליון שאמר אותה שפחה שהשקוה והיתה סוטה דוגמא השקוה כלומר שהיתה גיורת כמותם ואמרו שחס ושלום לא נתנדה ולא היו דברים מעולם שאין עזרה ננעלת על כל אדם בחכמה וביראת חטא כעקביא בן מהללאל שכשהיו שוחטין הפסח בשלש כתות כשנכנסה כת אחת היו נועלין העזרה וכשהיה עקביא בעזרה לא היה אדם יותר גדול בעזרה בחכמה וביראת חטא ממנו ואע"פי שחלק על חכמי ישראל בארבעה דברים והאחד מהם דם הירוק כמו ששנינו בפ' כל היד כבר צוה לבנו בשעת מיתתו שיחזור בו וכשאמרו לו חכמים חזור בך ונמנה אותך אב בית דין אמר להם חס ושלום אל אחזור בי מוטב לי לקרות שוטה כל ימי ולא ליעשות רשע שעה אחת לפני המקום שלא יאמרו מפני שררה חזר בו וכשאמר לו בנו למה תצוה אותי לחזור בי ואתה למה לא חזרת בך אמר לו אני שמעתי מפי מרובים והם שמעו מפי מרובים אני עמדתי בשמועתם אבל אתה שמעת מפי יחיד ומפי המרובים מוטב לעזוב דברי יחיד ולאחוז דברי המרובים וכשאמר לו בנו פקד עלי חביריך אמר לו לא אפקד עליך מעשיך יקרבוך ומעשיך ירחקוך כל זה נזכר במס' עדיות:

הסתכל בשלשה דברים ואין אתה בא לידי עבירה. כבר נזכר בפרק שני בדברי רבי ההסתכלות בשלשה דברים להציל האדם מן העבירה ואותן השלשה דברים הם עין רואה ואוזן שומעת וכל מעשיך בספר נכתבין וכל אלה השלשה הם נכללים בדברי עקביא בן מהללאל לפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון כי הדין והחשבון הוא אחד הראייה והשמיע' והזכירה למעשים וזה מספיק להזהיר האדם מהדיבור המגונה והמעש' הרע וזה התנא הוסיף שני דברים אחרים והם מאין באתה ולאן אתה הולך להוסיף לאדם ענוה כשידע שאין יסודו אלא דבר בזוי ושלא ישתדל להרבות בשר ונכסים כי סופו עפר רמה ותולעה ובזה ההסתכלות לא יבוא לידי עבירה כי רוב האכילה מביא לידי גאוה והגאוה מביאה לידי עבירה שנא' פן תאכל ושבעת ורם לבבך ושכחת את ה' אלהיך ואמרו בפרק אין עומדין מלי כריסיה זיני בישי שנא' כמרעיתם וישבעו שבעו וירם לבם על כן שכחוני ונאמר ואכל ושבע ודשן ופנה אל אלהים אחרים וכן וישמן ישורון ויבעט:

מאין באתה מטיפה סרוחה. היא טיפת שכבת זרע וקראה טיפה סרוחה כדי שלא יתגאה האדם אע"פי שבשעת ההריון אינה סרוח' שאינה מסרחת במעי האשה אלא לאחר שלשה ימים וכשתסריח אינה ראויה להזריע כמו שנזכר בפרק רבי עקיבא בשבת ובפרק בנות עכו"ם אבל היא סרוחה אם תעמוד שעה אחת חוץ לרחם כי כן טבעה להסריח מיד כשהאויר מקיף בה כמו שזכרו זה חכמי התולדות לפי שהיא בתכלית השווי כי לולי זה לא היתה ראויה להזריע הצורה היותר נכבדת שבצורו' בעלי חיים והוא האדם ולפי שהיא בתכלית השווי והיא נעשית ממותר הדם הזך אחר העכול האחרון שהלך התמצית כולו אל כלי הצואה והשתן והזיעה ולא נשאר אלא הזך הנקי אם כן כשישנה אותה האויר ויוציא אותה מהשווי מיד תסריח ולא תצלח להזרעה ולפי שהיא מוכנת להסריח אם לא הזריעה קראה טפה סרוחה וכן מה שאמר טיפה סרוחה ולא הזכיר גם כן זרע הנקבה שגם היא מזרעת בשעת תשמיש חלק בהולדה שהרבה נשים הן מתעברו' ולא הזריעו שאין אותו זרע אלא כעין ריר היוצא מרוב התענוג ואם אינן מתענגות אינן מזריעות והן מתעברות אבל העובר הוא הנוצר מזרע הזכר והדם המתקבץ בפי הרחם בעת גמר תשמיש וזהו שאמרו חכמים ז"ל בפרק המפלת האיש מזריע לובן והאשה מזרעת אודם ובזה נחלקו חכמי העכו"ם אם מתערב זרע הזכר עם דם הנקבה ומשניהם נוצר הולד וכן היה נראה דעת חכמי ישראל או אם זרע הזכר אינו מתערב בדם הנקבה אלא שהוא מחממו ומקפיאו ומהדם ההוא אחר שנקפה בחום זרע הזכר נוצר העובר דומה לקיבה שנותן בה חלב להקפיאו לעשותו גבינה וכבר הארכנו בזה בחלק ג' מזה הספר. ותקננו דעת חז"ל על הדעת האחרון ומה שלא זכר התנא כ"א הטיפה ולא זכר דם הנקבה זכר היותר חשוב שבהם וקל וחומר אל הגרוע שבהם:

ולאן אתה הולך למקום עפר רמה ותולעה. והמסתכל בזה לא ישתדל להרבות בשר ולא נכסים אחר שיודע כי גופו יהיה מאכל לרמה ותולעה ומה יועילוהו נכסיו וכן הכתוב אומר אף כי אנוש רמה ובן אדם תולעה. וסוף האדם לשוב אל העפר כמו שנא' וישוב העפר אל הארץ כשהיה ואמר שלמה על זה כי בהבל בא ובחשך ילך ובחשך שמו יכוסה. ובראשון מברכות אמרו אם רואה אדם שיצרו מתגבר עליו יזכור לו יום המיתה:

ולפני מי אתה עתיד ליתן את החשבון. כשיסתכל האדם שעתיד ליתן את הדין מכל מעשיו יזהר קודם עשייה שלא יכשל בעבירה ואפילו מי שהוא עומד לפני מלך בשר ודם הוא מתיירא מהדין כל שכן מי שעתיד לעמוד לפני האל ית' וכמו שאמרו בראשון מחגיגה ר' אליעזר כי מטא להאי קרא בכי ולא יכלו אחיו לענות אותו כי נבהלו מפניו ומה תוכחה של בשר ודם כך תוכחה של הקב"ה על אחת כמה וכמה שאפי' הגדולים ביראת חטא הם יראים מיום הדין כמו שאמרו שם ר' אליעזר כי מטי להאי קרא בכי ויאמר שמואל אל שאול למה הרגזתני להעלות אותי ומה שמואל הצדיק מתיירא מיום דין אנו על אחת כמה וכמה ופירשו שם כי חשב שעלה לדין והעלה עמו משה רבינו להעיד עליו אם עבר על התורה וזהו שנא' אלהים ראיתי עולים מן הארץ והם שמואל ומשה. יש ספרים שאין בהם אלא ליתן את החשבון ונראה שהוא טעות ובפרק רביעי הוא שאין שם דין אלא על כרחך אתה עתיד ליתן את החשבון אבל במשניות קדומות מצאתי שיש ליתן את החשבון והוצרך לומר כאן דין וחשבון אם כך הגירסא לפי שאין ההסתכלות אלא מפני הדין אחר החשבון ומה שאמר שהאדם עתיד ליתן את הדין כן הוא לשון חכמים עתידין הם ליתן את הדין והוא כמי שלוה מחבירו והוא מחייבו ליתן מה שעליו מן הדין והרי הוא נותן את הדין ולמטה לא הוצרך לומר אלא על כרחך אתה עתיד ליתן את החשבון כי כבר הוזכר באותה משנה שהאל הוא הדיין המחייבו ליתן את הדין על פי החשבון:

לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה. כדי להגדיל היראה הזכיר כל אלה התארים שאפילו העומד לדין לפני מלך קטן מתיירא כל שכן לפני מלך מלכי המלכים ואפילו היה בשר ודם כל שכן לפני האל ית' שהוא קדוש ואין לפניו שכחה ולא משוא פנים ולא מקח שוחד וברוך הוא כי כן אנחנו חייבים לברכו בשעה שמזכירין אותו וכמו שכתבתי בפרק שני וכן בפ' תפלת השחר כשחלה רבן יוחנן בן זכאי ונכנסו תלמידיו לבקרו מצאוהו בוכה ואמרו לו מפני מה אתה בוכה אמר להם אלמלא לפני מלך בשר ודם מוליכין אותי שהיום כאן ומחר בקבר שאם כועס עלי אין כעסו כעס עולם ואם מיסרני אין יסורו יסור עולם ואם ממיתיני אין מיתתו מיתת עולם ואני יכול לשחדו בממון ולפייסו בדברים אע"פי כן הייתי מתיירא עכשיו שמוליכין אותי לפני מלך מלכי המלכי' הק"ה שהוא חי וקיים לעולם ולעולמי עולמים שאם כעס עלי כעסו כעס עולם ואם מיסרני יסורו יסור עולם ואם ממיתני מיתתו מיתת עולם ואיני יכול לשחדו בממון ולפייסו בדברים ולא עוד אלא שיש לפני שתי דרכים אחת של גן עדן ואחת של גיהנם ואיני יודע באי זו מוליכין אותי ולא אבכה. ובפרקי בן עזאי שנינו כל הנותן ארבעה דברים אל לבו שוב אינו חוטא לעולם מאין הוא בא ולאן הוא הולך ומה עתיד להיות ומי הוא דיינו מאין הוא בא ממקום טומאה ולאן הוא הולך לטמא אחרים ומה עתיד להיות רמה ותולעה ומי הוא דיינו אדון כל המעשים. ומלך מלכי המלכים הם מלכי הארץ כי כמו שהוא שליט בעליונים כן הוא שליט בתחתונים שנאמר לב מלך ביד ה' על כל אשר יחפוץ יטנו ואמר דניאל לבלשצר הוא אלה אלהין ומארי מלכין ומשם למד אנקלוס לתרגם אלהי האלהים ואדוני האדונים אלה אלהין ומארי מלכין. ורבינו משה ז"ל בספר המורה כתב כי אלהי האלהים המלאכים ואדוני האדונים הגלגלים. וכבר פירשתי בחלק הראשון מזה הספר כי באלהי האלהים נכללו כל העליונים כי גם הם נקראו אלהים והבאתי ראיה לזה מהפסוקים ונשאר אדוני האדונים אל השליטים התחתונים ועליהם נקרא מלך מלכי המלכים הקב"ה. ובמדרש קהלת וכן בירושלמי פרק שני דסוטה אמר רבי יהושע בן לוי דסכנין שלשה דברי' אלו דרש עקביא מתוך תיבה אחת מהפסוק שאמר וזכר את בוראך בורך בארך בוראיך. בורך זו לחה סרוחה. בארך זה רמה ותולעה. בוראך זה מלך מלכי המלכים הקב"ה ומכאן אמר עקביא בן מהללאל הסתכל בשלשה דברים ואי אתה בא לידי עבירה:

הסתכל בשלשה דברים. יל"ד תסגי ליה בחד. ותו מאי צריך לפרושי להו. אטו כי קאמר מאין באת. לא ידענא מהיכן. וכן כולהו. ודקאמר תו למקום עפר כו' הו"ל לאשמועי' רבותא טפי. דאיהו גופיה עפר. כמ"ש כי עפר אתה. וכן הוא עצמו רמה ותולעה. כדקאמר בלדד. אף כי אנוש רמה ובן אדם תולעה. ונ"ל לפרש ודאי כולהו תלתא צריכי. דמאין באת. היא בושה וכלימה. ולאן אתה הולך חרדה ואימה. אמנם ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון. היא בשורה טובה ונחמה. ואי תני קמייתא. הו"א אדרבה היא הנותנת. מפני שבא מטפה סרוחה לפיכך עלול הוא להתלכלך בחטאים ולהכשל בעבירות כמ"ש המלך החסיד הן בעון חוללתי ובחטא יחמתני אמי ונאמר ונהי כטמא כולנו וכבגד עדים כל צדקותינו. וכתיב הן במלאכיו ישים תהלה אף כי שוכני בתי חומר. על כן כמעט נמנע שלא יבוא לידי עברה. ואי תני מציעתא. ס"ד למימר א"ה פשיטא יהנה בעולמו בכל אופן שיוכל. אם בהיתר אם באסור. מה לו במצוה או בעבירה כיון שעתיד לילך למקום עפר כו'. (לשחת יקרא אבי אמי ואחותי לרמה. בדי שאול תרדנה יחד על עפר נחת. ואיה איפה תקותו. כי ימנע עצמו מכל שמחה. ולא ימלא תאותו בכל עת ועונה. בעוד כפתו רעננה. בהיות לאל ידו לתת חלק לשבע"ה ולשכרה את יום אקמה יין ונסבאה שכר הרוג בקר ושחוט צאן ועגלי מרבק העורכים לגד שולתן. לשחוק עושים לחם. בשיר ישתו יין ישמח חיים כי מאד ימותו ותפר האביונה. הלא טוב לשאת חלקו לשמוח בעמלי ותהי לו למנה. בטרם ירד לשכון חורי עפר וכפים לחבוק חיק רגבים להתעלס באהבים עם רמה ותולעה מכיריו ומיודעיו להתעדן על חדודי חדש לרפוד בשאול יצועיו. להענג בחלאת כרסו וצואת מעיו. שמה קלנה קפוז בחיקו תשכב ותנין על חלקת צוארי ירכב עכביש בנאי אומן בונה כעש ביתו בית נאמן. והיכלי עונג מתקו לו רגבי נחל כדבש ופכג. שממית בידיה תתפש לארוג לו בגדי חופש. ובתי הנפש. יאכל בדיו בכור מות יכיר בלהות צלמות. הנה הנם אוהביו רעיו. בהם כל געגועיו עמהם יתמיד כל שעשועיו. ואין דין וחשבון בשאול אשר הולך שמה. וכמ"ש המוכר עולם עומד בעולם עובר. הנני הולך למות. ולמה זה לי בחירה בטוב מיאוס ברע. ככל השאת היצר בפרט אם כבר נכשל בעבירה וכמש"ל בס"ד פ"ב מי"ג בד"ה וא"ת רשע בפ"ע:) להכי קתני. ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון כו'. היא משיבת נפש שמחה ובטוחה. שלא תאמר אבד תוחלתה ונצחה. אלא תדע שהיא נגמלת כפי מעשיה שפועלת. הכל בדין ישר. מה טובו ומה יפיו של הצדיק המאושר. גם כי ילך בגי צלמות לא יירא רע. אף בשרו ישכון לבטח. לא תשלוט בו רמה ותולעה. לענין שאמרו בשבעה צדיקים ידועים. מלבד מ"ש גם בחכמי התלמוד. כמו ראבר"ש ורבי וראבי"א וזולתם הוא שרמז התנא ויבחר לשון ערומים. באמרו למקום עפר רמה כו'. ר"ל אבל אינו מחויב שישוב לעפר רק שעה א' קודם ת"ה. ולא מוכרח שיהא עצמו רמה ותולעה. כי אמנם בבחירתו יש בכחו להמציא גם לגוף תשועה. אם שלש אלה יעשה לו ויסתכל בהם ישכון עולם במנוחות שאננות וזאת המרגעה. ונראה להמליץ עוד בזה. כי אלה השלשה דברים מכוונים נגד שלשה הבאים לדין. עני עשיר ורשע. הנה העני אין מספיק לו זכרון יום הדין. כי העניות מעביר אותו ע"ד וע"ד קונו. רשע ג"כ אין פחד אלהים לנגד עיניו אמר נבל בלבו אין אלהים. משו"ה לא סגי ליה לתנא בודע לפני מי אתה עתיד ליתן דין. משום הני תרתי. גם יום המיתה. אינו מחריד לעני. כי הלא חייו אינן חיים אלא מיתה תדירה. ומחכה למות. כי טוב מחיי צער מתמיד. כל שכן שיצא מלבו מה שעבר מעבר השתן. מאי דהוי הוי. משום הכי לא סגי לתנא דידן בחדא ותרתי. מגו הנך תלתא דפורענותא. כנגד שלשה אלה בני נוח להם שיפשפשו במעשיהם ולא יאבדו בסכלותם. הנכך לעני שיאמר טרוד במזונותי הייתי. אומרים לו כלום עני היית יותר מעולל. כאשר היית בתחלת יצירתו בבטן אמך שבאת מטפה סרוחה. ר"ל סרוחה ממש. דלכי גביל מסרח (וא"צ לדחקם של המפרשים. אלא ודאי מוכרח להסריח תחלה. וכן ידוע בחכמה הטבעית שההעדר קודם להויה. והוא אחד מארבעת סבותיו. מ"ש בפר"ע שאחר גי' אינו זרע הראוי להזריע להיות נוצר ממנו ולד. ודאי כ"ה לפי שכבר נקלט בתוך שלשה הברור שבו שממנו נוצר. ע"י שסרח כבר. והשאר מיא בעלמא או זרע נפסד שלא קלט. ואחר שלשה נשחת לגמרי. ואינו ראוי לקליטה עוד אבל הנקלט. ע"י שהסריח מתחלה הוא בא שנברר ממנו הטוב והמוצלח והניח הפסולת. והוא שאז"ל זריתני וזרזתני זה דבר ברור) ועשאך הי"ת יש מאין והזמין לך מזונותיך ברווחה. בלי יגיעה וטירחא. על כן אין לך התנצלות מצד זה שאינו אלא מקוטן אמנה ומעוט הבטחה. רשע מהו אומר. טרוד ביצרי הייתי משיבין לו תשובה נצוחה. דע לאן אתה הולך אל עומק שוחה. אז יברח היצר מהר. עד"ש עה"פ רגזו ואל תחטאו וגו'. לעולם ירגיז אדם יצ"ט על יצה"ר אם נצחו מוטב. וא"ל יזכיר לו יום המיתה. שנא' ודומו סלה. שבזכרונה מיתת היצר בטוחה. מ"מ ל"א כאן כלשון הזה. משום דברשע עסקינן. דבחייו קרוי מת. ואינו חושש למיתת נפשו. פ"א למיתת גופו וכליון בשרו ושארו במקום אופל וצלמות. לזאת יחרד לבו מאד אך בשרו עליו יכאב האוכל למעדנים ולובש שני עם עדנים האמון עלי תולע יחבק אשפתות תאכלנו התולעת יכרה להם כרה מחלבו ודמו יאכלו וירוו ויעשו משתה ושמחה. אך העשיר המלא ששון ושמחה. וטרוד בממונו המניס כל יגון ואנחה. אין חרצובות למותם ולבם בריא אולם כרתו ברית את מות דיה לצרה בשעתה לא לאקדומי פורענותא בלא עתה היינו עזובה היינו שכוחה. כ"ש שלא ישים לבו אל העבר אין. בפרטות כי אין לו פנאי לחשוב בדברים הללו להתבטל מעסקיו. כי י"ל מלאכה גדולה ועבודה רבה בבית ובשדה והרצאת אגרותיו למקומות הרחוקות למדינחא ולמערבא ולהחזיק פנקסיו שלא יאבד חשבון ממונו כספו וזהבו עד קולבון. אומרים לו. מאחר שאתה בקי בחשבונות חכם ונבון. הלא תדע שהכל לפי החשבון. ואם מעותיך האובדים אינך מניח על קרן הצבי ותחזיק סופרים וספרים לכוון חשבונותיך בהם עאכ"ו בנכסים הקיימים לעולמי עולמים. שלא תנהוג בהם מנהג הפקר ותזכור שיהא חשבונך מכוון לפני בעה"ד והרבון. שאין לפניו שכחה ולא חשש טעות בפנקס הפתוח והכל נתוץ בערבון:

דע. לפי שהאריך לשון והפסיק הענין באמרו וא"א בא לידי עבירה הוצרך לחזור ולהשתמש במלת דע. הנרדפת למלת הסתכל. וכך נאה בלשון. דוק ותשכח. ומ"ש תי"ט משם מד"ש. אין בו טעם כלל. כי הלא בשני דברים הראשונים אין מקום לאמונה. אבל הם ודאי בראיה מוחשת. ואיך יגרור האחד המוזכר באחרונה. את השנים הנוסעים ראשונה. גם אין האמנה ידיעה בעצם (אם לא בדרך העברה והשאלה) וחלוקים הם בענינים בלי ספק. וגם הסתכלות אינה ראיה מוחשת גשמית. אלא הבנת הלב. כך הוא ענינה בכ"מ. אמנם ידיעה בכאן אינה אלא לשון זכרון. שלא תשכח ושלא יליזו ג"ד הללו מנגד עיני שכלו: