משנה זבחים פרק ג׳ משנה א׳

כל הפסולין ששחטו שחיטתן כשרה כו': אמר רחמנא ושחט את בן הבקר לפני ה' והקריבו בני אהרן לא התנה בשחיטה בני אהרן אלא שוחט כל מי שירצה ומקבלת הדם ואילך צריך כהן כמו שזכרנו כאמרם מקבלה ואילך מצות כהונה ולפי שאלו הפסולים כשרים לשחיטה פוסלים במחשבה ר"ל אם שחטו שלא לשמן או חוץ למקומו או חוץ לזמנו כמו שזכרנו: ודע שמותר לכתחלה לזר ולאשה ולעבד שישחטו קדשים ומה שאמר בכאן ששחטו שמורה שלכתחילה לא ישחוט זהו מפני הטמא שלכתחלה לא ישחוט גזירה שמא יגע בבשר ואל יקשה בעיניך היות הטמא שוחט קדשים מפני ששחיטת קדשים בעזרה הכרח כמו שהקדמנו והטמא אסור לו ליכנס לעזרה כמו שזכרנו בשבועות לפי שזה אפשר בהיות הסכין ארוך ושוחט והוא חוץ לעזרה או אם שגג ונכנס לעזרה (או כצ"ל וכ"כ התי"ט) שעבר ג"כ וכבר אמרנו בפ"ב מהמסכת הזאת שכל הזבחים שקבל דמן אונן וזר יפסלו כל זה אם קבל דם הזבח כולו וכן מה שאמר למעלה שאם קבל המקבל והוא מכוין חוץ למקומו פסול וחוץ לזמנו פגול על מנת שיהא המקבל שפסל המחשבה ראוי לקבלה אבל אלו הפסולים שאינן ראויין לקבלה אם פסלו המחשבה בשעת הקבלה לא נפסל הקרבן לפי שאם נותר כל שהוא מדם הנפש יחזור הכשר ויקבל במחשבה כשרה שאין פוסל הקרבן במחשבה בעבודה מן העבודות אלא הראוי לאותה עבודה שמחשבתומועלת עד שלא יהא פסול בקבלה אלא מצד מחשבתו כמו שהתנינו על הפגול שיקרב המתיר כמצותו וזכור העיקר הזה גם כן:

בזרים בנשים וכו'. יש לדקדק אמאי תני להאי טפי משאר כל הפסולים והרי לכולם למדנו דדוקא מקבלה ואילך כו' כדפי' הר"ב ובריש חולין כתבו התוס'. דנשים איצטריך משום דבשאר עבודות פסולות אפילו כהנות:

ובטמאים. ה"ג ולא כיש נוסחאות דל"ג. דהא כתב הר"ב דמש"ה תני ששחטו דיעבד והוא מהגמרא. וכן בברייתא שבגמ' גרסי' בהדיא. ומ"ש הר"ב בסכינא אריכא לשון התוס' הקשה הר"ר אפרים איך יתכן שיהיה כל כך ארוכה מהר הבית עד עזרת ישראל כדתנן בפ"ק דכלים ע"נ מקודשת הימנה שאין טבול יום נכנס לשם. וכל ע"נ ארוכה קל"ה אמות [כדתנן במדות פ"ב מ"ה] והיאך יתכן שיהיה סכין ארוכה כ"כ. ותירץ דמשכחת לה. דשחיט דרך גגין ועליות דלא נתקדשו. ע"כ. ומ"ש הר"ב כגון שהוא עומד חוץ לעזרה וכו' ואין טמא נכנס לעזרה גמרא. ומסיים הרמב"ם או אם שגג ונכנס לעזרה. [או] שעבר ג"כ. ומ"ש הר"ב ובנטמא בשרץ כן לשון רש"י וה"ה לשאר טמאים שאינם מטמאים כלים. וכדתני להו בסוף זבים. ומ"ש הר"ב והסכין מטמא את הבשר. לשון התוס' ואע"ג דדם קדשים אינו מכשיר [כדתנן במ"ד פ' בתרא דעדיות] חיבת הקדש מכשרת. או כשהעבירה בנהר ועדיין משקה טופח עליה כדאמר בפ"ק דפסחים ע"כ. עיין בפי' הר"ב במ"ג פ"ב דעדיות ומ"ש שם בס"ד:

וכולן. עיין בפירוש הר"ב ברפ"ק דמעילה דכתב שאם היה הפסול שקבל פסול טומאה דאין לו תקנה בחזרה. ועיין מ"ש שם. ועיין במשנה דלקמן:

שקבלו את הדם. או הוליך או זרק. הרמב"ם פי"ד מה' פסולי המוקדשין:

יחזור הכשר ויקבל. מ"ש הר"ב ואין המחשבה פוסלת אלא במי שראוי לעבודה. ובדבר הראוי. ובמקום הראוי לעבוד. מימרא דרבא פרק דלעיל דף כ"ו ופירש"י בראוי לעבוד כהן כשר. ובדבר הראוי לעבודה. לאפוקי מנחת עומר שהיא של שעורים ואינה ראויה אלא לעבודה זו בלבד להתיר. ולא משום קרבן אתיא. ומנחת קנאות שהיא של שעורים דפסלה משום דחטאת קרייה רחמנא. ובמקום הראוי לאפוקי נפגם המזבח. דכתיב וזבחת עליו בזמן שהוא שלם. דעליו כולו משמע. הכי מפרש במנחות [פ"ק דף ה' [ע"ב]]. ועיין בפי' הר"ב ספ"ט וגם מ"ש ברפ"ו. ואגב ריהטא הוא דנקט הר"ב לכולה מימרא ולא היה צריך לענין משנתינו אלא במי שראוי לעבודה. וכן רש"י והרמב"ם לא כתבו לאינך בכאן. אבל בסוף משנה דלקמן כתבם:

שחיטתן כשרה אפילו לכתחילה [אמנם לתוס' קדושין (דע"ו ב'), לכתחילה לא ישחטו רק מיוחסין, ולתוס' כתובות (דכ"ד ב') אפילו להפשט ונתוח צריך מיוחסין]:

ובעבדים אפילו עבד כנעני כשמל וטבל, אבל בלא מל, הרי אפילו גר תושב שחיטתו נבילה הוי, ואפילו בחולין (כריש חולין):

ובטמאים רק טמא לא ישחט לכתחילה, שמא יגע בבשר. מיהו הכא מיירי שעבר הטמא ונכנס בשוגג או במזיד, או שעמד על הגגין, שהרי לא נתקדשו, ומותר טמא ליכנס לשם. ושחט משם בסכין ארוך. ומיירי נמי שנטמא השוחט בטומאה שאינה של מת, דאל"כ הרי מטמא לסכין, להיות אב הטומאה, וחוזר הסכין ומטמא להבשר שהוכשר בחיבת הקודש, או דמיירי ששחט בדבר שאינו כלי, [עמ"ש לקמן פ"ה סי' ו'], אבל אי"ל דמיירי שכרך דבר שאינו מקבל טומאה סביב ידו, ולא נגע בסכין, ליתא, דא"כ הו"ל חציצה בין ידו להכלי, שפוסל [כרמב"ם פ"י מכלי מקדש ה"ט]:

לפיכך הם פוסלים במחשבה בשחיטה מדראויין לעבודה זו של שחיטה:

וכולן שקבלו את הדם או הוליכו או זרקו ע"מ לאכול או להקטיר חוץ וכו' שלאלו הן פסולין:

וחוץ למקומו או או, וחוץ לזמנו ומקומו לרבותא נקט, דאפ"ה איכא תקנה בשיש דם הנפש, ומכ"ש בשחישב כדינו דמהני הך תקנה:

אם יש דם הנפש שיש עוד בבהמה דם שכשר לזריקה:

יחזור הכשר ויקבל דאין מחשבה פוסלת באופן שלא יועיל קבלה אחרת כדינו [כפ"ב מ"ב] רק [אדם סימן], מאדם הראוי לעבודה, לאפוקי פסולין שעבדו, ובדבר הראוי, לאפוקי בחשב בעבודת העומר שמצוותו בשעורין, והרי אין שעורין ראוי למנחה בשאר קרבנות [רק מנחת קנאות פוסל בה מחשבה משום דחטאת קרייא רחמנא], ובמקום הראוי לעבודה לאפוקי בחשב לזרוק או להקטיר חוץ לזמנו על מזבח שנפגם. מיהו טמא שקבל הדם ואח"כ נזרק אפילו ע"י כשר שוב אין תקנה להחזיר להכשר הדם הנשאר, משום דטמא ראוי לעבודה בקרבן צבור, שבא אפילו בטומאה, לפיכך ראוי לעבודה מקרי, ומדנזרק הדם אח"כ נעשה שאר הדם כשיריים [רמב"ם פ"א ממוקדשין הכ"ח]:

ולפע"ד אפשר עוד לומר שנכנס בשידה תיבה ומגדל דהרי נזיר שנכנס כה"ג לבית הקברות לא נטמא (כנזיר דמ"ג א'), ה"נ אינו חשוב מטמא מקדש כשנכנס כה"ג, ואין לחלק ולומר, דדוקא שיתטמא הנזיר ממה שבחוץ, אמרי' דהתיבה שמחזקת מ"ס חוצצת, אבל הכא עכ"פ בכה"ג מחשב כניסה. ליתא, דכל המציל מכוסה, לא מחשב נמי כניסה (כנגעים פי"ג מי"ב), ואף דקיי"ל כרבי מחבירו דאהל זרוק לא שמיה אהל (כנזיר דנ"ה א'). הרי כבר כ' רמל"מ (פי"א מטומאת מת) כמה חילוקים בזה יע"ש, ועיין ברמב"ם (פ"ג מביאת מקדש הי"ט). אולם לפמ"ש תוס' (חולין ד"ב ב' ד"ה דליתא) דמיירי ששחט בבמה, לא ק' כלל היאך נכנס השוחט בטומאה. אבל מה שרצו רבעתו"ס שם לתרץ בזה קושייתם דלמה צריך אחרים רואין אותו שלא נגע בבשר, הלא בל"ז עזרה ר"ה היא, וספק טומאה ברה"ר טהור. ותירצו דאי מיירי ששחט בבמה אתי שפיר, עכ"ל. ולכאורה ק' היכא אתי שפיר, הרי אפילו הוה במה רה"י, עכ"פ הבהמה אין בה דעת לישאל, והרי בסוטה (דכ"ט א') אמרינן דדעת נוגע בעינן ולא דעת מגיע. נ"ל דעכ"פ מדהו"ל ספק טומאה הבאה ע"י אדם, דנשאלין עליה אפילו ע"ג קרקע (כפסחים י"ט ב'). ואין לחלק ולומר, דזהו דוקא בשטלטל אדם הדבר הנטמא וכפסחים (שם) שטלטל אדם את הסכין שנגע במחט הטמא, אבל בשטלטל אדם את המחט, ומסופק אם נגע בו בהסכין. לא מחשב כיש בו דעת לישאל, וכן משמע לכאורה מרש"י סוטה (שם ד"ה דעת), שכתב אבל במטמא לא בעינן דעת, דמשמע אף שיש בו דעת, אפ"ה עכ"פ כשאין בו דעת בהטהרה מחשב כאין בו דעת. ליתא, דהרי בנדה (דף ה' ב') בהתעטף בטלית, מוכח להדיא בין שטלטל הטהרה או הטומאה, מחשב ספק טומאה שע"י אדם, וכן משמע מרמב"ם (פט"ז מאה"ט ה"ו. ועיין רכ"מ שם) ועי' עוד מ"ש בס"ד בפירושנו עדיות פ"ד סוף מ"ו. ועכ"פ צ"ע בתוס' פסחים (די"ט ב' ד"ה מכדי) שכתבו דמוכח דדעת נוגע ולא דעת מגיע בעינן, דאל"כ כל טומאת מת. ושרץ אפילו ברה"י יהיה ספיקו טהור, עכ"ל. ותמוה מה צריך הוכחה לזה. ואיו לנו הוכחה יתירה מדברי הש"ס סוטה הנ"ל, דיליף הכי מקרא. וצ"ע.

כל הפסולים וכו'. תוס' פ"ק דקדושין דף ל"ו ודפ' האיש מקדש (קידושין דף נ"ב.) ובגמרא רפ"ק. וביד פ"ט דהלכות ביאת מקדש סימן ו' וברפ"ה דהלכות מעשה הקרבנות וברפ"א דהלכות פסולי המוקדשין וסימן ב' וסימן כ"ח:

שהשחיטה כשרה וכו' בנשים. בגמרא מוכח דנשים שוחטות אפילו לכתחילה דמפרש דהא דתנן ששחטו דיעבד משום דבעי למתני טמאים דלכתחלה לא ולא קאמר משום דבעי למתני נשים דקתני ברישא ומכאן תשובה למה שכתוב בהלכות ארץ ישראל דנשים לא ישחטו מפני שדעתן קלה ועוד כתוב בהן שחט ולא בירך וערום ששחט שחיטתן פסולה ונראה שהם חומרות בעלמא שהיה אומר מדעתו אותו חכם שכתב הלכות א"י תוס' ז"ל הכא וגם ברפ"ק דחולין:

ובעבדים ובטמאים גרסינן וכדמפרש ר"ע ז"ל. בפירוש ר"ע ז"ל וטמא ששחט בקדשים וכשרים לא משכחת לה אלא בסכין ארוך וכגון שהוא עומד חוץ לעזרה ע"כ. אמר המלקט ודלא כשמעון התימני דאמר שוחט צריך שיהיו ידיו בתוך העזרה:

לפיכך הם פוסלין. פ' קבלה דף כ"ו:

וכולם שקבלו. שם דף כ"ו:

אם יש דם הנפש עוד בבהמה וכו'. לשון ר"ע ז"ל עד שאין מחשבתם של אלו פוסלתם בקבלה. אמר המלקט וה"ה לזרקו ומתניתין דקתני שקבלו קמייתא דכולהו עבודות נקט דכיון דפסול אינו ראוי לה לא פסלה מחשבתו אבל אם שחטו פסול במחשבתו תו ליכא תקנתא דכיון דכל הפסולין כשרין לשחוט פסלא מחשבתם והכי מתרץ בגמרא שם פ' קבלה דהיינו פירקין דלעיל בדף כ"ו: בפי' ר"ע ז"ל ובדבר הראוי לעבודה. אמר המלקט פירש אם מנחה היא מנחת חטים צריך להיות לאפוקי מנחת העומר שהיא של שעורים דלא חייל עלה פגול ליענש כרת על אכילתה. דדבר החדש אסור הוא וכתיב ממשקה ישראל. ומנחת סוטה אע"ג דשעורים היא דה"ל דבר שאינו ראוי לעבודה דלברר עון קאתיא אפ"ה איתרבי בה מחשבה לפסול דהא כתיב בה היא דכתיב מנחת קנאות היא כמו במנחת חוטא דרחמנא קרייה חטאת. וביד שם פ"א דהלכות פסולי סי' כ"ד כ"ה כ"ו כ"ז כ"ח ובפ' שני סימן י' ובפי"ד סימן ב':