משנה זבחים פרק ו׳ משנה ה׳

עולת העוף כיצד היתה נעשית היה עולה לכבש כו': עולת העוף לא ביאר בה הכתוב ממול עורף אבל למדנו מליקת העולה ממליקת החטאת ולא נאמר בעולת העוף ימצה אל יסוד אבל נאמר ונמצה דמו על קיר המזבח ולא זכר יסוד על כן יהיה הדם עולת העוף למעלה ודע שעולת בהמה דמה למטה וחטאת בהמה למעלה לפי שנאמר בה על קרנות המזבח כמו שבארנו וזה על ארבע קרנות כמו שזכרנו וכל זמן שתהיה חטאת בהמה למעלה תהיה עולת בהמה למטה בהפך מקום ולמדנו זה מעולת העוף וחטאת העוף לפי שהעולה מיוחסת ליסוד ר"ל מה שנאמר יסוד מזבח העולה כמו שזכרנו והיסוד בתחתית המזבח כמו שיתבאר וממה שאמר הכתוב בחטאת העוף לא יבדיל ידענו שעולת העוף יבדיל רוצה לומר שחותך הראש ומבדילו בשעת מליקה: ופירוש ספגו במלח שיפרוש עליו המלח בידו כמו שמיבש שום דבר בידו כספוג הים שמנגבין בו: ומוראה הוא הזפק שבו המאכל והוא בעוף כנגד האצטומכא באדם ונוצתה היא הנוצה שעליה והוא חותך אותה עם העור ונוצה שעליה והוא דבר תורה:

עלה בכבש. כתב הר"ב לפי שעולת העוף נעשית למעלה. דלא כתיב בעולת העוף יסוד אלא בחטאת העוף בלבד וכ"פ הרמב"ם. ולא סגי לן בהכי. דהא ג"ש. אית לן למול עורף ונילף נמי ליסוד. אלא כדאיתא בברייתא דכתיב ומלק והקטיר מה הקטרה בראש המזבח. אף מליקה בראש המזבח. ועוד נאמר והקטיר ונמצה דמו. וכי תעלה על דעתך לאחר שהקטיר חוזר וממצה. אלא לומר לך. מה הקטרה בראש המזבח. אף מיצוי בראש המזבח. והראשון כתב הר"ב בריש מס' קנים:

ממול ערפה. לשון הר"ב מול הרואה את העורף. וז"ל רש"י ערפה גובה הראש. מול ערפה למטה לצד האגפיים מול הרואה את העורף ע"כ. וצ"ע דה"ל לפרש במשנה הקודמת. ועיין פ"א דחולין מ"ד. ומ"ש הר"ב למדנו מול עורף מחטאת בג"ש ומלק ומלק. וכתבו התוספות דליכא למילף מליקה דחטאת דתהא ג"כ בראש המזבח. דכיון דמליקה דעולה לא ילפינן אלא בהיקש אינו חוזר ומלמד בג"ש:

ומבדיל. פירש הר"ב חותך שני סימנים דמדכתיב בחטאת העוף ולא יבדיל למדנו שבעולת העוף מבדיל. וכ"כ הרמב"ם. ולא סגי לן. דהא ג"ש אית לן למול עורף ונילף נמי ללא יבדיל. אלא כדאיתא בברייתא [ס"ה ע"א] דת"ל ומלק והקטיר. מה הקטרה הראש לעצמו והגוף לעצמו אף מליקה הראש לעצמו והגוף לעצמו. ומנין שהקטרת הראש לעצמו והקטרת הגוף לעצמו. שנאמר והקטיר אותו. [הרי] הקטרת הגוף אמורה. הא מה אני מקיים והקטיר המזבח. בהקטרת הראש הכתוב מדבר:

וממצה. דלא כתיב בעולה אלא מצוי בלבד:

והקיף. פי' הר"ב מקרב מלשון אין מקיפין שתי חביות פ"ד דביצה [משנה ה']:

וספגו במלח. כדכתיב (ויקרא ב׳:י״ג) וכל קרבנך במלח תמלח. רש"י:

ואת הנוצה. לשון הר"ב קודר בו כמין ארובה כו' אב. בלא קדירה לא. שהעור נמשך אחריו ונוטל יותר. רש"י:

והבדיל בחטאת ולא הבדיל בעולה פסל. בחטאת ניחא. כדדרשינן בת"כ חטאת היא שאם מלקה שלא לשמה פסולה [וכדתנן במתניתין דלקמן] וה"ה דכל ששינה בה פסולה. אבל בעולה קשה מנלן. ועוד דמהקטרה ילפינן מה הקטרה הראש בעצמו והגוף בעצמו אף כאן מה הקטרה אינה מעכבת אף הבדלה אינה מעכבת. תוס':

ולא מיצה דם הגוף פסולה. לשון הר"ב דעיקר דמים בגוף הוא דשכיחי. גמ'. וז"ל הרמב"ם שעיקר הדם הכבד והלב והגידים היוצאים משניהם. ע"כ. ות"ר עולה אע"פ שמיצה דם הגוף ולא מיצה דם הראש. יכול מיצה דם הראש ולא מיצה דם הגוף. ת"ל היא:

ז שלא לשמה. דדריש בת"כ. כמ"ש לעיל בשם. התוס':

או לשמה ושלא לשמה וכו'. עיין פ"ק משנה ד':

כיצד קרב המתיר כמצותו כו'. כל הנך משניות דהכא ופ"ב דמכילתין. ופ"ק דמנחות. צריכי לדקדק אמאי צריכי לכולהו. תוס' [ס"ה ע"ב ד"ה כיצד]:

עלה בכבש דעולה צריך להזות דמה למעלה מחוט הסיקרא:

ופנה לסובב נ"ל דסובב דהכא ר"ל מקום הילוך רגלי הכהנים בראש המזבח [כרתוי"ט במ"ג], דהרי אמרי' בש"ס [דס"ה א'], ומלק והקטיר, מה הקטרה בראש המזבח אף מליקה בראש המזבח:

היה מולק את ראשה ממול ערפה כמו בחטאת העוף:

ומבדיל חותך בצפרניו כלעיל, ומבדיל בהן הראש לגמרי מהגוף:

וממצה את דמה על קיר המזבח שדוחק מקום מליקת הגוף לקיר המזבח, הכא לא תני שהדם מתמצה ליסוד משום דעולה נעשה למעלה ואין בדם עוף רב כל כך עד שיתמצה למטה, מה שאין כן בחטאת לעיל (מ"ד) שנעשה למטה, שפיר אפשר:

והקיף בית מליקתו למזבח שאח"כ גם הראש הנמלק דוחקו במקום מליקתו בקיר המזבח, כדי שיתמצה ממנו הדם:

וספגו במלח רש"י פי' לשון קנוח שע"י שמפזר עליו מלח הרבה, מתקנח רטיבות שעליו. ולי נראה שהוא לשון ספוג שסופג את הכל, ור"ל בולע, שנותן מלח על הראש, רק כשיעור שיהא נבלע בו הרטיבות, ולא יותר, מדאסור לעשותו כבניין [כמנחות דכ"א א']:

וזרקו על גבי האישים שעל המזבח:

בא לו לגוף והסיר את המוראה זפק:

ואת בני מעים היוצאים עמה קודר כמין ארובה נגד הזפק, ונוטל כל העור והנוצה שכנגד הזפק, ומושך הזפק ויוצאין הבני מעיים עמו, ומשליך הבני מעיים והזפק התלוי בהן לבית הדשן שבדרום המזבח למזרח הכבש:

שיסע ולא הבדיל ר"ל אח"כ קורע הגוף בידיו בין האגפיים, ואינו מבדיל וקורע ב' חלקי הגוף זה מזה:

עולת העוף כיצד היתה נעשית וכו'. עד סוף סי' ו' פ' שני דהלכות מעשה הקרבנות סימן כ' עד סוף הפרק. ואיתה בפ' איזהו מקומץ דף נ"ד והתם פריך אי איתא דקרן דרומית מזרחית לא היה לה יסוד היכי קתני הכא דבא לו לקרן דרומית מזרחית היה מולק וכו' אי אין לה יסוד נמצא כשהוא מולקה היא נמלקת והדם נופל לארץ לאיבוד וא"ת נופל על הסובב שהרי למעלה היא נעשית הא קתני התם בברייתא עשאה למטה מרגליו אפילו אמה אחת כשרה דלא קפיד אלא אלמעלה מן החוט והחוט למטה מן הסובב אמה ואמאי כשרה הא נופל לארץ לאיבוד ומשני אימור כך התנו אוירא דבנימין קרקע דיהודה ופי' רש"י ז"ל ואיכא למימר למעלה משלשה דלאו קרקע הוא עשוי כמין בליטה קטנה כנגד אמת הקרן לקבל בה דם עולת העוף שלא יפול לארץ וקיר מזבח מיקרי אבל יסוד לא מיקרי להכשיר הקרן למתן דמים הצריכין לינתן כנגד היסוד שאין יסוד אלא המיוסד בארץ ע"כ. ואפשר דההיא דהתם ברייתא היא דלא קתני בה בהדיא בא לו לקרן דרומית מזרחית. ואיתה ברייתא בפ' שתי הלחם (מנחות דף צ"ז:)

וממצה. פירש רש"י ז"ל בריש מנחות הזאה אוחז בגוף העוף ומעלה ומוריד בכח והדם ניתז מעצמו. מצוי סוחט בין אצבעותיו ונצוק הדם הולך למרחוק ע"כ:

והקיף בית מליקתו למזבח. דבעי למצות כל דם עולת העוף דכתיב בה ונמצא דמו כולו משמע מדלא כתיב הדם וכתבו תוס' ז"ל נראה דחטאת לא בעיא דמו כולו מדלא קתני בה הקיף בית מליקתו למזבח ע"כ:

והסיר את המוראה וכו'. בגמ' פליגי בברייתא תנאי איכא מ"ד בנוצתה ללמד שנוטל את הנוצה ואינו קודר את העור בסכין ליטול הזפק לבדו ואיכא מ"ד בנוצתה ללמד שנוטל קרקבנה עמה ונוצתה לשון פרש ודבר מאוס כמו כי נצו גם נעו ועוד תניא בנוצתה בנוצה שלה קודר בסכין כמין ארובה כדי שלא יטול יותר ממה שכנגד הזפק. ופלוגתא יש בין המפרשים מני מתני' עיין בהרמב"ן ז"ל פ' ויקרא שכתב דמתני' דלא כחכמים ודלא כאונקלוס המתרגם אלא כאבא יוסי ע"ש וגם בספר קרבן אהרן ספ"ח דת"כ פ' ויקרא. ובארך תמצא הסברות שם ברב ה"ר אליהו מזרחי ז"ל:

שיסע ולא הבדיל וכו'. השסוע הוא מגבו כנגד כל השדרה ונשאר מחובר מלפניו ובגמרא ת"ר ושסע אין שסוע אלא ביד וכן הוא אומר וישסעהו כשסע הגדי:

שסע ולא הבדיל. לשון הרמב"ם ז"ל שם ספ"ז ואינו צריך להבדיל שנאמר ולא יבדיל ואם הבדיל כשר ע"כ אבל בספר יראים סוף סימן שע"ו כתוב ונכללו כאן שני לאווין לא יבדיל בחטאת העוף במליקה ולא יבדיל בעולת העוף בשסוע ע"כ:

ספגו במלח. מקנחו במלח הנמצא בראש המזבח כדכתיב על כל קרבנך תקריב מלח דבשלשה מקומות המלח נתונה בלשכת המלח וע"ג הכבש ובראש המזבח. רש"י ז"ל: