משנה זבחים פרק י״ד משנה ז׳

באו לנוב ולגבעון הותרו הבמות קדשי קדשים כו': אחר שחרב מקדש שילה בעונות אבותינו הקימו אהל מועד שנעשה במדבר בנוב אח"כ חרב נוב הקימו אותו בגבעון ועמד בגבעון ובנוב נ"ז שנה ובתוך זמן זה היתה ההקרבה מותרת בבמות לפי ששילה היא המנוחה שרמז עליה הכתוב וירושלים היא הנחלה כמו שנבאר ונאמר באיסור הבמות כי לא באתם עד עתה אל המנוחה ואל הנחלה ואילו היתה כוונת הכתוב לומר שמאחר שיגיעו אל המנוחה אסרו הבמות לעולם לא היה אומר ואל הנחלה אבל הכוונה כי מאחר שהגיעו למנוחה נאסרו כל הבמות וכיון שהגיעו אל הנחלה נאסרו ג"כ והראיה שהן מותרות בין המנוחה והנחלה והוא מה שאמר למה חלקן הכתוב ליתן היתר בין זה לזה ובתוך הזמן שהיה המקדש בשלה ושהיה בירושלים היתה השכינה בנוב ובגבעון: ולא זכר מעשר שני לפי שהוא נאכל במקום שנאכלים קדשים קלים לעולם ולפי שהיה מותר להן להקריב בכ"מ באותו זמן הותר להן ג"כ לאכול בכ"מ והוא מה שאמר קדשים קלים בכל ערי ישראל ואי אפשר זה בקדשי קדשים לפי שנאמר בהן במקום קדוש תאכל בחצר אהל מועד ובזמן שאין מותר לאכול קדשים קלים בכל מקום יהיה המעשר טעון הבאת מקום והוא מה שאמר לא תוכל לאכול בשעריך מעשר דגנך וגו' ולא נאמר בזמן הגלגל בכל ערי ישראל לפי שלא היו לישראל עדיין ערים ברשותן אבל היו עסוקים בכיבושן:

באו לנוב ולגבעון. כמו שנאמר (שמואל א כ״א:ז׳) אין לחם חול [וגו'] כי אם לחם קדש *) בשט"מ מגיה המוסרים מלפני ה' והוא בפסוק ז' שם. אשר לפני ה'. אלמא שלחן ומזבח. התם הוה. חרבה נוב בימי שאול באו לגבעון. כדכתיב במלכים (א' ג') כי היא הבמה הגדולה. רש"י. [*ומ"ש הר"ב שימי נוב וגבעון היו נ"ז שנה דכתיב (שמואל א ז׳:ב׳) ויהי מיום שבת הארון בקרית יערים וגו' ויהיו כ' שנה הם משחרבה שילה שנשבה הארון והוחזר לקרית יערים. ואז לקחו דוד מקרית יערים אחרי שמלך בחברון ז' שנים ומלך אח"כ בירושלים ל"ג שנים כמפורש הכל בכתוב הרי נ"ג שנה ושלמה מלך ד' שנה כשבנה הבית כדכתיב במלכים א' ו'. הרי נ"ז שנה]:

בכל ערי ישראל. דהא בכל [מקום] שהוא שם עושה במה ומקריב. רש"י. וכתב הרמב"ם ולא נאמר בזמן הגלגל בכל ערי ישראל. לפי שלא היו לישראל עדיין ערים ברשותן אבל היו עסוקין בכבושן. ע"כ:

באו לנוב ולגבעון כשחרבה שילה בימי עלי ונלקח ארון אלהים מהפלשתים. הביא שמואל האהל מועד והמזבח לנוב. ונשתהה בנוב י"ג שנה. וכשהרג שאול המע"ה הכהנים בנוב. נחרבה העיר. והביא שמואל האהל מועד לגבעון. ונשתהה שם מ"ד שנה. עד שבנה שהמע"ה המקדש [כך כתוב בילקוט שמואל א' כ"ח בשם סדר עולם, וא"כ מ"ש בש"ס (קי"ח ב') כשמת שמואל חרב נוב ובאו לגבעון. אינו ר"ל שאחר מיתת שמואל חרב נוב. רק כוונת הש"ס דכולן בפרק א' היו. ותמוהין דברי הרמב"ם (פ"א מבית הבחירה ה"ב) שכתב שבנוב וגבעון בנו מקדש. ושאחר מיתת שמואל בנו המקדש בגבעון. וק' והרי בס"ע הנ"ל כתוב בפירוש שלא היה שם רק אהל מועד וששמואל הביאו לנוב וגבעון. וגם דברי ס"ע לא הבנתי. דהרי דוד מלך מ' שנה. והבית נבנה ונגמר בשנת י"א לשהמע"ה כמלכים א' ו' ואז הובא המזבח מגבעון לירושלים. והרי זה לבד נ"א שנה. והרי הבאת שמואל את אהל מועד לנוב היה וודאי מיד כשנתמנה שופט. ואז אחר מיתת עלי עדיין רך בשנים היה ושפט ישראל י' שנים וחי נ"ב שנה (תוס' תענית ד"ה ב') וא"כ ע"כ שהיה האהל מועד בנוב וגבעון טפי מנ"ז שנים. וצ"ע]. אבל כל ימי נוב וגבעון לא היה הארון בהמשכן. רק כ' שנה בקרית יערים. וג' חדשים בבית עובד אדום. ול"ז שנה בעיר דוד. אבל כל הקרבנות לא הקריבו רק באהל מועד שבנוב וגבעון. ואחר כך כשבנו המקדש בימי שלמה הכניסו הארון להקדשי קדשים שבמקדש:

הותרו הבמות מדכתיב בקרא דאיסור במות. כי לא באתם עד עתה אל המנוחה ואל הנחלה. מנוחה זו שילה. וכדאמרן. נחלה זו ירושלים. דכשיש מנוחה או נחלה אסור להקריב בבמה. אבל למה חלקן הכתוב זה מזה. והרי דיניהן שוין. אלא ליתן היתר במות בין זה לזה:

קדשים קלים בכל ערי ישראל וה"ה מעשר שני. והא דלא נקט לעיל בגלגל לישנא בכל ערי ישראל. כדנקט הכא. היינו משום דעדיין לא היה להן אז ערים בירושתן. מדעסוקין היו אז עדיין בכבישתן:

באו לנוב ולגבעון וכו'. גם בח"ל הותרו הבמות כן משמע מפירוש רש"י ז"ל בפ"ק דקדושין דף ל"ז הר"ס אוחנא ז"ל. ואיתה בתוס' פ' כל שעה (פסחים דף ל"ח) ודפ' אלו הן הלוקין (מכות דף י"ט) ודפ' קדשי קדשים (זבחים דף ס') וע"ש וגם בתוס' בפירקין דף קי"ח ע"ב אי גרסינן במתניתין מעשר שני בהדיא אבל רש"י ז"ל כתב מעשר שני ל"ג במתניתין כלל ובגמרא פריך נסקיה להתם ע"כ. ובגמרא פריך דמ"ש נמי נסקיה בנוב וגבעון כיון דנסתלקה כל קדושת שילה ומסיק דמתניתין ר"ש היא דאמר בנוב וגלגל וגבעון חובות שאין קבוע להם זמן לא קרוב דהיינו בכור ומעשר בהמה וכיוצא בהם וכיון דמעשר בהמה לא הוה התם מעשר דגן לא בעי לאתויי התם דאתקוש להדדי אבל לר' יהודה אין הכי נמי דנוב וגבעון הוו כשילה ובית עולמים לאכילת מ"ש:

קדשי קדשים נאכלין לפנים מן הקלעים. עיין במ"ש פ"ג דמנחות סימן ג':

קדשים קלים בכל ערי ישראל. קשה לע"ד קצת שכתבו תוס' ז"ל בפ' ידיעות הטומאה (שבועות דף ט"ו) כדתנן בזבחים פ' בתרא דבשילה ונוב וגבעון שנאכלין בכל הרואה ע"כ ושמא יש שם שום טעות או שמא דס"ל ז"ל דלכתחילה אפילו בנוב וגבעון בעינן שלא יאכלו הנשחטים שם אלא דוקא בכל הרואה דו"ק. והתימא שלא הגיהו בו כלל לא רש"ל ולא הרב בצלאל אשכנזי ז"ל. ובפ' כל שעה שם דף ל"ח גבי הא דגרסינן התם אמר ר"ל זאת אומרת חלות תודה ורקיקי נזיר נאכלין בנוב וגבעון פירש רש"י ז"ל שרוצה לומר דאית להו התר בכל מושבות שהיו יכולין להוליכן בכל מקום שירצו בתוך זמן אכילתן כדתנן קדשים קלים ומ"ש בכל ערי ישראל שכשבאו לנוב לא היה שם משכן אלא בית של אבנים היה והוקבע שם מזבח הנחושת אבל ארון לא היה שם שכשהחזירוהו פלשתים עמד בקרית יערים עשרים שנה עד שמלך דוד והביאו לציון ובציון עמד עד שבנה שלמה בית המקדש כדכתיב ויביאו הכהנים את ארון ה' וכשנחרבה נוב באו לגבעון וניתן שם מזבח הנחושת עד שבנה שלמה הבית עכ"ל ז"ל בקיצור. ועיין מ"ש התוי"ט והעתיק פה החכם הר"ס ז"ל ירושלמי ספ"ק דמגלה באהל מועד עשו מ' חסר א' בגלגל עשו י"ד ז' שכבשו וז' שחלקו בשילה עשו שפ"ט בנוב וגבעון עשו זי"ן י"ג בנוב ומ"ד בגבעון ובירושלם עשו בבנין ראשון ת"י ובבנין אחרון ת"כ לקיים מה שנאמר גדול יהיה כבוד הבית הזה האחרון מן הראשון ע"כ: