משנה זבחים פרק י״ד משנה ג׳

מחוסר זמן בין בגופו בין בבעליו איזהו הוא מחוסר כו': לפי שהקדים בהלכה שלפני זאת שאם הקריב בחוץ מחוסר זמן אינו חייב כרת ביאר ואמר שאין הפרש בין שהוא מחוסר זמן בגופו כמו שבארנו והוא שלא שלמו לו ז' ימים או שיהיה מחוסר זמן בבעלים והוא שאינו ראוי לבעליו. ואח"כ ביאר איך הוא מחוסר זמן בבעלים ואמר הזב והזבה והיולדת ואמרו בגמ' אתי נזיר בהדייהו וזה הכרח כמו שיתבאר עכשיו ומאשר בארנו בתחלת מסכת זו תדע שכל אלו האנשים יש בקרבנותיהם חטאת ועולה והמצורע לבדו יש בקרבנותיו אשם והנזיר לבדו יש בקרבנותיו שלמים: ומה שאמר אשמו ר"ל מחויב אשם ומי הוא הוא המצורע ולא היו פטורים אלא לפי שהן עומדים בטומאה או בהרחקה ואינן ראוין לקרבן עד שמקריבין החטאת והאשם שהן חייבין בפנים ואח"כ יהיו ראויין לקרבן עולה או שלמים אם היה נזיר ולפיכך אם קדם הקרבן שמכשיר אותן והוא החטאת או האשם ויצאו מכלל מחוסר זמן ואח"כ הקריב כל מה שמקריב אח"כ עולותיהן או שלמיהן בחוץ חייב לפי שבעלי הקרבן הזה אינן מחוסרי זמן ולפיכך היה הקרבן ראוי ואינו מחוסר זמן בעליו וידוע שבשר חטאת ואשם ובשר קדשי קדשים ר"ל זבחי שלמי צבור ובשר קדשים קלים ומותר העומר ושתי הלחם ולחם הפנים ושירי מנחות כולן נאכלים ואינן נקרבין על גבי המזבח. ורחמנא אמר על מעלה בחוץ אשר יעלה עולה או זבח ואמר ומה עולה שראויה להעלאה אף כל שראוי להעלאה: ויוצק הוא שיוצק השמן על המנחות והוא מה שנאמר ויצקת עלה שמן. ובולל ר"ל שבולל הסולת בשמן שנאמר בלולה בשמן למנחה. ופותת הוא הפותת לחם המנחות כמו שנאמר פתות אותה פתים. ומולח הוא נותן המלח למנחה שנאמר על כל קרבנך תקריב מלח. ומניף הוא שנאמר והניף אותם תנופה ומגיש הוא שנאמר והגישה. ועוד יתבארו הדברים שצריכים תנופה והגשה בה' ממנחות. ומסדר את השולחן הוא המסדר לחם הפנים על השולחן והביאו ראיה על שהעושה שום מעשה מכל המעשיות האלו בחוץ שאינו חייב כרת ממה שנאמר במעלה בחוץ אשר יעלה עולה או זבח אמרו מה העלאה שהוא גמר עבודה. [אף כל שהוא גמר עבודה] וכשאתה מעיין בהן יתבאר לך כל זה. ומטעם זה אמר אין חייבין עליהן לא משום זרות וכו' ר"ל שאם עשה שום עבודה מעבודות אלו זר או טמא או מחוסר בגדים או שאינו רחוץ ידים ורגלים אינו חייב מיתה אע"פ שהוא פוסל אותו דבר וכבר בארנו בפ"ט מסנהדרין שזר וטמא ומחוסר בגדים ואינו רחוץ ידים ורגלים אם שמשו במקדש שחייבין מיתה בידי שמים וזכרנו ראיית כל אחד מהן ונתבאר בכאן שאינו כן באיזה שמוש שיהיה אלא שיעבוד עבודה גמורה ואז יתחייב מיתה בידי שמים אבל אלו הנזכרים אין בהם מיתה וכבר נתבאר בגמ' יומא הדברים שחייב עליהם מיתה ואמרו ארבע עבודות חייב עליהם הזר מיתה ואלו הם זריקה והקטרה וניסוך המים וניסוך היין ובכלל מה שאמר זריקה נכלל כל ההזאות בין בפנים בין בחוץ וכן זר שסודר שני גזירי עצים חייב והוא שמקריבים עם תמידים של כל יום כמו שבארנו בשני מיומא לפי שהן חשובים להם כהקטר:

ומצורע. לשון רש"י ל"ג במתניתין ע"כ. וטעמא דהא בגמרא פרכינן ואמרינן תני כו' כמ"ש הר"ב ומ"מ נ"ל ליישב גירסת הספר דאמרינן בגמרא [קי"ד ע"ב] דמצורע. קבעוה תנאי למתני במתניתין:

עולותיהן ושלמיהן בחוץ חייבין. ל' הר"ב שהן מתקבלות בפנים נדבה לשמן. לאחר שהקריבו חטאתם וכו'. בתחלה אני אומר דעירוב פירושים כתב הר"ב דמ"ש נדבה לשמן ל' רש"י הוא ולדידיה בקודם שהקריבו מיירי. דהא מתקבלות בפנים לנדבה קאמר. וז"ש לאחר שהקריבו וכו' ל' הרמב"ם בפירושו הוא. ולכן הקרוב אלי שיש להגיה בלשון הר"ב שצ"ל א"נ לאחר כו'. ועכשיו אפרש ואומר דז"ש נדבה לשמן דלהכי מדקדק לשמן משום דשלא לשמן אמרי' בגמרא דאפילו אשם נמי הואיל וראוי שלא לשמן בפנים. וכן פסק הרמב"ם בחבורו פי"ח מה' מה"ק. אבל ז"ש לאחר שהקריבו כו' קשיא טובא. דא"כ מלתא דפשיטא הוא ומאי איריא עולותיהן ושלמיהן. ובחבורו פי"ח מה' מה"ק כתב אבל אם שחטו עולותיהן בחוץ בתוך ימי הספירה חייבין. שהעולה דורון הוא וכו'. ע"כ. וכן מצאתי בנא"י. וז"ל ואין ראויין להקרבה עד שישלימו ימי הספירה. אבל העולה היא דורון אפילו הוקרבה בתוך ימי הספירה. וכן אם הקריבו שלמים בתוך ימי הנזירות חייב. כי עיקר הכפרה שלא תועיל אלא אחר תשלום הימים הקבועים. הם החטאת והאשם. ע"כ:

[*והקומץ. נפלאתי על שלא נשנה הקומץ אצל העבודה של המנחות והפסיק ביניהם במסדר ומטיב. וא"א לומר דטעות נפל בספרים שכן הוא ג"כ בברייתא דף קט"ו ע"ב ואף הרמב"ם בה' מה"ק פי"ט העתיק כן. וצ"ע].

אין חייבים עליהם לא משום זרות. כל הנך הקטרות בדבר שדרכן לאכול לאו הקטרה נינהו. וכל הנך עבודות הואיל ויש אחריהן עבודה. אין זר חייב עליהן מיתה כדאמר בפרק [בראשונה במסכת יומא] עבודת מתנה ולא עבודת סילוק. עבודה תמה ולא עבודה שיש אחריה עבודה. רש"י. [*ושם דף כ"ד מפרש רש"י סיפא דקרא והזר הקרב יומת עבודת מתנה שאתה נותן על המזבח. ולא עבודת סילוק שאתה מסלק וסר מעל המזבח כגון תרומת הדשן. עבודה תמה. עבודה שהיא גומרת ומתממת את הדבר. ולא שיש אחריה עבודה כגון שחיטה וקבלה והולכה שיש אחריה זריקה. אבל זריקה עבודה אחרונה שבדם כו'].

ולא משום טומאה. דאזהרת זרות ושמוש בטומאה מחד קרא נפיק מוינזרו ולא יחללו בכל הזבחים תניינא [דף ט"ז] מאי דמחייב אזרות מחייב אשימוש טומאה. רש"י:

ולא משום מחוסר בגדים. דאינהו נמי בזמן שאין בגדים עליהן אין כהונתן עליהם וה"ל זרים. הכי נפקא לן בפ"ב [דף י"ז]. רש"י:

ולא משום רחוץ ידים ורגלים. גמר חוקה חוקה ממחוסר בגדים התם לענין אחולי עבודה. ולענין מיתה נמי אנן גמרינן לה מהתם. רש"י:

מחוסר זמן שאמרנו דפטור מכרת:

בין בגופו שלא שהה ז' ימים משנולד. דאע"ג דאסור להקדישו קודם זמנו. אם הקדישו קדוש:

והזבה תוך ימי ספורן ז' הנקיים:

ויולדת שהקריבה קרבנותיה בחוץ תוך מ' לזכר ותוך פ' לנקיבה:

שהקריבו חטאתם ואשמם בחוץ ר"ל מי מאלו שמחוייב אשם. דהיינו מצורע. והקריבו בחוץ קודם זמנן, או השאר שחייבים חטאת, שהקריבוהו קודם זמנן בחוץ:

עולותיהן ושלמיהן בחוץ אף דכל הנהו לאו בני שלמים נינהו. עכ"פ נקט הנהו וה"ה נזיר שהביא קרבנותיו קודם כלות נזירותו, והרי הנזיר מביא כבש לעולה וכבש לחטאת ואיל לשלמים:

חייבין דמדהן דורן חזיין אף תוך זמנן, להכי חייב עליהן בחוץ, משא"כ חטאתן ואשמן רק לכפר לאחר תשלום זמנן אתו:

מבשר קדשי קדשים בב' כבשי עצרת מיירי שנאכלין. דהן שלמי צבור. ואפ"ה קדשי קדשים הן:

ושירי מנחות כולהו או או קתני. וכולן נאכלין. והרי אין חייב על הקרבת חוץ רק בדבר הקרב ע"ג המזבח:

היוצק שיצק שמן על המנחה בחוץ:

הפותת שבלל המנחה בשמן. או פתתה פיתים. בחוץ:

המולח שמלח את הקומץ או בשר קרבנות בחוץ. שדינן למולחן קודם שיקריבום במזבח:

המגיש דמנחה צריכה בפנים תנופה. ואח"כ מגישה וסומכה לחוד זוית דרומית מערבית של מזבח. ואח"כ קימץ ממנה ומקריב. וזה עשה תנופה או הגשה בחוץ. [ואף דתנופה והגשה במנחה הוא קודם שימלחנה. אפ"ה הקדים תנא מליחה גבי יוצק ובולל ופותת. דכולהו רק מכשירי המנחה. משא"כ תנופה והגשה עבודה בגופא דמנחה נינהו. ולהכי לא זו אף זו קתני]:

המסדר את השלחן שנתן לחם הפנים על שולחן בחוץ. ונתכוון לשם סידור:

והמטיב את הנרות הדליק *) שבעה נרות במנורה בחוץ. ונתכוון למצות הדלקה:

והקומץ שקמץ מנחה בחוץ.:

והמקבל דמים בחוץ פטור דכתיב בשחוטי חוץ. אשר יעלה. לאשמעינן דדומיא דהעלאה שהיא גמר עבודה בעינן. וכל אלו אינן גמר עבודה:

אין חייבין עליו לא משום זרות בעשה זר אחד מאלו פטור. דאין זר חייב רק על עבודה תמה. ר"ל שהוא גמר המעשה בהעבודה. וגם שלא תהיה עבודת סילוק. לסלק דבר מה. כתרומת הדשן וכדומה:

ולא משום מחוסר בגדים ולא משום רחוץ ידים ורגלים אם עשאן כהן טמא. או מחוסר בגדים. או בלי קידוש ידים ורגלים. אף שנפסל אותו דבר שעבד בו. אינו חייב מיתה:

והא דהפסיק התנא בין תנופה והגשה לבין קמיצה, במסדר השולחן. הניח רתוי"ט בצ"ע. ולפעד"נ דהתנא ג' בבי נקט, וכולן בדרך לא זו אף זו. (א) [בבא א'], יוצק, בולל, פותת, ומולח, דכולם אפילו לכתחלה כשרות בזר [כסוטה די"ד ב]. ואף דמליחה לא הוזכרה שם דכשרה בזר. ה"ט, דהתם רק סדר הבאת המנחה נקט. ותו משום דמליחת הקומץ הוא בראש המזבח, ואין במורגל שיבוא זר לשם, וכדאמרינן (מנחות ד"כ ע"א), וכי ס"ד שזר קרב אצל המזבח. אבל באמת בהבוא הכהן הקומץ למקום דריסת רגלי ישראל נ"ל דמותר לישראל לכתחילה למלחו, דמה איסור יש בדבר, וכי כהונה כתיב בה. והרי היא רק מכשירי עבודה כיציקה ובלילה והבאת סולת, ולבונה שעליה וגם לא עדיפא מהולכת עצים למזבח, דאף כשנתנן זר על המערכה חייב מיתה (כיומא דכ"ד ב) אפ"ה מותר לזר לכתחילה להוליך עצים למזבח (כיומא כ"ו וכ"ז). ואף דמקמיצה ואילך מצות כהונה (מנחות ד"ט א) והרי מליחת הקומץ היא אחר קמיצה. עכ"פ הרי אף מקבלה ואילך מצות כהונה (כיומא דכ"ז א) ואפ"ה הפשט ונתוח כשר בזר (כיומא שם). על כרחך משום דדרך הכשר עבודה הוא. ואילה"ק ממ"ש הרמב"ם (פי"א מפסהמו"ק ה"ז) זר שיצק ובלל פתת ומלח כשרות. נ"ל דמדכלל הרמב"ם מלח עם יציקה ובלילה, והרי הוכחנו למעלה דיציקה ובלילה לכתחילה כשרין בזר מש"ס סוטה הנ"ל, אם כן ה"ה מלח, וכשרות דכתב הרמב"ם היינו דאפי' לכתחילה כשרות בזר. וכמו כן מ"ש הרמב"ם (בפ"ט מביאת מקדש), וז"ל אעפ"י שנפסלו ולוקה עליהן. נ"ל דלא קאי רק אקומץ וקבלת הדם דנקט התם ודכוותייהו. אבל לא איציקה ובלילה פתיתה ומליחה דנקט ברישא. תדע, דאל"כ יסתור רבינו דברי עצרו, דהרי כתב (בפי"ג מקרבנות הי"ב), דזר פותת ויוצק ובולל לכתחילה, ובפי"א מפסהמו"ק ה"ז כתב דבעשאן זר כשרות. אע"כ כדאמרן, דהאי אעפ"י שפסולות ולוקה עליהן לא קאי אכולהו, ולא נקטן יחד רק לאשמעינן דעל כולן אינו חייב מיתה. (ב) הדר נקט תנא [בבא ב'], מניף (במנחת עומר וסוטה), ומגיש. ומסדר השולחן ומטיב הנרות, דאף דחמירי מהנך דבבא א', דכולן בעשאן זר חוזר כהן ועושה אותן, רק דבלא חזר כהן ועשאן כשרות (כרמב"ם פי"א מפסהמו"ק ה"ז ופ"ט מביאת מקדש ה"ז וט' וכראב"ד שם), אפ"ה בעשאן בחוץ פטור. ובהא מתורץ דברי התוס' דסתרי אהדדי לכאורה. דבמנחות (ד"ט א ד"ה מקמיצה) כתבו דקמיצה ותנופה בעי כהונה. וק' הרי כתבו (במגילה ד"כ ע"ב) דלתנופה והגשה א"צ כהן. על כרחך כוונתם לפע"ד דלכתחילה צריכים כהונה ובדיעבד כשרים בזר. אמנם מ"ש (קדושין דל"ו א) דתנופות כשרות בישראל. התם בתנופות חזה ושוק של שלמים מיירי, כמבואר למעיין שם. (ג) הדר נקט [בבא ג'] הקומץ, והמקבל דם. דהוה רבותא טפי וטפי גם מבבא ב', דהרי אלו בעשאן הזר אפילו בדיעבד נפסל הקרבן (כזבחים פ"ב מ"א ומנחות פ"א מ"ב). אפ"ה בעשאן בחוץ פטור:

מחוסר זמן בין בגופו בין בבעליו וכו'. פ' שני שעירי (יומא דף ס"ג.) וביד שם סימן ט' ובפי"ט סימן ד' ו':

והנדה. לא גרסינן:

ואשמם. בגמרא פריך זב וזבה ויולדת בני אשם נינהו ומשני תני מצורע בהדייהו שמצורע מביא אשם. עולותיהן ושלמיהן. בגמרא פריך הני בני שלמים ומשני תני נזיר בהדייהו עכ"ל ר"ע ז"ל. אמר המלקט שנוייא דבבא קמייתא הוא דזעירי ושנוייא דבבא תנייתא הוא דרב ששת וכתב רש"י ז"ל ל"ג מצורע במתניתין ע"כ ואע"ג דבגמרא אמרינן דזעירי קבעוהו תנאי למתנייה במתניתין ודרב ששת לא קבעוהו תנאי והוי ככל חסורי מחסרא דאיכא בתלמודא ותוספת ז"ל כתבו דזעירי קבעוהו תנאי משום דמצורע יש בו טומאה כעין זב וזבה ויולדת אבל נזיר דל"ד להו שייריה ע"כ. ובגמרא אמר רב חלקיה בר רב טובי לא שנו דאם הקריבו אשמם בחוץ פטורין אלא לשמו או אפילו סתמא דבהאי שמא אינו מתקבל עכשיו בפנים אבל שלא לשמו כגון לשם עולה בשם זה הוא ראוי לבא בפנים דכל הזבחים שנזבחו שלא לשמן כשרין חוץ מן הפסח ומן החטאת. ואם הקריבו מחוסר זמן בחוץ שלא לשמו חייב והכי מוכח מן הברייתא והכי מפרש נמי רב אשי למתניתין בשהקריב אשם מצורע לשמו בחוץ וברייתא בשהקריבו בחוץ שלא לשמו מחוסר זמן וכדאמרינן. ובת"כ פ"ט דפ' אחרי מות:

בחוץ חייבין. שהן מתקבלות בפנים נדבה לשמן לאחר שהקריבו חטאתם וכו' כן פירש הרמב"ם ז"ל בפירוש המשנה וקשה דאם הוא לאחר שהקריבו חטאתם והמצורע את אשמו צריכא למימר שחייבין הרי הם כשאר איניש דעלמא שהקריב בחוץ ועוד אמאי צריך לטעמא דמתקבלות בפנים נדבה אפילו חובה הם מתקבלות בפנים כיון שכבר הקריבו חטאתם ואשמם והרמב"ם ז"ל בחבורן הגדול חזר בו וכתב שהקריבום בתוך ימי הספירה וכן עיקר מהחכם הר"ר סולימאן אוחנא ז"ל:

המעלה מבשר חטאת וכו'. ת"כ פ' עשירי דפ' אחרי מות:

ושיירי מנחות. כאן ל"ג והקטרת וסימניך כל המוסיף גורע ה"ר יהוסף ז"ל:

היוצק. סנהדרין פ' הנשרפין (סנהדרין דף פ"ב) וכתבו שם תוס' ז"ל היוצק הבולל הא דלא חשיב מולק משום דפטור מולק נפקא לן בפ' השוחט מדכתיב אשר יעלה מה העלאה שהוא גמר עבודה וכו' והולכה לא חשיב משום דאפשר לבטלה ולשחוט בצד המזבח ולזרוק ומיהו קשיא ליתני נותן שמן ופתילה במנורה שיש אחריה הדלקה ופטרינן בהו זר בפ' שני דיומא מהאי טעמא דיש אחריהן עבודה ומהדלקה גופה לא קשה דלאו עבודה היא כדאמרינן התם ע"כ עוד כתבו ז"ל המולח והמניף והמגיש לא דק דתנופה קודמת למליחה כדתניא הניף והגיש קמץ ומלח והקטיר. ועוד אמרינן בהקומץ רבה וכי ס"ד שזר קרב אצל המזבח גבי לא מלח והיינו משום שהיתה המליחה אחר התנופה וההגשה ע"כ:

הפותת המולח. כך צ"ל:

המניף המגיש. שמניף את המנחה שטעונה תנופה והמגיש בחוץ המנחה וכו' לשון ר"ע ז"ל. אמר המלקט לשון רש"י ז"ל המגיש מנחה בקרן מערבית דרומית כמשפטם ע"כ:

ה"ג והקומץ והמקבל דמים בחוץ פטור. ואיתה בפ' השוחט והמעלה (זבחים דף ק"ז.) וכתבו תוס' ז"ל סוגיא זו דמפיק לה מאשר יעלה עולה או זבח דמה העלאה שהיא גמר עבודה אף כל שהוא גמר עבודה קשה אההיא דלעיל בר"פ השוחט והמעלה דדרשינן להכי כתב רחמנא או לרבות את הזורק כדכתבינן לעיל בההוא פירקא סימן ו' כי היכי דלא תיתו מבינייא דשחיטה והעלאה דאע"ג דאתייא ממנייא אשמועינן קרא דלא תיתי ומשום ה"ט פטור קומץ ומקבל בחוץ הואיל ולא כתב רבויא בהו לחיובא אע"ג דאתו מבינייא דשחיטה וזריקה דכי פרכת מה לשחיטה שכן פוסלת שלא לשם אוכלין בפסח כגון חולים וזקנים שאין יכולין לאכול כזית זריקה תוכיח מה לזריקה שכן זר חייב עליה מיתה שחיטה תוכיח וחזר הדין הצד השוה שבהן שהן עבודה וחייבין עליהן בחוץ אף אני אביא קמיצה וקבלה שהן עבודה ויתחייב עליהן בחוץ אפילו הכי פטורין הואיל ולא כתב להו רבוייא כדכתיב גבי זורק:

ולא משום טומאה. וא"ת תיפוק לי' משום טמא שנכנס למקדש דבכרת וי"ל כגון שנטמא בפנים ולא שהה דכה"ג פריך ומשני בפרק שני דשבועות תוס' ז"ל שם פ' הנשרפין (סנהדרין דף פ"ג.) וביד פ"ט דהלכות ביאת מקדש סימן ב' ה' י':